Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘סלנג’ Category

שואלת הקוראת לימור: מה זה בעצם "אח על מלא" ו-"על מלא"? איך הביטוי נוצר ואיך הוא התפשט?

שאלות טובות. תשובות חותכות לא יהיו לי, אבל ננסה להבין לפחות את היקף התופעה, בתקווה שקוראינו יוכלו לעזור. למי שלא מכירים, "אח על מלא" הוא אח על אמת, בחור זהב, כפי שאפשר לראות בראש ובראשונה בשיר של אודימן מ-2014:

קצת קשה לתאר מה זה בדיוק "אח על מלא". שאלות כמו זו של לימור נפוצות למדי וברשת ניתן למצוא הודעות מ-2012 בהן אנשים שואלים מה בעצם משמעות הביטוי ותשובות שמתקשות להסביר אבל מבהירות שמדובר במשהו טוב.

די ברור שבמקור הביטוי התייחס לאחים וחברים, אבל מאז הוא התרחב. כשירות לציבור, הרי רשימה חלקית של דברים שהם אח על מלא כפי שמצאתי במרשתת: רוני דניאל, נפתלי בנט, ממציא ה-LSD, ולראות סרטוני יוטיוב עם חבר בקיוסק. הפרסומת הזו לחטיף נקראת למשל "אח על מלא", ולא "אחשלו" או נסיון אחר של הקופירייטרים להתחבר לשפת-הנוער.

כמו שיש "אח על מלא", יש אחות על מלא (ביולוגית וגם בסטארט-אפ), אמא על מלא וסבא על מלא. יש גם שני הורים על מלא, גם כאן בטור שכנראה מנסה לקרוץ לשפת הנוער ויוצא קצת יותר מדי מילולי, שלא לומר טרחני.

עושה רושם שהביטוי מוגבל ליחסים של קרבה מסורתית. אפשר למצוא הופעות שונות של "דוד על מלא", "אחיין על מלא" ו-"נסיך על מלא". לא מצאתי "אבא על מלא", אולי במקרה ואולי כי האב מסורתית פחות חם מהאח או האמא? באופן פחות מפתיע לא מצאתי "שוער על מלא" (בנסיון לדבר על שחקן כדורגל) וגם לא "שר על מלא" או "ראש ממשלה על מלא".

אז עד כמה הביטוי "על מלא" קיים לבדו? קצת יותר קשה לתת תשובה על סמך חיפושי רשת. מישהו אוהב את רני רהב על מלא, אבל בגדול לא נראה לי ש-"על מלא" תפס. להתרשמותי גם הביטוי השלם כבר לא נפוץ כמו לפני כמה שנים: לא מצאתי טוקבקים בסגנון "אלאור אזריה הוא אח על מלא" (מה שכן, בתגובות כאן אפשר לראות שהצל הוא אח על מלא).

מאיפה כל זה בא? קשה לדעת. הביטוי "על ריק" קיים בסלנג כבר תקופה ארוכה, אבל אם זה היה המקור, היינו מצפים להרבה הופעות של "אח על ריק" שרק אחריהן ההנגדה ל-"אח על מלא" הייתה צצה. לפחות ברשת יש מעט הופעות של "אח על ריק", ובכל אופן הרבה פחות ממה שהיינו מצפים אם שני הביטויים היו אמורים להיות מקבילים. אפשרות אחרת היא שהמקור הוא בביטוי "על אמת" שעבר שינוי קל. הבעיה כאן היא שהביטויים שונים בהגייה: ב-"על מלא" הטעם מלרעי (על הלמ"ד) וב-"על אמת" הטעם מלעילי (על האל"ף), מה שמקשה לקשר ביניהם.

ניתן אם כך את זכות הדיבור למגיבינו (מגיבים על מלא!) כדי לשמוע השערות נוספות.

[ת' ללימור]

Read Full Post »

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

שלומי התפרץ לאחרונה לדלת פתוחה אך כאובה, כשהפנה את תשומת לבי לפרסומת של רשת מוצרי הבית הום סנטר. שופופו.

מקווה שבמיוחד שפפתם את המכתם הבא (0:12): "וּבַעַל, כַּפָּרָה עליו, שדואג למצרכים". זעקי ארץ. כל העממיות המעושה עפה מהחלון עת ג'קי אזולאי (מתהילת מרא דמטבחא) מואלצת לשמור על הגיית ו"ו החיבור בשורוק בסמיכות לאות בומ"פ, תוך שמיטת הדגש ב-ב'. ועוד במרחק מילה מ-"כפרה" מלעילי במופגן.

לא שזה חדש. מפגעים שכאלה פוקדים את מחוזותינו חדשות לבקרים. אני לא לגמרי סגור על כללי הברודקאסט, אבל אני חושב שיש איזו מחויבות כמעט-חוקית של פרסומות לציית לכללי הלשון לפי הנחיית עורכים לשוניים (וראו את התרגומים הקטנים שמופיעים כל אימת שנאמרת מילה לועזית בפרסומת, גם אם הגרסה הזרה מוכרת בהרבה מתרגום האקדמיה האזוטרי). קדימה, יש פה מספיק קוראים מעולמות התקשורת והעריכה הלשונית. האירו את עינינו בתגובות.

אז אני מציע להלן את הכינוי עריכה קלשונית, יען כי היא דוקרת את גוף הפרסומת ומוציאה ממנה הרבה מאוד מהתוכן. אבל דווקא לא פרשת הום סנטר יזמה את הרשומה הזו, אלא תשדיר רדיו של גלגלצ (יובל תזמן שלוש תמיהות, תודה יובל), המפציר בהורים לדאוג שילדיהם לא יעשו שטויות באוספם קרשים לאירוע היחיד בעולם שבו חוגגים אסון לאומי קולוסאלי. אבל לא מגניבים כגלגלצ (בשיתוף משרד התחבורה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים) ישתמשו בפועל "להפציר". לא לא, אומרת הקריינית.

תַּחְפְּרוּ להם.

עכשיו, כאן יש אבסורד קטן כבר ברמת המילה הבודדת. אף אחד לא שומר על בגדכפ"ת בהטיות הפעל מהשורש ח-פ-ר, לפחות לא בהוראתו כ-"לדבר הרבה על נושא ממוקד תוך הסבת שעמום לשומעים". אבל הקריינית מקולשנת, ולמאזין יירע.

אלא מאי? שיש פתרון לצרימה, והוא לתקן את המשפט! כן, כן! בעברית תקנית, מה שצריך לבוא כאן הוא צורת ציווי. וראו זה פלא – "חִפְרוּ להם" שומר על הבגדכפ"ת כמו שאנחנו אוהבים. אז מה היה לנו כאן? מעין "קלשון פיפיות". רצו עברית תקנית וזורמת וקיבלו עברית לא תקנית וצורמת. יצאו קירחים מכאן ומכאן. גם אכלו את הדג המסריח וגם גורשו מהעיר. אני מקווה שלפחות הסתכלו היטב לשני הצדדים לפני החציה. נו, של הכביש. ביציאה מהעיר.

[תודה, שלומי]

Read Full Post »

זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)

נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.

"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.  

שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בראשר ההכרזה הבאה:

"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".

לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.

והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.

Read Full Post »

אנקדוטות אחרונות לפני הבחירות:

  • חברנו אא"א חיבר לא מזמן מילון מקוצר למונחי פוליטיקה ישראלית. יש לי כמה דברים לומר על זה, אבל עד שאכתוב על זה רשומה בטח יקדימו כבר את הבחירות הבאות.
  • סיפור מוזר במיוחד קרה עם קליפ לשיר של הזמר מקס פינק: שיר על בחירות הפך לתשדיר תעמולה אינטרנטי של רשימת מפלגת כלכלה, שהדביקה עליו כתוביות משלה, תמונות של בכיריה ואת הפתק שלה בקלפי. ברשימה עצמה מכחישים וטוענים שמישהו אחר עשה את זה. בכל אופן, הנקודה הלשונית המעניינת היא שבפזמון פינק שר "תבחרו בי" וחוזר על "בי" עוד כמה עשרות פעמים. בשלב הזה הפתק של כלכלה — שאותיותיה פי — מהבהב על המסך.
    הצלילים בּ' ופּ' דומים מאוד (דוברי ערבית רבים משתמשים ב-בּ' משום שבשפתם אין את הצליל פּ'): שניהם מופקים באמצעות הפרדת השפתיים ונשיפת אוויר דרכם, רק ש-בּ' מרעידה את מיתרי הקול יותר (נסו ללחוש בּ' ותקבלו פּ'). פונטיקאים מסוגלים לכמת את המעבר מפּ' לבּ' כפונקציה של פרק הזמן שחולף בין נשיפת האוויר והרעדת מיתרי הקול. רוצה לומר, ההבדל בין בּ' ל-פּ' אינו מוחלט, וזה מה שגורם לאחד להישמע כמו השני לפעמים ולטריק של הסרטון המעובד להצליח. (עוד על פונטיקה כזו כאן, בניתוח שורה משיר של יהוא ירון)
  • סיפור נוסף שצץ אתמול נוגע ליאיר לפיד. לפיד הואשם שכמעט וקרא לאנשי ש"ס 'פרענקים', אבל הוא טען בזחיחות מה שהוא בכלל התכוון להגיד "פרגמנט". סקירה ממצה תוכלו למצוא כאן. האמת היא שאין לי משהו מיוחד לומר בעניין הזה וגם לא ניתוח פונטי מועיל. אני דווקא מאמין ללפיד בנקודה הזו, אבל לא אבזבז עליו ספקטרוגרמות.

וזהו, לכו להצביע מחר. עדיף להצביע לטובים, אבל גם אם לא, העיקר להצביע. וכשתחזרו מהקלפי, מרוצים שמילאתם את זכותכם וחובתכם הדמוקרטית, תוכלו ליהנות מרשומה משעשעת במיוחד שתופיע כאן לסיום עונת הבחירות.

Read Full Post »

תראו איזה תרגיל יפה עשה דורון פישלר בביקורת על הסרט 'ענן אטלס' (ההדגשה שלי):

זה לא ש"ענן אטלס" הוא יצירה מושלמת שאסור לדבר בגנותה, או שמי שלא חושב כמוני מטומטם. אני בכלל לא בטוח אפילו שהייתי קורא לו סרט טוב. אפשר לומר הרבה דברים ‏רעים על הסרט הזה, ואני עומד לומר כמה כאלה ממש כאן. יהיו בוודאי הרבה אנשים שייצאו ממנו משועממים, עצבניים או באמצע. אבל יש ‏לסרט תכונה אחת שמפצה על כל מגרעת שיש לו, ובהחלט יש לו: הוא לא דומה לשום סרט אחר ‏שראיתם.

לפועל לצאת יש משלימים משני סוגים. הוא יכול לקחת משלים תוארי או שמני (יצאתי חומוס, יצאתי עצבני, יצאתי אפס, יצא גבר) אבל הוא יכול לקחת גם צירוף יחס (יצאתי באמצע, יצאתי מהבית, יצאתי לטיול). אם מחברים את השניים ללא התראה מוקדמת מתקבל אפקט ספרותי נאה שמכונה זוגמה (זויגמה? זאוגמה?). בעברית, כך גיליתי היום, קוראים לזה "צימוד מסולף".

(למעשה הסיפור טיפה יותר מורכב משום שהמשפט השלם הוא בעצם יהיו בוודאי הרבה אנשים שייצאו מהסרט משועממים, שייצאו מהסרט עצבניים או שייצאו מהסרט באמצע. זה עדיין לא משנה את מידת הזוגמטיות.)

Read Full Post »

לקט תשדירי תעמולה נוסף. לא על הכל יש תובנות לשוניות מעמיקות, כמובן, אבל אתם מוזמנים להמשיך ולדווח על דברים מעניינים בתשדירי הבחירות (פייסבוק/טוויטר/'צרו קשר').

