Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מהנעשה בעירנו’ Category

שנת 2017 נחתמה והאגודה האמריקנית לבלשנות (ה-LSA) בחרה כמו בכל שנה את המאמר הטוב ביותר שהתפרסם בכתב העת שלה, Language. זו הזדמנות להיזכר בכך שבשנה שעברה הבחירה היתה קלה במיוחד: מאמרם של ג'ון ריקפורד ושריז קינג על דעה קדומה וגזענות ביחס התקשורתי והמשפטי לרייצ'ל ז'נטל, העדה המרכזית במה שמכונה משפט טרייבון מרטין (אבל למעשה היה מדינת פלורידה נגד ג'ורג' צימרמן). המשפט עצמו, אם יש צורך להזכיר, נגע לאירוע ב-2012 שבו ג'ורג' צימרמן (לבן-היספני) ירה בצעיר שחור לא-חמוש, טרייבון מרטין, באחד האירועים הזכורים יותר מקרב אירועי הירי של השנים האחרונות נגד שחורים בארה"ב.

המאמר עצמו הוא מופת של עבודה סוציובלשנית: הוא משלב תיאור מדעי מדויק עם היבטים חברתיים ומשפטיים, מנסה לא לשפוט את מי שלא זכה לחינוך בלשני מעמיק אבל שופך קיתונות של ביקורת כשמגיע. והמאמר חשוב. אני מביא כאן את עיקרי המאמר שמבוסס על נאומו של ריקפורד בכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לבלשנות לפני שנתיים. את הנאום עצמו אפשר לראות (באיכות בינונית) כאן ואפשר גם לקרוא רשומה באנגלית שמביאה את קיצור העניינים כאן. בסוף אני חוזר בקצרה להעלות כמה שאלות לגבי תרחישים דומים בארץ, ואשמח לתגובות בעניין.

להגים בבית המשפט

הרעיון המרכזי שחוזר במאמר הוא שאף אחד לא התייחס לז'נטל ברצינות (במיוחד לא חבר המושבעים) בגלל שהם סלדו מהצורה שהיא מדברת: היא דוברת את הלהג העיקרי בו מדברת הקהילה השחורה בארה"ב, African American Vernacular English, דהיינו הניב האנגלי של אפריקנים אמריקנים או בקיצור AAVE. אבל את המאמר ריקפורד וקינג פותחים דווקא עם כמה דוגמאות מהיחס למיעוטים דוברי אנגלית בתיקים שהתנהלו במדינות אחרות, כולל עדים אבוריג'ינים באוסטרליה ועדים מרקע ג'מייקני בבריטניה. למשל, במקרה אחד הצורה שבה עד אמר את המילה ground 'קרקע' נשמעה לקלדן בתור gun 'רובה'. חשוב להזכיר כאן שאמנם מערכת המשפט בארה"ב מכבדת שפות שונות ומתעלמת מ"להגים" כמו AAVE, אבל אנחנו יודעים שההבדל בין שפה ודיאלקט הוא מלאכותי-פוליטי: שפה היא פשוט דיאלקט עם מספיק כוח כדי להיחשב לדרך "הנכונה" שבה מדברים.

האנקדוטות מעניינות ומבהירות את הנקודה אבל חשוב לציין אלה רק המקרים שהתגלגלו לספרות המקצועית. קל לנחש שמקרים רבים נוספים לעולם לא זכו לחשיפה הראויה להם. עוד נקודה מעניינת שמגיעה בסוף סעיף 2 של המאמר היא שהממשל האמריקני גייס מתורגמני AAVE במסגרת מבצע אכיפת סמים בדרום-מזרח ארה"ב ב-2010, אבל לא ממהר לגייס מתורגמנים עבור נאשמים בבית המשפט. בהקשר הזה המאמר מצטט את הסוציובלשן וולט וולפרם, שמזכיר כי האחריות לתקשורת ברורה נופלת איכשהו תמיד על המיעוט הלשוני/חברתי/פוליטי.

