Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘לינגוויפיקציה’ Category

הערת שוליים לעניין עבודות הדוקטורט שנכתבות באנגלית באוניברסיטה העברית, אותו סקרנו לאחרונה. שרת התרבות היוצאת לימור לבנת התייחסה אתמול לעניין בכנס 'לשון ראשון'. ואם שרת התרבות מתייחסת לנושא כזה, ועוד בכנס ראש הממשלה ללשון, כמובן שבלוגנו יתייחס לכך בכובד הראש הנדרש. כך פותחת לבנת את דבריה, לפי הכתבה בוואלה:

אנו מדברים הרבה על הדרת נשים, ובצדק. אבל חשוב לא פחות לדבר על הדרת העברית.

לא. את טועה. כאן הפסקתי לקרוא וזהו.

Read Full Post »

זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)

נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.

"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.  

שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בראשר ההכרזה הבאה:

"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".

לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.

והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.

Read Full Post »

בחודש שעבר חוויתי מתקפה (מבורכת) על תיבת הדוא"ל שלי. הסיבה היא הציטוט הבא, מהראיון שהעניק פרופ' פיליפ זימבארדו, פסיכולוג בסטאנפורד (יוני שדמי, כלכליסט 18.3.10, ההדגשה שלי):

קשה להתנגד לכוחות שסביבך: השכלה, כסף, סביבה. כדי להתנגד להם, אתה חייב להיות מסוגל לדמיין את העתיד: לצפות באופן ברור בתרחיש עתידי, שבו אתה רואה לאן הצעד הרע שאתה עושה מוביל אותך. אנשים שמאוד ממוקדים בהווה, בפיתוי של ההווה, הכי חשופים למדרון החלקלק.

המשפחה שלי באה מסיציליה, וזו תרבות שחיה בהווה ובעבר. בדיאלקט הסיצילאני אין פועל עתיד, יש was ו־is, אבל אין will be. כשאפילו השפה אינה תומכת בהדמיית העתיד, קשה להטמיע את תוצאות מעשיך לטווח הרחוק. זו אחת מהסיבות לשגשוג המאפיה הסיציליאנית.

הקורא המתמיד אביב התפלא לשמוע שדבר כזה אפשרי בכלל. שפה בלי עתיד? בלתי נתפש!
ואולי לא.

זימבארדו בעבודה, לפני שהוא מתדרך את וויל סמית' וטומי לי ג'ונס. (צילום: יואל אהרון)

ראשית, לא פלא שזימבארדו מתעניים בזמנים משום שזה מה שהוא חוקר לאחרונה.
כדי לחשוב על שפה בלי זמן עתיד לא צריך להסתכל רחוק מדי. לא אלאה אתכם בפרטים על שבדית, פינית, האוסה, אווה, ערבית ושאר שפות בהן זמן עתיד הוא למעשה הרחבה של זמן הווה עם מילה נוספת; מספיק להסתכל על אנגלית. הרי איך נוצר זמן עתיד באנגלית? מצרפים מילה נוספת שמשמעותה סתומה (will) או צירוף בזמן הווה שהמקור שלו ברור למדי, במיוחד אם קראתם את "גלגולי לשון" (is going to). גם בעברית המקראית, מה שאנחנו מכנים היום "זמן עתיד" לא הורה בהכרח על עתיד ("וילך" במובן של "הלך"). כך ש"זמן עתיד" הוא מושג חמקמק.

מה בעצם קורה בסיציליאנית? בוויקיפדיה הסתכלו על כמה ספרים שמתארים את השפה ושם טוענים שגם סיציליאנית יכולה להשתמש בפעלי עזר. בכל מקרה ברור שאפשר להשתמש בזמן הווה כשההקשר ברור, ממש כמו בעברית: "אני הולך מחר לים". משפט לתפארת שמתאר את העתיד בלי להשתמש בשום אלמנט מורפולוגי שמיוחד לעתיד.