  • העבודה: סתיו שפיר משתמשת במושא פנימי, אחד המבנים האהובים עליי: "כדי שבאמת נוכל לקחת את המדינה הזו בחזרה לידיים שלנו אנחנו צריכים להיות שם, במקומות שבהם מחליטים החלטות" (0:53). זה קצת מסקרן כי בעברית בד"כ מקבלים החלטה ולא מחליטים אותה. ואם מישהו תהה, באנגלית 'עושים' החלטה, בגרמנית 'פוגשים' החלטה ובערבית 'לוקחים' החלטה.
  • בבית היהודי קראו כנראה את הלקט הקודם והולכים על אותנטיות הפעם, עם הרעיון החמוד 'סטטוסו של יום'. רק לא ברור לי אם אלה צילומי מסך אמיתיים, משום שליד חלק גדול מהסטטוסים לא מופיעות שטויות-פייסבוק רגילות כמו "אהבתי" או תגובות (גם בתשדיר הזה וגם בתשדיר ההמשך).
  • חד"ש: התשדיר בסדר גמור, אבל הפסיק בתרגום לערבית מופיע בצד הלא נכון. חוץ מזה, שדא עאמר אומרת (בערבית): "חובתי להשמיע את קולי נגד הפרת זכויות אדם". במקור היא מוסיפה "שמתבצעת בשמי" וזה לא מופיע בכתוביות (0:47).
  • ומחד"ש במעבר טבעי להליכוד/ישראל ביתנו, שמתגאים בחוק חינוך חינם מגיל שלוש (שהתגלגל מיוזמות של תמר גוז'נסקי מחד ויצחק שמיר מאידך – והנה החיבור). ראשית הערה לא-לשונית: התשדיר מציג תמונה של מורה ליד תרגיל בחשבון שחלק מהתשובות בו שגויות (0:30), אבל אני מניח שאפשר לומר שהמורה עומדת לסמן איקס ליד התשובה הלא נכונה. כך או כך זו בכלל לא תמונה של מורה ממערכת החינוך שלנו אלא קובץ מאתר תמונות. גם התמונות שמופיעות ממש לפני כן, כשהתשדיר מתגאה בהורדת מחירי הסלולר, אינן של לא מצביעי ליכוד קלאסיים (0:27). כנראה שב-'הליכוד/ישראל ביתנו' מאוד אוהבים את אתרי התמונות. או כמו שבן לי אמר, חבל שהם לא השתמשו בתמונה הזו וזהו.
    והערה לשונית: קצת מפריע לי שליד הטקסט הגדול "אנחנו גאים" מופיעים הישגים שונים בלי מילית יחס לפניהם, אבל אולי זה רק אני ("אנחנו גאים — צמיחה מהגבוהות בעולם", "אנחנו גאים — גייסנו את העולם לסנקציות נגד איראן").
[ת' לכל מי ששלח]

Read Full Post »

הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.

Read Full Post »

הנה אחד המערכונים המפורסמים ביותר של אסי כהן וגורי אלפי, "חייזרים", הידוע יותר בשם "פה חשדתי". לאחרונה צפיתי בו שוב ושמתי לב שכמות בדיחות הבלשניות בו גבוהה במיוחד. אז ברשומה הזו אני עומד להרוס אותו. כלומר, אני הולך להסביר כל בדיחה ובדיחה, ואצביע על התרגיל הבלשני שאסי וגורי עשו כדי להשיג אפקט קומי. אתם מוזמנים לעקוב עם המערכון, ואם לא ראיתם אותו עדיין אולי כדאי לצפות בו פעם אחת לפני קריאת הרשומה הזו.

0:00 קודם כל, שימו לב שהדמות של אסי כהן – "יעקב" – מדברת בחי"ת ועי"ן. כי כידוע, מבטא מזרחי הוא מצחיק ועממי.

0:20 "יום אחד היה מזג אוויר". המילה היה לוקחת משלים תוארי: מזג האוויר היה חם, המשחק היה כיף, אבל לא *המשחק היה ילד. בעברית המודנית נהיינו יצירתיים: היה טוב, היה יוסי. היה אש. כשיעקב אומר מזג אויר הוא מתכוון למזג אויר נעים, שהרי אם אין מזג אויר (נעים) לא הולכים לטייל, וזה בדיוק מה שהדמות עשתה. בדיחה על התפר תחביר-סמנטיקה-פרגמטיקה.

0:25 "מטייל, מטייל". במובן של 'הולך', 'מסתובב'. למילה לטייל ככה, כשחוזרים עליה, יש כבר משמעות של להגיע למקומות רחוקים: 'טיילתי וטיילתי ובסוף הבנתי שאין כמו בארץ'. הטיול של יעקב הסתכם בשכונה שלו.

0:31 "כיפכוף של טיול". לדמות אין דרך להגיד כמה כיף היה לה, אז היא יוצרת את הצורה כיפכוף. למה כיפכוף? ראשית, כי יש מילה כזו בסלנג עם משמעות אחרת ('לתת כאפה') והדמות הזו משתמשת במילים רבות בצורה לא מתאימה, כפי שנראה גם בהמשך. אבל המשמעות ברורה, גם מההקשר וגם כי יש כאן מה שמכונה הכפלה (reduplication). הכפלה היא דרך ליצירת מילה שבשפות רבות משמשת למשמעות של חיזוק או התמדה, כאילו שבעברית היינו אומרים טיילטיילתי במשמעות של 'טיילתי הרבה', או בישלבישלת במשמעות של 'בישלת כל היום'. בעברית התופעה הזו פרודוקטיבית פחות ודווקא מקושרת עם הקטנה (כלב > כלבלב, פיל > פילפילון, חתול > חתלתול), אבל יש משהו בהכפלה שמתקשר באופן די טבעי לחיזוק והדגשה ולכן יעקב יכול לדבר על כיפכוף בתור משהו ממש כיפי.

0:34 "פתאום הבחנתי לב בזקנה". הכלאה בין הבחנתי ובין שמתי לב, מה שמכונה באנגלית mixed idioms. למשל בעברית, שיבושים דוגמת העם נקעה רגלו (א' בנאי) או באין ציפור שיר – גם מטאטא יורה (כפי שאמרו מ' ניב וע' גלילי).

0:37 "זקנה, מהשורש מבוגר". שני דברים. ראשית, הדמות אומרת סְקֵנָה ואפילו מדגישה את הסמ"ך. טוב, ככה אנחנו באמת מדברים — עיצור קולי (כמו ז') מאבד את הקוליות שלו לפני עיצור לא-קולי (כמו ק') והופך לעיצור לא-קולי בעצמו (כמו ס'). זה מה שקורה כשאנחנו אומרים ספתא במקום סבתא. בדיחה סוציו-פונולוגית.
שנית, "מהשורש מבוגר". שורש, במשמעות הלשונית, הוא רצף העיצורים שבבסיס כמעט כל מילה בשפות השמיות (כ.ל.ב, ז.ק.נ, וכו'). השורש של המילה מבוגר הוא ב.ג.ר — כשלעצמה המילה אינה שורש. אבל הדמות מנסה להיראות חכמה, ומשתמשת במונח הלא נכון.

0:44 "אתה רואה זקנה, אתה חושד בה?". גם המבנה הזה אופייני לעברית מדוברת מודרנית – אין "אם" או אפילו "נגיד" בתחילת משפט התנאי. חוץ מזה שזו שאלה נורא מוזרה, ולכן מצחיקה.

0:46 "כביכול זקנה". אין שום משמעות למילה כביכול כאן. הדמות כנראה ניסתה להגיד משהו בסגנון "פשוט זקנה" או "סתם זקנה", אבל כביכול נמצא במשלב גבוה יותר.

0:47 "מזדקנת לה". עוד בדיחה מורפולוגית מצוינת. הרי המילה להזדקן קיימת בעברית, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בה כדי לתאר אירוע (?הזקנה עומדת עכשיו ומזדקנת) אלא תהליך ארוך יותר (ילד מזדקן, הורה מזדקן, איך הזדקנתי). כדי לוודא שהמשמעות עוברת, הדמות של אסי כהן מוסיפה את צירוף היחס לה, שמתאים יותר למבע הקודם: עומדת לה. שפת הגוף של הדמות מדגישה את זה שהזקנה פשוט עומדת שם. צירוף היחס הזה הוא נושא מרתק כשלעצמו: זה אינו צירוף יחס רגיל, כמו במשפטים דוגמת "אסי אמר לה שהיא זקנה". זה גם לא צירוף שייכות כמו במשפט "נפלה לי המטריה", שבו מטרת המילה לי היא להביע שהמטריה שייכת לי. הוא הולך לרוב דווקא עם פעלים עומדים, כלומר כאלה שאין להם מושא ישיר, ומביע איזושהי השפעה חוץ-לשונית על הדובר: מה אתה רץ לי בכל הבית; עוף לי מהעיניים. בשפות רומנסיות המבנה הזה נפוץ למדי, ומכונה לעיתים בשם המקסים ethical dative. השוו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשאר אראך".

0:51 "זקנה נטו". כביכול זקנה נטו.

0:54 "הנה המתח מגיע". אבל מתח לא יכול להגיע לאנשהו!

0:57 "מאחוריה עמד בחור עם חזות מזרחית". הצירוף הנכון הוא 'בעל חזות מזרחית', והדמות מערבבת את הקניין המטאפורי ('בעל חזות') עם הקניין הפיזי (מחזיק חזות בידיו פיזית).

1:03 "מה אני, אה, חשדניסט?" בנסיון מאולתר למצוא מילה מתאימה, יעקב משתמש בסיומת –יסט שיוצרת תארים אופייניים ובעלי מקצוע. השוו: סטטיסט, סטנדאפיסט, אפשר למצוא אפילו מטרידניסט.

1:06 "עכשיו זה המתח! הנה המתח". המטאפורה הזו, של מתח שמתקרב ובא, עובדת מצוין…

1:08 "מתח!" …ואין דבר פחות מותח מאשר להגיד את המילה מתח בשביל להביע מתח. זה כמו שבמקום לכתוב את הרשומה הזו אני פשוט אגיד "ניתוח בלשני!"

1:09 "הבחור עם החזות רץ וחטף לה את התיק". שוב עם החזות.

1:13 "פה חשדתי". למה זה כל כך מצחיק? ראשית, כי אסי כהן נותן הופעה נהדרת והשורה הזו נאמרת במעין תמימות. ושנית, כי במשך הדקה שעברה בינתיים הדמות שלו השתמשה בשורש ח.ש.ד על הטיותיו השונות עשר פעמים כדי להגיד שהיא לא חשדה בדבר. הציפייה שלנו הלכה ונבנתה ("עכשיו זה המתח!") והיה ברור לנו שתיכף יקרה משהו מחשיד, אלא שאז הסיפור קפץ מייד לשוד עצמו: הבחור ראה שוד מתרחש מול עיניו, וכל מה שהוא יכול להגיד זה שזה היה מחשיד? זו הפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח. והפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח זה מצחיק!
יש עניין נוסף, בשולי הדברים, והוא השימוש בתיאור המקום פה שלא מציין מקום בכלל. למעשה, פה מתייחס כאן לסיטואציה ולנקודת זמן, ולא למשמעות 'כאן, במקום שאני עומד בו'. זה לא עניין חדש; למשל, המילה לאלתר שמשמעותה תיאור זמן היא הלחם של על+אתר, 'בַמקום'. וגם בעברית מודרנית: על המקום הוא תיאור זמן ולא תיאור מקום.

1:16 "הרמתי מקל והתחלתי לטינית". אין לי מושג למה הוא מתכוון. למה לטינית זה להרביץ?

1:19 "תחזיר לה ת'תיק, פושע! תחזיר לה ת'תיק, קרימינולוג!" שוב שימוש במילה במשלב גבוה יותר, שוב שימוש שגוי.

