Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘כתיב’ Category

פחות משבועיים נותרו לבחירות ותשדירי התעמולה מציפים את המסך כגשם בעמק חפר. אני חובב תשדירי בחירות אבל היות ואין לי טלוויזיה אני מסתמך על קישורים שאנשים שולחים לי ועל דברים שאני מוצא בעצמי ברשת. לכן, אם אתם רואים משהו מעניין לשונית באחד התשדירים, שימו בבקשה קישור בפייסבוק שלנו או שתשלחו לנו דרך 'צרו קשר' ואנחנו נשתדל להישאר עם האצבע על הדופק. אז אחרי שפירשנו את הערבית של אריה אלדד ומיכאל בן ארי, הנה לקט נוסף. על מנת שלא למלא את העמוד בסרטוני יוטיוב, אף אחד מהתשדירים לא מוטמע כאן אבל כולם נגישים בקישורים.

  • שס: אריה דרעי אומר "אצלנו זה לא הבטחת בחירות" אבל הכתוביות מתקנות אותו ל-"זאת" (0:40). יש לי קטע עם כתוביות שמתקנות את הדובר בכוח (ולפעמים הן אפילו באות לברך ויוצאות מקללות).
  • עוד שס: בסרטון האגרסיבי 'כוכבית גיור' מופיע בחור יהודי תמים מתחת לחופה עם כלתו הסלאבית. שס רומזים שממשלה עם 'ישראל ביתנו' תגייר שיקסעז רוסיות בהרף עין ורק שס תוכל לעצור בעדם. בחתונה עצמה מתנגן השיר 'מברוכ עליכ יא עריס מברוכ' – אני די בטוח ששמעתי אותו בחתונות יהודיות, ולא ברור לי מה שיר בערבית אמור לרמוז כאן.
    באותו תשדיר יש גם טעות כפולה (0:35). הפקס פולט תעודת גיור עבור MARINA IVANOF, שמה של הכלה, אבל זה לא יכול להיות: ראשית, אין F ברוסית, רק במילים שאולות. אמנם מבטאים V סופית בתור ף', אבל למיטב ידיעתי התעתיק הוא תמיד V. שנית, שמות משפחה סלאבים עובדים בצורה שונה מזו שאנשי שס אולי רגילים אליה. בגלל שמדובר במקרה הזה בשם המשפחה של אישה, הוא להיות איבאנובה ולא איבאנוב. אלא אם שס מנסים לרמוז שב-'ישראל ביתנו' לא יודעים רוסית, אבל אני בספק אם זו היתה המטרה.
  • הבית היהודי: איילת שקד, אורי אורבך ונפתלי בנט מבטיחים תשדיר בחירות כנה וישיר, בלי להשתמש בכל הטריקים הישנים ובלי ללכלך על יריבים אלא רק להגיד במה הם באמת מאמינים. אבל העברית שלהם בתשדיר הזה היא ללא רבב, בצורה שנדיר מאוד למצוא בימינו: "נראֶה לכם" (ולא נראָה), הגייה תקנית של ו"ו החיבור, הגייה נכונה של אותיות בג"ד כפ"ת (או לפחות בכ"פ), וכן הלאה. אותנטי.
  • בל"ד: ולסיום, התשדיר הזה נפסל כי הוא "מגחיך את ההמנון". הכתוביות טובות אז אין לי מה להוסיף עליהן. לחובבי ההמנונים המגויסים ובשביל טעם של פעם, נזכיר את גירסת הטראנס של 'עלה ירוק' להמנון מ-1998.
שמתם לב למשהו ששווה לנתח בתשדירי התעמולה? הלשינו כאן בפייסבוק או דרך 'צרו קשר'.

Read Full Post »

סיפור השבוע בפוליטיקה הוא כנראה מעברו של עמיר פרץ מהעבודה להתנועה של ציפי לבני. או לַתנועה של ציפי לבני. או לַ'תנועה' של ציפי לבני. רגע, איך אומרים את זה?

