Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘חומסקי’ Category

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.

לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.

כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".

תקציר הכתבה

אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.

כללים אוניברסאלים או נטיות

כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)

אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.

חקר הקוגניציה – לאן

מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.

יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.

מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!

בעיות

כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.

UG חיה מתה

אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.

בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.

אבל נגיד ש-

אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.

עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.

סיכום ביניים

דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–448. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

אתמול נמנעה כניסתו של נועם חומסקי לישראל מירדן, בדרך להרצאה מתוכננת באוניברסיטת ביר זית (כנראה בגלל שהוא סמולן עוכר ישראל, אבל מי יודע. משרד הפנים אמר שסיבה תינתן בהמשך, ואז טען שמדובר בטעות). למרות שהדעות הפוליטיות של חומסקי הן לא מעניין הבלוג, סביר להניח שאנשים רבים ירצו לדעת מה כל הרעש סביב החומסקי הזה ולמה הוא נחשב לבלשן כל כך גדול. זו אמנם עבודה לא פשוטה, לסכם מעל חצי מאה של עבודה בלשנית פורצת דרך; אבל גם בזמנים קשים כאלה צריך לשנס מותניים ולכתוב פוסט.

ההשפעה העיקרית של חומסקי נוגעת לאופן ההסתכלות על השפה כיכולת אנושית. רוצה לומר, בניית מערכת חוקים שיכולים לתאר תחביר של שפה טבעית. הרעיון הוא כזה: אם נולד תינוק בסין, הוא יגדל ויידע סינית בלי שאף אחד אי פעם לימד אותו סינית. הוא יידע לדבר עוד לפני שילך לבית הספר. אם נולדה תינוקת בישראל, היא תגדל ותדע עברית. כלומר, יש משהו משותף לעברית ולסינית, ובעצם לכל השפות הטבעיות. מעבר לכך: חומסקי אוהב לומר שהנכדה שלו יודעת לדבר אנגלית, אבל החתול של הנכדה שלו לא יודע, ולא משנה כמה תנסו ללמד אותו. העיקרון שחומסקי לומד מהתופעות האלה הוא ששפה היא עניין מוּלד – יש משהו במוח שלנו שמאפשר לנו לרכוש שפה על בסיס קלט מועט יחסית מהסביבה. חייו המקצועיים של חומסקי מוקדשים לנסיון להגדיר כיצד המנגנון הזה עובד.

קרדיט לאיור: אין לי מושג

חומסקי דיבר אנגלית, עברית ויידיש בילדותו. את התואר הראשון שלו עשה באוניברסיטת פנסילבניה אצל הבלשן זליג האריס, שעבד באותה תקופה על נסיון לאפיין את המבנה של השפה. חומסקי יישם את התיאוריה של האריס על עברית, ומאז לא הביט אחורה. אחד התוצרים החשובים של הדוקטורט שלו היה הספרון Syntactic Structures שהניח ב-1957 את היסודות למחקר בלשני שלם. בין היתר, מערכת האקסיומות שחומסקי הגדיר הצליחה לתאר במדויק בפעם הראשונה את מבנה מערכת פעלי העזר והפעלים המודאליים באנגלית (might have been going, should not have gone, did not go וכן הלאה).

מתוך אמונה ששפה היא יכולת מולד (ראו החתול של הנכדה שלו), חומסקי הפילוסוף כתב ביקורת חשובה על הגישה ההתנהגותית (behaviorism) של סקינר וטען שאין לה כל אחיזה במציאות בכל הנוגע לשפה, וכתוצאה מכך שהיא תיאורה חלשה באופן כללי. חומסקי המשיך לכתוב רבות בענייני פילוסופיה, למשל בנוגע להיסטוריה של המדע [גישה למנויים בלבד].

בחזרה לבלשנות, בשנות השמונים עולם התחביר יישר קו עם מסגרת ה-Government and Binding שחומסקי פיתח (ונטש עשור וחצי מאוחר יותר). אחד מעמודי התווך של הבלשנות החומסקיאנית הוא גישת Principles and Parameters (עקרונות ופרמטרים), ביטוי מפורש לעקרון המוּלדות: כשתינוק רוכש שפה אנושית, הוא כבר יודע מאליו מה העקרונות של כל שפה. למשל, שמשפט חייב לכלול נושא ונשוא. כל מה שנותר לו הוא ללמוד את ערכי המשתנים, או הפרמטרים: האם הפועל בא לפני הנושא כמו בעברית מקראית, או אחריו כמו באנגלית? האם שמות העצם קיימים בזכר ונקבה כמו בעברית, או גם במין סתמי כמו בגרמנית?