1:25 "ואני מדריך עליו, ומדריך, ומדריך". זה כנראה החלק האהוב עלי במערכון. זה מצחיק כי המילה מדריך, משמעותה שונה לגמרי. על פניו, המילה הנכונה היא דורך. אבל הדמות רצתה להגיד משהו יותר חזק מסתם לדרוך (וזו באמת נראית כמו דריכה אלימה למדי). לבנין הפעיל יש משמעות של גרימה, אבל לרוב הוא לא בשימוש כשיש צורת גרימה קיימת בבנין קל (דורס > *מדריס, אבל קופא > מקפיא). למרות שלא נוצרת צורת גרימה בבניין הפעיל כשיש צורת גרימה בבניין קל, יעקב משתמש בבניין הזה בשביל להדגיש את האינטנסיביות של הדריכה. אולי המילה הזו גם נוצרת אצלו באנלוגיה לצורות כמו מוריק עליו.

1:33 "אמרתי לה: סליחה שאני מנומס". מנומס, כלומר באופן סרקסטי, 'סליחה באמת שאני מנסה לעזור לך'? או שזה אמור להיות 'סליחה שאני מדריך עלייך, זה מאוד לא מנומס', רק בלי המילה לא?

1:49 "אני לא מבין בחמזמזים". הוא כל כך לא מבין בחייזרים שהוא אפילו לא יודע איך אומרים את המילה.

2:00 "תגיד משהו על הזה". הדמות של גורי אלפי מתחילה להיות מתוסכלת מכך שהיא העלתה לתוכנית שלה מישהו שבכלל לא נחטף ע"י חמזמזים חייזרים. אז היא מבקשת, באופן כללי, מהאורח להגיד משהו על ה"זה". מה זה "זה"? לא משנה, העיקר שיהיה קשור לחטיפה ע"י חייזרים. זו גם מילה קצרה יותר מחייזרים אז הקהל בבית לא ישמע אותו מבקש.

2:24 "הזקנה התפצלה לשתיים". התפצלה בפ"ה רפה (f), לא התפּצלה. אי דיוק בבג"ד כפ"ת הוא סממן נוסף של עברית "עממית".

2:33 "על האור היתה מדובקת חללית, עם סקוץ'". זה כמובן תיאור לא הגיוני בעליל, אבל המילה מדובקת מעניינת אותי. היא כביכול בבנין פֻעל, שלא נפוץ במיוחד בעברית המודרנית. אבל חוץ מזה, לפעלים סבילים בעברית קיימות תמיד גרסאות פעילות, כך שלצד הפועל דֻבַק אמור להיות קיים הפועל דִבֵּק, מה שלא נכון. הנוסחה עובדת כמו שעון: שורש בבניין הלא נכון = צחוקים.

2:39 "החללית הסתובבה בצורה אליפסיסטית". עוד נסיון כושל להשתמש במילה מז'רגון או משְלב זרים.

2:45 "עם שלוש קרן לייזרים". אם למישהו היה ספק שיעקב הוא בחור עממי וחביב, אז במקום להגיד 'שלוש קרני לייזר' הוא יוצר ריבוי מהצורה 'קרןלייזר', כאילו היתה מילה אחת, ומקבל 'קרןלייזרים'. עכשיו, המילה הזו אמורה להיות צורת ריבוי של מין זכר (קרןלייזרים ולא קרןלייזרות) אבל היא מקבלת אצלו את המספר המונה שלוש, שמיועד בצורה תקנית לנקבה (שלוש בנות), במקום את שלושה שמיועד לזכר (שלושה ילדים). כידוע, ההבחנה הזו הולכת ונעלמת מהשפה המודרנית ונכתב עליה רבות, אצלנו ואצל אחרים (למשל, שלוש שקל).

2:50 "חמשת אלפים מטר גובה". נשמע לי כאילו העיצור האחרון במילה גובה נהגה בצורה גרונית, 'גובע'. זו כנראה השפעה של השימוש המוגזם בעי"ן לועית.

2:59 "אמרתי לו: אל תאכל אותי, יש לי אישה וילדים! תאכל אותם". סוף סוף פאנץ' שהצלחתי לחזות מראש. זו בדיחה קלאסית שמשחקת על כך שהאימפליקטורה (מה שנרמז) מהמשפט הראשון היא שהאישה והילדים חשובים מאוד לדובר, ואז בא המשפט השני וסותר אותה. וכידוע, סתירות פרגמטיות זה מצחיק.
בנוסף, הכ"ף הרפה מבוטאת כאן כמו הח' הלועית ולא כמו כ' וילונית "רגילה", שוב בהשפעת ההגייה המזרחית לאורך הקטע.

3:07 "תגיד לי שיהיה על הזקנה". תיאור הזמן נפתח, כמקובל בשפה המדוברת, באמצעות המילית ש- ולא באמצעות כש-. מעבר לכך, שיהיה על הזקנה זה תיאור שהוא מצד אחד כללי מאוד (שיהיה מה?) ומצד שני ברור מאוד בהקשר ('כשיהיה תורי לדבר על הזקנה', 'כשיהיה אייטם על הזקנה').

3:16 "ושמה, בפנים החללית אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חללית, זה מדהים". קודם כל, שיבוש קל לשם השיבוש: בפנים החללית במקום בתוך החללית. ויש שיאמרו, בבפנוכו של החללית. שנית, הקלישאה 'כאילו אתה בתוך חללית' נשלפת כדי שיעקב יוכל לספר על החוויה שלו; אבל לפי הסיפור שלו הוא באמת היה בתוך חללית אז הדימוי הזה הוא מצד אחד מיותר ומצד שני מאוד קולע, והשילוב של השניים יוצר הומור.

3:20 "ומלא עב"מים עם לייזרים ושקפקפים". יעקב מתאר איבר או אביזר שיוצא בערך מאזור האוזניים כשהוא אומר שקפקפים. אבל שקפקפים הם כמובן סנדלי פלסטיק שקופים (הנה שירות לציבור עבור קוראינו הצעירים), ולפחות כשאני הייתי בבי"ס היינו מבטאים את המילה הזו עם טעם על ההברה הראשונה (שקאפ-קפים) ולא עם טעם מלרעי סטנדרטי כמו של יעקב (שקפ-קפים).

3:29 "עם לשון בגב מתנפנף למטה". כאן יעקב כבר בשוונג ואי אפשר לעצור אותו. מה מתנפנף? הלשון? לשון מתנפנפת, לא מתנפנף. שגיאה בהבדלה בין זכר ונקבה = עממי ומצחיק!

3:31 "וקמח! מלא קמחים של קמח, קמח". עוד אחד מהרגעים האהובים עלי במערכון הזה. איך קוראים להרבה סוגים של קמח? קמחים! קמחים של קמח! יש כאן שימוש במאייך מאולתר, שהוא דרך למנות שם עצם שלא ניתן למנייה (שלוש כוסות מים ולא * שלושה מים; עשרה קבין של יופי ולא *עשרה יופי; שלושה קמחים של קמח ולא *שלושה קמח). שימוש במאייך מאולתר שכזה יכול להיות דבר משעשע מאוד: בכמה פרקים של 'משפחה בהפרעה' הדמות הראשית אוכלת, ברגע של דכאון, "a whole thing of jelly beans", כלומר "כזה שלם של סוכריות". זו לא בדיוק שקית ולא בדיוק קופסת פלסטיק – זה "כזה". ובהתאם, מלא קמחים של קמח. כך אנחנו יכולים להשלים עם הדמיון האם מדובר בסוגים שונים של קמח, או במיכלים שונים, או פשוט בהמון המון קמח. מה שצורן ריבוי אחד יכול לעשות.

3:35 "ולולב מתלבלב על הראש". הרי מה עושה לולב? נסחוט ממנו את השורש ל.ל.ב/ל.ב.ל.ב ונמצא את הבניין הקלאסי לפעלים חוזרים, הלא הוא בניין התפעל. בהתאם, הלולב מתלבלב.

3:39 "וכל האצבעות שלהם זרת". למה הכוונה, כל האצבעות שלהם זרת? מן הסתם שכל אצבע היא זרת. אבל מה זה בעצם אומר? זרת היא, בהגדרה, האצבע הצרה שנמצאת באותו צד כמו עצם הגומד (כלומר הצד הפנימי של היד כשכף היד מופנית כלפי מעלה), אז אמורה להיות רק אחת כזו. יעקב כנראה התכוון שכל האצבעות של החייזרים הן באותו הגודל וכולן קטנות וצרות יחסית (והוא מייד מדגים: "זרת, זרת, זרת, זרת…"). אז מה הוא יגיד, שכל האצבעות שלהם זרתות? אין מילה כזו. הוא היה יכול להגיד שכל האצבעות שלהם הן זרת, אבל זה היה מאריך את המשפט ומפריע לפאנץ'.

3:43 "מלא זרִתות". מה, האמנתם לי כשאמרתי שאין מילה כזו, זרתות? זה סימן שקומיקאי יכול להשתמש בה! שימו לב שיעקב אומר זרִתות ולא זרָתות; לא ברור לי למה, אבל צורות לא תקניות זה מצחיק.

3:56 "-אני מבין שהם עשו עליך ניסויים. זה החלק הקשה. -כן, הם אמרו לי: תתחתן עם זאת ועם זאת ועם זאת". בדיחה שחוקה, אבל אחרי 4 דקות של פעלולים לשוניים הבדיחות הקלאסיות שוברות את התבנית. הבדיחה גם משתלבת היטב בסיפור שנבנה במערכון.

4:14 "אתה מלחיץ את זה". הדמות של גורי מלחיצה את יעקב, אבל בעברית אפשר להלחיץ רק בני אדם וחיות, לא חפצים ועצמים מופשטים: אל תלחיץ אותי, ולא *אל תלחיץ את הספר או *אתה מלחיץ את הציפייה. למה התכוון יעקב? הוא כנראה רצה לומר שהמראיין שלו מאלץ את זה ובו זמנית מלחיץ אותו.

4:21 "נסענו לכיוון הירח, בדרך עברנו ליד שביל החלב, לקחתי שוקו". אם כבר בדיחות שחוקות על החלל אז עד הסוף.

4:26 "נסענו נסענו, הגענו לירח, אבל לא הכניסו אותנו. למה היה ירח מלא". שימו לב למשמעות המתמשכת של נסענו נסענו — מדובר בסוג של הכפלה! פסוקית הסיבה כאן נפתחת במילה למה ולא במילה כי, כמקובל בשפה המדוברת. וכמובן, הירח המלא, כי צריך לנצל את כל בדיחות החלל כל עוד אפשר.

4:39 "-איך אתה מסכם את ההיכרות שלך עם אותם חייזרים? איך היתה ההיכרות? -שלום שלום, מה נשמע, בסדר? אני בסדר, איך אתה?". המילה היכרות היא שם הפעולה של הפועל להכיר, ולשמות פעולה יש לפעמים שתי משמעויות קשורות אבל נפרדות: אחת היא ממש הפעולה עצמה, והשנייה היא שם עצם שנגזר ממנה. למשל, יש הכנסה כשמכניסים משהו לאנשהו ויש הכנסה שהיא משכורת. הדמות של גורי שואלת על ההיכרות במובן של שם העצם המופשט, החוויה של המפגש עם החייזרים בכללותו. יעקב מתייחס למשמעות הישירה יותר, שם הפועל, ומסביר את האירוע עצמו. השניים ממשיכים מיד עם אותו הרעיון: "ההיכרות הראשונית — משחקי היכרות".

4:50 "-עזוב, אני מצטער ששאלתי אותך. -אני מצטער שתשתוק". הרי אי אפשר להצטער ש-[ציווי] בעברית. משפט קלאסי לסיום המערכון.