יידוע זה עניין מסובך. אחת התופעות האהובות עלינו במערכת 'דגש קל' היא היידוע המיותר, שמוגדר באופן רופף כהצמדת יידוע לשמות כמו במקרה "הפייסבוק" או "הטוויטר" או הותרתו במקומו לאחר מילות יחס כמו "להאשכנזים" או "בהארץ". וכך, בן לי בדק מה עובר על רני רהב, אני התחקיתי אחר שורשי התופעה בעזרת מגיבינו, ויובל קרא משהו באינטרנט ועשה צילום מסך. התופעה גם גרמה לנו לקרוא למדור המכתבים למערכת שלנו "מכתבים להעורך".

בדיוק כשנדמה היה שלא נותרו שיאים לשבור, מסתבר שהתופעה מתפשטת: הרשו לי להציג דף פייסבוק סאטירי שנתקלתי בו השבוע, הדף. בניהול ציפי לבני. העמוד הזה בא ללעוג לתנועה שצצה בן-לילה, ואחת השיטות הנפוצות בו היא היידוע המיותר. אם תחליטו להקדיש לו כמה רגעים מזמנכם תוכלו למצוא שם דוגמאות שיספיקו לשמונה ימים, למשל פניתי ל'מירי פסקל לראשות הממשלה' שתתמודד על משבצת המזרחי אצלנו בהוועדה המסדרת

או ותודה להשמואל חסון שהכין את הסטיקר. כבר שלחתי לו פקס עם הצעה להשתבץ אצלנו במקום ה22 בהרשימה של הסיעה. של התנועה. בראשות ציפי לבני (זאת אני).

או לנוחיותכם, מצורפת הרשימה המלאה של הסיעה של התנועה בראשות הציפי לבני (זאת אני). שימו לב שבמקום השביעי נמצאת מישהי שלא עברה אלינו מקדימה, המירב כהן היקרה ואנו מאחלים לה המון!

Read Full Post »

מבצע 'עמוד ענן' בא והלך, כך שבין תוצאות תחרות הקטנונולוגיה להידוע המיותר אפילו לא הספקנו להעלות את הרשומה שאתם קוראים כעת. אז במקום הפוגה מאירועי הימים האחרונים, קבלו (בתקווה) סיכום של המבצע, או לכל הפחות של האנקדוטות הלשוניות בתקשורת.

Ferocious

הארץ מדווח לקוראיו על סיקור תחילת המבצע בתקשורת הזרה:

עם זאת, יתרון העוצמה של צה"ל אף הוא בא לידי ביטוי. כמו למשל אצל הניו יורק טיימס שמתאר את מבצע "עמוד ענן" כ"פראי, עוצמתי" (במקור: Ferocious).

אני לא הייתי מתרגם את ferocious כך. להיפך, הרושם שמתקבל אצלי מהמילה הזו הוא שליטה בנעשה ואגרסיביות במחשבה תחילה, ולא פראיות. מילון מרים-וובסטר, לעומת זאת, חולק עלי:

exhibiting or given to extreme fierceness and unrestrained violence and brutality

ומילון אוקספורד (ה-OED) גורס:

 Of animals or persons, their dispositions or actions: Fierce, savage; savagely cruel or destructive.

טוב, כך או כך תרגום חדשות הוא לא הצד החזק של אתרי החדשות שלנו. הפעם הדבקות במילונים הסטנדרטיים דווקא הפריעה, לדעתי.