הכתיבה של חומסקי היא בעיה רצינית. לרוב היא מסובכת, מפותלת ודווקאית, וזה לא שהוא מפצה על כך בהרצאות שלו – הוא מרצה משעמם למדי, והוא אפילו מתגאה בזה; לדבריו, התוכן צריך להיות מעניין, לא המרצה.

בשנות התשעים חומסקי שינה כיוון ועבר לפתח את התוכנית המינימליסטית, שמרכיבה היום את הבסיס לרוב המחקר הבלשני התיאורטי. הרעיון המנחה במינימליזם הוא לשער מספר מינימלי של פעולות שהמוח עושה על מנת לבנות משפטים, ומהם לפתח את שאר התאוריה של התחביר. כמובן שמאז המינימליזם הפך להרבה יותר מורכב – פועל יוצא של הנסיון להכיל את כל התופעות של כל שפות העולם – אבל זו עדיין הגישה המובילה, גם אם חומסקי עצמו כבר בקושי מפרסם מאמרים בנושאי תחביר.

מפותל משהו

מי שקורא את הסיכום הזה עלול לטעות ולחשוב שחומסקי בא פעם בעשרים שנה, מנחית תיאוריה חדשה על עולם הבלשנות ומכתיב מה עושים הלאה. זה לא מדויק. ההשפעה של חומסקי עצומה, אין כל ספק, אבל זה בעיקר בגלל שהרעיונות שלו מושכים מאוד ומנוסחים בצורה שמעודדת שימוש בהם. עיקר העבודה הבלשנית נעשה ע"י בלשנים ברחבי העולם שאמנם מושפעים מחומסקי, אבל לא מהססים לשפר את הצעותיו ולפעמים להפוך אותן על ראשן. זה חלק מהיופי במחקר: לוקחים את מה שנראה נכון, זורקים את מה שלא.

כמובן שיש מי שלא מסכימים עם הדרך של חומסקי. בימיה הראשונים של התוכנית המינימליסטית טענו דיוויד ג'ונסון ושלום לפין שבעצם לא היתה שום סיבה לנטוש את מערכת Government and Binding. לטענתם, חומסקי החליט לשנות כיוון באופן שרירותי פשוט כי הוא חשב שמינימליזם הוא "נקי" יותר תיאורטית, ושאר עולם הבלשנות יישר קו באופן נרצע.

גם על המחקר הבלשני עצמו יש ביקורת רבה, כמתבקש בתחום מחקר אקדמי, ורבים מקוראינו ישמחו לספר עליה. אני יכול להעיד שלאחר שעיינתי הן בגישה הסטרוקטורליסטית (המנוגדת לחומסקי, אפשר לומר) והן בתיאוריות שנופלות תחת דקדוק גנרטיבי אבל אינן מינימליזם ושאר ירקות (כמו LFG), נראה לי שמינימליזם היא בכל זאת השיטה הטובה ביותר שיש לנו כרגע; אבל זה גם עניין של העדפה אישית. ניתֵן לוויכוח, אם וכאשר, להתחולל בתגובות.

אמנם ההשפעה של חומסקי על הבלשנות התיאורטית המודרנית לא תסולא בפז, אבל בעולם הוא מוכר בעיקר בתור הוגה דעות, פילוסוף ואפילו איש מדעי המחשב (בזכות היררכיית חומסקי המתארת את כושר הביטוי של שפות פורמליות שונות). וכן, חומסקי מבקר את מדיניות החוץ של ארה"ב על ימין ועל שמאל, הוא אנרכיסט, יש לו דעות מוצקות מאוד לגבי צרכנות ולגבי תקשורת המונים, אבל עבורנו הוא בראש ובראשונה בלשן. ולמי שבכל זאת מתעניין בפוליטיקה שלו: ראו פה.

Read Full Post »