אז מה היה לנו? כמה סוגים שונים של משחקים לשוניים. הדמות של יעקב מקוטלגת בסטריאוטיפ מסוים לפי ההגייה שלו והשימוש הכושל במילים ממשלב גבוה. הפרות פרגמטיות בוטות משמשות לאפקט הומוריסטי, כפי שבדיחות עובדות מקדמת דנא. אבל בעיקר, יש כאן הרבה בדיחות תלויות מורפולוגיה ובניינים שאפשר לעשות רק בשפה כמו עברית. זה מערכון שיהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לתרגם בצורה נאמנה לשפה אחרת.

ועכשיו, לשיעורי הבית שלכם: נתחו את הבדיחות במערכון הבא (במיוחד בחצי הראשון שלו).

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

אולי זה החום, אולי זו הלחות, אבל אני מוצא את עצמי תוהה יותר ויותר: מה הופך צ'וח לצ'וח?

אולי זה בגלל שרק לאחרונה למדתי מה זה צ'וח. רשות הדיבור לשף מאיר אדוני ("אנשים כאן תת רמה. אין ישראלי אחד שמסוגל להבין קינוחים שלי". סוניה מרמרי, גלובס, 6/6/2012. ההדגשה שלי):

"אני לא צוחק. אני בדרך לעוף הכי רחוק מכאן. המסעדה הזו היא מקדש לקולינריה, אבל אף אחד מסביב לא מבין את זה. כולם נכנעו לתכתיבים של הישראלי הממוצע, תני לו המבורגר, צ'יפס וסלט, שמסודר יפה בצלחת. תראו מה הולך מסביב. נהיינו מדינה של בראסרי. אנחנו תקועים עמוק בתוך שיפודי פרגיות […] את מי מחבקת התקשורת? את מי? אני פה בזכות ולא בשום חסד. אני קרעתי את התחת ולמדתי והבאתי את עצמי למקום שהגעתי, ואף אחד לא יגיד שהוא הרים אותי או גידל אותי. אני יושב וקורא היום טוקבקים שמדברים עליי, אומרים לי 'תביא שווארמה' או 'מה זאת הפלצנות הזאת?'. תגידי לי מי מדבר ככה? מה זאת הרמה הזאת? תת רמה של אנשים. אין פה שום תרבות. אנשים רוצים שכונה. אנשים הם צ'וחים, מחפשים הכול שיהיה זול".

מכאן שצ'וח הוא בור ועם הארץ שאינו מסוגל להעריך איכות גם אם היא עושה לו צרבת. כהרגלי בקודש, הלכתי לקורפוס העברית המודרנית המקוונת המכוּנה "הגוגל" כדי להבין מה בדיוק משמעות המונח.
בקיץ 2006 הופיעה כתבה בוואלה אופנה על "קולקציית חורף אירופאית-קז'ואלית" (כלומר בגדים), שזכתה לכותרת "בכל צ'וח מסתתר צרפתי עם שיק", אבל אפילו התארוך הזה מאוחר מדי. כבר במאי 2004 כתבה פקאצה בשם קארין על חוויותיה מל"ג בעומר ועצרה לרגע כדי להביע דעה תקיפה: "אבל אני לא ערסית וכמו שהבהרתי אחד הדברים שאני שונאת במדינתנו הקטנטונת זה המחומצנים/שחורים/עם מבטא מטומטם= נקראים בימינו- צ'וחים, קרציות, כיפה לפוזה וכו' וכו'".

הנה הגדרה מפורשת! מה עוד יכולנו לבקש.

אבל רגע, לא כל כך מהר. מי בא קודם, הצ'וח או הג'וח? הרי גם ג'וחים יש. אם היינו מסתכלים על כל אחת מהמילים בפני עצמה, אפשר היה לנחש שהצ'וח הוא גלגולו העדכני של הצ'חצ'ח והג'וח הוא גלגולו העדכני של ג'וחא. אבל המילים ודאי קשורות אחת לשנייה — רוצים לנחש איזו באה קודם?

דרך אגב, אולי שמתם לב שהציטוט בכותרת הכתבה על אדוני לא באמת מופיע בכתבה וכנראה שלא נאמר מעולם. מארק ליברמן מספינת האם חיבר לאחרונה כמה רשומות מעניינות על הרגלי ציטוט בעיתונות.

Read Full Post »

הקיץ בפתח, וזה סימן לעורכי העיתונים לפרסם את הטור הקבוע שבו מרוכזות טענות מופרכות על שפה; ובאמת, הרבה זמן לא שמענו על מצבם המחפיר של לימודי הלשון בארץ. זו בטח הסיבה שבגינה זכינו לקרוא את השפה התחתונה: כך הפכה העברית למקצוע נחבט (תומר ולמר, טמקא, 4/5/12), חלק מסדרת "מקצוע במבחן".

את הטור הזה ניתן לחלק לשני חלקים. הפסקה הראשונה שופכת מררתה על העברית הדבוּרה בקרב הילדים-של-ימינו, וכצפוי הוא מאזן פאתוס רב וקינה מרה מצד אחד עם הגיון דל ומיעוט בטיעונים מצד שני. שאר הטור כבר טוב בהרבה ומנסה להבין מה בין תשומת הלב המוקדשת ללימודי הלשון ובין רמת העברית בקרב אותם ילדים-של-ימינו. לטעמי, מרוב תשוקה יוקדת הנקודות החשובות הולכות לאיבוד, ולכן אנסה להבליט אותן מחדש כאן.

כפי שאמרנו, הפסקה ראשונה היא הגיבוב הרגיל של חצאי-טענות על העברית המודרנית (המכונה כאן "ישראלית", במה שנראה לי כמו סוג של זלזול):

הישראלית היא השפה הפופולרית בבתי הספר בישראל. היא דומה לעברית, אך לרוב היא תמציתית ובוטה, אין בה מילים נרדפות, היא נעדרת משלים, הפתגמים נעלמו ממנה כליל ומילות הקישור בה הן פשוטות ורב-שימושיות: "סבבה" ו"אחלה" המיתולוגיות, הצמד החביב "וואלה?" השואל ו"וואלה!" הנחרץ, ולצדן כמובן "יעני" ו"כאילו" התיאוריים וחברם המדגיש "כאילו כזה". בישראלית אין סימני ניקוד – כי הנוער מתקשה לקרוא אותם. סימני הפיסוק הושלכו לפח האשפה, והבעת עמדה אישית נעשית לא פעם בעזרת הביטויים האוניברסליים "חחח", :( ו-:).

כן, יש כאן הכל. "ישראלית" היא שפה "תמציתית ובוטה" (להזכירכם, הדיבור נוטה להיות תמציתי יותר מהכתיבה); אין בה מילים נרדפות (אפילו שמייד אח"כ מופיעים הצמדים יעני וכאילו, סבבה ואחלה); מילות הקישור הן פשוטות ורב שימושיות (אי אפשר לנצח במשחק הזה. אם מילות הקישור הן רב שימושיות, סימן שהן פשוטות מדי. ואם כל מילה מיוחדת במינה אז מאשימים את השפה בהיעדר מילים נרדפות); אין בה סימני ניקוד (מה שנכון לחלוטין, אבל גם בני חמישים ושישים לא מנקדים את העברית הישנה והטובה שלהם על בסיס קבוע); היא נעדרת פתגמים (מי משתמש בפתגמים כשהוא מדבר עם חבריו? ואפילו בכתיבה לא. כדאי לציין שלא ראיתי פתגם אחד מופיע בכל הכתבה הזו); והיא נעדרת מְשלים (משלים? מי מדבר במשלים בכלל? למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב, ועייף, וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב תחת צילו, וכשביקש לילך אמר, אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת מים עוברת תחתיך, הרי אמת מים עוברת תחתיך. אלא כבר שכחתי על מה דיברנו מרוב שהמשל הזה ארוך, וכל מי שדיברתי איתו כבר הלך הביתה, הממזרין).

עכשיו אפשר לדבר על מה שהטור הזה עושה נכון. כשהכתבה סוף סוף מדברת על הבעיה האמיתית הכל נהיה הגיוני יותר: ולמר טוען שרמת העברית ה"קלאסית" בירידה משום שלא מוקדשות לה מספיק שעות לימוד. ובאמת, זה חייב להיות נכון. הרי בשלב הזה כבר בהיר לרוב העוסקים בנושא שישנה עברית "ספרותית" שאנחנו לומדים בבי"ס וישנה עברית דבורה; אנחנו איפשהו בין המצב היחסית-בסדר של אנגלית והדיגלוסיה האופיינית לערבית. העניין הוא שאנחנו רוצים שהתלמידים ידעו לדבר — או למצְער לקרוא ולכתוב — במשלב מסוים שלא בא להם באופן טבעי, אבל לא מקדישים לזה מספיק שעות לימוד. כמובן שהשאלה היא גם מה מלמדים, שאלה שתיכף נחזור אליה, אבל כך או כך ולמר מסביר ששיעורי לשון מקבלים מחצית משעות הלימוד שמקבלים שיעורי אנגלית. (והנה איך מבססים טענה בנושא, פרי עטה של ידידתנו תע"ג)

אם זה המצב, פלא שהתלמידים מסתדרים בכלל. מעניין מה היה קורה אם זו לא היתה שפת האם שלהם; הם בטח היו מתקשים מאוד.

מקור: טמקא

אה.

למעשה מה שמעניין בתוצאות מבחני פיז"ה (כפי שמובאות בכתבה) הוא שבקרב דוברי העברית יש הבדל רציני בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, אבל בממוצע פיז"ה אין הבדל.

אולי כדאי להשקיע קצת שם, איפה שיד התלמידים והוריהם אינה משגת, וכשאני אומר 'להשקיע' אני לא מתכוון לקצץ תקציבים, להעסיק מורים כעובדי קבלן או לשלוח ילדים לסיורי אינדוקטרינציה בחברון. [במאמר מוסגר ולא כלכלני, כמובן שיש בעיה גם עם השוואות למדינות OECD. הכיבוש, הזלזול בסוציאל דמוקרטיה על חשבון הערצה עיוורת ליד הנעלמה ושאר משתנים מבדילים מהותית בין כלכלת ישראל וכלכלות מתקדמות אחרות. אבל כמובן שבהיעדר אמות מידה אחרות, השוואה עם מדינות ה-OECD אינה פסולה כלל. אלט-שיפט-סגור-סוגריים-מרובעים]

אז מה אומרים בעצם אנשי החינוך?

ג', אותו מורה ממרכז הארץ, מוסיף כי אחת הבעיות העיקריות היא שמערכת החינוך מתמקדת בטכניקה ולא במהות. "התלמידים בישראל מסיימים את התיכון כשהם יודעים להדגיש את אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה ולזהות בכל מאמר מהו שם התואר ומהי פסוקית הלוואי, אבל הבעיה היא שהם לא מבינים את המשפטים שהם קוראים וכשמבקשים מהם להסביר במילים שלהם את הרעיון המרכזי בטקסט הם מאבדים את הביטחון, מתחילים למלמל ומתקשים להתבטא", אומר ג'. "במקום ללמד כל היום מה זה שווא נח או מהו שורוק, כדאי להתחיל ללמד את הילדים כבר מגיל קטן לפתוח את הפה ולדבר בקול רם ובאופן ראוי מול קהל בכיתה".

ומנגד:

ד"ר גילה שילה, רכזת פורום לשון במכון מופ"ת וראש לימודי היסוד במכללת בית ברל, סבורה שמערכת החינוך אינה יכולה לטפל בכל תחלואי החברה ושההורים אינם פטורים מאשמה. לדבריה, לפני שמפנים אצבע מאשימה לעבר המורה על כך שהילד אינו קורא ספרים בבית הספר, ההורים צריכים לשאול את עצמם אם בכלל קיימת תרבות של קריאת ספרים בבית.
"כפי שלא ניתן לשלוט בשפה האנגלית רק מלימודי השפה בבית הספר, כך לא ניתן לצפות שהתלמידים ישלטו בשפה העברית אם לא יעודדו אותם בבית לקרוא ספרים ולדבר בשפה תקינה", אומרת ד"ר שילה. "בשנים האחרונות המגמה היא לשים את הילד במרכז וחלילה לא להכביד עליו ולדרוש ממנו לשנן טקסטים בעל פה, אבל האמת היא שאולי הגיע הזמן קצת להחזיר את הגלגל לאחור. לא יקרה שום אסון אם התלמידים יתאמצו וישננו טקסטים קאנוניים כמו שירת רחל ושירי ביאליק".