איך אפשר להחליט שבשפה חייבת להיות צורת עתיד כלשהי? מן הסתם, אי אפשר. אנחנו פשוט רגילים לזה. יש דברים אליהם אנחנו פחות רגילים, אבל בשפות אחרות אי אפשר בלתם. למשל, יש שיטענו שדווקא הרבה יותר חשוב לדעת עד כמה הדובר בטוח במה שהוא אומר. בגרמנית אפשר להביע עם הטייה פשוטה של הפועל האם מדובר בציטוט עקיף או בדעתו האישית של הדובר. בשפות אחרות חלק מהפועל חייב לציין האם הדובר חווה בעצמו את האירוע שהוא מדבר עליו, ראה אותו במו עיניו או שמע עליו ממישהו אחר.
ישנן שפות (אני חושב שהונגרית היא כזו) שבהן אפשר להטות את הפועל "טען" בשתי דרכים: אחת אומרת שמישהו טען משהו ודיבר אמת, אחת אומרת שהוא טען משהו אבל שיקר. מהו זמן עתיד זניח ליד יצירות מופלאות שכאלה?

אבל עזבו אתכם מזימבארדו וטענותיו על סיציליאנית. איך הוא יכול לקרוא לעצמו פסיכולוג בסטאנפורד בלי להתחפש לבננה?

[ת' לאביב, לינון, לאורן ולכל מי ששלח ותהה למה אף פעם לא עניתי]

Read Full Post »

השפה בה אנחנו משתמשים מכוננת את המחשבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופשים את העולם, כך טוענים חוקרים העוסקים בפילוסופיה של השפה. במובן זה לשפה יש תפקיד בעיצוב המציאות בתוכה אנחנו חיים.

כשאני קורא טקסט שמתחיל כך (יובל דרור, העין השביעית), קל לדעת לאן הדברים הולכים להתדרדר, ואני מניח שגם קוראינו כבר יודעים (כרגיל, מי שכבר יכול לנחש ולצטט בעל פה מה הולך להיות כתוב בפוסט הזה, יכול לדלג ישירות לתגובות ולהשתתף בהגרלת מנוי-חינם לבלוג). אם כך, התחלנו בספיר-וורף. לאן נמשיך?

במהלך השבוע החולף יצא לי להאזין למספר רב של דוברים בכמה תוכניות רדיו שדנו במגוון של נושאים. כעבור כמה שעות של להג אינסופי, שמתי לב שאני מתקשה למצוא אפילו אחד שלא שילב בדבריו את הביטוי "חשבון נפש".

אה, כן. בוודאי. גם דרור נופל קורבן לאשליית הטריות: שמתי לב לזה רק עכשיו, אז זה חייב להיות חדש. וזאת טענה על שפה, אז אני לא צריך לטרוח לבסס אותה. בואו ננסה לבדוק רגע: חיפוש פשוט בגוגל חדשות אחר הופעות של המונח, לא מראה דברים מרגשים מדי: עלייה מתונה לאורך השנים (שכנראה נובעת מהתרבות המקורות הטקסטואליים בכלל, ואלו שגוגל מאנדקס בפרט: את אותו שיפוע מתון תוכלו למצוא גם בחיפוש אחר מונחים ניטרליים כמו "מטבע חוץ" או "משרד התחבורה"), ופסגות מחזוריות כל שנה בסביבות ספטמבר-אוקטובר (יום הכיפורים).

אבל גם אם נניח שחלה עלייה, אפילו עלייה משמעותית, בשימוש בביטוי "חשבון נפש": למה זה כל כך רע?

העובדה שעורכי דין, פוליטיקאים וספורטאים כל כך אוהבים להשתמש בביטוי הפומפוזי הזה, שאמור לרמז על עולמו התרבותי העמוק של הדובר, חושפת את מה שהשימוש השכיח בו מסתיר בכל כוחו: מדובר במלל ריק, חסר שחר, שכל משמעותו הוא: "ככה אי אפשר להמשיך אבל אין לי מושג מה לעשות".

טוב, מסתבר שעורכי דין, פוליטיקאים וספורטאים משתמשים בקלישאות. זה באמת מעצבן, אבל בואו כולנו ננסה להירגע ולא לגלוש ל…

השימוש בביטוי "חשבון נפש" מצביע על מה שקלוקל, רקוב ודל בדיון הציבורי.