עדותה של ז'נטל

נחזור למשפט עצמו. תוכן העדות של ז'נטל מוכר לנו בינתיים ועיקרי הדברים מצביעים על אשמתו של צימרמן (לכאורה, בטח לכאורה): מרטין רץ הרחק מצימרמן ולא לכיוונו; הוא לא היה חמוש; הוא פחד ולא ידע למה עוקבים אחריו. מה שעוד מוכר, למרבה הצער, הוא התגובה הציבורית הארסית לעדות שלה. לא לתוכן, כמובן, אלא לצורה שבה היא דיברה. מבין כל העלבונות שהוטחו בז'נטל, הבולטים ביותר בהקשר הנוכחי הם אלה שקראו לה אידיוטית אשפתות גמגמנית. מה שעולה מהתגובות האלה, ונמצא באופן מפורש בכמה מהן, הוא שז'נטל כביכול מדברת אנגלית "שבורה": היא עושה "טעויות", היא "שוגה" שוב ושוב. הטיפול של ריקפורד וקינג בעניין הזה הוא טיפוסי עד כדי שיעמום עבור כל מי שלמד קורס בבלשנות: הם יושבים ומנתחים את הפונולוגיה, המורפולוגיה, התחביר והלקסיקון של ז'נטל במהלך העדות שלה (סעיף 3 במאמר). הם מסתמכים על ספרות מקצועית בת עשורים, מודדים תנועות והברות, מסרטטים גרפים ומנתחים את הפעלים והלוואים, בדיוק כמו שבלשנים עושים עם כל שפה אחרת. הדוגמאות רבות ולא אחזור עליהן כאן. התוצאה היא מערכת חוקים מורכבת למדי אבל עקבית להפליא, בדיוק כמו שמערכת השורשים והבניינים בעברית או מערכת פעלי העזר והזמנים באנגלית עקביות עד כדי שעמום. כמו שהמחברים מציינים לאורך המאמר, זו מסקנה מובנת מאליה עבור בלשנים אבל לא בהכרח עבור הציבור הרחב.

הקטע בעדות שבאמת העביר את חבר המושבעים על דעתו הוא כשז'נטל ציטטה את מרטין, שבתורו התייחס לצימרמן בתור nigga ו-creepy-ass cracka. אל מול הזעזוע הקדוש של חבר המושבעים הלבן, המחברים מסבירים בנינוחות שהמילה הראשונה כבר מזמן תועדה ככינוי לכל גבר שהוא, בלי קשר לגזע או צבע עור, ושז'נטל עצמה הסבירה את השימוש הזה באופן מפורש. הצירוף השני גם לא הרעיד את אמות הסיפים הבלשניות: creepy, משום שמרטין פחד. הסיומת ass משמשת להדגשה, ורבות נכתב בשנים האחרונות על התחביר שלה. ולבסוף cracka, אכן בתור מילת גנאי ללבנים. השילוב ביניהן גרם למצב פרדוקסלי שבו גזענות יוחסה למרטין, ולא למי שרדף אחריו וירה בו.

בסעיף 4 של המאמר מתועדות שלל דרכים שבהן חבר המושבעים התעלם מעדותה של ז'נטל או התייאש מלנסות ולהבין אותה. ההקשר המדעי המובא כאן הוא מחקרים על אי-יכולתם של אמריקנים לבנים להבין AAVE, נושא שתועד וכומת ממספר היבטים. כדי לחתום את החלק הזה, המאמר מזכיר את הספרות המקצועית שמדברת על דעות קדומות אותן אנחנו מבססים כלפי מיעוטים על סמך המבטא או הלהג שלהם, כש'אנחנו' כאן מתייחס הן למורים לבנים בבתי ספר בארה"ב והן לאנשי הנמבה והקלבארי בניז'ר.

סיכום

בשלב זה של הדיון ברור למדי שעדותה של ז'נטל לא נלקחה ברצינות. אם הייתה נלקחת ברצינות, אולי גזר הדין היה שונה בתכלית (צימרמן זוכה). בעמודים האחרונים של המאמר מנסים ריקפורד וקינג לבודד מספר המלצות להמשך. בין היתר הם חוזרים לטענה הפסולה לפי ז'נטל היא אנאלפבתית ומציבים אותה בהקשר של מחקרים רבים על הדרך הטובה ביותר ללמד מיעוטים ואכלוסיות נחלשות (גירסת בזק: אין שום מניעה ללמד מיעוטים בשפה שלהם או בלהג שלהם, ודווקא יש בזה מספר יתרונות). כמו כן, הם מעודדים את הקהילה הבלשנית עצמה לגלות יותר אחריות כלפי שפות מיעוטים וכיצד הן נתפסות (או במילים אחרות, stay woke).

