Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כתיב’ Category

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תלאביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריוניםנקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת עלידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי שושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלאזהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנםאולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנםאולםהאומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושהארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש בה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של הו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אוליאולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי הו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]

Read Full Post »

חברים, אנו חוזים בימים גדולים למגבלותיו של הכתב העברי! זה אך סיימנו ללעוג על האקדמיה ללשון עם הצוהוריים שלה וכבר באו לא אחת אלא שתי פרשיות שהזכירו לנו כמה הכתב שלנו חסר, ויש שיגידו, מצ'וקמק, ויש שירצו בערב דורבנות לפני כמה שנים, דרוש החלפה.

דוגמא ראשונה: לפני כחודש הפכו עיתונאים שרצים (נעים בריצה) בשרשרת דיבות אליבא דשרה נתניהו, לשרצים (רמשים) בדיווחה של יונית לוי. העין עם הפרטים.

והשני, טרי מהתנור, אך היום חדשות התאגיד בהרצה דיווחו על קו הגנה דומה של נאמני השר חיים כץ, במיטב מסורת ה"שלופים": לא כתבנו מתפקדים, כתבנו מתפקדים! ומה היינו עושים בלי ניקוד שגוי של דסק כאן שיאפשר לנו כמעט להבין מה רצו מאיתנו המקורבים. אחרי הכל, מחורבנותו של הכתב לא מצומצמת רק לרוב-משמעות תדירה בהרבה מהנחוץ, אלא גם לכך שאנשים לא יודעים לנקד, אפילו אם הם נזקקים לכך.

mitpaqqdim

תמונה, כי זה קרה

מה שנחמד כאן הוא, כמובן, שלשינויים שהגדירה האקדמיה אין שום השפעה על המקרים הללו. כל שפצורי אותיות אהו"י הינם כפלסטער על רגל גדומה. הבה נבנה לנו תותבת תחתיו!

Read Full Post »

היום, כפי שוודאי יודע כל מי מקוראינו שאינו גר תחת סלע, יוצאים תושבי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד לקבוע את עתידה של ממלכתם המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד בהאיחוד האירופי (באמת? זה כל השם הרשמי שלו? מאכזב). כיוון שבימינו אי-אפשר בלי איזה הלחם מעיק, וכיוון שיציאתה הספקולטיבית של יוון מאותו איחוד כונתה בכינוי הלא-רע-מדי Grexit (שמשחק על הקידומת Grec- ולכן זוכה לציון הלחם 2, תנועה ועיצור), בחרו הנודניקים הארורים מהתקשורת ועוזריה את הכינוי האנגלי Brexit, שמלבד היותו הלחם בעל ציון פונטי 0 (אין צליל משותף בין המילים המולחמות), הוא גם לא מאה אחוז נכון גיאוגרפית/פוליטית (כי, כאמור, גם צפון אירלנד ועוד כל מיני טריטוריות תלויות משתתפות במשאל וביציאה האמורה).

אבל זהו בלוג הבלשנות ״דגש קל״, לא בלוג הקנטרנות הגיאוגרפי ״מפת שולחן״. אך שלשום שם לב קברניט ספינת האם מארק ליברמן לכך שהמילה Brexit זוכה להגיה שונה מפיהם של אנשים שונים: חלק הוגים את האיקס כזוג עיצורים בלתי-קוליים, /ks/, וחלק כקוליים, /gz/. טובי הניואנסרים שביניכם אולי שמו לב שהקרי הראשון נפוץ יותר בממלכה המאוחדת שבהגוצ״א, והשני בארצות הברית של אמריקה. ליברמן תוהה כך על קולו הפנימי, שבגד באמריקאיותו והיה קורא באופן בלתי-קולי עד שהחל לשמוע שידורים אמריקאיים בנושא וחש את הדיסוננס. הוא מעלה את הסברה של זכרון ה-Grexit, שם העיצור /k/ דומיננטי בשל השורש התורם הראשון (ואכן, בלי ה-Grexit לא היינו ״זוכים״ למונח Brexit).

