Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘כתיב’ Category

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תלאביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריוניםנקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת עלידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי שושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלאזהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנםאולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנםאולםהאומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושהארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש בה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של הו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אוליאולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי הו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]

Read Full Post »

חברים, אנו חוזים בימים גדולים למגבלותיו של הכתב העברי! זה אך סיימנו ללעוג על האקדמיה ללשון עם הצוהוריים שלה וכבר באו לא אחת אלא שתי פרשיות שהזכירו לנו כמה הכתב שלנו חסר, ויש שיגידו, מצ'וקמק, ויש שירצו בערב דורבנות לפני כמה שנים, דרוש החלפה.

דוגמא ראשונה: לפני כחודש הפכו עיתונאים שרצים (נעים בריצה) בשרשרת דיבות אליבא דשרה נתניהו, לשרצים (רמשים) בדיווחה של יונית לוי. העין עם הפרטים.

והשני, טרי מהתנור, אך היום חדשות התאגיד בהרצה דיווחו על קו הגנה דומה של נאמני השר חיים כץ, במיטב מסורת ה"שלופים": לא כתבנו מתפקדים, כתבנו מתפקדים! ומה היינו עושים בלי ניקוד שגוי של דסק כאן שיאפשר לנו כמעט להבין מה רצו מאיתנו המקורבים. אחרי הכל, מחורבנותו של הכתב לא מצומצמת רק לרוב-משמעות תדירה בהרבה מהנחוץ, אלא גם לכך שאנשים לא יודעים לנקד, אפילו אם הם נזקקים לכך.

mitpaqqdim

תמונה, כי זה קרה

מה שנחמד כאן הוא, כמובן, שלשינויים שהגדירה האקדמיה אין שום השפעה על המקרים הללו. כל שפצורי אותיות אהו"י הינם כפלסטער על רגל גדומה. הבה נבנה לנו תותבת תחתיו!

Read Full Post »

היום, כפי שוודאי יודע כל מי מקוראינו שאינו גר תחת סלע, יוצאים תושבי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד לקבוע את עתידה של ממלכתם המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד בהאיחוד האירופי (באמת? זה כל השם הרשמי שלו? מאכזב). כיוון שבימינו אי-אפשר בלי איזה הלחם מעיק, וכיוון שיציאתה הספקולטיבית של יוון מאותו איחוד כונתה בכינוי הלא-רע-מדי Grexit (שמשחק על הקידומת Grec- ולכן זוכה לציון הלחם 2, תנועה ועיצור), בחרו הנודניקים הארורים מהתקשורת ועוזריה את הכינוי האנגלי Brexit, שמלבד היותו הלחם בעל ציון פונטי 0 (אין צליל משותף בין המילים המולחמות), הוא גם לא מאה אחוז נכון גיאוגרפית/פוליטית (כי, כאמור, גם צפון אירלנד ועוד כל מיני טריטוריות תלויות משתתפות במשאל וביציאה האמורה).

אבל זהו בלוג הבלשנות ״דגש קל״, לא בלוג הקנטרנות הגיאוגרפי ״מפת שולחן״. אך שלשום שם לב קברניט ספינת האם מארק ליברמן לכך שהמילה Brexit זוכה להגיה שונה מפיהם של אנשים שונים: חלק הוגים את האיקס כזוג עיצורים בלתי-קוליים, /ks/, וחלק כקוליים, /gz/. טובי הניואנסרים שביניכם אולי שמו לב שהקרי הראשון נפוץ יותר בממלכה המאוחדת שבהגוצ״א, והשני בארצות הברית של אמריקה. ליברמן תוהה כך על קולו הפנימי, שבגד באמריקאיותו והיה קורא באופן בלתי-קולי עד שהחל לשמוע שידורים אמריקאיים בנושא וחש את הדיסוננס. הוא מעלה את הסברה של זכרון ה-Grexit, שם העיצור /k/ דומיננטי בשל השורש התורם הראשון (ואכן, בלי ה-Grexit לא היינו ״זוכים״ למונח Brexit).

בתגובה לאותו פוסט כותב מגיב מסוקס במיוחד שגם אצלו היה המצב בלתי-קולי, אך שכאן סבל מהתעתיק העברי שמחייב את הכותב להחליט בין שני הקריאים ולהאכיל את הקורא באחד מהם. מכאן, כיוון שכותבים ברקסיט בעיתונות לשון עבר, שגם הייצוג הפונטי בראש יתיישר. אממא, ממשיך אותו פנומן, מילה אחרת שיובאה לעברית היא exit עצמה, במובן של מכירת חברה לתאגיד גדול ממנה תוך גזירת קופון נאה, וכאן דווקא בחרה העברית בתעתיק אקזיט, השד יודע למה. הצמדת עיצור קולי (/z/) לבלתי-קולי (/k/) באותו צרור היא קשה מאוד לדוברי כל שפה שהיא, ובואו נסו להגות כך את המילה. אני מחכה.

Screen Shot 2016-06-23 at 13.33.54

בינתיים, קחו ראייה בלתי תלויה לחלוטין.

באותה הזדמנות, נסו אגסיט. קצת יותר קל, אבל עדיין דורש מאמץ.

 

כך או כך, את אותו ״אקזיט״ נוהגים להגות בעברית עם /gz/. ובכן יונית, דיסוננס. למה אותה מילה אנגלית מקבלת טיפול שונה כשהיא בגפה וכשהיא בהלחם? אז יכול להיות שהמשמעויות מספיק שונות כדי שאף אחד לא ישים לב ולא יהיה אכפת. הרי לא מדובר פה באקזיט חגיגי של הממלכה המאוחדת שבהגוצ״א שבו מישהו קונה ממנה את פירות השהות באיחוד. אפילו מבחינת תומכי המהלך תהא זו מעין מנוסה מבוהלת מיבשת שוקעת. ואם המשמעות לא נגזרת ממילה שנהוגה בעברית, אזי אפשר פשוט לתעתק אותה (1) כפי שהיא נהגית, ואז באמת נשמע אותה יותר מבריטים מאשר מאמריקאים; או (2) ״כמו שהיא נכתבת״, ואז X בפני עצמה באמת נתפסת בעברית יותר כ-״קס״, כלומר כשהיא לא ״ח״. עיינו קסילופון, מקסימום, דיאודורנט אקס, אקס פקטור, אקסית מיתולוגית.

כעת תשאלו: ״שיואו, יובל, אחלה מקרה! יש לך עוד דוגמאות למילים שהגיעו פעמיים לעברית בתעתיקים שונים?״ ולאחר שאודה על המחמאה אשיב: ״אמ, צ׳מעו, אז מצאתי כמה, אבל יש להם דרך קצת עקלקלה. נניח פנצ׳ר וקונטרפונקט, שבאו משפות מקור שונות אבל מכילות את המרכיב הזהה /punct/, הולך?״ ואז די תתאכזבו ותשאלו אם אני יכול להציע לקוראים לתרום משלהם בתגובות. ואז תיזכרו לרגע בעת שתפנו ללכת ותגידו ״אבל בעצם ראינו כמה פעמים שכותבים ברקזיט. ואפילו קישרו את זה לאקזיט״.

אז זה כבר רציני. למרות שבהן צדקי אשבע שעד לגיגול שגיגלתי בזה הרגע לא נתקלתי ב״ברקזיט״, הוא קיים גם קיים. ואפילו מנצח במבחן הגוגל, ואפילו אינו מוגבל רק לאתרי הכלכלונים.

Screen Shot 2016-06-23 at 13.12.02

אגזיביט איי

Screen Shot 2016-06-23 at 13.12.14

אקסיביט בי

לפחות לשתי האפשרויות האחרות אין ראיה (אם כי, כאמור, ברגזיט היא הגייה הגיונית).

נתראה עוד חצי שנה!

Read Full Post »

סערה זוטא התחוללה לאחרונה בבית היהודי בשולי הנסיון לצרף את אלי אוחנה לרשימה. ח"כ זבולון כלפה, אחד מאנשי מפלגת תקומה שרצה במסגרת הבית היהודי, התפטר מהמפלגה על רקע שריונו של אוחנה. כלפה שלח מכתב התפטרות ליו"ר המפלגה, ח"כ אורי אריאל, והמכתב צוטט בצורה כזו או אחרת בכלי התקשורת.

למה אני אומר "כזו או אחרת"? כי נפלו כמה שגיאות מעניינות במכתב כפי שצוטט, ואי אפשר בדיוק לדעת אם השגיאות במקור אצל כלפה או אצל התשקורת. בין היתר מצוטט ח"כ כלפה בתור מי שאמר ש:

(1) אני חושב שמישהו איבד את המצפן
(2) טוב לעשות גירושים לפני שיש ילדים
(3) זה לא רק גשם שיורד אלינו, זו יריקה
(4) אי אפשר לומר שכלום קרה

בהארץ ובהבהחדרי חרדים אפשר למצוא את כל הארבעה, אבל חדרי חרדים תיקנו את "גירושים" ב-(2) ל-"גירושין". בכיפה ובכיכר השבת גם אפשר למצוא את כל הארבעה אבל בלי הפסיק ב-(3). בחרדים10, להבדיל, מצטטים מכתב שונה בגוף הכתבה אבל כן מצטטים את (3) בכותרת המשנה.

נניח שלפחות חלק מהשגיאות הופיעו במכתב המקורי, אבל יכול גם להיות שאתרי התקשורת לא הקפידו על ציטוט מדויק של המכתב. בואו נחזור לדוגמאות (1)-(4) ונראה מה קורה בהן.

(1) איבד את המצפן: כמעט עירוב ביטויים. הביטוי המקובל הוא איבד את הצפון, אבל מי שמנהיג אמור לנווט בעזרת מצפן. ישנו גם מצפן מוסרי, שאילה אפשרית מאנגלית.