לקרוא זה חשוב מאוד, אבל לשנן את כתבי ביאליק? לא אמרנו לפני רגע שאנחנו לא רוצים שהתלמידים ישננו מה זה חולם חסר ודגש קל (אללי) אלא יבינו מה כתוב במאמר? אין ספק שהנושא מורכב. אבל עדיף להגדיר מהן הנחות היסוד שלך ולבסס אסטרטגיה חינוכית לפיהן (כפי שעשתה תע"ג, ונקשר שוב כאן עבור מי שלא קרא) מאשר להיאנח אל מול בורותם המדהימה-כביכול של כל אותם תלמידים עילגים. ואם להיות הוגנים, ולמר לפחות לא מאשים את הדור שהולך ופוחת; כי הדור לא הולך ופוחת, אולי סדרי העדיפויות שלנו הם אלה שנשחקים.

Read Full Post »

ליגת העל בכדורגל חתמה עונה נוספת לאחרונה, עונה בה המיאוס מיוֹשב ראש ההתאחדות לכדורגל (אחד אבי לוזון) הגיע לשיאים חדשים. בגלל האלימות במגרשים — הן של האוהדים, הן של השחקנים, הן של המאמנים והן של יושב הראש עצמו — בגלל הרמה הירודה, בגלל האצטדיונים העלובים, בגלל כשלונותיה של נבחרת ישראל, בגלל שערוריות ושחיתויות שונות; טוב, הרעיון מובן, והוא שהמצב בקאנטים. לרבים מאוהדי הכדורגל ועיתונאי הספורט יש פתרון קסם: הקמת "מִנְהֶלת ליגה" שתייצג את כל הקבוצות בליגה ותוריד את נטל ניהול ליגת העל מההתאחדות לכדורגל, וכמובן תעשה הכל בצורה מקצוענית יותר. בכדורסל קיים גוף דומה מזה עשור.

ולמה אני מטריח את קוראינו האיסטניסים עם אחד עשר חוליגנים רצים אחרי כדור? משום שאוהדי הכדורגל לא באמת מדברים על מִנהלת ליגה. הם מדברים על מִנהלת. אבל אני חושב שהמילה אמורה להיות מִנהלה, ורק בסמיכות: מִנהלת ליגת העל.

קודם כל, אוכיח לכם שאני לא משוגע ושבתוך עמי אני חי. הנה כמה התייחסויות לַמנהלת, כמובן של ליגת העל, מאתר ערוץ הספורט וממקורות אחרים. ניתן למצוא עוד הופעות רבות, חפשו "המינהלת" ותיהנו:

  • שחקן השבוע של המינהלת: ג'ו קרופורד [נרג]
  • ראשי המינהלת: לא נאפשר פיינל-פור של האדריאטית בתל-אביב [גלובס]
  • המצב רע מאוד. אם רוצים שינוי, הפתרון טמון אך ורק בבעלי הקבוצות. הם חייבים להקים מנהלת נפרדת. [וואלה]

והנה כמה דוגמאות למנהלות אחרות (מנהלתות?), חלק מהן מנהלות מקומיות:

זו נראית לי השערה סבירה שהמילה המקורית היתה מנהלה וממנה נוצרה המילה החדשה מנהלת. אני לא בטוח איך זה קרה, אבל נראה לי שיש כאן שילוב של שני גורמים: משקל קיים ודמיון פונטי.

ראשית, משקל מֶקְטֶלֶת חי וקיים בעברית: מזחלת, מקטרת, משקפת, מקלדת וכן האלה. זהו בעיקר משקל לכלים. למיטב ידיעתי המילים הללו לא נוצרו מהצורות מִזְחָלָה, מִקטָרָה, משקָפָה או מקלָדָה (שווה לציין שאני פחות בטוח לגבי מזחלה — אני חושב שהצורה הזו דווקא נוצרה בגזירה לאחור ממזחלת).

שנית, עצם זה שהמילה מִנהלת מופיעה בתדירות גבוהה כחלק מצירופים דוגמת מנהלת הליגה מקל על הדוברים לנתח אותה מחדש בתור מילה בפני עצמה (ולא בתור הטייה של מנהלה). זה קורה בגלל שצירוף הסמיכות נפוץ מאוד.

ישנה אפשרות אחרת, והיא שהמקור הוא לא משקל מֶקטָלָת כשלעצמו אלא משקל מִקְטָל: המילה מִשמֶרֶת אינה מציינת כלי כלשהו והיא נוצרה ממִשְמָר, לא משם העצם הלא-קיים מִשְמָרָה. במקרה כזה המקור של מנהלת הוא מִנְהָל. אני חושד שזה לא המקרה כאן, אבל קשה לקבוע בוודאות.

הנה דרך אחת לבדוק את ההשערה שלי. אם באמת גזרנו שם עצם חדש (מנהלת) שנשמע כמו שם עצם במשקל קיים אבל בסמיכות (מנהלה), אולי זה תהליך שיכול לעבור על שורשים אחרים. זה אולי נשמע מופרך, אבל מה לגבי מִפלגת, במובן של מִפלגה? מופרך-מופרך, אבל יש לי שתי הופעות שלמות שתומכות בטענה שלי! באתר אותיות, "עיתון לילדים מבית מקור ראשון" ניתן למצוא בפורום את פתיל "ממשלה וירטואלית", ובו ההוראות הבאות: "אם אפשר לעשות סניף וירטואלי ושוק פורים וירטואלי וליל הסדר וירטואלי אז אפשר לעשות ממשלה וירטואלית. אז ככה זה הולך אני הראש ממשלה ומי שרוצא ליהיות במיפלגת שלי או ליפתוח מיפלגת או ליהיות חבר מיפלגת אז צריך להירשם (מי שיפתח מיפלגת הו כובע [הוא קובע–א"ק] את שם המיפלגת)."
המשתתפים מתבקשים לרשום את הפרטים הבאים: שם, כינוי, תפקיד, שם המיפלגת ואותיות המיפלגת. הפתיל, אגב, מלא שגיאות כתיב.

ובקומונת "משפחה וחברים" בתפוז מציע אחד הגולשים מצע למפלגה במדינת התפוזים, וחותם (ההדגשה שלי): "מפלגת neway אין מפסידים, יש רק מנצחים. neway דרך חדשה, למדינה החדשה בהצלחה בברכה. יו"ר מיפלגת neway מכל צוות המיפלגת!"

בעצתו של פינטר חיפשתי גם "המיכללת" ואכן יש הופעה בודדה: "המיכללת נמצאת ממש ליד הכנרת."

אני האחרון לטעון שאפשר להכליל מהופעה וחצי ברשת, אבל האפשרות הזו של גזירת שמות עצם כנראה זמינה לדוברים. השאלה כעת היא אילו שמות עצם (כמו מנהלת) מנותחים מחדש ואילו (כמו מפלגת) לא. יכול להיות שזה קשור לשמות העצם שעשויים להופיע בעברית צה"לית.

Read Full Post »

אז יש דבר כזה, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, ושם מסתובבים למיטב ידיעתי מיטב סוציובלשנינו. ספינת הדגל שלה היא כתב העת עיונים בשפה וחברה, שגליון מיוחד שלו יצא לאור ממש לאחרונה. עיינתי בתוכן העניינים של "עיונים", ותשמעו – יש מה לקרוא. לצערי את כתב העת אפשר למצוא רק במיטב ספריות ארצנו, אלא אם אתם משלמים על מנוי מכספכם, ולכן טוב עשתה האגודה שפתחה את הגליונות הקודמים של כתב העת לקריאה חינם במשך החודש הקרוב. אז אני ממליץ להקדיש קצת זמן לעיון בארכיון, ובינתיים אבחר כמה תקצירים מסקרנים מהגליון האחרון, שדווקא לא נגיש לציבור.

נושא הגליון המיוחד הוא "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", וכבר יפה לראות שמדובר ביותר מאשר "רק" ערבית ורוסית. ניתן למצוא מאמרים על מעמד הצרפתית בישראל וה"קקופוניה הפרנקופונית"; על היחס לספרדית בקרב עולים מאמריקה הלטינית; על היחס לשפה של סטודנטים יוצאי חבר העמים בישראל; על הוראה באנגלית במכללה הדתית שאנן; ומאמר מאת כרמל וייסמן על שימוש במילים לועזיות בפקצית.

חוץ מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה וזהות בישראל: שמות משפחה של נשים מאת מיכל רום ואורלי בנימין; וספרה המסקרן של אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, שיושב לי על המדף מזה תקופה.

הנה שני תקצירים לדוגמה, של שני המאמרים שקוסמים לי הכי הרבה מבחינת המתודולוגיה (ועוסקים במקרה בערבית, אבל מכיוונים שונים לחלוטין). מי שמוצא פנינים בגליונות ישנים יותר מוזמן לשתף בתגובות.

הנגנה בערבית המדוברת של חיפה: מחקר תחבירי-פונטי סוציו-לשוני
יהודית רוזנהויז
הנגנה היא רכיב חשוב במערכת הפונטית-הפונולוגית של כל שפה. תחום זה כמעט לא נבדק ביחס ללהגים הערביים בישראל, אף שיש בו עניין מבחינה תיאורית, אנליטית והשוואתית. המאמר דן בהיבטים של הנגנה בקרב דוברי ערבית ילידיים נוצרים, יהודים ומוסלמים מחיפה. לצורך הבדיקה שימשו טקסטים מן המאגר של גבע-קליינברגר ( 2004 ) המופיעים באתר SemArch באינטרנט. החומר הלשוני חולק ליחידות תחביר-הנגנה ונותח בעזרת התוכנה .Praat
הוצגו שתי שאלות מחקר: ( 1) מהן תכונות ההנגנה של מבנים תחביריים מסוימים בלהג הערבי בחיפה? ( 2) האם יש הבדלי הנגנה בין להגי העדות? על פי השערת בלנק ( 1964 ) ייתכן שיהיו בישראל (ובלהגים אחרים) הבדלים מינימליים תלויי-עדה שישתקפו בהנגנה ובפרוזודיה של הדיבור. המחקר הנוכחי לא גילה הבדלים בין-עדתיים אלא הבדלים תחביריים-פרוזודיים תלויי נושא, רגש ותחביר. במאמר נידונות השלכות סוציולינגויסטיות של ממצאים אלה.

תפקיד השפה בארבעת מסמכי החזון בשינוי ההקשר הסוציו- פוליטי בישראל: לקחים מחינוך דו- לשוני
מוחמד אמארה ואימן אגבאריה
המאמר בוחן את התפקיד הסוציו-פוליטי המיועד לשפה הערבית בארבעת ניירות העמדה הידועים בשם "מסמכי החזון העתידיים", שהתפרסמו מטעם מוסדות פלסטינים-ערביים במדינת ישראל. בהציעם תכנית להעברת יותר כוח, הכרה ושוויון למיעוט הפלסטיני בישראל, המסמכים גם מבקשים לסיים את ההגמוניה הלשונית של הרוב היהודי בישראל. נוסף על כך, המסמכים מקדמים באופן מפורש שינויים להעצמת הנוכחות והשימוש בשפה הערבית במרחב הציבורי, הן מבחינה אינסטרומנטלית כאמצעי לתקשורת והן מבחינה סימבולית כביטוי לזהותם הלאומית והתרבותית של הפלסטינים.
כפי שמאמר זה מגלה, המסמכים מבקשים לשנות את ההסדר ההיררכי והמרובד של האזרחות הישראלית, שמשמר את השליטה האתנית של הרוב היהודי, באמצעות קידום דו-לשוניות. ליתר דיוק, המסמכים מציעים שהמדינה תאמץ דו-לשוניות כמאפיין המגדיר את זהותה של מדינת ישראל, וכמנוף לסיום ההגמוניה האתנית היהודית ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. בשעה שמאמר זה מכיר בסיכויים הטמונים בדו- לשוניות, בהישענותנו על תובנות מן הספרות על אודות החינוך הדו-לשוני כדרך לפתרון סכסוכים, המאמר גם טוען שסיכויים אלה עשויים להיות לא ממומשים, בלי לגרום לשוויון מוחשי ולהכרה אמִתית ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל.