בתגובה לאותו פוסט כותב מגיב מסוקס במיוחד שגם אצלו היה המצב בלתי-קולי, אך שכאן סבל מהתעתיק העברי שמחייב את הכותב להחליט בין שני הקריאים ולהאכיל את הקורא באחד מהם. מכאן, כיוון שכותבים ברקסיט בעיתונות לשון עבר, שגם הייצוג הפונטי בראש יתיישר. אממא, ממשיך אותו פנומן, מילה אחרת שיובאה לעברית היא exit עצמה, במובן של מכירת חברה לתאגיד גדול ממנה תוך גזירת קופון נאה, וכאן דווקא בחרה העברית בתעתיק אקזיט, השד יודע למה. הצמדת עיצור קולי (/z/) לבלתי-קולי (/k/) באותו צרור היא קשה מאוד לדוברי כל שפה שהיא, ובואו נסו להגות כך את המילה. אני מחכה.

Screen Shot 2016-06-23 at 13.33.54

בינתיים, קחו ראייה בלתי תלויה לחלוטין.

באותה הזדמנות, נסו אגסיט. קצת יותר קל, אבל עדיין דורש מאמץ.

 

כך או כך, את אותו ״אקזיט״ נוהגים להגות בעברית עם /gz/. ובכן יונית, דיסוננס. למה אותה מילה אנגלית מקבלת טיפול שונה כשהיא בגפה וכשהיא בהלחם? אז יכול להיות שהמשמעויות מספיק שונות כדי שאף אחד לא ישים לב ולא יהיה אכפת. הרי לא מדובר פה באקזיט חגיגי של הממלכה המאוחדת שבהגוצ״א שבו מישהו קונה ממנה את פירות השהות באיחוד. אפילו מבחינת תומכי המהלך תהא זו מעין מנוסה מבוהלת מיבשת שוקעת. ואם המשמעות לא נגזרת ממילה שנהוגה בעברית, אזי אפשר פשוט לתעתק אותה (1) כפי שהיא נהגית, ואז באמת נשמע אותה יותר מבריטים מאשר מאמריקאים; או (2) ״כמו שהיא נכתבת״, ואז X בפני עצמה באמת נתפסת בעברית יותר כ-״קס״, כלומר כשהיא לא ״ח״. עיינו קסילופון, מקסימום, דיאודורנט אקס, אקס פקטור, אקסית מיתולוגית.

כעת תשאלו: ״שיואו, יובל, אחלה מקרה! יש לך עוד דוגמאות למילים שהגיעו פעמיים לעברית בתעתיקים שונים?״ ולאחר שאודה על המחמאה אשיב: ״אמ, צ׳מעו, אז מצאתי כמה, אבל יש להם דרך קצת עקלקלה. נניח פנצ׳ר וקונטרפונקט, שבאו משפות מקור שונות אבל מכילות את המרכיב הזהה /punct/, הולך?״ ואז די תתאכזבו ותשאלו אם אני יכול להציע לקוראים לתרום משלהם בתגובות. ואז תיזכרו לרגע בעת שתפנו ללכת ותגידו ״אבל בעצם ראינו כמה פעמים שכותבים ברקזיט. ואפילו קישרו את זה לאקזיט״.

אז זה כבר רציני. למרות שבהן צדקי אשבע שעד לגיגול שגיגלתי בזה הרגע לא נתקלתי ב״ברקזיט״, הוא קיים גם קיים. ואפילו מנצח במבחן הגוגל, ואפילו אינו מוגבל רק לאתרי הכלכלונים.

Screen Shot 2016-06-23 at 13.12.02

אגזיביט איי

Screen Shot 2016-06-23 at 13.12.14

אקסיביט בי

לפחות לשתי האפשרויות האחרות אין ראיה (אם כי, כאמור, ברגזיט היא הגייה הגיונית).

נתראה עוד חצי שנה!