(2) גירושים / גירושין: שתי הצורות תקינות. הוועדה למונחי דמוגרפיה של האקדמיה ללשון העדיפה את הסיומת העבריתים על פני הסיומת הארמית –ין, אך שתיהן תקפות (רק איך אומרים דמוגרפיה בעברית?).

(3) הגשם יורד עלינו ממעל, לא אלינו. אין לי הסבר לבחירה ב-(3). זו יכולה להיות שגיאת כתיב (עם אל"ף במקום עי"ן) וזו יכולה להיות בחירה במילת יחס לא נכונה.

(4) גם כלום קרה זה מוזר. הרי בעברית יש שלילה כפולה וצריך לומר "כלום לא קרה". אולי אפשר להבין את (4) יותר בקלות אם מדגישים את "כלום": אי אפשר לומר שכלום קרה, הרי משהו קרה.

שיהיה ברור, כבלשן אני לא מחפש ללעוג לשגיאות של ח"כ כלפה. אני יותר סקרן לדעת מה הגורם לשגיאה, כי השגיאות של היום הם הדקדוק של מחר. באותה מידה מסקרן גם לדעת האם השגיאות הן באמת שלו או של אמצעי התקשורת השונים: למה להוסיף או להוריד פסיק? למה לשנות את "גירושים" ל-"גירושין"? ובאיזה מקרים מותר להחריג את הציטוט מהמבע המקורי?

[ת' לאורה]

Read Full Post »

אני מאוד אוהב את עונת הבחירות, גם כי לכמה חודשים כולם מתעניינים בפוליטיקה וגם כי יש תשדירי בחירות. ואיפה שיש תשדירי בחירות יש שימושים יצירתיים בשפה.

את יריית הפתיחה לסיקור שלנו נותן נפתלי בנט עם תשדיר נגד פרופ' יוסי יונה, מועמד ברשימת ההעבודה/ההתנועה/ההמחנה הציוני/אמת. בואו נניח שאין כאן הסתה של ממש אלא סתם תשדיר בחירות בטעם רע ונראה מה ניסו בבית היהודי לעשות.

הסרטון נקרא "يوسي يونا هو شقيق", או פונטית "יוסי יונה הו שַׁקִיק". מה זה שקיק? בגדול המשמעות היא 'אח', אבל תיכף נחזור לזה. בואו נבחן את הטקסט קודם. הנה הוא לנוחיותכם:

אין היבדל בין יום השואה היאהודי ליום הנכבה הפלסטיני
כול הכבוד לחיילים הציונים המיסרבים לישרת בשטחים הכבושים
אני מיתפלל ליפינוי נוסף שילכם מיבתייכם
כול עוד יהייה כיבוש, יהייה טרור
טלי פחימה היא פיעילת שלום אמיצה

הסרטון רומז לסרטוני תעמולה של החמאס, על עבריתם הקלוקלת. איך ניסו בבית היהודי לחקות עברית קלוקלת? תתרשמו בעצמכם: אין שום שגיאות בטקסט הזה. למשל, יש התאמה נכונה בין נושא לנשוא. הסיבה שהעברית מדויקת היא כנראה כי אלה אמורים להיות ציטוטים ישירים מפי פרופ' יונה עצמו. מה כן יש? נראה שקופירייטרי הבית של הבית לקחו שק מלא באות יו"ד (או אולי שקיק?) ופיזרו בנדיבות מעל הטקסט: היבדל, המיסרבים, ליפינוי, פיעילת, וכן הלאה. האם אנשים שערבית שפת אמם ושמדברים עברית כשפה שנייה לצרכי תעמולה מוסיפים חיריק בכל מקום? או מאריכים צירה? אני חושב שהתשובה שלילית, אבל נותיר את זה כתרגיל בבלשנות קורפוס לקוראים הסקרנים.

הלאה: לא סתם הוספנו אמות קריאה כאן. אמנם יש היאהודי, אבל אין הנאכבה או טאלי פאחימה. אני חושב שזה בגלל שעורכי התשדיר לא רצו שחס וחלילה נפספס איזו נקודה. הקורא הממוצע יכול להבין מה זה יאהודי, בין היתר כי בערבית יש פתח ביו"ד: "יַהוּדי". אבל אם נכתוב נאכבה או טאלי, מילים שתדירות הופעתן נמוכה יותר, יכול להיות שהמסר יתפספס. וזה כמובן יהיה חבל.

נחזור עכשיו לכותרת: את המילה شقيق "שׁקיק" בהחלט אפשר לתרגם 'אח', והכוונה היא להנגיד בין "נפתלי בנט הוא אח" ובין "יוסי יונה הוא אח (של החמאסניקים)". אבל יש כאן כשל בתרגום: בעוד המילה أخ "אח" משמעה אח ביולוגי או רוחני כמו אצל 'האחים המוסלמים', שקיק משמעה כמעט תמיד אח ביולוגי. מטעמי דדליין לא הספקתי לבדוק עם דובר ילידי, אבל כפי שמסביר המילון הערבי של ווהר (אני מתרגם מאנגלית), "שקיק" משמעו "אח 'שלם' [בניגוד לאח למחצה – א"ק], אח הן מצד האם והן מצד האם; (כתיאור) אחי-, אחות-". יש כמובן יוצאים מהכלל: "الدول العربية [מדינות ערב – א"ק] מדינות-אחיות (בעיקר בהתייחס למדינות ערב).

המילה "שקיק" מביעה את ההיפך ממה שהמילה "אח" מביעה בהקשר הזה, שהרי אח ביולוגי יכול להחזיק בדעות מנוגדות לאלה שלך, אבל אח רוחני הוא בעל דעות דומות. למה בכל זאת הלכו בסרטון על "שקיק" ולא על "אח"? אולי כדי לא לבלבל את הצופים המסכנים (שוב): אם גם יוסי יוני זה "אח", וגם נפתלי בנט זה "אח", איך נדע למי להצביע?

על כל פנים, בלי קשר למי נצביע, אני מתרגש לקראת הבחירות הקרובות. נזכיר כאן שאתם מוזמנים לשלוח לנו ציטוטים וסרטונים שיש בהם קוריוז לשוני בשולי מערכת הבחירות, ובתמורה נשריין אתכם במקום לא-ריאלי.

Read Full Post »

אולי שמו לנו משהו במים אבל לאחרונה מתפרסמים כמה טורים טובים למדי על שפה. הזכרנו לא מזמן את השפעת השפה הרפואית על התודעה, ואך לפני כמה ימים הופיע טור של על הוראת הלשון בבתי הספר. אבל בניגוד להגיון הפובליציסטי הבריא (לפיו מספיק לרדת על הילדים-של-ימינו שלא יודעים מה ההבדל בין מפיק לדגש בשביל לזכות במאות טוקבקים אוהדים), רינה ברוך מביאה משב רוח רענן לדיון על מצב לימוד העברית (זעקת המורה ללשון, הארץ, 21/4/2013):

אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה. וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר […] היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא […] ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית.

ויש המשך:

כלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'. עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.

במילים אחרות, איך ניתן לדרוש מהתלמיד להתייחס לכללי השווא הנע בתור כללים אמיתיים, כשאנחנו בעצמנו אומרים shva ולא sheva.

ברוך מתארת יפה את חוקי ההגייה של העברית המודרנית, שלא יהיה ספק שמדובר במערכת שיטתית וקבועה. היא גם מצביעה יפה מאוד על ההבדל בין הכתיב וההגייה של העברית והמצב בשפה דוגמת אנגלית:

נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.

אין לי הרבה מה להוסיף על הטור הזה, בין היתר מפני שדברים דומים כבר נאמרו כאן (ואצל ידידינו) לא פעם. קריאה מומלצת ביותר.

Read Full Post »

שלום שלום.

לפני קצת יותר מחצי שנה הצתתי סערה כשמניתי "בקפדנות של פסיכי" (ציטוט של עינב גלילי, אמנם בהקשר אחר, אבל עליי) את הפסיקים המיותרים בפוסט ארוך במיוחד של אישתון. מאז עברו מים מתחת לגשר, ולצערי על אישתון עוברים ימים לא קלים ואני מקווה שזו לא קארמה רעה שאני משרה באמצעות תחקירי הפיסוק שלי.

בהחודשים האחרונים התחלתי לקרוא את הפלוג לטל שניידר. התכנים מעניינים ללא ספק, אך אותה בוהן כאובה מפוסט העובדים הזרים של אישתון שבה להיתקע כמעט בכל משפט ששניידר כותבת. בעיקר פסיקים בין נושא לנשוא. נושא – פסיק – נשוא. נושא, פסיק, נשוא. דוגמית:

שריון הנשים בחוקת הליכוד, הבטיח לחוטובלי הקפצה למקום העשירי, שהפך למקום ה 15 ברשימת המשותפת של הליכוד ביתנו.

אני חושב שהדוגמא די מדברת בעד עצמה, אבל אבהיר כדי להימנע מדיון ארוך בהתגובות: אם משפט מתחיל בביטוי שמני, כלומר שם של אדם או מקום, או שם עצם ולוואיו, או כל דבר שיכול לשמש נושא של משפט, ולאחריו מגיע פסיק, אני לא מצפה לפועל המרכזי של המשפט מיד אחרי אותו פסיק ("ראש הממשלה, אכל אתמול גלידה"). אני מצפה לתמורה ("ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אכל אתמול יותר מדי גלידה"). או לפסוקית זיקה בלתי מוצרכת ("ראש הממשלה, שכל חייו אוכל גלידה על חשבון ניצולי שואה, אכל אתמול גלידה בעת ביקור ממלכתי ביד ושם"). או להסגר ("ראש הממשלה, כך מוסרים מקורות, עשוי ברובו מגלידה"), או לרשימה, כי בעצם יש כאן נושא מורכב ("ראש הממשלה, אשתו חסרת הטעם בבגדים, שני ילדיהם המפונקים וראש הלשכה הקריפי אכלו אתמול גלידה בפסגה בשארם א-שייח'"). או במקרה של עריכה לא-משהו אני אסלח גם לתיאור כללי שמקומו לפני המשפט או אחריו ("ראש הממשלה, בעת ביקור במפעל גלידות ירושלמי, אכל את כל המלאי וחיכך ידיו בהנאה"). כאלה הם כללי הכתיבה, וכך נהוג בספרות ובעיתונות וביתר המדיות הכתובות. החריגה הזו פשוט מקשה על הקריאה.