Read Full Post »

כמה מהפוסטים האחרונים שלנו עסקו בכל הערסים, ובנטייתם לבוא. גם הבלוג "הציווי החדש" (שעל אף שמו הבלשני אינו עוסק בשפה. חבל!) הרחיב על אודות המם והשלכותיו. בלהט החרדה מפני בואם של הערסים נדמה כי הזנחנו לחלוטין את הצד השני של המשוואה. אסתכן בלנחש שמרבית קוראי הבלוג אינם נוהגים לבלות את סופי השבוע שלהם במועדונים, אבל יתכן שחלקכם נחשף לתוכן השיווקי שאותם גופים מייצרים באמצעות פייסבוק, אך גם אם לא – אל דאגה. כמו תמיד, אני דואג להיחשף למראות הקשים במקומכם. זאת לא תמיד עבודה קלה או מהנה. אבל מישהו חייב לעשות אותה. אם כן:

» ליין 26+, ערב רגוע עם אנשים יפים ואיכותים. אולטרסאונד, קיבוץ יגור 23:30, סטודנטים, 50-30 שקל נבחרת האולטרסאונד ממשיכה בטירוף. על העמדות: די.ג'ייז בן סולומון בשחורה ואיתמר ונדב שוקרון ברחבה הישראלית. (לינק)

אז בואו לחגוג שנייה לפני שחוזרים לשגרה,
עם אנשים יפים ומוסיקה טובה ,
כי כבר מזמן כולם יודעים,
שלוולנברג מגיעים עם חיוך גדול ועם מצב רוח לעשות חיים (לינק)

מי שהיה במסיבה האחרונה (ולפי איך שזה נראה, רובכם הייתם) ראה בדיוק מה צפוי לנו בשבועות הקרובים… המון המווון אנשים יפים, אווירה מחשמלת, תפאורה ועיצוב מגניבים פצצות, יםם אבל יםםםםםם פינוקים וצוות שעושה הכל בשבילכם..
השבוע המייק-אובר שהמועדון עבר ממשיך. אם שבוע שעבר המקום נראה מיליון דולר, השבוע הוא יראה כמו
4,234,650 ש"ח. (לינק)

הקהל הכי יפה בארץ.

ועוד ועוד.

אז מי הם אותם אנשים יפים? נדמה שברור למדי שההבטחה שיהיו אנשים יפים לא מתייחסת אך ורק לאיכויות האסתטיות של הנוכחים. מובן שהשימוש בצירוף לא מוגבל אך ורק למועדונים. כדי למצוא לא מעט הופעות בטבע, רצוי לחפש בגוגל צירוף בסגנון "אנשים יפיםם" (כך בדיוק, ולאחר מכן להבהיר לגוגל באופן מפורש שכך התכוונתם לכתוב ושלא יתחכם) כדי לסנן את ההופעות שבהן המשמעות היא המשמעות המקורית. אבל בכל זאת נדמה לי שיש ערך בהתמקדות בהופעות הצירוף בטקסטים הפרסומיים הנ"ל, המתארים את האנשים היפים כמודל נחשק ואטרקטיבי.

מהם סגולותיהם של האנשים היפים? אפשר לנחש: הם מתלבשים בצורה הולמת, הם לא שותים המון אלכוהול בחנייה, הם לא מתחילים עם החברה שלך, הם לא צועקים, הם לא משתמשים בפייסבוק בעברית. הם אנשים כמונו. כאלו שבעוד כמה שנים יתחתנו עם אנשים כמוהם ויעברו ועדת קבלה ליישוב קהילתי בגליל.

במילים פשוטות: הם הניגוד המושלם לכל הערסים. מועדון שמפתה את קהל מבליו בהכרזה כי הם יפגשו בו אנשים יפים, למעשה קורץ ואומר: אנחנו הסותרן לכל הערסים. אלינו הם לא יבואו.

זה, לפחות, התוכן הממשי היחידי שאני מצליח לצקת לתוך הצירוף "אנשים יפים". ראוי אולי לציין שלתחום המועדונים יצא שם רע בשל הסלקציה, אשר למיטב הבנתי נפסלה על פי חוק אך היא עדיין פרקטיקה נהוגה במקומות רבים. לא מופרך לחבר את הנקודות ולעמוד על הקשר שבין השימוש במונח ובין אפליית הבליינים, אך כדי לשמור את הפוסט הזה קשור איכשהו לנושא הבלוג, לא ארחיב בנושא.

ההנגדה בין הערסים ובין האנשים היפים מעוגנת כמובן בעובדות בשטח:

מסיבת טראנס מקומה בטבע, עם אנשים יפים שאוהבים טראנס, ולא ערסים שחושבים שטייסטו זה גם טראנס ואפילו ירקדו לצלילי רימיקס של ריהאנה וישתו וודקה רד בול, ויחפשו מכות (לינק)

מועדון מצויין.. באמת כל האנשים שם.. פשוט אנשים יפים.. בלי ערסים בלי כלום.. זה באמת המועדון היחיד לדעתי שאף פעם לא ביקרו שם ערסים.. =\ (לינק)

לא ראיתי מלא ערסים דווקא ראיתי צפיפות של מלא מלא אנשים יפים ומלא ראסטות ומלא צבעוניות… (לינק)

אני חושב כי הטרקטורון הוא לא כלי של ערסים, ואני מכיר המון אנשים יפים וטובים שאוהבים לבלות עם הכלי הזה, ומעבר לכך – זה כלי פאן אמיתי שאפשר לעשות איתו ספורט טהור. כמו בכל העולם. (לינק)

טמונה בכך הפתעה מסויימת. לתחושתי לפחות, רוב האנשים שיתבקשו לתאר מהו ההיפך מ"ערס" יבחרו ב"חנון". הנה כי כן, מתברר כי דמות המראה לערס היא דווקא האיש היפה.

דווקא משום שהוא נפוץ מאוד, קשה לענות על השאלה מתי הופיע לראשונה הביטוי הזה במשמעות הזו. אבל בשביל האווירה, נסיים בשיר "אנשים יפים" שכתבה והלחינה נעמי שמר. הפזמונאית והמלחינה שנודעה בשיריה הלאומיים, ההיסטוריים והחשובים, על כל אותם חיילים גיבורים אשר שומרים על האומה, משרטטת בכישרון רב את קווי המתאר של ערב בוהמייני טיפוסי בשורות שהסרקזם פשוט נוטף מהן:

אצלי אל הסלון נכנסת
תהלוכת המוצלחים:
זמר צמרת
צייר צמרת
חייט צמרת
סנדלר צמרת
מה זאת אומרת רק צמרת!
אצלי נאספים
ביוטיפל פיפל,
אנשים יפים

השיר נכלל בתקליטה של "חבורת בימות" שיצא כבר ב-1972, והביצוע שמופיע להלן הוא מ-1977:

Read Full Post »

ראיתי שלט גדול תלוי בבניין המדרגה באוניברסיטת חיפה בקיץ שעבר, "הפקולטה למשפטים מברכת ומחבקת את בוגריה", והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה: אוי לא, מה קרה?

אפשר להירגע, לא קרה שום דבר (או כמו שהייקים אומרים, שום דבר קרה). בסה"כ עוד מחזור של פרחי משפטים סיים את לימודיו בהצלחה, אבל משהו במשפט הזה גרם לי להיחרד לרגע. והמשהו הזה היה הפועל הבעייתי לחבק: נתקבל אצלי הרושם שמשמעותו המילולית של הפועל נשחקת, והוא מקבל משמעות עיקרית חדשה, בערך 'להשתתף באבלו של מישהו'. דוגמאות אפשר למצוא בקלות כאן וכאן (טוב, אין שם קישורים — זה כל כך נפוץ שלא טרחתי לגגל).

זה לא שהמילה לא קיימת במשמעותה המילולית, המקורית, גם בלשון הדיבור. אפילו בלשון הכתיבה אפשר לשלוח למישהו חיבוק או חיבוקי, עם יו"ד החמידות האינטרנטית. אבל הפועל עצמו זולג לכיוון השכול, לפחות להתרשמותי האישית. אז ערכתי בדיקה קצרצרה.

חיפשתי בקורפוס העברית החינמי "גוגל" את הצירופים לחבק את המשפחה, מחבקים את המשפחה, לחבק את המשפחות, מחבקים את המשפחות, לחבק את מי ומחבקים את מי, ובדקתי ידנית האם מדובר בשימוש המילולי של לחבק או בשימוש המטאפורי יותר, של לנחם ולתמוך נפשית. בגלל שזה מדגם קצת מוטה הוספתי גם חיפושים עם המילה חבר/ה:

צירוף הופעות מילולי מטאפורי
לחבק את המשפחה 63 37% 63%
מחבקים את המשפחה 49 2% 98%
לחבק את המשפחות 61 2% 98%
מחבקים את המשפחות 56 100%
לחבק את מי 67 73% 27%
מחבקים את מי 18 44% 56%
לחבק את החבר 29 97% 3%
לחבק את החבֵרה 20 100%

כמה מהתוצאות מוזרות למדי: "אנו מצדנו מחבקים את מי שיחפוץ לענות לשואלים ויעשה זאת מתוך כוונה לענות על צרכי השואל ולטובתו. אין בכוונתנו להחליף יעוץ של יועצי האיטום, זהו תחום התמחותם".

ומעניין שהמפרסמים משתמשים בצירוף הזה גם: "להיכנס הביתה, להירגע, לחבק את המשפחה וליהנות מהאווירה המיוחדת שמזגני אלקטרה יוצרים עבורכם."

על כל פנים, אין כאן מסקנה גורפת. מה שברור הוא שהמבנה לחבק+משפחה נוטה לטובת המובן המטאפורי; בשאר השפה מוקדם לומר שהפועל לחבק מאבד את מובנו המילולי, בין היתר משום שזה פשוט פועל נפוץ מאוד. אבל לפחות ברור לנו למה האוניברסיטה לא חיבקה בשלט את משפחות הבוגרים.

Read Full Post »

יש סיכוי טוב שאני עומד לחדש לכם משהו ברשומה הזו, אם לשפוט מהתגובות המופתעות של חברים אותם שאלתי. בואו נדמיין שחפצה נפשכם בהורדת סרט מהרשת. יכול להיות שתמצאו את עצמכם בפורום זניח, בפתיל שנפתח כך:

תסלחו לי אם לא אציין מקור

והשאלה היא: מה קורה בכותרת ההודעה הזו. מה זה לעזאזל "איכות סוסה"? איך מבטאים את זה בכלל? אתם מוזמנים לגגל ולהתרשם שאפשר להיתקל בצירוף הזה ברחבי הרשת דוברת-העברית, בעיקר באתרים שעשויים להיראות מפוקפקים (אתרי הורדות, שידורים ישירים וכיוצא באלה). אתן קודם את ההשערה שלי ואחריה מספר אלטרנטיבות.