שאלה אחת שעלתה אצלי לקראת סיום נוגעת לגבי המצב בארץ, וכאן אני מודה שאני לא מכיר את הספרות בנושא. אם נאשמת או עדה בבית המשפט אומרת "שני שקל" או "לשים סוודר", האם סביר יותר שנתייחס אליה בזלזול? או לגבי מבטא: אני יכול לשער שהגייה מזרחית עשוייה להיתפס כיוקרתית פחות מהגייה אשכנזית, אבל מצד שני אנחנו גם יודעים שהגייה מזרחית נתפסת פעמים רבות כאותנטית יותר. ומה לגבי נאשמים ערבים ורוסים שהעברית שלהם אמנם ילידית אבל עם מבטא? וכמובן, המצב ודאי גרוע יותר בקרב נאשמים שעברית אינה שפת האם שלהם ועושים טעויות של ממש, כאלה שנובעות מאי-שליטה בשפה. אנחנו הרי יודעים שאפילו שפות שחיו בקרבנו במשך מאות שנית, כמו ערבית, נתפשות היום כשיקוץ. אתפלא אם המרכיבים האלה לא גורמים לעיוות הדין.

John R. Rickford and Sharese King (2016). Language and Linguistics on Trial: Hearing Rachel Jeantel (and Other Vernacular Speakers) in the Courtroom and Beyond. Language 92(4):948-988.

Read Full Post »

שטף תשדירי התעמולה תפס אותי לא מוכן השנה, ואני מודה שהתקשיתי לעמוד בקצב הדאחקות של ביבי ושות'. אבל שני סרטונים של הרשימה המשותפת מעלים על ראש שמחתנו את תופעת הדיגלוסיה: ההפרדה בין שפה תקנית לשפה מדוברת.

בסרטון החביב הבא מגיעים מנהיגי שלל מפלגות בזה אחר זה ומציקים למשפחה הממוצעת באמצע ארוחת השבת, עד שמגיע אימן עודה מהרשימה המשותפת ועושה סדר. כשאב המשפחה מציע לו כיסא, עודה משיב: "תביא חמישה עשר כיסאות" (חמישה עשר מנדטים). אבל מי אומר "חמישה עשר" בימינו? עודה אומר.

זה לא מקרה שדווקא הערבי, "האחר", מדייק בהתאמה במין ובמספר. רבות כבר נאמר בנושא, במיוחד בהתייחס לשפתו של זוהיר בהלול, ולא איכנס לעניין כאן. באופן כללי נראה שמדובר בשילוב בין החובה שחלה על תלמיד ערבי להצטיין במיוחד בשביל להגיע להישגים כלשהם בחברה היהודית, עם איזושהי התרסה שדווקא מי שמגיע מבחוץ מדבר עברית מדויקת יותר מהיהודי. אפשר להתחיל למשל עם הראיון הקצר הזה עם בהלול (שלא נכנס לפן הפוליטי-החברתי).

בסרטון נוסף של הרשימה המשותפת אנחנו עוברים לערבית וזוכים לראות הפרד קלאסית בין עברית מדוברת לערבית ספרותית:

מה שמשך אותי במיוחד הוא העובדה שהדרדסים משוחחים בערבית מדוברת מקומית, בעוד ליברמן ובנט מדברים בערבית ספרותית (ונדמה לי שהמבטא של בנט "משוכנז" מעט). בדקתי בכמה סרטונים מדובבים לערבית של הדרדסים באינטרנט, וזו לא הפרדה שקיימת במקור בין הדרדסים וגרגמל: בטלוויזיה כולם מדברים בספרותית. מצד אחד, אני מניח שהדרדסים אמורים להישמע אותנטיים יותר ואילו ליברמן ובנט ממסדיים ומנוכרים. מצד שני, אני לא חושב שבת דמותה של יונית לוי אמורה לעורר אנטגוניזם מיוחד.

ואם הדיגלוסיה היא הדבק שמחבר בינינו, דיינו.