אני יודע שבלי קצת סטטיסטישקייט לא תצאו מהפוסט הזה מרוצים, אז בואו ניקח יחד את הרשומה הזו על "יש עתיד" ונראה מה מצאנו.

אז בפוסט ההוא על אישתון סיכמנו שפיסוק סביר הוא בערך פסיק ל-20 מילה. כאן יש 680 מילים, כלומר צפי ל-34 פסיקים. נמצאו: 69 פסיקים. ווא ווא ווי ווה. יותר מאישתון אפילו.

רובם פסיקים טובים, או עוברים. חלקם היו מתייתרים עם קצת עריכה, אבל אין בשימתם פסול. דוגמיות:

הם ירדו לפרטי הפרטים בתוך הערים וגילו, לדוגמא, שבתל-אביב, בקלפיות בשכונות יד אליהו ושכונת התקווה, קדימה זכתה לתמיכה נמוכה.

בליכוד, מנגד, סיפר לי אדם שעבד בתוך הקמפיין, היו יוזמות ורעיונות רבים, בעיקר בתחום הדיגיטלי, שנפסלו זה אחר זה, (…)

הפסיק הבא אולי נדרש על-פי כללים יבשים של מילות קישור כמו "לפיכך", אבל האם ההפסקה בקריאה באמת עוזרת?

בניתוח הסקרים הפנימיים במפלגה הבינו שקיימת מסת מצביעים גדולה שהם מתלבטי הרגע האחרון ולפיכך, הם ערכו השתלמויות למתנדבים: (…)

עשרה (10) פסיקים (שהם 14.5% מהפסיקים בטקסט) אינם נדרשים בכלל, מתוכם שניים שתוחמים פסוקית זיקה אבל רק מצד אחד. אפשר להעלימם או להוסיף פסיק גם בצד השני (סימנתי ב-[]), אבל ככה הקורא פשוט לא מבין את מבנה המשפט:

כתבה אחת, שהתפרסמה בדה-מרקר[] סיפקה מידע רב על ראש המטה הלל קוברינסקי.

מתנדבים רבים[] שהציפו את העבודה לפני שנה, פרחו להם, (…) *

מתוך השמונה הנותרים, שלושה מפרידים בין נושא פשוט לפועל (מִצאו אותם, קוראים יקרים, וצִבעו בצבעים עליזים!); שניים מפרידים בין פועל למושא שלו ("(…) אך לא הושיבה, את המשקיפים הקבועים."); אחד תוחם תיאור קצר מאוד ("גם שם, נעשו שמות ביחס של ראשי המפלגה לפעילים מרכזיים.") ושניים פשוט מפלחים ללא רחם ביטויים שפשוט חייבים להיקרא בנשימה אחת (תקלדה במקור):

משיחות רקע, עם דמויות מרכזיות בקמפייינים של יש עתיד ושל מלפגות אחרות (…)

בעוד, מטה יום הבחירות חשוב בכל קמפיין, (…)

אנו חיים בעולם מקושר. אנא, אנשים טובים, עזרו לזה המסר להגיע להגב' שניידר למען תשוב חדוות הקריאה שלי לפוסטיה החשובים.

—————-

* בדוגמא הראשונה עדיף להוסיף את הפסיק ולסגור יפה פסוקית זיקה בלתי מוצרכת; בדוגמא השנייה עדיף להסיר את הפסיק הקיים, כי להבנתי מדובר בפסוקית מוצרכת (לא כל המתנדבים הציפו את העבודה לפני שנה).

Read Full Post »

פחות משבועיים נותרו לבחירות ותשדירי התעמולה מציפים את המסך כגשם בעמק חפר. אני חובב תשדירי בחירות אבל היות ואין לי טלוויזיה אני מסתמך על קישורים שאנשים שולחים לי ועל דברים שאני מוצא בעצמי ברשת. לכן, אם אתם רואים משהו מעניין לשונית באחד התשדירים, שימו בבקשה קישור בפייסבוק שלנו או שתשלחו לנו דרך 'צרו קשר' ואנחנו נשתדל להישאר עם האצבע על הדופק. אז אחרי שפירשנו את הערבית של אריה אלדד ומיכאל בן ארי, הנה לקט נוסף. על מנת שלא למלא את העמוד בסרטוני יוטיוב, אף אחד מהתשדירים לא מוטמע כאן אבל כולם נגישים בקישורים.

  • שס: אריה דרעי אומר "אצלנו זה לא הבטחת בחירות" אבל הכתוביות מתקנות אותו ל-"זאת" (0:40). יש לי קטע עם כתוביות שמתקנות את הדובר בכוח (ולפעמים הן אפילו באות לברך ויוצאות מקללות).
  • עוד שס: בסרטון האגרסיבי 'כוכבית גיור' מופיע בחור יהודי תמים מתחת לחופה עם כלתו הסלאבית. שס רומזים שממשלה עם 'ישראל ביתנו' תגייר שיקסעז רוסיות בהרף עין ורק שס תוכל לעצור בעדם. בחתונה עצמה מתנגן השיר 'מברוכ עליכ יא עריס מברוכ' – אני די בטוח ששמעתי אותו בחתונות יהודיות, ולא ברור לי מה שיר בערבית אמור לרמוז כאן.
    באותו תשדיר יש גם טעות כפולה (0:35). הפקס פולט תעודת גיור עבור MARINA IVANOF, שמה של הכלה, אבל זה לא יכול להיות: ראשית, אין F ברוסית, רק במילים שאולות. אמנם מבטאים V סופית בתור ף', אבל למיטב ידיעתי התעתיק הוא תמיד V. שנית, שמות משפחה סלאבים עובדים בצורה שונה מזו שאנשי שס אולי רגילים אליה. בגלל שמדובר במקרה הזה בשם המשפחה של אישה, הוא להיות איבאנובה ולא איבאנוב. אלא אם שס מנסים לרמוז שב-'ישראל ביתנו' לא יודעים רוסית, אבל אני בספק אם זו היתה המטרה.
  • הבית היהודי: איילת שקד, אורי אורבך ונפתלי בנט מבטיחים תשדיר בחירות כנה וישיר, בלי להשתמש בכל הטריקים הישנים ובלי ללכלך על יריבים אלא רק להגיד במה הם באמת מאמינים. אבל העברית שלהם בתשדיר הזה היא ללא רבב, בצורה שנדיר מאוד למצוא בימינו: "נראֶה לכם" (ולא נראָה), הגייה תקנית של ו"ו החיבור, הגייה נכונה של אותיות בג"ד כפ"ת (או לפחות בכ"פ), וכן הלאה. אותנטי.
  • בל"ד: ולסיום, התשדיר הזה נפסל כי הוא "מגחיך את ההמנון". הכתוביות טובות אז אין לי מה להוסיף עליהן. לחובבי ההמנונים המגויסים ובשביל טעם של פעם, נזכיר את גירסת הטראנס של 'עלה ירוק' להמנון מ-1998.
שמתם לב למשהו ששווה לנתח בתשדירי התעמולה? הלשינו כאן בפייסבוק או דרך 'צרו קשר'.

Read Full Post »

סיפור השבוע בפוליטיקה הוא כנראה מעברו של עמיר פרץ מהעבודה להתנועה של ציפי לבני. או לַתנועה של ציפי לבני. או לַ'תנועה' של ציפי לבני. רגע, איך אומרים את זה?

יידוע זה עניין מסובך. אחת התופעות האהובות עלינו במערכת 'דגש קל' היא היידוע המיותר, שמוגדר באופן רופף כהצמדת יידוע לשמות כמו במקרה "הפייסבוק" או "הטוויטר" או הותרתו במקומו לאחר מילות יחס כמו "להאשכנזים" או "בהארץ". וכך, בן לי בדק מה עובר על רני רהב, אני התחקיתי אחר שורשי התופעה בעזרת מגיבינו, ויובל קרא משהו באינטרנט ועשה צילום מסך. התופעה גם גרמה לנו לקרוא למדור המכתבים למערכת שלנו "מכתבים להעורך".

בדיוק כשנדמה היה שלא נותרו שיאים לשבור, מסתבר שהתופעה מתפשטת: הרשו לי להציג דף פייסבוק סאטירי שנתקלתי בו השבוע, הדף. בניהול ציפי לבני. העמוד הזה בא ללעוג לתנועה שצצה בן-לילה, ואחת השיטות הנפוצות בו היא היידוע המיותר. אם תחליטו להקדיש לו כמה רגעים מזמנכם תוכלו למצוא שם דוגמאות שיספיקו לשמונה ימים, למשל פניתי ל'מירי פסקל לראשות הממשלה' שתתמודד על משבצת המזרחי אצלנו בהוועדה המסדרת

או ותודה להשמואל חסון שהכין את הסטיקר. כבר שלחתי לו פקס עם הצעה להשתבץ אצלנו במקום ה22 בהרשימה של הסיעה. של התנועה. בראשות ציפי לבני (זאת אני).

או לנוחיותכם, מצורפת הרשימה המלאה של הסיעה של התנועה בראשות הציפי לבני (זאת אני). שימו לב שבמקום השביעי נמצאת מישהי שלא עברה אלינו מקדימה, המירב כהן היקרה ואנו מאחלים לה המון!