היפותזת הסוס

היפותזת הסוס: בעברית המודרנית מתפתח שם תואר חדש, "סוס/ה", במשמעות 'טוב, מצוין'. שם התואר הזה נובע מהשוואה לסוס כחיה אצילית, חזקה ומהירה, אבל עבר תהליך שבו הפך מהשוואה מפורשת עם שם העצם לשם תואר קצר יותר: 'סרט סוס', 'סרט איכות סוסה'.

בגלל שהמקורות היחידים שיש לי הם ברשת, אני לא יכול לדעת מראש איך מבטאים את המילה (סוּסה? סוֹסֶה?). אם מקור הצירוף הוא באמת במילה סוּס ניתן לצפות שנמצא הטיות שונות של המילה. כך אכן קורה (ההדגשות שלי):

גם אם יש תקיעות אני יסדר את זה :| אבל שאלתי 3 אנשים אמרו שאין תקיעות לפי דעתי יצאה לי איכות אחת הסוסות :O מה אתם אומרים ??? טוב שיפרתי אותה קצת וניסיתי לתקן תתקיעות .. [מקור]

בדומה, בן לי מצא את הטקסט השיווקי הבא:

Getservr חברה חדשה למכירת סרברים עים איכות סוסה שווה לקנות סרבר אנו מציעים 900 מפות חדשות וסוסות 73 מודים סוסים וטובים יותר מדיי מודים יותר מדיי מודים יהרסו תסרבר שלכם אבל אנו ניתן לכם סרבר סוס בלי בעיות
כולם לקנות שווההההההההה

ניתן למצוא איכות סוסים וגם איכות סוס, אבל לא איכות סוסות. מהציטוט למעלה נראה שמדובר בתואר; אבל השימוש ב'איכות סוסים' גורם לי לחשוב שהסוסים יכולים עדיין לשמש בשם עצם סומך במבנה סמיכות (ואולי הגיע הזמן לחרוץ את דין אוטו מאה אלף דולר לטובת מבנה של ש"ע+תיאור, להבדיל מסמיכות. השוו גם את "חם שועלים"). הסיבה שזה חשוב היא כדי לבדוק אם סוס נשאר שם עצם או שהוא הפך לשם תואר. כך או כך, שם תואר או סמיכות, הסוס שלנו לא חייב לתאר רק את המילה 'איכות': סרט סוס, מוזיקה סוסה. ניתן אפילו להשתמש בתואר הפועל: "וואו יצא לי איכות סוסה מדיי :|".

מאיפה זה בא? אפשרות אחת היא שמדובר בשאילה משפה אחרת. המבנה הזה לא קיים בעברית תקנית, אבל הוא גם לא קיים באנגלית או בערבית. שאלתי את ידידתי א' אם אפשר לומר משהו דומה ברוסית, ומסתבר שלא: אפשר לומר 'לאכול משהו בכמות סוס', אבל זהלא מה שאנחנו מחפשים. אז אם זה לא תרגום ישיר, זה חייב להיות תהליך שקורה בתוך העברית.

כפי שכבר רמזנו למעלה, מדובר בתהליך של מעבר משם העצם הרגיל סוס לתואר החדש סוס. פעם היינו אומרים על מישהו שהולך הרבה למכון הכושר שהוא "סוס רציני", או "איזה סוס הוא". בסוף 2003, הודעה בפורום סטייל וסגנון בתפוז ביקשה: "שרשרו פה את ת'סלנג שלכם! ואך ורק שלכם.. המילים הכי מוזרות הכי מצחיקות ושאתם הכי אוהבים..". זו היתה תגובתה של LipStiK:

סוסה\ כל חיה אחרת שמתאימה- משהו בהגזמה.. כאילו "יוו איזה מזיעה כמו סוסה" "למה אתה מתנהג כמו סוס?!" וכו' וכו'…

בכל המקרים האלה סוס הוא עדיין שם עצם. אבל היום סוס כבר יכול להיות תואר, ממש כמו ירוק או גבוה.

מתי התהליך הזה קרה? אני יכול רק לנחש. מבלי לנסות ולתארך ממש (הימים ההם חלפו) מצאתי את ההופעה הבאה משנת 2006, למשל, שבה אפשר ממש להרגיש את שם העצם הופך לאט לאט לתואר: "איזה איכות.. סוס אמיתי." אם אני צודק, ההשוואה ל'סוס אמיתי' הפכה תוך שנים ספורות ל'סוס' וזהו, ועל הדרך הפכה מהשוואה מפורשת לשם תואר. יכול להיות שהמילה 'איכות', שכל כך מזוהה עם הצירוף הזה (לפחות עבורי), תרמה לתהליך: סוס (ש"ע) > איכות סוס (ש"ע, סמיכות) > סוס (תואר). זה נראה לי הגיוני, אבל בואו נפסול כמה הסברים חלופיים.

סוף הדרך

כשנתקלתי בצירוף לראשונה חשבתי שאולי מדובר בשיבוש של סלנג מוכר יותר, 'סוף הדרך'. חשבתי שאולי מבטאים את המילה סוֹסָה, במלעיל (SÓsa). אם זה נכון, התהליך נראה כך: סוף הדרך > סופַדָרך > סוסַדֶרך / סוֹפָה > סוֹסָה. הצליל [f] הופך לצליל [s] כחלק מאיזשהו תהליך הידמות.

אבל זה לא נכון. ראשית, כי הנתונים שהוצגו לטובת הניתוח הסוּסי משכנעים יותר. ושנית, היינו מצפים למצוא את שלבי הביניים, כלומר תיעוד של החלקים שבין סוף הדרך ובין סוסה. מצד אחד, לא מצאתי הופעות של "סוסדרך" או של "איכות סופה". מצד שני, כן יש מספר הופעות בודדות של "סוס הדרך".

SOSA

ידידי הופ הציע שאם בעולם אתרי האינטרנט המפוקפקים עסקינן, אולי היה פעם אתר מפורסם בשם "סוסה", והשם דבק. דמיינו למשל שאומרים על קובץ שהוא "איכות נאפסטר"; לא סביר, במיוחד לא בימינו, אבל אפשרי. זה אמנם תמיד יתכן, אבל לא מצאתי אתר מתאים בשם Sosa או SOS. הניתוח הזה נראה לי כמו מבוי סתום.

ולסיכום

"איכות סוּסָה", אומר הדור הצעיר, או אולי רק כותב — ועל הדרך גם יוצר שם תואר חדש, סוס/ה. זה יותר סביר מהאפשרויות האחרות, שמדובר בשיבוש של "סוף הדרך" או בשם של אתר. אם אנשים באמת מדברים ככה או לא (קרוב לוודאי שכן), ימים יגידו.

[נ.ב. מנהלתי: אנחנו בפייסבוק עכשיו, בואו לחבב]
[בונוס למי שקורא עד הסוף: אם מחפשים horse quality בהגוגל התוצאה הראשונה היא האתר ההולנדי הנהדר הבא: HorseQuality – De ultieme wellness voor uw paard! Een gelukkiger en soepeler paard door massage. בתרגום חפוז מהולנדית זה משהו כמו "הבריאות המושלמת לסוסך! סוס שמח וגמיש באמצעות מסאז'."]

Read Full Post »

דסק העיתונות של "דגש קל" עצלן ודל-אמצעים. בעיות עיתונאיות בשימושי שפה הוא מביא מאתרי החדשות בהמרשתת (ודוגמאות-עבר מארכיון העיתונות), ואפילו שחלקים ממנו מצוידים במצלמות-עלי-שח-נבון, טרם היכתה בו ההכרה שניתן לצלם עיתונים ממש כמו פרסומות בחוצות. עלי חביב (בתור ספצימן, כן?) המוסף לשבת של ידיעות אחרונות, ובבלוגי אני מעתיק מן הכתוב, אפילו שכנראה לוקח כבר פחות זמן לצלם ולשלוח לעצמי. וגם אמין יותר.

לכן את המהפכה היה צריך להביא אלינו עידוק. מי ייתן ונמשיך בדרכו (למרות שעכשיו עליתי על בעיה: בן לי ואנכי בקושי נוגעים בעיתון מודפס, ויתר חברי המערכת גרים באותו ניכר ממש. לא שלינזן כותב פה אי פעם, אבל שיהיה). וואו, אני כבר מגעיל את עצמי עם החשיבות העצמית הזאת. אז יאללה. מה לעזאזל שלח עידוק?

את הצילום הבא (מתוך המוסף ב-25/11), עם ההערה כדלהלן:

סימה קדמון, ממש ליטרלית, לא מבינה את פירוש המילה "ליטרלית". אלא אם היא טוענת שדן מרידור החל להוריק ולבצע פוטוסינתזה.

"מרידור הפך ממש ליטרלית לעלה התאנה של הממשלה"

ולנו אין אלא להסכים. בהעולם דובר האנגלית השימוש בתואר-הפעל literally חצה מזמן את גבול, ובכן, הליטרליות שלו, ומבטא לעתים קרובות פשוט הבלטה של הנאמר, מעין העצמה. עבודות תזה נכתבות בנושא, בספינת האם חפרו על זה, יש בלוגי זעם העוקבים אחר התופעה, איורים מועיליםאיורים פחות מועילים, ואפילו מילון מעריאם-ועבסטער נכנע אל מול נחשול השימוש הכביר (מובן 2, וראו הערה מתחת). אה, ואם מישהו שם קישור לחקצד בתגובות אני בא אליו הביתה ושורף אותו. מילולית.

ומה עם עברית? האם ל-"באופן מילולי" יש את השימוש ההעצמתי? חד וחלק לא, אבל תאשימו את הסרבול שבביטוי (ואת התוכנית של אבשלום קור, שהוציאה ממנו את העוקץ). "מילולית" נכנסת לקטגוריה של תארי-פעל שדוברים לא אוהבים להשתמש בהם (זה נשמע מליצי/מאולץ) וגם בטח מזכירה ליותר מדי אנשים את הפסיכומטרי. נשארנו עם תעתוק האנגלי כמות שהיא. את "ליטרלי" קשה למצוא ברשת עם טעם על ההברה הראשונה, כי הצורה המלעילית משמשת כשם תואר די תקני, נרדף ל"קשור למילים" (למה אין גיגול עם טעם? באמת, חברים). אבל הנה שימוש שנראה "נכון" (כלומר מבטא שמשהו קרה באופן מילולי), והנה שימוש "לא נכון" (כלומר סתם מעצים). לא נראה כמו תופעה יותר מסובכת של העתקת-תוכי מאנגלית.

מה עם "ליטרלית", בו השתמשה קדמון? גם כאן יש משמעות נוספת בעברית – "באופן ספרותי". גיגול בלתי-מחייב לא הציף שימוש קדמונאי (קדמונֶסקי?) במילה הזו (בגיגול שני נמצאו כמה "נכונים"), קל וחומר ב"ממש ליטרלית", כאילו שאם חשבתם שמרידור הפך לעלה, אז לא די בכך: זה באמת קרה, בעולם הממשי והמוחשי (שוב, רק בעולם שבו מילים תמיד שומרות על המשמעויות המילוניות והאטימולוגיות המקוריות שלהן). סימה קדמון, בשירות השפה.

[נו, הבנתם כבר למי הינד כובע]

Read Full Post »

המגיב רועי הפנה את תשומת לבנו לביטוי סלנג חביב ביותר בתגובות לפוסט "מכתבים להעורך: זה גוף שלישי מאה אלף דולר":

יש מכתב אהבה ידוע וזועם ששלח נפולאון לז'וזפין, ובו הוא "אוכל עליה סיבוב" כמו שאומרים הצעירים, כי במכתב קודם היא העזה לפנות אליו ב vous, מה שהעיד בעיניו, כמובן, על ריחוק.