[ת' לשי. ועכשיו יאללה להצביע]

Read Full Post »

סערה זוטא התחוללה לאחרונה בבית היהודי בשולי הנסיון לצרף את אלי אוחנה לרשימה. ח"כ זבולון כלפה, אחד מאנשי מפלגת תקומה שרצה במסגרת הבית היהודי, התפטר מהמפלגה על רקע שריונו של אוחנה. כלפה שלח מכתב התפטרות ליו"ר המפלגה, ח"כ אורי אריאל, והמכתב צוטט בצורה כזו או אחרת בכלי התקשורת.

למה אני אומר "כזו או אחרת"? כי נפלו כמה שגיאות מעניינות במכתב כפי שצוטט, ואי אפשר בדיוק לדעת אם השגיאות במקור אצל כלפה או אצל התשקורת. בין היתר מצוטט ח"כ כלפה בתור מי שאמר ש:

(1) אני חושב שמישהו איבד את המצפן
(2) טוב לעשות גירושים לפני שיש ילדים
(3) זה לא רק גשם שיורד אלינו, זו יריקה
(4) אי אפשר לומר שכלום קרה

בהארץ ובהבהחדרי חרדים אפשר למצוא את כל הארבעה, אבל חדרי חרדים תיקנו את "גירושים" ב-(2) ל-"גירושין". בכיפה ובכיכר השבת גם אפשר למצוא את כל הארבעה אבל בלי הפסיק ב-(3). בחרדים10, להבדיל, מצטטים מכתב שונה בגוף הכתבה אבל כן מצטטים את (3) בכותרת המשנה.

נניח שלפחות חלק מהשגיאות הופיעו במכתב המקורי, אבל יכול גם להיות שאתרי התקשורת לא הקפידו על ציטוט מדויק של המכתב. בואו נחזור לדוגמאות (1)-(4) ונראה מה קורה בהן.

(1) איבד את המצפן: כמעט עירוב ביטויים. הביטוי המקובל הוא איבד את הצפון, אבל מי שמנהיג אמור לנווט בעזרת מצפן. ישנו גם מצפן מוסרי, שאילה אפשרית מאנגלית.

(2) גירושים / גירושין: שתי הצורות תקינות. הוועדה למונחי דמוגרפיה של האקדמיה ללשון העדיפה את הסיומת העבריתים על פני הסיומת הארמית –ין, אך שתיהן תקפות (רק איך אומרים דמוגרפיה בעברית?).

(3) הגשם יורד עלינו ממעל, לא אלינו. אין לי הסבר לבחירה ב-(3). זו יכולה להיות שגיאת כתיב (עם אל"ף במקום עי"ן) וזו יכולה להיות בחירה במילת יחס לא נכונה.

(4) גם כלום קרה זה מוזר. הרי בעברית יש שלילה כפולה וצריך לומר "כלום לא קרה". אולי אפשר להבין את (4) יותר בקלות אם מדגישים את "כלום": אי אפשר לומר שכלום קרה, הרי משהו קרה.

שיהיה ברור, כבלשן אני לא מחפש ללעוג לשגיאות של ח"כ כלפה. אני יותר סקרן לדעת מה הגורם לשגיאה, כי השגיאות של היום הם הדקדוק של מחר. באותה מידה מסקרן גם לדעת האם השגיאות הן באמת שלו או של אמצעי התקשורת השונים: למה להוסיף או להוריד פסיק? למה לשנות את "גירושים" ל-"גירושין"? ובאיזה מקרים מותר להחריג את הציטוט מהמבע המקורי?

[ת' לאורה]

Read Full Post »

אני מאוד אוהב את עונת הבחירות, גם כי לכמה חודשים כולם מתעניינים בפוליטיקה וגם כי יש תשדירי בחירות. ואיפה שיש תשדירי בחירות יש שימושים יצירתיים בשפה.

את יריית הפתיחה לסיקור שלנו נותן נפתלי בנט עם תשדיר נגד פרופ' יוסי יונה, מועמד ברשימת ההעבודה/ההתנועה/ההמחנה הציוני/אמת. בואו נניח שאין כאן הסתה של ממש אלא סתם תשדיר בחירות בטעם רע ונראה מה ניסו בבית היהודי לעשות.