Read Full Post »

סערה זוטא התחוללה לאחרונה בבית היהודי בשולי הנסיון לצרף את אלי אוחנה לרשימה. ח"כ זבולון כלפה, אחד מאנשי מפלגת תקומה שרצה במסגרת הבית היהודי, התפטר מהמפלגה על רקע שריונו של אוחנה. כלפה שלח מכתב התפטרות ליו"ר המפלגה, ח"כ אורי אריאל, והמכתב צוטט בצורה כזו או אחרת בכלי התקשורת.

למה אני אומר "כזו או אחרת"? כי נפלו כמה שגיאות מעניינות במכתב כפי שצוטט, ואי אפשר בדיוק לדעת אם השגיאות במקור אצל כלפה או אצל התשקורת. בין היתר מצוטט ח"כ כלפה בתור מי שאמר ש:

(1) אני חושב שמישהו איבד את המצפן
(2) טוב לעשות גירושים לפני שיש ילדים
(3) זה לא רק גשם שיורד אלינו, זו יריקה
(4) אי אפשר לומר שכלום קרה

בהארץ ובהבהחדרי חרדים אפשר למצוא את כל הארבעה, אבל חדרי חרדים תיקנו את "גירושים" ב-(2) ל-"גירושין". בכיפה ובכיכר השבת גם אפשר למצוא את כל הארבעה אבל בלי הפסיק ב-(3). בחרדים10, להבדיל, מצטטים מכתב שונה בגוף הכתבה אבל כן מצטטים את (3) בכותרת המשנה.

נניח שלפחות חלק מהשגיאות הופיעו במכתב המקורי, אבל יכול גם להיות שאתרי התקשורת לא הקפידו על ציטוט מדויק של המכתב. בואו נחזור לדוגמאות (1)-(4) ונראה מה קורה בהן.

(1) איבד את המצפן: כמעט עירוב ביטויים. הביטוי המקובל הוא איבד את הצפון, אבל מי שמנהיג אמור לנווט בעזרת מצפן. ישנו גם מצפן מוסרי, שאילה אפשרית מאנגלית.

(2) גירושים / גירושין: שתי הצורות תקינות. הוועדה למונחי דמוגרפיה של האקדמיה ללשון העדיפה את הסיומת העבריתים על פני הסיומת הארמית –ין, אך שתיהן תקפות (רק איך אומרים דמוגרפיה בעברית?).

(3) הגשם יורד עלינו ממעל, לא אלינו. אין לי הסבר לבחירה ב-(3). זו יכולה להיות שגיאת כתיב (עם אל"ף במקום עי"ן) וזו יכולה להיות בחירה במילת יחס לא נכונה.

(4) גם כלום קרה זה מוזר. הרי בעברית יש שלילה כפולה וצריך לומר "כלום לא קרה". אולי אפשר להבין את (4) יותר בקלות אם מדגישים את "כלום": אי אפשר לומר שכלום קרה, הרי משהו קרה.

שיהיה ברור, כבלשן אני לא מחפש ללעוג לשגיאות של ח"כ כלפה. אני יותר סקרן לדעת מה הגורם לשגיאה, כי השגיאות של היום הם הדקדוק של מחר. באותה מידה מסקרן גם לדעת האם השגיאות הן באמת שלו או של אמצעי התקשורת השונים: למה להוסיף או להוריד פסיק? למה לשנות את "גירושים" ל-"גירושין"? ובאיזה מקרים מותר להחריג את הציטוט מהמבע המקורי?

[ת' לאורה]

Read Full Post »

אני מאוד אוהב את עונת הבחירות, גם כי לכמה חודשים כולם מתעניינים בפוליטיקה וגם כי יש תשדירי בחירות. ואיפה שיש תשדירי בחירות יש שימושים יצירתיים בשפה.

את יריית הפתיחה לסיקור שלנו נותן נפתלי בנט עם תשדיר נגד פרופ' יוסי יונה, מועמד ברשימת ההעבודה/ההתנועה/ההמחנה הציוני/אמת. בואו נניח שאין כאן הסתה של ממש אלא סתם תשדיר בחירות בטעם רע ונראה מה ניסו בבית היהודי לעשות.