רפי נפש

שר הפנים אלי ישי, בהגיג מעט עילג לטעמי בפייסבוק (ההדגשה שלי):

אני מודה לכל המגיבים שהבינו את גודל האבסורד בה נמצאת מדינת ישראל שתגובה לגיטימית שלנו נגד טרור נהפכת לגינוי על ידי רפי נפש, אין לנו על מה להתנצל. אם על מדינה אחרת כגון אנגליה או גרמניה, או צרפת, היה מתבצע שיגור טיל לאחד מעריה, המקום ממנו היה משוגר הירי היה הופך מזמן לעיר רפאים. אנחנו חייבים לשים סוף לאיום היומיומי של ירי הרקטות שהיו מנת חלקם של אזרחי מדינת ישראל ולשים סוף למצב ההזוי הזה בו נהגנו בהבלגה תקופה ארוכה מתוך אחריות. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את הבטחון לאזרחי מדינת ישראל והם יתעסקו עם ההריסות שלהם במקום לעסוק בטרור נגדנו

אם על מדינה אחרת כגון ספרד, או אירופה

רפי נפש? ישי התכוון ודאי ליפי נפש אבל התבלבל עם אנשים שנפשם, אפעס, רפה.

קשה לדעת אם הצירוף (המוצלח למדי) נוצר בכוונה. מצד אחד, הטקסט כולו רווי שגיאות וקשה לדעת אם לייחס זאת לסערת הרגשות שאפפה את ישי או לבורות של ממש. אני לא מנסה לעלוב בישי; אני באמת לא מכיר את כתיבתו ובהתחשב בכך שהוא מתנגד ללימוד מקצועות ליבה וצוטט כמי שמעוניין להחזיר את עזה לימי הביניים, אני נמנע מלקבוע כאן בפסקנות עד כמה הוא עשוי לשגות בנושאים כאלה. בכל מקרה, הצירוף רפי נפש מופיע מדי פעם בגוגל, לרוב כמובן כניאוץ לסמולנים.

ליציאה של ביתר

נציג הטוקבקיסטים בכנסת, ח"כ מיכאל בן ארי, מראה לישי איך עושים זאת נכון ונישא על גבי השנאה והגזענות בפייסבוק עם סטטוס ששואל את הגולשים מה כדי לעשות לח"כ חנין זועבי. העניין הגיע לחדשות לרגעים ספורים, לפני שנפל כאבן מסיתה במים אדירים. כך קיבצה וערכה רחלי רוטנר (זהירות, מכיל תיאורים אלימים ומחליאים למדי):

נתמקד בתרומה של Jonathan Jecoby (יהונתן יעקבי?) לשנאת המין האנושי, שנפתחת כך…

לשלוח אותה ליציאה של ביתר

…ונמשכת עם שגיאות כתיב נוספות. הכוונה היא לשלוח את זועבי ליציע של אוהדי בית"ר ירושלים (כפי שהמליץ מגיב אחר, מוקדם יותר באותו פתיל). אז תגידו, בסדר, שגיאת כתיב אחת מיני רבות. אבל השגיאה הזו מעניינת במיוחד משום שהמילים יציע ויציאה אינן מבוטאות בצורה זהה (אינן הומופונים, במינוח הבלשני), כך שלא ברור מאיפה השגיאה באה. זה אולי טיעון-נגד לחוכמת אנשים מלומדה לפיה כשמבטאים דברים בצורה שונה יודעים לכתוב אותם בצורה שונה (טענה שהושמעה כאן כמו גם בכמה מטוריו של ידידנו אמיר אהרוני).

כפי! ובעברית: חלאס

עוד מבית היוצר של בן ארי, הפוסטר הבא של רשימת 'עוצמה לישראל':

אז מה מתנוסס שם בערבית, מעל הסלוגן המלבב 'תנו לצה"ל לכסח'? זו המילה كفي, שפירושה… טוב, אני לא יודע. זה השורש שמשמעותו 'די', 'מספיק', אבל קשה להוציא מזה מילה אמיתית. אם מתאמצים אפשר להבין כאן צורת ציווי לנקבה יחידה ('הפסיקי!') או את התואר 'של כף יד', הגם שאני בספק אם לזו הכוונה. אמת, יש להגים של ערבית בהם למילה יש את המשמעות 'תרגיע!', אבל זה מנוגד למסר של הפוסטר, לא?