הסרטון נקרא "يوسي يونا هو شقيق", או פונטית "יוסי יונה הו שַׁקִיק". מה זה שקיק? בגדול המשמעות היא 'אח', אבל תיכף נחזור לזה. בואו נבחן את הטקסט קודם. הנה הוא לנוחיותכם:

אין היבדל בין יום השואה היאהודי ליום הנכבה הפלסטיני
כול הכבוד לחיילים הציונים המיסרבים לישרת בשטחים הכבושים
אני מיתפלל ליפינוי נוסף שילכם מיבתייכם
כול עוד יהייה כיבוש, יהייה טרור
טלי פחימה היא פיעילת שלום אמיצה

הסרטון רומז לסרטוני תעמולה של החמאס, על עבריתם הקלוקלת. איך ניסו בבית היהודי לחקות עברית קלוקלת? תתרשמו בעצמכם: אין שום שגיאות בטקסט הזה. למשל, יש התאמה נכונה בין נושא לנשוא. הסיבה שהעברית מדויקת היא כנראה כי אלה אמורים להיות ציטוטים ישירים מפי פרופ' יונה עצמו. מה כן יש? נראה שקופירייטרי הבית של הבית לקחו שק מלא באות יו"ד (או אולי שקיק?) ופיזרו בנדיבות מעל הטקסט: היבדל, המיסרבים, ליפינוי, פיעילת, וכן הלאה. האם אנשים שערבית שפת אמם ושמדברים עברית כשפה שנייה לצרכי תעמולה מוסיפים חיריק בכל מקום? או מאריכים צירה? אני חושב שהתשובה שלילית, אבל נותיר את זה כתרגיל בבלשנות קורפוס לקוראים הסקרנים.

הלאה: לא סתם הוספנו אמות קריאה כאן. אמנם יש היאהודי, אבל אין הנאכבה או טאלי פאחימה. אני חושב שזה בגלל שעורכי התשדיר לא רצו שחס וחלילה נפספס איזו נקודה. הקורא הממוצע יכול להבין מה זה יאהודי, בין היתר כי בערבית יש פתח ביו"ד: "יַהוּדי". אבל אם נכתוב נאכבה או טאלי, מילים שתדירות הופעתן נמוכה יותר, יכול להיות שהמסר יתפספס. וזה כמובן יהיה חבל.

נחזור עכשיו לכותרת: את המילה شقيق "שׁקיק" בהחלט אפשר לתרגם 'אח', והכוונה היא להנגיד בין "נפתלי בנט הוא אח" ובין "יוסי יונה הוא אח (של החמאסניקים)". אבל יש כאן כשל בתרגום: בעוד המילה أخ "אח" משמעה אח ביולוגי או רוחני כמו אצל 'האחים המוסלמים', שקיק משמעה כמעט תמיד אח ביולוגי. מטעמי דדליין לא הספקתי לבדוק עם דובר ילידי, אבל כפי שמסביר המילון הערבי של ווהר (אני מתרגם מאנגלית), "שקיק" משמעו "אח 'שלם' [בניגוד לאח למחצה – א"ק], אח הן מצד האם והן מצד האם; (כתיאור) אחי-, אחות-". יש כמובן יוצאים מהכלל: "الدول العربية [מדינות ערב – א"ק] מדינות-אחיות (בעיקר בהתייחס למדינות ערב).

המילה "שקיק" מביעה את ההיפך ממה שהמילה "אח" מביעה בהקשר הזה, שהרי אח ביולוגי יכול להחזיק בדעות מנוגדות לאלה שלך, אבל אח רוחני הוא בעל דעות דומות. למה בכל זאת הלכו בסרטון על "שקיק" ולא על "אח"? אולי כדי לא לבלבל את הצופים המסכנים (שוב): אם גם יוסי יוני זה "אח", וגם נפתלי בנט זה "אח", איך נדע למי להצביע?

על כל פנים, בלי קשר למי נצביע, אני מתרגש לקראת הבחירות הקרובות. נזכיר כאן שאתם מוזמנים לשלוח לנו ציטוטים וסרטונים שיש בהם קוריוז לשוני בשולי מערכת הבחירות, ובתמורה נשריין אתכם במקום לא-ריאלי.

Read Full Post »

באזור הדמדומים שבין תל-אביב לגבעתיים נתקלתי בפוסטר הבא:

wpid-20150105_102011-1.jpg

שומר נפשו יו!