הסרטון נקרא "يوسي يونا هو شقيق", או פונטית "יוסי יונה הו שַׁקִיק". מה זה שקיק? בגדול המשמעות היא 'אח', אבל תיכף נחזור לזה. בואו נבחן את הטקסט קודם. הנה הוא לנוחיותכם:

אין היבדל בין יום השואה היאהודי ליום הנכבה הפלסטיני
כול הכבוד לחיילים הציונים המיסרבים לישרת בשטחים הכבושים
אני מיתפלל ליפינוי נוסף שילכם מיבתייכם
כול עוד יהייה כיבוש, יהייה טרור
טלי פחימה היא פיעילת שלום אמיצה

הסרטון רומז לסרטוני תעמולה של החמאס, על עבריתם הקלוקלת. איך ניסו בבית היהודי לחקות עברית קלוקלת? תתרשמו בעצמכם: אין שום שגיאות בטקסט הזה. למשל, יש התאמה נכונה בין נושא לנשוא. הסיבה שהעברית מדויקת היא כנראה כי אלה אמורים להיות ציטוטים ישירים מפי פרופ' יונה עצמו. מה כן יש? נראה שקופירייטרי הבית של הבית לקחו שק מלא באות יו"ד (או אולי שקיק?) ופיזרו בנדיבות מעל הטקסט: היבדל, המיסרבים, ליפינוי, פיעילת, וכן הלאה. האם אנשים שערבית שפת אמם ושמדברים עברית כשפה שנייה לצרכי תעמולה מוסיפים חיריק בכל מקום? או מאריכים צירה? אני חושב שהתשובה שלילית, אבל נותיר את זה כתרגיל בבלשנות קורפוס לקוראים הסקרנים.

הלאה: לא סתם הוספנו אמות קריאה כאן. אמנם יש היאהודי, אבל אין הנאכבה או טאלי פאחימה. אני חושב שזה בגלל שעורכי התשדיר לא רצו שחס וחלילה נפספס איזו נקודה. הקורא הממוצע יכול להבין מה זה יאהודי, בין היתר כי בערבית יש פתח ביו"ד: "יַהוּדי". אבל אם נכתוב נאכבה או טאלי, מילים שתדירות הופעתן נמוכה יותר, יכול להיות שהמסר יתפספס. וזה כמובן יהיה חבל.

נחזור עכשיו לכותרת: את המילה شقيق "שׁקיק" בהחלט אפשר לתרגם 'אח', והכוונה היא להנגיד בין "נפתלי בנט הוא אח" ובין "יוסי יונה הוא אח (של החמאסניקים)". אבל יש כאן כשל בתרגום: בעוד המילה أخ "אח" משמעה אח ביולוגי או רוחני כמו אצל 'האחים המוסלמים', שקיק משמעה כמעט תמיד אח ביולוגי. מטעמי דדליין לא הספקתי לבדוק עם דובר ילידי, אבל כפי שמסביר המילון הערבי של ווהר (אני מתרגם מאנגלית), "שקיק" משמעו "אח 'שלם' [בניגוד לאח למחצה – א"ק], אח הן מצד האם והן מצד האם; (כתיאור) אחי-, אחות-". יש כמובן יוצאים מהכלל: "الدول العربية [מדינות ערב – א"ק] מדינות-אחיות (בעיקר בהתייחס למדינות ערב).

המילה "שקיק" מביעה את ההיפך ממה שהמילה "אח" מביעה בהקשר הזה, שהרי אח ביולוגי יכול להחזיק בדעות מנוגדות לאלה שלך, אבל אח רוחני הוא בעל דעות דומות. למה בכל זאת הלכו בסרטון על "שקיק" ולא על "אח"? אולי כדי לא לבלבל את הצופים המסכנים (שוב): אם גם יוסי יוני זה "אח", וגם נפתלי בנט זה "אח", איך נדע למי להצביע?