מילא. אפילו אם אפשר להבין את הרעיון הכללי, מה האבסורד? שהתרגום לעברית אמור להיות "חלאס!". בואו ניתן לקופירייטרים של "עוצמה לישראל" כמה רגעים לחשוב איך אומרים 'חלאס' בערבית. זה בסדר, יש לי זמן.

חובבי התרגומים הכושלים מ/לערבית ייזכרו אולי בערגה ברשומות קודמות שלנו בנושא. גם זו באה כנראה מבית הימין הקיצוני, בעוד זו וזו וזו סתם מוזרות, כל אחת בדרכה (דרך אגב, למילון איילון-שנער ברשת יש ממשק חדש ונוצץ. מומלץ).

הזרוע, גדודי, נטל

עדכון בוואלה! מיום שבת:

17:09 – הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, נטל אחריות על הירי לעבר אזור ירושלים.

ההתאמה בין הנושא והפועל שגויה. הזרוע הצבאית – נקבה יחידה, כלומר 'נטלה'. גדודי עז א-דין אל-קסאם – זכר רבים, כלומר 'נטלו'. אבל נטל אחריות – זכר יחיד. ההתאמה בראשו של העורך כנראה היתה עם "החמאס", צורת זכר יחיד.

אין מקומות עבודה שאינם חיוניים

מהנחיות פיקוד העורף: אין מקומות עבודה שאינם חיוניים.

או ליתר דיוק, אין פעילות או עבודה במקומות עבודה שאינם חיוניים. זה לא שכל מקומות העבודה בעוטף עזה מוכרזים כמקומות עבודה חיוניים.

רוצחים וקילרים

בנימין בן-אליעזר הסתבך מעט כשנשאל על ידי אמנון לוי על אחמד אלג'עברי (אני מצטט את 'הארץ' משום שלא צפיתי בראיון בערוץ 10):

"אני מכיר אותו, אני מכיר אותו" אמר בן אליעזר ללוי, "הוא גבר, הוא גבר". לוי שאל : "היתה טענה שהוא בין המתונים. אלוף בן ב"הארץ" כתב זאת". בן אליעזר השיב: "אם אתה שואל את דעתי, אז מילה שלו היתה מילה. הוא אומר 'אני אתן לך', הוא נותן לך. אתה בטח שמעת אותי אומר לא פעם: תשחררו את ברגותי. למה?"

לוי: "כי איתו אפשר לעשות עסקים?"

בן אליעזר: "כי עסקים אתה עושה רק עם רוצחים. תלמד את זה. רק עם רוצחים. חאפז אל אסד היה רוצח. סאדאת היה רוצח. רבין היה רוצח. אריק היה רוצח. חוסיין היה רוצח. נכון או לא נכון?" (אמש אמר בן אליעזר ל"ידיעות אחרונות" כי התכוון לומר שרבין ושרון היו אנשים חזקים).

את ההבהרה של פואד ל'ידיעות' לא הצלחתי למצוא בטמקא. האם הוא הבין שהוא אמר משהו מוגזם וניסה לתקן, או שהוא פשוט הבהיר את הכוונה המקורית? גם במקרה הזה אין לי תשובה חד משמעית. המילה קילר קיימת בסלנג במובן ציורי, וכך גם רוצח. הרושם שלי הוא שרוצח בכל זאת משמשת בעיקר במשמעותה המילולית, אלא אם מקדימים לה את תואר הפועל ממש ('הכלב הזה ממש רוצח').

Read Full Post »

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.
אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

המשך…

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

שלום.

לעתים מגיע רגע בחייו של אדם, בו נשבר לו והוא קם על רגליו האחוריות ואומר "לא עוד".