לאאאאא!!!! זעם מילים!!! מכאן, כצפוי, דרור ממשיך לקטנונולוגיה מכלילנית אודות תכונות האופי האיומות והנוראות של כל מי שמעז להשתמש בביטוי "חשבון נפש".  זה נשמע כמו טענה מוגזמת במתכוון, בעיקר על מנת להביע את מורת רוחו מהמרואיינים אותם שמע ברדיו, אותם כדורגלנים, פוליטיקאים ועורכי דין. וזה קצת חבל, כי נדמה שברקע דבריו של דרור מסתתרת טענה אמיתית ובעלת משמעות, שהלכה לאיבוד.

Read Full Post »

לפני מספר שבועות העלה יואל מרקוס טענה תמוהה בדבר תדירות השימוש של ביבי בכינוי הגוף "אני" לעומת ראשי ממשלה קודמים, טענה שהפרכתי בבלוג בעזרת ניתוח הנתונים האמיתיים.

בין היתר, העזתי לקוות שאצליח למנוע את התפשטות הטענה בתקשורת. למרבה התדהמה, נכשלתי. נחום ברנע, האיש שכנראה לא יכול להעביר שבוע מבלי להסתכסך עם בלוג כלשהו, טוען בטורו השבועי את הטענה ההפוכה:

נתניהו נאם השבוע בוועידת הנשיא בירושלים. נאומו עמד בסימן "אנחנו" […] אותי סיקרן השינוי שחל, אם חל, בנתניהו. ה"אני" מהקנדציה הקודמת פינה מקומו ל"אנחנו".

המממ מה? כלומר אתם רוצים להגיד לי שביבי אומר פחות "אני", או יותר? כנראה שלא ניתן להסתמך על דעתם של הפרשנים הפוליטיים בעניין, ויש צורך, בשנית, לבדוק את הנתונים. מישהו רוצה להמר האם ברנע צודק?

למרבה המזל, באחד העמודים הנשכחים באתר נשכח של בנימין נתניהו, ניתן למצוא חמישה נאומים מהשנים 1996-1997, כלומר תחילת כהונתו הראשונה. מצאתי את הסקריפט שסופר הופעות של המילה "אני" מהפעם הקודמת ויצאתי לעבודה לא ארוכה מדי של איסוף הנתונים:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אני" 22 0 17 9 9 57
יחס 0.011105502 0 0.013209013 0.009 0.005454545 0.008872976

מפתיע? לשם התזכורת, בבדיקה הקודמת, שנגעה לכהונתו הנוכחית של נתניהו, היחס הכולל עמד על 0.012163509. כלומר, בקדנציה הנוכחית חלה עלייה במספר הפעמים שהוא אומר "אני", בניגוד לטענת ברנע.

למרבה הפלא, מרקוס בא להכפיש את נתניהו וטען טענה אחת, ברנע בא לשבח וטען את ההיפך, ובכל זאת שניהם הצליחו לטעות. המסקנה כי כנראה לא להסתמך על ניתוחים לשוניים של פרשנים פוליטיים, אשר מומלץ להם פשוט לומר את דעתם, מבלי להסתתר מאחורי אמיתות לשוניות מפוקפקות.

[עדכון]: בעקבות הערה מועילה של יואב בתגובות החלטתי לספור את מספר הופעות המילה "אנחנו" בנאומים מייצגים מכל אחת מהקדנציות של נתניהו. להלן הנתונים. תחילה, הנאומים מהקדנציה הראשונה שנזכרו לעיל:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אנחנו" 20 1 1 24 0 46
יחס 0.010095911 0.001976285 0.000777001 0.024 0 0.007160648

לעומת 3 הנאומים מהקדנציה הנוכחית שנסקרו בפוסט הקודם:

נאום נאום בר אילן טקס השבעת הממשלה ישיבת הכנסת – יום הרצל סה"כ
מספר מילים כולל 2071 1670 1274 5015
מספר מופעי המילה "אני" 8 1 2 11
יחס 0.003862868 0.000598802 0.001569859 0.00219342

ניתן לראות שגם כאן המגמה ההפוכה מזאת שמצביע עליה ברנע: נתניהו אומר בקדנציה הנוכחית יותר "אני" ופחות "אנחנו".

Read Full Post »

לאחר שקרא את הפוסט הקודם על הניסויים של לרה בורודיצקי שלח יואב ע' ללשכתי במשרדי דגש קל את האיגרת הבאה:

מעניין אותי דווקא השימוש המדהים הזה:

"הממשל יעבוד עם כל ממשלה שתקום"
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/185661

כאשר ברור לכל קורא עיתונים עברי שב"הממשל" הזכרי מדובר על זה האמריקאי ואילו ממשלה הנקבית היא ממשלתנו שלנו. למעשה ברוב העיתונים מספיק לכתוב "הממשל" בשביל שיהיה ברור על מי מדובר, בשונה מ"הממשלה הבריטית" למשל.
מעניין מה זה מביע על תפיסת ההירכיה בחרה הישראלית לגבי היחסים בין הממשל לממשלה.

צר לי לאכזב אותך, יואב, אבל זה לא מביע כלום משום ששיטות השלטון בישראל ובארצות הברית אינן זהות. בישראל ישנה ממשלה, ובארצות הברית אין. המערכת השלטונית הפדראלית הנהוגה בארה"ב היא ממשל, כמו שהמערכת השלטונית הפדראלית בגרמניה היא ממשל (אבל לכל מדינה בגרמניה יש ממשלה משלה: בראש גרמניה עומדת ה-Bundeskanzlerin, הקאנצלרית של הרפובליקה, אבל לכל מדינה כמו באדן-וורטמברג או בוואריה יש Ministerpräsident משלה, ראש ממשלה). באופן דומה, הסיבה שאפשר לדבר על הממשלה הבריטית היא סיבה פרוזאית למדי – לבריטים יש מערכת שלטון פרלמנטרית עם ממשלה.

גם שפות אחרות עורכות את ההבחנה המתבקשת הזו ובערבית משתמשים אפילו בשורשים שונים: ממשל הוא إدارة (אִדארה) וממשלה היא حكومة (חֻכוּמה), והרי אין דין יחסי ארה"ב-ישראל כדין יחסי ארה"ב-[מדינה ערבית X].

אני חושש שכל טענה לגבי היררכיית היחסים בין המדינות תצטרך להתבסס על משהו קונקרטי יותר; לטעמי, להגיד שארה"ב וישראל הם כמו זכר ונקבה זו אמירה שלא מבוססת על ממצאים לשוניים (ואולי אפילו מדובר בלישוּן פרופר). אבל בסופו של דבר עניינים כמו "מאחז עברי-מודרני הקורא תיגר על ההגמוניה האנגלית-אמריקאית" הם כבר התחום של פינטר.

Read Full Post »

וויליאם סאפייר, מבולטי הכותבים בעיתונות הפופולרית על שפה (טוּרוֹ On Language מתפרסם בניו יורק טיימס מאז שנת 1979), נפטר היום בגיל 79.

סאפייר שימש בעברו ככותב הנאומים של ריצ'רד ניקסון בתקופת נשיאותו, ובין שלל עיסוקיו אף היה פרשן פוליטי זוכה פרס פוליצר וזכה במדליית החירות הנשיאותית (ביוגרפיה מעט יותר ממצה ניתן למצוא בקישור החדשותי לעיל. סביר כי בימים הקרובים יתפרסמו ביוגרפיות והספדים מפורטים יותר, ואשתדל לקשרם מפוסט זה).

ראוי לציין כי טוריו של סאפייר עוררו לא מעט מחלוקת ולא מעט מהם הוציאו בלשנים מדעתם. לדוגמה, הבלוגר Mr. Verb תוקף אותו על שימוש שגוי במינוח, הבלוגר Language Hat פשוט תוקף אותו באופן כללי, והתייחסות מעט פחות חד צדדית אך עדיין ביקורתית ניתן למצוא אצל מארק ליברמן מ-Language Log.

Read Full Post »

Older Posts »