נתקלתי ונאלמתי דום, משום שלא הבנתי מה הקשר בין השאלה לתשובות. למעשה, לא הבנתי האם ועד כמה דיסקונט גנבים. אסביר.

הכרזה מכריזה: "סקר לציבור הרחב יקבע האם דיסקונט גנבים?" ומבקשת "סמן X לתשובה הנכונה". עקרונית סימן השאלה מיותר, שהרי מדובר בציטוט עקיף, אבל לא נורא. מה שחשוב הוא שעל פניו, יש לנו עסק עם שאלת כן/לא: או שדיסקונט גנבים, או שדיסקונט לא גנבים (יש טיעונים לכאן ולכאן, ומכיוון שאנחנו בלוג הבלשנות דגש קל ולא בלוג הבנקאות כסף קל לא ניכנס אליהם).

אלא שהתשובות האפשריות הן:

(1) הרבה מאוד גנבים
(2) המון גנבים
(3) רק גנבים
(4) כל התשובות נכונות

בואו נראה מה בעצם אומרות התשובות האלה. (3)-(1) הן קביעות לגבי כמות הגנבים מתוך עובדי בנק דיסקונט וכולן מעלות את השאלה הבאה — מה אחוז הגנבים מתוך כלל עובדי בנק דיסקונט כך שהתשובה תהיה נכונה? למשל, ניתן להניח שאם 20% מעובדי הבנק הם גנבים, זה אחוז שערורייתי. במקרה כזה גם (1) וגם (2) נכונות. למעשה, לא ברור מתי יש הבדל בין (1) ל-(2): מה בעצם ההבדל בין הרבה מאוד ל-המון? רק עניין של משלב?

את (3) קל יותר לכמת: 100% מהעובדים צריכים להיות גנבים כדי ש-(3) תהיה נכונה. ברגע שעובד אחד אינו גנב, אי אפשר לומר שבדיסקונט עובדים רק גנבים.

תשובה (4) אפשרית ומהווה דוגמה למה שנקרא אימפליקטורה סקלארית: אני יכול לומר שבדיסקונט יש הרבה מאוד או המון גנבים, בהתאם לתשובות (2)-(1) — ואז תחשבו שיש אולי 20% או 60% — אבל להמשיך ולומר "בעצם, כולם שם גנבים" בהתאם לתשובה (3). לא ממש סתרתי את עצמי: כשאמרתי שיש "הרבה" גנבים (20%) השתמע שאין מספיק בשביל "רק" (100%), אבל המשכתי על הסקאלה עד שהגעתי ל-100% של "רק".

עד כאן הכל טוב ויפה, הבנו מה ההבדלים בין התשובות השונות ואפשר לעצור כאן. אבל לי עלתה מחשבה אחרת: שאנחנו בכלל לא מדברים על כמות כאן, אלא על אופן או מידה. במילים אחרות, השאלה היא לא "כמה מעובדי בנק דיסקונט הם גנבים", אלא "אנחנו יודעים שהבנק הוא ישות גנבה, עכשיו בואו ניתן לגנבוּת שלהם ציון". הפירוש הזה מתאים יותר לשאלה המקורית בכרזה, ופרגמטית נראה לי שזו היתה הכוונה. הבעיה היא שזו תחושת בטן שקשה למצוא לה סימוכין. דמיינו שהשאלה היתה "האם דיסקונט הגונים?" והתשובות האפשריות היו:

(5) מאוד הגונים
(6) נורא הגונים
(7) הכי הגונים
(8) כל התשובות נכונות

תשובות כאלה אפשריות מפני ש-הגון הוא שם תואר (או שם עצם, תלוי) שאפשר להגביר באמצעות תארי פועל כמו מאוד, נורא, ממש, קצת וכן הלאה. אם ננתח כך את "גנבים" ניאלץ לומר שני דברים. ראשית, ש-גנב הוא שם תואר במקרה הזה, ושנית, ש-הרבה מאוד, המון ו-רק יכולים לשמש כתארי פועל. מתחשק לומר שהראשון לא נכון והשני לא יהיה, אבל בואו נראה.