Read Full Post »

מבצע 'עמוד ענן' בא והלך, כך שבין תוצאות תחרות הקטנונולוגיה להידוע המיותר אפילו לא הספקנו להעלות את הרשומה שאתם קוראים כעת. אז במקום הפוגה מאירועי הימים האחרונים, קבלו (בתקווה) סיכום של המבצע, או לכל הפחות של האנקדוטות הלשוניות בתקשורת.

Ferocious

הארץ מדווח לקוראיו על סיקור תחילת המבצע בתקשורת הזרה:

עם זאת, יתרון העוצמה של צה"ל אף הוא בא לידי ביטוי. כמו למשל אצל הניו יורק טיימס שמתאר את מבצע "עמוד ענן" כ"פראי, עוצמתי" (במקור: Ferocious).

אני לא הייתי מתרגם את ferocious כך. להיפך, הרושם שמתקבל אצלי מהמילה הזו הוא שליטה בנעשה ואגרסיביות במחשבה תחילה, ולא פראיות. מילון מרים-וובסטר, לעומת זאת, חולק עלי:

exhibiting or given to extreme fierceness and unrestrained violence and brutality

ומילון אוקספורד (ה-OED) גורס:

 Of animals or persons, their dispositions or actions: Fierce, savage; savagely cruel or destructive.

טוב, כך או כך תרגום חדשות הוא לא הצד החזק של אתרי החדשות שלנו. הפעם הדבקות במילונים הסטנדרטיים דווקא הפריעה, לדעתי.

רפי נפש

שר הפנים אלי ישי, בהגיג מעט עילג לטעמי בפייסבוק (ההדגשה שלי):

אני מודה לכל המגיבים שהבינו את גודל האבסורד בה נמצאת מדינת ישראל שתגובה לגיטימית שלנו נגד טרור נהפכת לגינוי על ידי רפי נפש, אין לנו על מה להתנצל. אם על מדינה אחרת כגון אנגליה או גרמניה, או צרפת, היה מתבצע שיגור טיל לאחד מעריה, המקום ממנו היה משוגר הירי היה הופך מזמן לעיר רפאים. אנחנו חייבים לשים סוף לאיום היומיומי של ירי הרקטות שהיו מנת חלקם של אזרחי מדינת ישראל ולשים סוף למצב ההזוי הזה בו נהגנו בהבלגה תקופה ארוכה מתוך אחריות. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את הבטחון לאזרחי מדינת ישראל והם יתעסקו עם ההריסות שלהם במקום לעסוק בטרור נגדנו

אם על מדינה אחרת כגון ספרד, או אירופה

רפי נפש? ישי התכוון ודאי ליפי נפש אבל התבלבל עם אנשים שנפשם, אפעס, רפה.

קשה לדעת אם הצירוף (המוצלח למדי) נוצר בכוונה. מצד אחד, הטקסט כולו רווי שגיאות וקשה לדעת אם לייחס זאת לסערת הרגשות שאפפה את ישי או לבורות של ממש. אני לא מנסה לעלוב בישי; אני באמת לא מכיר את כתיבתו ובהתחשב בכך שהוא מתנגד ללימוד מקצועות ליבה וצוטט כמי שמעוניין להחזיר את עזה לימי הביניים, אני נמנע מלקבוע כאן בפסקנות עד כמה הוא עשוי לשגות בנושאים כאלה. בכל מקרה, הצירוף רפי נפש מופיע מדי פעם בגוגל, לרוב כמובן כניאוץ לסמולנים.

ליציאה של ביתר

נציג הטוקבקיסטים בכנסת, ח"כ מיכאל בן ארי, מראה לישי איך עושים זאת נכון ונישא על גבי השנאה והגזענות בפייסבוק עם סטטוס ששואל את הגולשים מה כדי לעשות לח"כ חנין זועבי. העניין הגיע לחדשות לרגעים ספורים, לפני שנפל כאבן מסיתה במים אדירים. כך קיבצה וערכה רחלי רוטנר (זהירות, מכיל תיאורים אלימים ומחליאים למדי):

נתמקד בתרומה של Jonathan Jecoby (יהונתן יעקבי?) לשנאת המין האנושי, שנפתחת כך…

לשלוח אותה ליציאה של ביתר

…ונמשכת עם שגיאות כתיב נוספות. הכוונה היא לשלוח את זועבי ליציע של אוהדי בית"ר ירושלים (כפי שהמליץ מגיב אחר, מוקדם יותר באותו פתיל). אז תגידו, בסדר, שגיאת כתיב אחת מיני רבות. אבל השגיאה הזו מעניינת במיוחד משום שהמילים יציע ויציאה אינן מבוטאות בצורה זהה (אינן הומופונים, במינוח הבלשני), כך שלא ברור מאיפה השגיאה באה. זה אולי טיעון-נגד לחוכמת אנשים מלומדה לפיה כשמבטאים דברים בצורה שונה יודעים לכתוב אותם בצורה שונה (טענה שהושמעה כאן כמו גם בכמה מטוריו של ידידנו אמיר אהרוני).

כפי! ובעברית: חלאס

עוד מבית היוצר של בן ארי, הפוסטר הבא של רשימת 'עוצמה לישראל':

אז מה מתנוסס שם בערבית, מעל הסלוגן המלבב 'תנו לצה"ל לכסח'? זו המילה كفي, שפירושה… טוב, אני לא יודע. זה השורש שמשמעותו 'די', 'מספיק', אבל קשה להוציא מזה מילה אמיתית. אם מתאמצים אפשר להבין כאן צורת ציווי לנקבה יחידה ('הפסיקי!') או את התואר 'של כף יד', הגם שאני בספק אם לזו הכוונה. אמת, יש להגים של ערבית בהם למילה יש את המשמעות 'תרגיע!', אבל זה מנוגד למסר של הפוסטר, לא?

מילא. אפילו אם אפשר להבין את הרעיון הכללי, מה האבסורד? שהתרגום לעברית אמור להיות "חלאס!". בואו ניתן לקופירייטרים של "עוצמה לישראל" כמה רגעים לחשוב איך אומרים 'חלאס' בערבית. זה בסדר, יש לי זמן.

חובבי התרגומים הכושלים מ/לערבית ייזכרו אולי בערגה ברשומות קודמות שלנו בנושא. גם זו באה כנראה מבית הימין הקיצוני, בעוד זו וזו וזו סתם מוזרות, כל אחת בדרכה (דרך אגב, למילון איילון-שנער ברשת יש ממשק חדש ונוצץ. מומלץ).

הזרוע, גדודי, נטל

עדכון בוואלה! מיום שבת:

17:09 – הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, נטל אחריות על הירי לעבר אזור ירושלים.

ההתאמה בין הנושא והפועל שגויה. הזרוע הצבאית – נקבה יחידה, כלומר 'נטלה'. גדודי עז א-דין אל-קסאם – זכר רבים, כלומר 'נטלו'. אבל נטל אחריות – זכר יחיד. ההתאמה בראשו של העורך כנראה היתה עם "החמאס", צורת זכר יחיד.

אין מקומות עבודה שאינם חיוניים

מהנחיות פיקוד העורף: אין מקומות עבודה שאינם חיוניים.

או ליתר דיוק, אין פעילות או עבודה במקומות עבודה שאינם חיוניים. זה לא שכל מקומות העבודה בעוטף עזה מוכרזים כמקומות עבודה חיוניים.

רוצחים וקילרים

בנימין בן-אליעזר הסתבך מעט כשנשאל על ידי אמנון לוי על אחמד אלג'עברי (אני מצטט את 'הארץ' משום שלא צפיתי בראיון בערוץ 10):

"אני מכיר אותו, אני מכיר אותו" אמר בן אליעזר ללוי, "הוא גבר, הוא גבר". לוי שאל : "היתה טענה שהוא בין המתונים. אלוף בן ב"הארץ" כתב זאת". בן אליעזר השיב: "אם אתה שואל את דעתי, אז מילה שלו היתה מילה. הוא אומר 'אני אתן לך', הוא נותן לך. אתה בטח שמעת אותי אומר לא פעם: תשחררו את ברגותי. למה?"

לוי: "כי איתו אפשר לעשות עסקים?"

בן אליעזר: "כי עסקים אתה עושה רק עם רוצחים. תלמד את זה. רק עם רוצחים. חאפז אל אסד היה רוצח. סאדאת היה רוצח. רבין היה רוצח. אריק היה רוצח. חוסיין היה רוצח. נכון או לא נכון?" (אמש אמר בן אליעזר ל"ידיעות אחרונות" כי התכוון לומר שרבין ושרון היו אנשים חזקים).

את ההבהרה של פואד ל'ידיעות' לא הצלחתי למצוא בטמקא. האם הוא הבין שהוא אמר משהו מוגזם וניסה לתקן, או שהוא פשוט הבהיר את הכוונה המקורית? גם במקרה הזה אין לי תשובה חד משמעית. המילה קילר קיימת בסלנג במובן ציורי, וכך גם רוצח. הרושם שלי הוא שרוצח בכל זאת משמשת בעיקר במשמעותה המילולית, אלא אם מקדימים לה את תואר הפועל ממש ('הכלב הזה ממש רוצח').

Read Full Post »

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.
אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

המשך…

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

שלום.

לעתים מגיע רגע בחייו של אדם, בו נשבר לו והוא קם על רגליו האחוריות ואומר "לא עוד".

עבורי, הרגע הזה ארע השבוע. קראתי מאמר (מאיר עיניים, אבל בואו לא נדון ולו לשניה בתוכנו) בהבלוג "אישתון" וכבר אחרי פסקה ראיתי כוכבים. טוב, לא בדיוק כוכבים. פסיקים. המוני פסיקים. בכל מקום. עד כדי כך בלטה יתר-הפסיקיזציה במאמר, שהחלטתי לסופרם ולמיינם למען יראו וייראו.