עבורי, הרגע הזה ארע השבוע. קראתי מאמר (מאיר עיניים, אבל בואו לא נדון ולו לשניה בתוכנו) בהבלוג "אישתון" וכבר אחרי פסקה ראיתי כוכבים. טוב, לא בדיוק כוכבים. פסיקים. המוני פסיקים. בכל מקום. עד כדי כך בלטה יתר-הפסיקיזציה במאמר, שהחלטתי לסופרם ולמיינם למען יראו וייראו.

כמה משפטים של מבוא: פסיק הוא הנחיית קריאה. פסיק טוב אומר לקורא "נוח קלות, לפניי ואחריי יש חלקי משפט שכדאי להפרידם ומוטב לעכלם תוך הפסקה קלה בקריאה". פסיק רע משול למצב שבו פוסע אדם בחבורה, וזה שלפניו מאט לרגע וגיבורנו נתקע עם בהונותיו בעקב חברו. פסיק רע בכל משפט משול, ובכן, להישנותו של המצב הנ"ל בכל חמישה צעדים. זה מעצבן.

להלן הקטלוג (לא כללתי את השיר שבסוף, מפאת כבוד לחירות אמנותית; ואת כיתובי התמונות, שיהיה). לכל קטגוריית פסיק* צימדתי את הדוגמה הראשונה מתוך המאמר למען יבינוני.

אולי נתחיל דווקא מהסך-הכל: 393 פסיקים. למאמר בן כ-4000 מילים (וידאתי) זה המון. בערך כפול משני טקסטים בעלי אורך דומה שדגמתי (האחד מקצועי, השני פרוזה). הפוגה אחת לחמישה צעדים על-פני 5.6 קילומטרים.

246 מתוכם הם הכרחיים, או לפחות רצויים, על-פי הפירוט כדלהלן:

סוג כמות  דוגמה
אחרי פסוקית תחילית המאייכת משפט 22 בעקבות הפוסט וויכוחים רבים בנושא, החלטתי לחקור…
אחרי ביטוי תחילי המאייך משפט 28 בדרך כלל, עיתונאים שאומרים את זה…
לפני פסוקית/ביטוי תיאור המוסיפים מידע 41 יעבירו איזה לילה אחד (…), מלווה בעוד מספר ימי תחקיר…
לפני הסגר/תמורה 35 סקירה של 8 ימים, שבת עד שבת,
אחרי הסגר/תמורה 36 סקירה של 8 ימים, שבת עד שבת,
בתוך רשימה 24 בסמטאות שאיש לא נכנס אליהן, באפלות והגנים
לפני פסוקית זיקה בלתי-מוצרכת 39 האפרטהייד שבהסכמה כלכלית\חברתית, שגבולו עובר בדרך מנחם בגין…
אחרי פסוקית זיקה בלתי-מוצרכת 6 שטחים פתוחים ונטושים, הנושקים לאיילון, …
בין משפטים מאוחים 13 הם אינם מודעים לכך שיהיה להם גרוע יותר באוהל עם מזרן, או שכרגע הם מגשימים את החלום האמריקאי…
לפני/אחרי ציטוט 2 "לא תודה", אני עונה.

25 הם סבירים, אך לא הכרחיים:

סוג כמות דוגמה
לפני/אחרי ביטוי "כבד" 15 הכי קרוב שהם מגיעים לבית, זה מתקן ילדים צבעוני…
אחרי תיאור לוואי "קל" 1 …שברמה הגלובלית, מקורותיה אחד הם
בין תואר-הפעל לפעל 5 … בקלות ובזול, היה ניתן להרים מבנה עץ ופח…
לפני משלים פסוקי 4 בראשי חשבתי, שאולי היה מספיק להציג תמונה של האזורים של ת"א…

122 הם פסיקים שנתקעים לך בבוהן. "אסורים", או אם אתם נחמדים, "מפריעים":