אז מה זה בכלל אומר, לאכול עליה סיבוב, ולמה מתכוונים הצעירים כשהם אומרים זאת? דסק הסלנג של דגש קל, אשר הפליא בעבר לעמוד על ההבדלים שבין "יצא על-" ו"נכנס ב-", נדרש לסוגייה. אף אחד מהאנשים ששאלתי לא ידע, ואת ההופעה שסיפק לנו רועי אפשר להבין בכמה דרכים. בואו נתחיל מלברר מה זה "אכל סיבוב" (בניגוד לאנשי הייטק, שאוכלים סיבוס). בפורום של להקת הגיים בויז כותבת משתמשת בשנת 2006:

קיצר שעה שמינית ילד מהכיתה שלי אכל סיבוב השתגע..ואני רצינית ב-ה-ש-ת-ג-ע.

נו טוב, יותר ברור מזה קשה להיות. זו כמובן לא ההופעה היחידה, ואכן נראה הגיוני שבדומה לכך שמישהו "מסובב" הוא משוגע, פעולת ההשתגעות עצמה היא אכילת סיבוב. רועי מציין, ובצדק, שהפועל "אכל" נפוץ למדי בביטויי סלנג למיניהם, השוו למשל "אכל סרטים" או "אכל כאפות". ההופעות הללו הובילו אותי לחשוד ש"אכל עליו סיבוב" דומה ל"התחרפן עליו" (או "התהפך עליו"), כלומר, התפרץ כלפיו באלימות (לאו דווקא פיזית) בצורה פתאומית ובלתי רציונלית. ואכן, האינטרנט לא מאכזב:

חחחחחחחחחחחחחחחחחח אחרכך שיעור ספורט
מנוווו ההביטה התחילה להתחרפן שיגעה את שון
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח טוב אכל עליה סיבוב
הרג אותה מכות רצחחחחחחחחחחחחחחחחחחח גרר אותה על הדשא נתן לה לאכול אותו רכב עליה

(מ-2008, באתר הזה – אבל אני מזהיר אתכם שבלינק יש מוזיקת רקע מחרידה אז אל תלחצו).

די להיות מושפעים אין מועדון בארץ שאין בו מכות גם עם זה לא ערסים וגם עם כן…… פורום הוכיח את עצמו כמועדון ענק….אין מועדון בלי מכות….. והקטע של האיקס זה סתם חרטה…. ויכלת לסגור את זה יפה זה שהחלטת שאתה אוכל עליו סיבוב ונותן לו מכות אל תתלונן שהוציאו אותך….אין מה לעשות…
זה כל השמאלנים נו, כל האשכנזים האלה שגדלו עם ליפה בשער והיו ילדי כאפות. אני רק רואה בן אדם כזה אני אוכל עליו סיבוב באמא שלי.
(מ-2009, באתר "נושמים מזרחית". נזכיר כי "דגש קל" אינו מעודד אלימות)

מה מה מה מהיענו תבא לאיים עליי???וכן אני באתי לריב עם קובי והוא אצלי בבית ספר..ואם אני יאכל עליו סיבוב הוא יהיה מסכן..

(לא ממש הבנתי מה הולך באתר הזה אז קשה לי להגיד באיזה שנה מהאתר "שין1 – שעת השין, 2006)
אם אבא שלי יעיר אותי אני יאכל עליו סיבוב
הוא מדליק את האורררררר איזה נאחס זה לקום ככה
(2007, שוב באתר "נושמים מזרחית").
יא טמבלית סעי סעי תגידי לסבתא הנכה שששללך כושלאמאמאמאמשלך יא בת אאאלף זזוננננה
על תעצצצצבני אותי עכשיו אני יאכל עליך סיבוב יהפך לךתאמאמאמאמ שלך הצורה המזדיינת שלך
הבבבבבבבבנת
באופן לא מפתיע, ראוי לציין שהנטייה בגוף ראשון יחיד בזמן עתיד היחידה המתועדת של הביטוי היא "אני יאכל סיבוב" ולא *"אני אוכל סיבוב" (מעט ההופעות של "אני אוכל עליך סיבוב" שכן תמצאו בגוגל הן אוֹכֵל בזמן הווה).
לא נותר לי אלא להמליץ לקוראינו לסרב בנימוס במקרה שבו מישהו מציע לכם לאכול עליכם סיבוב.

Read Full Post »

מתמודדת חדשה נכנסה לזירת הקטנונולוגיה: הילה בניוביץ הופמן, המוכרת לחלקכם מבלוגה המצוין ואן דר גראף אחותך. בטור שפורסם השבוע באתר סלונה ('מדינת ישראל שולתתתת', 24/7/11) היא טוענת ששר החינוך צריך להפסיק להחדיר ציונות בילדינו הרכים וללמד אותם עברית (עד כאן בסדר) כי הם לא יודעים עברית (זו אכן בעיה) בגלל האינטרנטים (רגע, מה?). עניינים כאלה מוכרים לקוראינו המתמידים: בבתי הספר משתוללת שפה זוועתית, הטוויטר והפייסבוק הורסים הכל ואפילו סימני השאלה סובלים.

וכך נטען במאמר: "טכנית כולנו מדברים עברית, אבל העברית של [הדור הצעיר] התפתחה לרמות שיח מתוחכמות שטובי האנתרופולוגים היו מתקשים לפענח." האמת היא שיש בארץ שני אנתרופלוגו-סוציו-בלשנים שדווקא עשו עבודה מצוינת בפענוח השיח הזה, אבל בואו נראה למה הכוונה. בניוביץ הופמן תוהה "איך צעירים עוברים 12 שנות חינוך במערכת מסודרת למדי, ועדיין לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה". הבעיה היא שהיא לא נותנת לנו עדות לכך שהילדים-של-ימינו באמת לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה. כל מה שהיא יכולה להראות זה שבאינטרנט משתמשים בשפה מסוימת. היא לא הראתה – ולמיטב ידיעתי אף אחד עוד לא הראה – השפעה שלילית של שפה אינטרנטית על שפה כתובה. כאמור, כבר נגענו בזה באופן מעמיק יותר. אבל זה לא הכל: גם אם רמת השליטה של ילדים בעברית מידרדרת, מנין לנו שהבעיה היא שהם כותבים הרבה בזמנם האינטרנטי הפנוי? הכשל הבסיסי בטיעון של בניוביץ הופמן הוא ההכללה מעגת האינטרנט לעברית התקנית, טענה שחוזרת שוב ושוב בקרב קטנונולוגים אבל שאף אחד למיטב ידיעתי לא טרח להוכיח. התוצאה היא בלבול של הכותבת בין לימוד לא מספק של העברית ובין מה שנתפס על ידה כשפה רדודה ושטוחה. זה הכל, ומכאן והלאה אתמקד בפירוק קדם-ההנחות שמלוות את הטור.

את יעילות שיטת התקשורת של הצעירים מדגימה ואןדר בדרכה האופיינית והמשעשעת:

חברה צעירה: ואיי בארור שראיתי!!!1 היה גדולללל את חייבת ללכת וזה אקשן מטורררררףףףף אני חולה על השחקן הבריטי האוסרטלי הזה איזה חתייייייךךךךך יווו בא לי למותתתתתת!!!111

ממה שהצלחתי להבין, ידידתי הצעירה ציינה שהסרט היה מוצלח בעיניה ושהיא העריכה מאוד את משחקו של השחקן הראשי, ועל כן המליצה לי ללכת ולצפות בו. הבעיה היא שהשדר שלה הכיל לא מעט אותיות מיותרות, מחסור משווע בסימני פיסוק (למעט סימן הקריאה; מקש זה עדיין מתפקד במקלדתה) וייתכן שגם כמה סתירות לוגיות.

נראה לי שהמסר הועבר בצורה ברורה, לא? מערכת התקשורת הזו דווקא מתפקדת יפה. אני מקווה שאני לא עושה עוול לטיעון המקורי משום שהוא לא נוגע אך ורק לשפת הפייסבוק. הבעיה אליבא דבניוביץ הופמן היא זו: "אנחנו רואים ניסוחים כאלה בכל מקום: בטוקבקים, ברשתות חברתיות, אפילו באימיילים ומכתבים שאמורים להיות מקצועיים." רגע, במכתבים? זה כבר מפתיע. אני עצמי לא נתקלתי בדבר כזה במכתבים מקצועיים. כן קיבלתי מכתבים מחיילים שלי, בעבר, שהיו כתובים בצורה מאוד לא משביעת רצון. אבל זה היה לפני שנים רבות, לפני עלייתו של הפייסבוק. אם צעירים ומבוגרים לא כותבים בצורה ראויה, זו אכן תעודת עניות למערכת החינוך. אבל שוב, מה הקשר ל"אקשן מטורררררףףףף"?

שימו לב לפסקה המצוינת הבאה, שאני מצטט כאן במלואה:

מה רע בהנפת הדגל ובשירת התקווה, תשאלו? מה רע בקצת ערכים יהודיים וציוניים? ובכן, כלום. הנקודה היא שזו לא בדיוק, איך לומר בעדינות, הבעיה הבוערת ביותר של מערכת החינוך כיום. בתי הספר רוויים באלימות מילולית ופיזית בין תלמידים לבין עצמם וגם כלפי מורים ועוברי אורח מזדמנים, ההישגים של התלמידים בבחינות בגרות ובמבחנים בינלאומיים הולכים ומידרדרים, יש פער עצום בין הישגיהם של תלמידים ממשפחות מבוססות להישגים של תלמידים מהשכבות החלשות והפריפריה, המערכת מעודדת חשיבה שטחית ומשמשת כמכונת ציונים בלבד, וכפי שציינתי לפני אי-אילו שורות – לא מעט מתוכם לא מסוגלים לכתוב משפט פשוט בעברית. אולי אני קטנונית, אבל נראה לי שמערכת חינוך שמלמדת ילדים רכים לשיר כמו תוכים את "התקווה" ולהניף דגל במקום לוודא שהם יודעים קרוא וכתוב בשפה נורמלית, חוטאת לתפקידה בצורה מהותית.

כל מילה בסלע, אבל אני מתעקש לציין שאין כאן כל קשר לעגת הצעירים. הרי בניוביץ הופמן מתכתבת עם ידידותיה הצעירות בפייסבוק וכותבת בעצמה "תגידי" ולא "הגידי" או "הגידי-נא". כמובן שהיא אף מציינת בעצמה שהיא לא מצפה מהילדים לכתוב במשלב גבוה וארכאי – אבל למה היא זו שמחליטה מה המשלב הראוי לפייסבוק?

אם כן, אני חושב שיש לי תשובה לשאלה הבאה שלה: "שפה היא יותר מאשר כלי תקשורת; השימוש בה מפתח מחשבה, וצורת הביטוי מעידה על עומק המחשבה. הבה נבחן את הביטוי השגור: 'פחחחחחח די נו יאללה עזובתי באמא’שך'. האם ניתן לייחס לכותב עומק מחשבה וחוכמה יתרה?". הן אפשר. למה לא? כשהכותבת טוענת ש"שפה כזו מעידה על רדידות, על חוסר יכולת – ואולי גם חוסר רצון – ללמוד, להקשיב, לעבד רעיונות", על מה זה בעצם מתבסס? האם 'אני לא מסכים' עמוק יותר מ"עזובתי"? האם אנשים לא רוצים להקשיב אחד לשני רק בגלל שהם יכולים להגיד "די נו"?

הטור של בניוביץ הופמן מבלבל בין שני דברים, ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות עברית אינטרנטית. מחד, את הוראת העברית בבתי הספר יש לשפר. מאידך, עד היום עוד לא הוכח שעגת האינטרנט משפיעה לרעה על יכולות הכתיבה בשפה התקנית. למעשה, יש עדויות לכך שהיא דווקא עוזרת. ובכל זאת הטור הזה הוא משב רוח רענן בשמי הקטנונולוגיה, בין היתר משום שלפחות הפעם אנחנו לא זוכים לתלונות על השפעתה המחריבה והאפוקליפטית של האנגלית על העברית.

Read Full Post »

Older Posts »