כמה משפטים של מבוא: פסיק הוא הנחיית קריאה. פסיק טוב אומר לקורא "נוח קלות, לפניי ואחריי יש חלקי משפט שכדאי להפרידם ומוטב לעכלם תוך הפסקה קלה בקריאה". פסיק רע משול למצב שבו פוסע אדם בחבורה, וזה שלפניו מאט לרגע וגיבורנו נתקע עם בהונותיו בעקב חברו. פסיק רע בכל משפט משול, ובכן, להישנותו של המצב הנ"ל בכל חמישה צעדים. זה מעצבן.

להלן הקטלוג (לא כללתי את השיר שבסוף, מפאת כבוד לחירות אמנותית; ואת כיתובי התמונות, שיהיה). לכל קטגוריית פסיק* צימדתי את הדוגמה הראשונה מתוך המאמר למען יבינוני.

אולי נתחיל דווקא מהסך-הכל: 393 פסיקים. למאמר בן כ-4000 מילים (וידאתי) זה המון. בערך כפול משני טקסטים בעלי אורך דומה שדגמתי (האחד מקצועי, השני פרוזה). הפוגה אחת לחמישה צעדים על-פני 5.6 קילומטרים.

246 מתוכם הם הכרחיים, או לפחות רצויים, על-פי הפירוט כדלהלן:

סוג כמות  דוגמה
אחרי פסוקית תחילית המאייכת משפט 22 בעקבות הפוסט וויכוחים רבים בנושא, החלטתי לחקור…
אחרי ביטוי תחילי המאייך משפט 28 בדרך כלל, עיתונאים שאומרים את זה…
לפני פסוקית/ביטוי תיאור המוסיפים מידע 41 יעבירו איזה לילה אחד (…), מלווה בעוד מספר ימי תחקיר…
לפני הסגר/תמורה 35 סקירה של 8 ימים, שבת עד שבת,
אחרי הסגר/תמורה 36 סקירה של 8 ימים, שבת עד שבת,
בתוך רשימה 24 בסמטאות שאיש לא נכנס אליהן, באפלות והגנים
לפני פסוקית זיקה בלתי-מוצרכת 39 האפרטהייד שבהסכמה כלכלית\חברתית, שגבולו עובר בדרך מנחם בגין…
אחרי פסוקית זיקה בלתי-מוצרכת 6 שטחים פתוחים ונטושים, הנושקים לאיילון, …
בין משפטים מאוחים 13 הם אינם מודעים לכך שיהיה להם גרוע יותר באוהל עם מזרן, או שכרגע הם מגשימים את החלום האמריקאי…
לפני/אחרי ציטוט 2 "לא תודה", אני עונה.

25 הם סבירים, אך לא הכרחיים:

סוג כמות דוגמה
לפני/אחרי ביטוי "כבד" 15 הכי קרוב שהם מגיעים לבית, זה מתקן ילדים צבעוני…
אחרי תיאור לוואי "קל" 1 …שברמה הגלובלית, מקורותיה אחד הם
בין תואר-הפעל לפעל 5 … בקלות ובזול, היה ניתן להרים מבנה עץ ופח…
לפני משלים פסוקי 4 בראשי חשבתי, שאולי היה מספיק להציג תמונה של האזורים של ת"א…

122 הם פסיקים שנתקעים לך בבוהן. "אסורים", או אם אתם נחמדים, "מפריעים":

סוג כמות  דוגמה 
בין נושא לפעל 48 עיתונאים שאומרים את זה, מתכוונים…
בין פעל למשלים / משלים לפעל 33 בפוסט הקודם חקרתי אותנו ואת נבחרינו, על יחסינו לאפריקאים החדשים בארצנו…
בין חלקי השוואה 8 השוויתי בין השיח כלפיהם, לבין השיח כלפי היהודים…
בין שם-עצם למשלים 7 השיח כלפי היהודים, בגרמניה של שנות ה-20 וה-30
לפני ביטוי מוצרך שאינו פסוקית 11 מאות ואלפים שנכתבו ונכתבים, ללא ידיעה אמיתית של השטח…
לפני פסוקית זיקה מוצרכת 9 …הטענות שלנו, כנגד הכלכלה הישראלית ואת הצעקות שלנו על יוקר המחיה
לפני פסוקית תיאור מוצרכת 6 … היו מספיקים, בכדי להשמיש אותו כמקלט לחסרי הבית

למרבה התמיהה, על אף פיסוק-היתר המשוגע, במספר מקומות הושמטו פסיקים הכרחיים. ארבעה ליתר דיוק:

סוג כמות דוגמה
בין חלקים מאוחים "כבדים" 3 בצד  אחד הייתי מוקף לבנים ופה ושם נראה שחור אחד ומצד שני של הכביש, בדיוק להפך.
לפני הסגר 1 יש בזה אלמנט אפלייתי כמובן,

אציג את הסיכום בז'רגון האהוב על מעבדי השפה הטבעית – דיוק ולהוחזר (precision and recall): הדיוק הוא מספר הפסיקים הטובים (או סבירים, אהיה לארג') מבין כלל הפסיקים: (246+25)/393=69%. כן כן, פסיק אחד מכל שלושה הוא רע. הלהוחזר הוא מספר הפסיקים הטובים במאמר מתוך הפסיקים הנדרשים: 246/(246+4)=98.4%. זה בסדר, אבל עם כזה דיוק מחריד הייתי מצפה לשלמות להוחזרית. הממוצע ההרמוני של הדיוק והלהוחזר נותן לנו את מטריקת F1 (כ1?): 2X(0.69X0.984)/(0.69+0.984)=81.1% חלשים למדי. וזה מאלגוריתם אנושי.

וכאילו קורא את מחשבותיי, בעודי כותב פוסט זה בא רוביק רוזנטל בבלוג מורפיקס ומקטרג על תופעות פיסוק מיותר.

* לא מיליון אחוז מדויקות, ובטח יש חפיפות. חוק וישנה וכיו"ב.

Read Full Post »

הקיץ בפתח, וזה סימן לעורכי העיתונים לפרסם את הטור הקבוע שבו מרוכזות טענות מופרכות על שפה; ובאמת, הרבה זמן לא שמענו על מצבם המחפיר של לימודי הלשון בארץ. זו בטח הסיבה שבגינה זכינו לקרוא את השפה התחתונה: כך הפכה העברית למקצוע נחבט (תומר ולמר, טמקא, 4/5/12), חלק מסדרת "מקצוע במבחן".

את הטור הזה ניתן לחלק לשני חלקים. הפסקה הראשונה שופכת מררתה על העברית הדבוּרה בקרב הילדים-של-ימינו, וכצפוי הוא מאזן פאתוס רב וקינה מרה מצד אחד עם הגיון דל ומיעוט בטיעונים מצד שני. שאר הטור כבר טוב בהרבה ומנסה להבין מה בין תשומת הלב המוקדשת ללימודי הלשון ובין רמת העברית בקרב אותם ילדים-של-ימינו. לטעמי, מרוב תשוקה יוקדת הנקודות החשובות הולכות לאיבוד, ולכן אנסה להבליט אותן מחדש כאן.

כפי שאמרנו, הפסקה ראשונה היא הגיבוב הרגיל של חצאי-טענות על העברית המודרנית (המכונה כאן "ישראלית", במה שנראה לי כמו סוג של זלזול):

הישראלית היא השפה הפופולרית בבתי הספר בישראל. היא דומה לעברית, אך לרוב היא תמציתית ובוטה, אין בה מילים נרדפות, היא נעדרת משלים, הפתגמים נעלמו ממנה כליל ומילות הקישור בה הן פשוטות ורב-שימושיות: "סבבה" ו"אחלה" המיתולוגיות, הצמד החביב "וואלה?" השואל ו"וואלה!" הנחרץ, ולצדן כמובן "יעני" ו"כאילו" התיאוריים וחברם המדגיש "כאילו כזה". בישראלית אין סימני ניקוד – כי הנוער מתקשה לקרוא אותם. סימני הפיסוק הושלכו לפח האשפה, והבעת עמדה אישית נעשית לא פעם בעזרת הביטויים האוניברסליים "חחח", :( ו-:).

כן, יש כאן הכל. "ישראלית" היא שפה "תמציתית ובוטה" (להזכירכם, הדיבור נוטה להיות תמציתי יותר מהכתיבה); אין בה מילים נרדפות (אפילו שמייד אח"כ מופיעים הצמדים יעני וכאילו, סבבה ואחלה); מילות הקישור הן פשוטות ורב שימושיות (אי אפשר לנצח במשחק הזה. אם מילות הקישור הן רב שימושיות, סימן שהן פשוטות מדי. ואם כל מילה מיוחדת במינה אז מאשימים את השפה בהיעדר מילים נרדפות); אין בה סימני ניקוד (מה שנכון לחלוטין, אבל גם בני חמישים ושישים לא מנקדים את העברית הישנה והטובה שלהם על בסיס קבוע); היא נעדרת פתגמים (מי משתמש בפתגמים כשהוא מדבר עם חבריו? ואפילו בכתיבה לא. כדאי לציין שלא ראיתי פתגם אחד מופיע בכל הכתבה הזו); והיא נעדרת מְשלים (משלים? מי מדבר במשלים בכלל? למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב, ועייף, וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב תחת צילו, וכשביקש לילך אמר, אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת מים עוברת תחתיך, הרי אמת מים עוברת תחתיך. אלא כבר שכחתי על מה דיברנו מרוב שהמשל הזה ארוך, וכל מי שדיברתי איתו כבר הלך הביתה, הממזרין).