לא יהיה בעייתי מדי לפרש את גנב בתור תכונת אופי, להבדיל ממקצוע. השאלה היא אם יש סקאלה של גנבוּת. שוב, תחושת הבטן שלי היא שכן אבל לא מצאתי דוגמאות טובות ברשת. לגבי הנקודה השנייה, גם הרבה מאוד וגם המון אפשריים כלוואי לשמות תואר בעברית עכשווית. ההדגשות שלי:
"עצוב וזהו. הרבה מאוד עצוב, בלי עצות, בלי השגות, בלי "אבל מה עם…?". ככה. זה מה יש." [מקור]
"ראיתי אתמול את ההקרנה (לנשים, אצלנו הגבילו כניסה מגיל 18). מטלטל, עוצמתי, מרגש (והמון המון עצוב), ובעיקר יוצק אמונה בכמויות." [מקור]

חיפשתי בינתיים רק עם התואר עצוב ויהיה מעניין לראות אם התופעה מתפשטת לתארים אחרים (עוד על שילובים מפתיעים בין שמות ולוואים כאן וכאן). השורה התחתונה היא שאפשר לדעתי לומר על אדם מסוים שהוא לא סתם גנב, הוא המון גנב או הרבה מאוד גנב או קצת גנב. אני חושד שזה הרעיון שניסוי להעביר בכרזה, אבל בגלל שעדיין מדובר בשימוש לא נפוץ בשפה, קשה לי להגן על הניתוח הזה כרגע.

אז מה המסקנה מכל הדיון הזה לגבי סקאלות ותארים? הכרזה מכמתת גנבים או מאייכת גנבוּת? כל התשובות נכונות.

Read Full Post »

אורה פלד נקש ספק-שואלת-ספק-מלשינה בקו החם של טוויטר: "יואל מרקוס נופל בפח השלילה הכפולה?". כך כתב מרקוס כשנכנסו לטהר ויצאנו מטוהרים (ההדגשה שלי):

2. כל אימת שאנו מצויים בעימות צבאי, נוצרת אותה בעיה: אנו יודעים איך מתחילים, אך לא יודעים איך יוצאים. או שיוצאים מוקדם מדי ולטווח קצר מדי. דבר אחד צריך להיות ברור הפעם. א': לא יוצאים מעזה בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות. ב': צריך לפעול למען פירוז עזה מטילים. יש נטייה לשכוח שעזה אינה ישות עצמאית, אלא מפלגה־תנועת טרור בשם חמאס, שהשתלטה על חלק מהטריטוריה הפלסטינית. האם מישהו מעלה בדעתו, שאופוזיציה כלשהי, בצרפת למשל, היתה תופסת טרירטוריה מסוימת ומשליכה את שוטרי הרפובליקה מהגגות ומשתלטת כך על חלק מהמדינה?

אורה מתכוונת לתופעה המתסכלת שבה מרוב שלילות לא רואים את היער. לתופעה הזו אפשר לקרוא שלילה כפולה או שלילה שגויה והיא תועדה יפה על ידי עמיתיי לבליגה (במיוחד פינטר) שתיעדו יותר שלילות כפולות מאשר יש לנו מלחמות בעזה.

שלילות רבות ומרובות מתקילות את מרקוס בפיסקה הזו, משל היו שאלות על המצב שמופנות לראש הממשלה במסיבת עיתונאים דמיונית. ובכן. למה התכוון המשורר? טוב, ברור למה הוא התכוון: שהתנאי ליציאה מעזה הוא כזה — אין יותר מנהרות. טיהרנו את כולן. אבל האם זה באמת מה שמרקוס כתב? בואו נבדוק. העניין מסובך במיוחד משום שיש כאן שתי פסוקיות: זו שמתארת מה שאנחנו יודעים, וזו שמתארת את מה שקרה בשטח.

יוצאים כשיודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים מעזה אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.
יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים בלי לוודא שהמנהרות מנוטרלות.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.

אבל עכשיו, חזיז ורעם, צצה לה שלילה בפסוקית המשועבדת.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות לא נוטרלו כולן.

כמעט! אבל שלילה אחת מיותרת הביאה למשמעות הפוכה. לא נורא, ננסה שוב בשנה הבאה.

[ת' לאורה]

Read Full Post »

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

Older Posts »