סוג כמות  דוגמה 
בין נושא לפעל 48 עיתונאים שאומרים את זה, מתכוונים…
בין פעל למשלים / משלים לפעל 33 בפוסט הקודם חקרתי אותנו ואת נבחרינו, על יחסינו לאפריקאים החדשים בארצנו…
בין חלקי השוואה 8 השוויתי בין השיח כלפיהם, לבין השיח כלפי היהודים…
בין שם-עצם למשלים 7 השיח כלפי היהודים, בגרמניה של שנות ה-20 וה-30
לפני ביטוי מוצרך שאינו פסוקית 11 מאות ואלפים שנכתבו ונכתבים, ללא ידיעה אמיתית של השטח…
לפני פסוקית זיקה מוצרכת 9 …הטענות שלנו, כנגד הכלכלה הישראלית ואת הצעקות שלנו על יוקר המחיה
לפני פסוקית תיאור מוצרכת 6 … היו מספיקים, בכדי להשמיש אותו כמקלט לחסרי הבית

למרבה התמיהה, על אף פיסוק-היתר המשוגע, במספר מקומות הושמטו פסיקים הכרחיים. ארבעה ליתר דיוק:

סוג כמות דוגמה
בין חלקים מאוחים "כבדים" 3 בצד  אחד הייתי מוקף לבנים ופה ושם נראה שחור אחד ומצד שני של הכביש, בדיוק להפך.
לפני הסגר 1 יש בזה אלמנט אפלייתי כמובן,

אציג את הסיכום בז'רגון האהוב על מעבדי השפה הטבעית – דיוק ולהוחזר (precision and recall): הדיוק הוא מספר הפסיקים הטובים (או סבירים, אהיה לארג') מבין כלל הפסיקים: (246+25)/393=69%. כן כן, פסיק אחד מכל שלושה הוא רע. הלהוחזר הוא מספר הפסיקים הטובים במאמר מתוך הפסיקים הנדרשים: 246/(246+4)=98.4%. זה בסדר, אבל עם כזה דיוק מחריד הייתי מצפה לשלמות להוחזרית. הממוצע ההרמוני של הדיוק והלהוחזר נותן לנו את מטריקת F1 (כ1?): 2X(0.69X0.984)/(0.69+0.984)=81.1% חלשים למדי. וזה מאלגוריתם אנושי.

וכאילו קורא את מחשבותיי, בעודי כותב פוסט זה בא רוביק רוזנטל בבלוג מורפיקס ומקטרג על תופעות פיסוק מיותר.

* לא מיליון אחוז מדויקות, ובטח יש חפיפות. חוק וישנה וכיו"ב.

Read Full Post »

הקיץ בפתח, וזה סימן לעורכי העיתונים לפרסם את הטור הקבוע שבו מרוכזות טענות מופרכות על שפה; ובאמת, הרבה זמן לא שמענו על מצבם המחפיר של לימודי הלשון בארץ. זו בטח הסיבה שבגינה זכינו לקרוא את השפה התחתונה: כך הפכה העברית למקצוע נחבט (תומר ולמר, טמקא, 4/5/12), חלק מסדרת "מקצוע במבחן".

את הטור הזה ניתן לחלק לשני חלקים. הפסקה הראשונה שופכת מררתה על העברית הדבוּרה בקרב הילדים-של-ימינו, וכצפוי הוא מאזן פאתוס רב וקינה מרה מצד אחד עם הגיון דל ומיעוט בטיעונים מצד שני. שאר הטור כבר טוב בהרבה ומנסה להבין מה בין תשומת הלב המוקדשת ללימודי הלשון ובין רמת העברית בקרב אותם ילדים-של-ימינו. לטעמי, מרוב תשוקה יוקדת הנקודות החשובות הולכות לאיבוד, ולכן אנסה להבליט אותן מחדש כאן.