עכשיו אפשר לדבר על מה שהטור הזה עושה נכון. כשהכתבה סוף סוף מדברת על הבעיה האמיתית הכל נהיה הגיוני יותר: ולמר טוען שרמת העברית ה"קלאסית" בירידה משום שלא מוקדשות לה מספיק שעות לימוד. ובאמת, זה חייב להיות נכון. הרי בשלב הזה כבר בהיר לרוב העוסקים בנושא שישנה עברית "ספרותית" שאנחנו לומדים בבי"ס וישנה עברית דבורה; אנחנו איפשהו בין המצב היחסית-בסדר של אנגלית והדיגלוסיה האופיינית לערבית. העניין הוא שאנחנו רוצים שהתלמידים ידעו לדבר — או למצְער לקרוא ולכתוב — במשלב מסוים שלא בא להם באופן טבעי, אבל לא מקדישים לזה מספיק שעות לימוד. כמובן שהשאלה היא גם מה מלמדים, שאלה שתיכף נחזור אליה, אבל כך או כך ולמר מסביר ששיעורי לשון מקבלים מחצית משעות הלימוד שמקבלים שיעורי אנגלית. (והנה איך מבססים טענה בנושא, פרי עטה של ידידתנו תע"ג)

אם זה המצב, פלא שהתלמידים מסתדרים בכלל. מעניין מה היה קורה אם זו לא היתה שפת האם שלהם; הם בטח היו מתקשים מאוד.

מקור: טמקא

אה.

למעשה מה שמעניין בתוצאות מבחני פיז"ה (כפי שמובאות בכתבה) הוא שבקרב דוברי העברית יש הבדל רציני בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, אבל בממוצע פיז"ה אין הבדל.

אולי כדאי להשקיע קצת שם, איפה שיד התלמידים והוריהם אינה משגת, וכשאני אומר 'להשקיע' אני לא מתכוון לקצץ תקציבים, להעסיק מורים כעובדי קבלן או לשלוח ילדים לסיורי אינדוקטרינציה בחברון. [במאמר מוסגר ולא כלכלני, כמובן שיש בעיה גם עם השוואות למדינות OECD. הכיבוש, הזלזול בסוציאל דמוקרטיה על חשבון הערצה עיוורת ליד הנעלמה ושאר משתנים מבדילים מהותית בין כלכלת ישראל וכלכלות מתקדמות אחרות. אבל כמובן שבהיעדר אמות מידה אחרות, השוואה עם מדינות ה-OECD אינה פסולה כלל. אלט-שיפט-סגור-סוגריים-מרובעים]

אז מה אומרים בעצם אנשי החינוך?

ג', אותו מורה ממרכז הארץ, מוסיף כי אחת הבעיות העיקריות היא שמערכת החינוך מתמקדת בטכניקה ולא במהות. "התלמידים בישראל מסיימים את התיכון כשהם יודעים להדגיש את אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה ולזהות בכל מאמר מהו שם התואר ומהי פסוקית הלוואי, אבל הבעיה היא שהם לא מבינים את המשפטים שהם קוראים וכשמבקשים מהם להסביר במילים שלהם את הרעיון המרכזי בטקסט הם מאבדים את הביטחון, מתחילים למלמל ומתקשים להתבטא", אומר ג'. "במקום ללמד כל היום מה זה שווא נח או מהו שורוק, כדאי להתחיל ללמד את הילדים כבר מגיל קטן לפתוח את הפה ולדבר בקול רם ובאופן ראוי מול קהל בכיתה".

ומנגד:

ד"ר גילה שילה, רכזת פורום לשון במכון מופ"ת וראש לימודי היסוד במכללת בית ברל, סבורה שמערכת החינוך אינה יכולה לטפל בכל תחלואי החברה ושההורים אינם פטורים מאשמה. לדבריה, לפני שמפנים אצבע מאשימה לעבר המורה על כך שהילד אינו קורא ספרים בבית הספר, ההורים צריכים לשאול את עצמם אם בכלל קיימת תרבות של קריאת ספרים בבית.
"כפי שלא ניתן לשלוט בשפה האנגלית רק מלימודי השפה בבית הספר, כך לא ניתן לצפות שהתלמידים ישלטו בשפה העברית אם לא יעודדו אותם בבית לקרוא ספרים ולדבר בשפה תקינה", אומרת ד"ר שילה. "בשנים האחרונות המגמה היא לשים את הילד במרכז וחלילה לא להכביד עליו ולדרוש ממנו לשנן טקסטים בעל פה, אבל האמת היא שאולי הגיע הזמן קצת להחזיר את הגלגל לאחור. לא יקרה שום אסון אם התלמידים יתאמצו וישננו טקסטים קאנוניים כמו שירת רחל ושירי ביאליק".

לקרוא זה חשוב מאוד, אבל לשנן את כתבי ביאליק? לא אמרנו לפני רגע שאנחנו לא רוצים שהתלמידים ישננו מה זה חולם חסר ודגש קל (אללי) אלא יבינו מה כתוב במאמר? אין ספק שהנושא מורכב. אבל עדיף להגדיר מהן הנחות היסוד שלך ולבסס אסטרטגיה חינוכית לפיהן (כפי שעשתה תע"ג, ונקשר שוב כאן עבור מי שלא קרא) מאשר להיאנח אל מול בורותם המדהימה-כביכול של כל אותם תלמידים עילגים. ואם להיות הוגנים, ולמר לפחות לא מאשים את הדור שהולך ופוחת; כי הדור לא הולך ופוחת, אולי סדרי העדיפויות שלנו הם אלה שנשחקים.

Read Full Post »

ברשת דוברת-העברית מסתובב לאחרונה סטיקר של עמותת חדו"ש משנת 2010:

החלק הרלוונטי בכתביו של הרמב"ם מודגש (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'):

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

"מלסטם"? כמו שאומרים, ויקומו המלפפונים וילסטמו את הגנן. איזה פועל נהדר. ניסיתי להתחקות אחריו ולהשוות אותו לשם העצם הארכאי "ליסטים", שמובנו שודד או שודדים.

אתנחתא לקסיקוגרפית קלה לפני שנחזור לפועל ללסטם. השורש השני שאני מכיר ביוונית לענייני שוד וגזל הוא קלפטוס, כמו במילה קלפטומניה. ניסיתי לבדוק אם אחד השורשים מודרני יותר מהשני, ללא הצלחה. בינתיים נראה לי שקלפטוס פירושו לגנוב וליסטיס פירושו לשדוד. אתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות, ובינתיים נחזור לעברית המלסטמת.

המקום הראשון שבדקתי הוא אתר "השפה העברית" – על פי רוב אתר מהימן ביותר – ושם מסביר לנו רוני הפנר כי "המילה [ליסטים] נוצרה כתוצאה מטעות כתיב – המילה היוונית ליסטיס נקראה "ליסטים" (מ' סופית במקום ס') והובנה בטעות כצורת רבים." כלומר בגלל אי-הבנה אורתוגרפית האות האחרונה סמ"ך במילה ליסטיס (שאכן נשמעת יוונית למדי) פורשה כמ"ם סופית. הפנר מוכיח שהמילה שימשה בלשון חז"ל הן ביחיד והן ברבים:

"ליסטים מזויין בתוך ביתו ואנו נכנסים לבקרו?" (תמורה ט"ו ב') – יחיד.
"שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים" (משנה, פיאה ב' ז') – רבים.

אז מה עושים עם מילה כמו ליסטים, שפירשנו בטעות כצורת רבים? אפשר ליצור ממנה ממנה צורת יחיד, ליסטי, בתהליך שמכונה גזירה לאחור (back-formation). וברגע שניכסנו לעצמנו את השורש, ניתן לעשות ממנו גם פועל כמו ללסטם. מה שיפה הוא שהשורש כאן הוא ל.ס.ט.ם, בעוד השורש המקורי ביוונית הוא בכלל ליסט(יס). המ"ם הזו, שבכלל לא היתה חלק מהשורש המקורי, מצאה את דרכה לפועל בעברית כמו ליסטיס בלילה.

Read Full Post »

יש סיכוי טוב שאני עומד לחדש לכם משהו ברשומה הזו, אם לשפוט מהתגובות המופתעות של חברים אותם שאלתי. בואו נדמיין שחפצה נפשכם בהורדת סרט מהרשת. יכול להיות שתמצאו את עצמכם בפורום זניח, בפתיל שנפתח כך:

תסלחו לי אם לא אציין מקור

והשאלה היא: מה קורה בכותרת ההודעה הזו. מה זה לעזאזל "איכות סוסה"? איך מבטאים את זה בכלל? אתם מוזמנים לגגל ולהתרשם שאפשר להיתקל בצירוף הזה ברחבי הרשת דוברת-העברית, בעיקר באתרים שעשויים להיראות מפוקפקים (אתרי הורדות, שידורים ישירים וכיוצא באלה). אתן קודם את ההשערה שלי ואחריה מספר אלטרנטיבות.

היפותזת הסוס

היפותזת הסוס: בעברית המודרנית מתפתח שם תואר חדש, "סוס/ה", במשמעות 'טוב, מצוין'. שם התואר הזה נובע מהשוואה לסוס כחיה אצילית, חזקה ומהירה, אבל עבר תהליך שבו הפך מהשוואה מפורשת עם שם העצם לשם תואר קצר יותר: 'סרט סוס', 'סרט איכות סוסה'.