על כל פנים, בלי קשר למי נצביע, אני מתרגש לקראת הבחירות הקרובות. נזכיר כאן שאתם מוזמנים לשלוח לנו ציטוטים וסרטונים שיש בהם קוריוז לשוני בשולי מערכת הבחירות, ובתמורה נשריין אתכם במקום לא-ריאלי.

Read Full Post »

אולי שמו לנו משהו במים אבל לאחרונה מתפרסמים כמה טורים טובים למדי על שפה. הזכרנו לא מזמן את השפעת השפה הרפואית על התודעה, ואך לפני כמה ימים הופיע טור של על הוראת הלשון בבתי הספר. אבל בניגוד להגיון הפובליציסטי הבריא (לפיו מספיק לרדת על הילדים-של-ימינו שלא יודעים מה ההבדל בין מפיק לדגש בשביל לזכות במאות טוקבקים אוהדים), רינה ברוך מביאה משב רוח רענן לדיון על מצב לימוד העברית (זעקת המורה ללשון, הארץ, 21/4/2013):

אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה. וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר […] היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא […] ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית.

ויש המשך:

כלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'. עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.

במילים אחרות, איך ניתן לדרוש מהתלמיד להתייחס לכללי השווא הנע בתור כללים אמיתיים, כשאנחנו בעצמנו אומרים shva ולא sheva.

ברוך מתארת יפה את חוקי ההגייה של העברית המודרנית, שלא יהיה ספק שמדובר במערכת שיטתית וקבועה. היא גם מצביעה יפה מאוד על ההבדל בין הכתיב וההגייה של העברית והמצב בשפה דוגמת אנגלית:

נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.

אין לי הרבה מה להוסיף על הטור הזה, בין היתר מפני שדברים דומים כבר נאמרו כאן (ואצל ידידינו) לא פעם. קריאה מומלצת ביותר.

Read Full Post »

שלום שלום.

לפני קצת יותר מחצי שנה הצתתי סערה כשמניתי "בקפדנות של פסיכי" (ציטוט של עינב גלילי, אמנם בהקשר אחר, אבל עליי) את הפסיקים המיותרים בפוסט ארוך במיוחד של אישתון. מאז עברו מים מתחת לגשר, ולצערי על אישתון עוברים ימים לא קלים ואני מקווה שזו לא קארמה רעה שאני משרה באמצעות תחקירי הפיסוק שלי.

בהחודשים האחרונים התחלתי לקרוא את הפלוג לטל שניידר. התכנים מעניינים ללא ספק, אך אותה בוהן כאובה מפוסט העובדים הזרים של אישתון שבה להיתקע כמעט בכל משפט ששניידר כותבת. בעיקר פסיקים בין נושא לנשוא. נושא – פסיק – נשוא. נושא, פסיק, נשוא. דוגמית:

שריון הנשים בחוקת הליכוד, הבטיח לחוטובלי הקפצה למקום העשירי, שהפך למקום ה 15 ברשימת המשותפת של הליכוד ביתנו.

אני חושב שהדוגמא די מדברת בעד עצמה, אבל אבהיר כדי להימנע מדיון ארוך בהתגובות: אם משפט מתחיל בביטוי שמני, כלומר שם של אדם או מקום, או שם עצם ולוואיו, או כל דבר שיכול לשמש נושא של משפט, ולאחריו מגיע פסיק, אני לא מצפה לפועל המרכזי של המשפט מיד אחרי אותו פסיק ("ראש הממשלה, אכל אתמול גלידה"). אני מצפה לתמורה ("ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אכל אתמול יותר מדי גלידה"). או לפסוקית זיקה בלתי מוצרכת ("ראש הממשלה, שכל חייו אוכל גלידה על חשבון ניצולי שואה, אכל אתמול גלידה בעת ביקור ממלכתי ביד ושם"). או להסגר ("ראש הממשלה, כך מוסרים מקורות, עשוי ברובו מגלידה"), או לרשימה, כי בעצם יש כאן נושא מורכב ("ראש הממשלה, אשתו חסרת הטעם בבגדים, שני ילדיהם המפונקים וראש הלשכה הקריפי אכלו אתמול גלידה בפסגה בשארם א-שייח'"). או במקרה של עריכה לא-משהו אני אסלח גם לתיאור כללי שמקומו לפני המשפט או אחריו ("ראש הממשלה, בעת ביקור במפעל גלידות ירושלמי, אכל את כל המלאי וחיכך ידיו בהנאה"). כאלה הם כללי הכתיבה, וכך נהוג בספרות ובעיתונות וביתר המדיות הכתובות. החריגה הזו פשוט מקשה על הקריאה.