כפי שאמרנו, הפסקה ראשונה היא הגיבוב הרגיל של חצאי-טענות על העברית המודרנית (המכונה כאן "ישראלית", במה שנראה לי כמו סוג של זלזול):

הישראלית היא השפה הפופולרית בבתי הספר בישראל. היא דומה לעברית, אך לרוב היא תמציתית ובוטה, אין בה מילים נרדפות, היא נעדרת משלים, הפתגמים נעלמו ממנה כליל ומילות הקישור בה הן פשוטות ורב-שימושיות: "סבבה" ו"אחלה" המיתולוגיות, הצמד החביב "וואלה?" השואל ו"וואלה!" הנחרץ, ולצדן כמובן "יעני" ו"כאילו" התיאוריים וחברם המדגיש "כאילו כזה". בישראלית אין סימני ניקוד – כי הנוער מתקשה לקרוא אותם. סימני הפיסוק הושלכו לפח האשפה, והבעת עמדה אישית נעשית לא פעם בעזרת הביטויים האוניברסליים "חחח", :( ו-:).

כן, יש כאן הכל. "ישראלית" היא שפה "תמציתית ובוטה" (להזכירכם, הדיבור נוטה להיות תמציתי יותר מהכתיבה); אין בה מילים נרדפות (אפילו שמייד אח"כ מופיעים הצמדים יעני וכאילו, סבבה ואחלה); מילות הקישור הן פשוטות ורב שימושיות (אי אפשר לנצח במשחק הזה. אם מילות הקישור הן רב שימושיות, סימן שהן פשוטות מדי. ואם כל מילה מיוחדת במינה אז מאשימים את השפה בהיעדר מילים נרדפות); אין בה סימני ניקוד (מה שנכון לחלוטין, אבל גם בני חמישים ושישים לא מנקדים את העברית הישנה והטובה שלהם על בסיס קבוע); היא נעדרת פתגמים (מי משתמש בפתגמים כשהוא מדבר עם חבריו? ואפילו בכתיבה לא. כדאי לציין שלא ראיתי פתגם אחד מופיע בכל הכתבה הזו); והיא נעדרת מְשלים (משלים? מי מדבר במשלים בכלל? למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב, ועייף, וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב תחת צילו, וכשביקש לילך אמר, אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת מים עוברת תחתיך, הרי אמת מים עוברת תחתיך. אלא כבר שכחתי על מה דיברנו מרוב שהמשל הזה ארוך, וכל מי שדיברתי איתו כבר הלך הביתה, הממזרין).

עכשיו אפשר לדבר על מה שהטור הזה עושה נכון. כשהכתבה סוף סוף מדברת על הבעיה האמיתית הכל נהיה הגיוני יותר: ולמר טוען שרמת העברית ה"קלאסית" בירידה משום שלא מוקדשות לה מספיק שעות לימוד. ובאמת, זה חייב להיות נכון. הרי בשלב הזה כבר בהיר לרוב העוסקים בנושא שישנה עברית "ספרותית" שאנחנו לומדים בבי"ס וישנה עברית דבורה; אנחנו איפשהו בין המצב היחסית-בסדר של אנגלית והדיגלוסיה האופיינית לערבית. העניין הוא שאנחנו רוצים שהתלמידים ידעו לדבר — או למצְער לקרוא ולכתוב — במשלב מסוים שלא בא להם באופן טבעי, אבל לא מקדישים לזה מספיק שעות לימוד. כמובן שהשאלה היא גם מה מלמדים, שאלה שתיכף נחזור אליה, אבל כך או כך ולמר מסביר ששיעורי לשון מקבלים מחצית משעות הלימוד שמקבלים שיעורי אנגלית. (והנה איך מבססים טענה בנושא, פרי עטה של ידידתנו תע"ג)

אם זה המצב, פלא שהתלמידים מסתדרים בכלל. מעניין מה היה קורה אם זו לא היתה שפת האם שלהם; הם בטח היו מתקשים מאוד.

מקור: טמקא

אה.

למעשה מה שמעניין בתוצאות מבחני פיז"ה (כפי שמובאות בכתבה) הוא שבקרב דוברי העברית יש הבדל רציני בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, אבל בממוצע פיז"ה אין הבדל.