בגלל שהמקורות היחידים שיש לי הם ברשת, אני לא יכול לדעת מראש איך מבטאים את המילה (סוּסה? סוֹסֶה?). אם מקור הצירוף הוא באמת במילה סוּס ניתן לצפות שנמצא הטיות שונות של המילה. כך אכן קורה (ההדגשות שלי):

גם אם יש תקיעות אני יסדר את זה :| אבל שאלתי 3 אנשים אמרו שאין תקיעות לפי דעתי יצאה לי איכות אחת הסוסות :O מה אתם אומרים ??? טוב שיפרתי אותה קצת וניסיתי לתקן תתקיעות .. [מקור]

בדומה, בן לי מצא את הטקסט השיווקי הבא:

Getservr חברה חדשה למכירת סרברים עים איכות סוסה שווה לקנות סרבר אנו מציעים 900 מפות חדשות וסוסות 73 מודים סוסים וטובים יותר מדיי מודים יותר מדיי מודים יהרסו תסרבר שלכם אבל אנו ניתן לכם סרבר סוס בלי בעיות
כולם לקנות שווההההההההה

ניתן למצוא איכות סוסים וגם איכות סוס, אבל לא איכות סוסות. מהציטוט למעלה נראה שמדובר בתואר; אבל השימוש ב'איכות סוסים' גורם לי לחשוב שהסוסים יכולים עדיין לשמש בשם עצם סומך במבנה סמיכות (ואולי הגיע הזמן לחרוץ את דין אוטו מאה אלף דולר לטובת מבנה של ש"ע+תיאור, להבדיל מסמיכות. השוו גם את "חם שועלים"). הסיבה שזה חשוב היא כדי לבדוק אם סוס נשאר שם עצם או שהוא הפך לשם תואר. כך או כך, שם תואר או סמיכות, הסוס שלנו לא חייב לתאר רק את המילה 'איכות': סרט סוס, מוזיקה סוסה. ניתן אפילו להשתמש בתואר הפועל: "וואו יצא לי איכות סוסה מדיי :|".

מאיפה זה בא? אפשרות אחת היא שמדובר בשאילה משפה אחרת. המבנה הזה לא קיים בעברית תקנית, אבל הוא גם לא קיים באנגלית או בערבית. שאלתי את ידידתי א' אם אפשר לומר משהו דומה ברוסית, ומסתבר שלא: אפשר לומר 'לאכול משהו בכמות סוס', אבל זהלא מה שאנחנו מחפשים. אז אם זה לא תרגום ישיר, זה חייב להיות תהליך שקורה בתוך העברית.

כפי שכבר רמזנו למעלה, מדובר בתהליך של מעבר משם העצם הרגיל סוס לתואר החדש סוס. פעם היינו אומרים על מישהו שהולך הרבה למכון הכושר שהוא "סוס רציני", או "איזה סוס הוא". בסוף 2003, הודעה בפורום סטייל וסגנון בתפוז ביקשה: "שרשרו פה את ת'סלנג שלכם! ואך ורק שלכם.. המילים הכי מוזרות הכי מצחיקות ושאתם הכי אוהבים..". זו היתה תגובתה של LipStiK:

סוסה\ כל חיה אחרת שמתאימה- משהו בהגזמה.. כאילו "יוו איזה מזיעה כמו סוסה" "למה אתה מתנהג כמו סוס?!" וכו' וכו'…

בכל המקרים האלה סוס הוא עדיין שם עצם. אבל היום סוס כבר יכול להיות תואר, ממש כמו ירוק או גבוה.

מתי התהליך הזה קרה? אני יכול רק לנחש. מבלי לנסות ולתארך ממש (הימים ההם חלפו) מצאתי את ההופעה הבאה משנת 2006, למשל, שבה אפשר ממש להרגיש את שם העצם הופך לאט לאט לתואר: "איזה איכות.. סוס אמיתי." אם אני צודק, ההשוואה ל'סוס אמיתי' הפכה תוך שנים ספורות ל'סוס' וזהו, ועל הדרך הפכה מהשוואה מפורשת לשם תואר. יכול להיות שהמילה 'איכות', שכל כך מזוהה עם הצירוף הזה (לפחות עבורי), תרמה לתהליך: סוס (ש"ע) > איכות סוס (ש"ע, סמיכות) > סוס (תואר). זה נראה לי הגיוני, אבל בואו נפסול כמה הסברים חלופיים.

סוף הדרך

כשנתקלתי בצירוף לראשונה חשבתי שאולי מדובר בשיבוש של סלנג מוכר יותר, 'סוף הדרך'. חשבתי שאולי מבטאים את המילה סוֹסָה, במלעיל (SÓsa). אם זה נכון, התהליך נראה כך: סוף הדרך > סופַדָרך > סוסַדֶרך / סוֹפָה > סוֹסָה. הצליל [f] הופך לצליל [s] כחלק מאיזשהו תהליך הידמות.

אבל זה לא נכון. ראשית, כי הנתונים שהוצגו לטובת הניתוח הסוּסי משכנעים יותר. ושנית, היינו מצפים למצוא את שלבי הביניים, כלומר תיעוד של החלקים שבין סוף הדרך ובין סוסה. מצד אחד, לא מצאתי הופעות של "סוסדרך" או של "איכות סופה". מצד שני, כן יש מספר הופעות בודדות של "סוס הדרך".

SOSA

ידידי הופ הציע שאם בעולם אתרי האינטרנט המפוקפקים עסקינן, אולי היה פעם אתר מפורסם בשם "סוסה", והשם דבק. דמיינו למשל שאומרים על קובץ שהוא "איכות נאפסטר"; לא סביר, במיוחד לא בימינו, אבל אפשרי. זה אמנם תמיד יתכן, אבל לא מצאתי אתר מתאים בשם Sosa או SOS. הניתוח הזה נראה לי כמו מבוי סתום.

ולסיכום

"איכות סוּסָה", אומר הדור הצעיר, או אולי רק כותב — ועל הדרך גם יוצר שם תואר חדש, סוס/ה. זה יותר סביר מהאפשרויות האחרות, שמדובר בשיבוש של "סוף הדרך" או בשם של אתר. אם אנשים באמת מדברים ככה או לא (קרוב לוודאי שכן), ימים יגידו.

[נ.ב. מנהלתי: אנחנו בפייסבוק עכשיו, בואו לחבב]
[בונוס למי שקורא עד הסוף: אם מחפשים horse quality בהגוגל התוצאה הראשונה היא האתר ההולנדי הנהדר הבא: HorseQuality – De ultieme wellness voor uw paard! Een gelukkiger en soepeler paard door massage. בתרגום חפוז מהולנדית זה משהו כמו "הבריאות המושלמת לסוסך! סוס שמח וגמיש באמצעות מסאז'."]

Read Full Post »

נגיד שאתם רוצים להעמיד פנים שאתם כוח אויב שנלחם עם צה"ל. מה נדרש מכם? אם עניתם "כאפייה", "מגאפון", "מדים", "דגלי פלסטין", "חולצה מכופתרת" או "חוסר שליטה מוחלט בשפה הערבית" – צדקתם! במסגרת תחביב פענוח השלטים שלנו נבדוק מה קורה לעזאזל בכתבה שהתפרסמה אתמול בטמקא, צה"ל מקים 'פלוגת אויב' שתירה טילים כמו בעזה (יואב זיתון, 21/12/11). מסביר זיתון: "הפלוגה החדשה תשרת בצאלים, לוחמיה יתמקצעו בהתאם לשיטות הלחימה של ארגוני הטרור, ותפקידם יהיה להקשות מאוד על הכוחות שיהיו אמורים לכבוש יעדים אורבניים בכפר הענק "אל-באלדיה" שבצאלים […] כיום, באימונים לכיבוש שטח מיושב בצאלים, משתתפים שחקנים שמדמים מפגינים, עיתונאים ואזרחים בלתי מעורבים כדי לקרב ככל שאפשר את החיילים לאווירה של לחימה בשטח אזרחי."

לכתבה מצורפות שתי תמונות של אותם שחקנים, פרי עדשתו של אליעד לוי. בואו ננסה לפענח מה מופיע בהן.

המציגים אינם חיילים, חוץ מכמה שאולי כן חיילים

נלך משמאל לימין. הדגל הראשון, הצהוב, הוא כנראה דגל פתח אם כי קשה לי לומר בוודאות. כידוע, דגלי פתח נפוצים מאוד ברצועת עזה בתור חומר שלל, מה שמוסיף אמינות להצגה.
מימינו כנראה כתוב על השלט "פ פל (פ)לאס (פלאסט)ין". מי שמצפה ממני ללעוג להופעת אותיות בעברית על שלט ערבי טועה – התאזרו בסבלנות ותראו מדוע.
על השלט הבא, שמוחזק ע"י צעירה עטויית חולצה מ-"SOHO NEW YORK" (שם כידוע קונים המפגינים את בגדיהם תודות למימון מהקרן החדשה), כתוב ياود 'יאוד' ומופיע, אולי, ציור של רובה. זו לא מילה אמיתית, אבל אולי הכוונה ל'יהוד'.
השלט הבא הוא גירסת קרטון של דגל פלסטין המתנשא אל-על, כמובן (לידיעת הקורא ניוט גינגריץ').
והשלט האחרון – זה שמופיע בין מי שנקרא להם לשם הנוחות "האירופאית" ו-"הסמולן" – הוא המסתורי מכולם. אפשר לראות אותו במלוא תפארתו בתמונה השנייה שבכתבה:

אני לא יודע מה אמור להיות כתוב שם. אפשר לספקלץ, כמובן, אבל על השלטים לא מופיע ניקוד דיאקריטי, מה שגורם לכל האותיות להיראות זהות אחת לשנייה. בכל מקרה קשה להרכיב מזה מילים של ממש. הניחוש שלי הוא الدبر ندون, אם כי זה ג'יבריש.
השלט האחרון ממשיך באותו קו: כמעט כתוב שם للا حلال 'ללא חלאל', כלומר ללא בשר הכּשר למוסלמים. ברם, לא כך משתמשים במילה 'ללא' בערבית (במקרה כזה ייכתב אולי بدون). בנוסף, יש גרש לא ברור בסוף המילה הראשונה ועוד אות ערטילאית אחרי הח'. חוץ מזה, בשר חלאל הוא דווקא טעים למדי.

מה מאוד הייתי רוצה לראות את התמונות שעליהן הסתמכו מאיירי השלטים האלה. נו טוב, כולי תקווה שהיחידה החדשה תהיה מקצועית כמובטח. ועכשיו, אם כבר שלטים, נעבור למשהו אחר כמעט לגמרי:

ה~ות לישר'ול

אופיר, ששלח לי את התמונה הזו (מאתר 'הארץ', לא איתרתי את הכתבה), התמוגג בצדק מהאורתוגרפיה. שימו לב במיוחד למ"ם, שדומה מעט לחיבור של لموבמילה המקבילה בערבית, ולא', שדומה מאוד לאליף והמזה בערבית (ءا). אולי כדאי לשקול מעבר לאנגלית וזהו.

[ת' לעמית ולאופיר]

Read Full Post »

נצלול הישר למבזק שהיה בטמקא בשבוע שעבר:

אין לימודים בקריית גת, בבאר טוביה ובקריית מלאכי - יש

מזל שגוגל דוחפים את ה-+1 שלהם לכל מקום (צולמסך 5 ימים אחרי הפרסום)

"אין לימודים מחר בקריית גת, בבאר טוביה ובקריית מלאכי – יש"

אני מניח שאין יותר מדי צורך להסביר למה הכותרת הזו איומה. יש כאן מעין משאול פיסוקי: מי שמתחיל לקרוא את הכותרת חושב שמדובר ברשימה של מקומות בהם אין לימודים, כיוון שפסיק משמש בעברית (גם) להפרדת חלקי רשימה, וכאן יש שמות ישובים משני צדי הפסיק. עד הקו המפריד זה אחלה משפט, ופירושו באמת שבשלושת המקומות אין לימודים למחרת. פתאום מגיע הקו המפריד ובעקבותיו ה"יש", וצריך לקרוא מחדש כדי להבין שהפסיק, בו חשדנו כמפריד בין חלקי רשימה, הוא למעשה פסיק שמפריד בין משפטים, או יותר נכון בין משפט למשפט חסר. יובל כפיר, ששלח לנו את המקרה העצוב הזה (וגר בבאר טוביה), כותב על דרך יותר אופטימית (?) לקרוא את זה:

הבת שלי הביעה תקווה שפשוט חסר סימן קריאה בסוף…

ואכן, זו בערך רמת הכתיבה שניתן לצפות לה ממי שמפסק כך משפט (מה היה רע בנקודה? אפילו בנקודה-פסיק, רחמנא ליצלן?) וממי שמשתמש בקו מפריד בתור פאוזה דרמטית בלי משמעות תחבירית (אנחנו עומדים לקרוא לזה "מקף מעריב" בפוסט קרוב, למרות שזה לא מקף).

בהזדמנות מצוינת זו שבה אנחנו דנים בפסיקים, הרי ניסוי מחשבתי: מֶה היה קורה לו בעברית היה נהוג להשתמש בפסיק אוקספורד? זהו הפסיק, שבאנגלית הולך ודועך, שמפריד בין החלקים האחרונים ברשימה: א, ב ו-ג לעומת א, ב, ו-ג. כיוון שהוא חל רק ברשימות ארוכות משני איברים, המשפט לעיל היה מקבל שתי צורות שונות:

כוונת הכותרת: "אין לימודים מחר בקריית גת, בבאר טוביה ובקריית מלאכי יש", לעומת

מה שחשבנו בהתחלה: "אין לימודים מחר בקריית גת, בבאר טוביה, ובקריית מלאכי".

אז זה היה חוסך לנו קריאה כפולה של שתי מילים. אבל פסיק אוקספורד הוא מעצבן, אז טוב שאנחנו חיים בעולמנו.

—–

ומעניין לעניין באותו עניין – פסיקים שלפני משפטי זיקה. כתבתי על כך בעבר. כשיש פסיק לפני משפט זיקה, משתמע שמה שלפניו מתאר אובייקט יחיד, ולאחר מכן רק מוסיפים לו תכונות ("פסוקית בלתי-מוצרכת"). השוו "יובל, ששונא את רכבת ישראל, נוסע באוטובוסים" עם "הבחור שלובש חולצה ירוקה נוסע באוטובוסים". בדוגמית שלפנינו (תוקנה כבר בינתיים, סחתיין עליכום טמקא ובושה עליי שלא צילמסכתי בזמן) שימוש שגוי בפסיק גורם לקורא לחשוב שיש רק בית כלבו אחד בישראל.

עשרות אלפים חובבי קניות הגיעו לכיכר ציון בירושלים לחזות בפתיחתו של "המשביר לצרכן ג'רוזלם" – בית הכלבו הראשון בישראל, המשתרע על פני 7 קומות.

בתקציר בפייס של המשביר זה עדיין מופיע

כוונתם היתה לומר שיש רק כלבו אחד בישראל שמשתרע על פני 7 קומות. הפיסוק הנכון – לוותר על הפסיק. ואם כבר אנחנו בעניין – "ג'רוזלם", המשביר? "ג'רוזלם", באמת? באמת, כאילו? "ג'רוזלם"? "ג'רוזלם". טוב. שיהיה.

Read Full Post »

היה כיף בערב דורבנות (כאן הפרומו וכאן הסיכום של אסף) והיה כיף לחזור להרצות על כתיבת עברית בכתב לטיני. לי אישית היה קשה לצמצם לחצי שעת הרצאה, והיה מעניין ומאתגר להרהר מחדש, אחרי כמעט 10 שנים, על איך באמת צריך לבסס חלופה מוצלחת להכתיב האשורי. תעתיק פונמי הוא אולי בסיס טוב להתחיל איתו, אבל הוא בטח לא יספיק.

כבר הזכרתי כמה מונחים שאי אפשר להבין בלי לצפות בהרצאה, אז הנה צפו ותהנו:

ובכן, לאן מכאן באמת? אמנם פניתי לבלשנות תיאורית (וזה גם פחות או יותר כל מה שאני עושה בבלוגנו זה) אבל עניין התקינה מתחיל לחזור לקסום לי, ואני מהרהר ברצינות באפשרות להציג תעתיק שלא יאבד מבנים בסיסיים בעברית (המקורית) ובכל זאת יבטא כמו שצריך את העברית המודרנית ואת איך שהיא מתפתחת.

כמובן שאת המחקר עצמו אני לא צריך להתחיל מאפס, אני די בונה על קריאת עבודת המאסטר של אילן גונן (תגיד לי בהתגובות אם מותר לי לקשר לעבודה עצמה :) תודה!), שעסקה באיתור העיצורים הפונמיים (=מבניים, אלה שמרכיבים את זה מה קוראים אותם "שורשים") האמיתיים של עברית בת-זמננו, והתבססות עליה בפיתוח האלפבית המוצע, תוך שמירה מקסימלית על העקרונות שבשקף האחרון של המצגת מההרצאה ועל עניין האסתטיקה – צורה רישית ומוקטנת (capital/lowercase) לכל אות, גודל אותיות אחיד פחות-או-יותר, הימנעות מסימני תנועה מיותרים.

אמשיך לעדכן כאן בדגש! (וכמובן, אין מקום מתאים יותר לויכוחים מאשר כאן בתגובות)

(ולא, לא שכחתי את ההרצאה מהשקת "עברית אינטרנטית". כשיהיה וידאו אכתוב גם על זה)

Read Full Post »

חברים שואלים אותי לא פעם על כללי כתיבה וסגנון, וחושבים שאני הכתובת כי אני לומד בלשנות, בעוד שבפועל לימודי בלשנות תיאורטית לא ממש עוזרים להכרת השימוש התקני בשפה. לרוב הם אפילו מזיקים לכך. זה לא שאני לא כתובת טובה לשאלות כאלה, פשוט הקישור הספציפי הזה מציק לי קלות. אז הנה, את האבן הזו גליתי מלבי כבר בהתחלה.

שאלה ששמעתי לא פעם נוגעת לפיסוק במשפטים ארוכים. באופן יותר ספציפי, לפני "ש" השימוש. אז לטובת השואלים, מצאתי דוגמה לא רעה לשימוש שגוי בפסיק לפני פסוקית: רביב דרוקר כותב בבלוגו היום:

שלא תבינו אותי לא נכון – בנקודה הזאת, אני מסכים לגמרי עם "מעריב". כחלון עשה הרבה דברים יפים בשוק התקשורת (אסור לשכוח שעוד לא היה לנו שר תקשורת לא פופולרי. מלימור לבנת וה"שמיים הפתוחים" ועד הרפורמות הצרכניות של אריאל אטיאס). למה הוא צריך להגזים בעוצמת ההתנגדות, שהוא עמד מולה?

הפסיק במשפט האחרון מעביר את המסר הלא נכון. לי עלו בראש המילה "מוקאוומה" ותמונה של בכירי חברות סלולר עטויי כאפייה מחזיקים קלאצ'ים. מה שהפסיק מרמז הוא שקיים מושג רלוונטי שניתן לקרוא לו "התנגדות", בהקשר זה, ואטיאס עמד מולה. הפסיק במקרה זה מקדים פסוקית לוואי לא-מוצרכת. שזו הדרך הבלשנית לומר שאם המשפט היה נגמר במילה "התנגדות", לא היתה בעיה. כמו שהמשפט "אליוט החביא את החייזר, שעדיין לא גילה לנו את שמו" יכול להיגמר במילה "חייזר". היתר פשוט מוסיף מידע.

המצב אינו כזה. תסכימו איתי שכשקוראים את המשפט של דרוקר, אחרי המילה "התנגדות" חסר משהו. מה שבא אחרי הפסיק הוא למעשה פסוקית לוואי מוצרכת. המילים "שהוא עמד מולה" מסבירים לנו באיזו התנגדות מדובר. כמו ש-"אליוט נכנס לבית שזהר באור ירוק" לא יכול סתם כך להיגמר במילה "בית", שכן סביר להניח שבהקשר יש כמה בתים, או בכל מקרה אין שום בית ספציפי. כך גם כאן. אמנם אפשר להשלים לבד את זהות ההתנגדות גם בלי הפסוקית, מתוך הקשר, אבל לפחות לדעתי ההקשר לא מספיק חזק כדי להבטיח הבנה מיידית לגבי זהות ההתנגדות המוזכרת.

Read Full Post »