אני יודע שבלי קצת סטטיסטישקייט לא תצאו מהפוסט הזה מרוצים, אז בואו ניקח יחד את הרשומה הזו על "יש עתיד" ונראה מה מצאנו.

אז בפוסט ההוא על אישתון סיכמנו שפיסוק סביר הוא בערך פסיק ל-20 מילה. כאן יש 680 מילים, כלומר צפי ל-34 פסיקים. נמצאו: 69 פסיקים. ווא ווא ווי ווה. יותר מאישתון אפילו.

רובם פסיקים טובים, או עוברים. חלקם היו מתייתרים עם קצת עריכה, אבל אין בשימתם פסול. דוגמיות:

הם ירדו לפרטי הפרטים בתוך הערים וגילו, לדוגמא, שבתל-אביב, בקלפיות בשכונות יד אליהו ושכונת התקווה, קדימה זכתה לתמיכה נמוכה.

בליכוד, מנגד, סיפר לי אדם שעבד בתוך הקמפיין, היו יוזמות ורעיונות רבים, בעיקר בתחום הדיגיטלי, שנפסלו זה אחר זה, (…)

הפסיק הבא אולי נדרש על-פי כללים יבשים של מילות קישור כמו "לפיכך", אבל האם ההפסקה בקריאה באמת עוזרת?

בניתוח הסקרים הפנימיים במפלגה הבינו שקיימת מסת מצביעים גדולה שהם מתלבטי הרגע האחרון ולפיכך, הם ערכו השתלמויות למתנדבים: (…)

עשרה (10) פסיקים (שהם 14.5% מהפסיקים בטקסט) אינם נדרשים בכלל, מתוכם שניים שתוחמים פסוקית זיקה אבל רק מצד אחד. אפשר להעלימם או להוסיף פסיק גם בצד השני (סימנתי ב-[]), אבל ככה הקורא פשוט לא מבין את מבנה המשפט:

כתבה אחת, שהתפרסמה בדה-מרקר[] סיפקה מידע רב על ראש המטה הלל קוברינסקי.

מתנדבים רבים[] שהציפו את העבודה לפני שנה, פרחו להם, (…) *

מתוך השמונה הנותרים, שלושה מפרידים בין נושא פשוט לפועל (מִצאו אותם, קוראים יקרים, וצִבעו בצבעים עליזים!); שניים מפרידים בין פועל למושא שלו ("(…) אך לא הושיבה, את המשקיפים הקבועים."); אחד תוחם תיאור קצר מאוד ("גם שם, נעשו שמות ביחס של ראשי המפלגה לפעילים מרכזיים.") ושניים פשוט מפלחים ללא רחם ביטויים שפשוט חייבים להיקרא בנשימה אחת (תקלדה במקור):

משיחות רקע, עם דמויות מרכזיות בקמפייינים של יש עתיד ושל מלפגות אחרות (…)

בעוד, מטה יום הבחירות חשוב בכל קמפיין, (…)

אנו חיים בעולם מקושר. אנא, אנשים טובים, עזרו לזה המסר להגיע להגב' שניידר למען תשוב חדוות הקריאה שלי לפוסטיה החשובים.

—————-

* בדוגמא הראשונה עדיף להוסיף את הפסיק ולסגור יפה פסוקית זיקה בלתי מוצרכת; בדוגמא השנייה עדיף להסיר את הפסיק הקיים, כי להבנתי מדובר בפסוקית מוצרכת (לא כל המתנדבים הציפו את העבודה לפני שנה).

Read Full Post »

Older Posts »