אולי כדאי להשקיע קצת שם, איפה שיד התלמידים והוריהם אינה משגת, וכשאני אומר 'להשקיע' אני לא מתכוון לקצץ תקציבים, להעסיק מורים כעובדי קבלן או לשלוח ילדים לסיורי אינדוקטרינציה בחברון. [במאמר מוסגר ולא כלכלני, כמובן שיש בעיה גם עם השוואות למדינות OECD. הכיבוש, הזלזול בסוציאל דמוקרטיה על חשבון הערצה עיוורת ליד הנעלמה ושאר משתנים מבדילים מהותית בין כלכלת ישראל וכלכלות מתקדמות אחרות. אבל כמובן שבהיעדר אמות מידה אחרות, השוואה עם מדינות ה-OECD אינה פסולה כלל. אלט-שיפט-סגור-סוגריים-מרובעים]

אז מה אומרים בעצם אנשי החינוך?

ג', אותו מורה ממרכז הארץ, מוסיף כי אחת הבעיות העיקריות היא שמערכת החינוך מתמקדת בטכניקה ולא במהות. "התלמידים בישראל מסיימים את התיכון כשהם יודעים להדגיש את אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה ולזהות בכל מאמר מהו שם התואר ומהי פסוקית הלוואי, אבל הבעיה היא שהם לא מבינים את המשפטים שהם קוראים וכשמבקשים מהם להסביר במילים שלהם את הרעיון המרכזי בטקסט הם מאבדים את הביטחון, מתחילים למלמל ומתקשים להתבטא", אומר ג'. "במקום ללמד כל היום מה זה שווא נח או מהו שורוק, כדאי להתחיל ללמד את הילדים כבר מגיל קטן לפתוח את הפה ולדבר בקול רם ובאופן ראוי מול קהל בכיתה".

ומנגד:

ד"ר גילה שילה, רכזת פורום לשון במכון מופ"ת וראש לימודי היסוד במכללת בית ברל, סבורה שמערכת החינוך אינה יכולה לטפל בכל תחלואי החברה ושההורים אינם פטורים מאשמה. לדבריה, לפני שמפנים אצבע מאשימה לעבר המורה על כך שהילד אינו קורא ספרים בבית הספר, ההורים צריכים לשאול את עצמם אם בכלל קיימת תרבות של קריאת ספרים בבית.
"כפי שלא ניתן לשלוט בשפה האנגלית רק מלימודי השפה בבית הספר, כך לא ניתן לצפות שהתלמידים ישלטו בשפה העברית אם לא יעודדו אותם בבית לקרוא ספרים ולדבר בשפה תקינה", אומרת ד"ר שילה. "בשנים האחרונות המגמה היא לשים את הילד במרכז וחלילה לא להכביד עליו ולדרוש ממנו לשנן טקסטים בעל פה, אבל האמת היא שאולי הגיע הזמן קצת להחזיר את הגלגל לאחור. לא יקרה שום אסון אם התלמידים יתאמצו וישננו טקסטים קאנוניים כמו שירת רחל ושירי ביאליק".

לקרוא זה חשוב מאוד, אבל לשנן את כתבי ביאליק? לא אמרנו לפני רגע שאנחנו לא רוצים שהתלמידים ישננו מה זה חולם חסר ודגש קל (אללי) אלא יבינו מה כתוב במאמר? אין ספק שהנושא מורכב. אבל עדיף להגדיר מהן הנחות היסוד שלך ולבסס אסטרטגיה חינוכית לפיהן (כפי שעשתה תע"ג, ונקשר שוב כאן עבור מי שלא קרא) מאשר להיאנח אל מול בורותם המדהימה-כביכול של כל אותם תלמידים עילגים. ואם להיות הוגנים, ולמר לפחות לא מאשים את הדור שהולך ופוחת; כי הדור לא הולך ופוחת, אולי סדרי העדיפויות שלנו הם אלה שנשחקים.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »