Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘גיא דויטשר’ Category

ושוב אנו עם לקט אייטמים אשר קצרים מכדי להחזיק פוסט משל עצמם:

1. במסגרת אירועי מאהל הדיור ביקר את המחנאים ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. ומה היה לו לעשות שם? להיות קטנונולוג ו"להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה"", מדווח עפרי אילני בארץ האמורי.

2. בתוך עמנו אנו חיים, ואין דבר שיותר מעניין את האינטרנטים בימים אלו מאשר גוגל פלוס. אחת התכונות מעלות התמיהה של הרשת החברתית היתה הבחירה שלא לאפשר למשתמש להסתיר את מינו בהגדרות הפרטיות, אולם לאחר מעט לחץ מצד המשתמשים גוגל התקפלה. השאלה, כמובן, היא מה עושים עם עדכונים אשר מעצם ניסוחם חושפים את מינו של המשתמש, כמו בדוגמה שניתנת בוידאו: "Greg added you to his circle". באנגלית, הפתרון הקיים והזמין הוא "Greg added you to their circle". בסרטון הפתרון מכונה בכינוי המעליב Grammatically questionable: המקור, סביר להניח, הוא בספרי עצות לשוניות גרועים כמו של Strunk & White, בעוד הבלשן ג'פרי פולום הראה מזמן שמדובר במבנה ותיק שמתועד בכתביהם של כותבים מן השורה הראשונה זה מאוד שנים. יחד עם זאת, פולום שיער שהתופעה, שנקראת Singular They, לא תופיע לפני שם פרטי, אם כי הכיר בכך שישנן דוגמאות נגדיות. והנה לנו עוד כמה.

אבל בעברית? קפטן אינטרנט שתרגמו את הידיעה בחרו בתרגום "גרג הוסיפו אותך למעגל שלהם". מפוקפק מבחינה דקדוקית? לא ולא. אסון דקדוקי אמיתי. כפי שמראה התחקיר המעמיק שערכתי לצורך הפוסט, מתרגמי גוגל פלוס התמודדו יפה עם העניין ובחרו ב"הוסיף/ה". פתרון מקורי אחר היה יכול להיות "נתווספת למעגלים של גרג". אבל אז כבר היה נמצא מי שהיה מקטר על הסביל.

3. גיא דויטשר מתראיין במוסף סוף השבוע של כלכליסט על ספרו החדש, שסקירה שלו, מאת דפנה שיזף, פורסמה ממש בבלוג הזה. כפי שהעיר איתמר, כלכליסט בטיבם כשהם פשוט נותנים לגיא דויטשר לדבר.

(ואיתמר מעיר עוד:)

4. בדרך כלל אני נמנע מלכתוב כאן על המעבדה שלי כדי לשמור על הפרדה בין הבליגה ובין העבודה. אבל כשיש ראיון כל כך מוצלח עם ידידתי כריסטינה הילי, שעבדה אצלנו במשך שנה על השוואה בין שפת הסימנים האמריקאית ושפת הסימנים הישראלית, אני לא יכול שלא להמליץ. על שאר הראיונות שם כדאי לדלג.

(ויש סיום אופטימי:)

5. סוזי לוסן, מורה בבי"ס תיכון במילווקי, כתבה בשבוע שעבר על נסיונה ללמד שיעור בלשנות בבית הספר. התיאור שלה מעניין מאוד ונראה כמו קורס מבוא לבלשנות בתואר ראשון: קצת פונטיקה ופונולוגיה, קצת מורפולוגיה ותחביר, קצת שיטות כתיבה, קצת רכישת שפה, קצת סוציובלשנות וקצת בלשנות היסטורית. הרקע השונה של כל תלמיד גם תרם לשיעור. יפה מאוד. היא מצרפת בסוף משוב שכתבו התלמידים, ולפחות לטעמי הוא פחות מלהיב מתיאור החומר. ואצלנו האוניברסיטה הפתוחה הוסיפה בשעה טובה קורס מבוא לבלשנות תיאורטית.

[ת' לדפנה]

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 – דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

[פוסט אורח מאת אמיר אהרוני, כותב הבלוג "חיפושים כמשל"]

ביום שלישי הייתי בכנס "החינוך ביד הלשון: בין המחקר הלשוני לעשייה החינוכית" באוניברסיטת חיפה. חינוך לשוני זה הדבר שהכי מעניין אותי בבלשנות ובחיים בכלל, כך שכותרת הכנס כבר הייתה מספיקה כדי לגרום לי לרצות להגיע. עבור הרבה אנשים אחרים הסיבה להגיע היא הרצאת מליאה של גיא דויטשר, בלשן ישראלי שעובד בעיקר באוניברסיטת מנצ׳סטר, ושהתפרסם בזכות ספרו "גלגולי לשון". אבל מכיוון שאני עוף מוזר ואיכשהו טרם התגלגלתי לקרוא את הספר הזה, לא גיא דויטשר היה המגנט ששכנע אותי סופית לנסוע שעתיים לחיפה, כי אם רחל רוזנר.

מיהי רחל רוזנר? לפני מספר חודשים התחלתי לכתוב איזה מאמר שעוסק בניקוד (פרטים בקרוב) ורציתי להוסיף אליו פרק על הוראת הניקוד בבתי ספר. התקשרתי למשרד החינוך ושם הפנו אותי לרחל רוזנר, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ההיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ. אז ניצלתי את ההזדמנות לבוא להכיר מישהי שאכפת לה מחינוך לשוני עד כדי כך שהיא כתבה על זה דוקטורט. ההרצאה שלה בכנס עסקה גם היא בהיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ ועל ההשפעות של האפנות בבלשנות האקדמית על תכנית הלימודים הממלכתית. מאמר שמבוסס על אותה ההרצאה אמור להתפרסם בקרוב ואני מצפה לו בקוצר רוח.

אבל אל תחשבו, חלילה, שאני מזלזל בגיא דויטשר. לא הכרתי אותו עד עכשיו, אבל ההרצאה שלו הייתה אחת הטובות ששמעתי אי־פעם. היא לא חידשה לי הרבה; עבורי, הערך שלה מצוי בעיקר בזה שדויטשר הראה שאפשר להיות בלשן צעיר וכוכב ומרצה מבוקש בלי לשבור מוסכמות ולעצבן את הקהל באמירות מתריסות ובלי להיות מתנגד קיצוני לדקדוק פוסקני; לא להכעיס, אלא לפייס. הרצאתו עסקה בתסכול שחווים הילדים בשיעורי לשון כאשר מורים מתייגים משפטים שהם אומרים כ"שגיאות", אף־על־פי שלאותם הילדים המשפטים האלה נשמעים הגיוניים: "למה 'למרות ש־' אסור ו'מפני ש־' מותר? למה 'הואיל ו־' מותר ו'במידה ו־' אסור?".

לטעמי "הואיל ו־" לא הרבה יותר טוב מ"במידה ו־", כי שניהם משמשים לזיון שכל משפטי. מתקני לשון אומרים ש"הואיל ו־" תקין – אבל למה הם אומרים את זה? כי הם מצאו אותו במקורות העתיקים והמכובדים ואת "במידה ו־" הם לא מצאו שם. בשלב הזה בלשנים רבים היו פוסקים שאותם מתקני הלשון פשוט צריכים לסתום, כי כל מה שהם אומרים זה קשקוש מוחלט שאין לו שום קשר לבלשנות. דויטשר מסכים עם זה שתיקון "שגיאות" לשון והוראת לשון תקנית אינם קשורים לבלשנות מדעית, אבל טוען שזה לא הופך אותם לדברים אסורים באופן מוחלט. אלה דברים הגיוניים וצפויים, וכשהם נעשים בחכמה, הם אפילו רצויים מבחינה חברתית.

איך עושים אותם בחכמה? משלימים עם העובדה שלשון תקנית אינה הגיונית יותר מלשון "מדוברת": ב"שגיאות" בשפה המדוברת יש לרוב היגיון, והן נחשבות לשגיאות רק בשל הזיהוי בין דיבור כזה לבין שכבות נמוכות בחברה, ולהפך – הלשון התקנית הספרותית הגבוהה כוללת כל מיני סתירות והפתעות, שממשיכות להתקיים ולהיחשב "נכונות" רק בשל היוקרה שיש לספרים שבה הם כתובים. אם משלימים עם זה ומסבירים את האמת הפשוטה הזאת לתלמידים, זה חוסך להם את התסכול ועוזר להם להפיק מלימודי לשון תועלת. דויטשר גם סיפר שלפני מספר שנים בלשן אחד עשה תגלית מרעישה: שהלשון העברית שמדברים היום בישראל אינה אותה לשון שדיברו בה דויד המלך ורבי עקיבא, ולכן לא צריך ללמד את הלשון של דויד המלך בבתי הספר. דויטשר טען שהצגת הדברים בצורה כזאת מעידה על חוסר ההבנה המוחלט של אותו הבלשן במהות הבעיה: אם מודים שלשונו של דויד המלך אינה בדיוק הלשון שבה מדברים התלמידים, או אז דווקא כן אפשר ללמד אותה בתור לשון התרבות, משום שיש ביקוש לדבר הזה שנקרא "לשון תרבות". המורים פשוט צריכים להפסיק לשקר לעצמם ולתלמידים, ויהיה להם סיכוי להשיג את מה שהם רוצים – שהילדים יֵדעו את הלשון הספרותית הגבוהה והעתיקה. הוא לא הזכיר את שמו של אותו בלשן; נחשו לבד.

הרצאה מעניינת, אם כי לא לגמרי קשורה לחינוך לשוני, העבירה יהודית הנשקה. היא עסקה בייצוג של לשון הפריפריה הישראלית בספרות עם דוגמאות מהספר – ניחשתם נכון – "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. את הספר הזה כן קראתי, כי היה ברור שהמון בלשנים ירצו לכתוב עליו עבודות. המסר העיקרי של ההרצאה היה שהלשון של גיבורי הספר היא לא סתם עברית "נמוכה", אלא שמיוצגים בה בחכמה יסודות של ערבית יהודית מרוקאית, למשל "עזבתי" = "השארתי", "לקום" = "להתעורר", ועוד. אומנם הייצוג הזה לא בהכרח מהימן וייתכן שהוא חוטא למציאות, אבל – וזאת כבר תוספת שלי – אם מפעילים את הדמיון, כך אולי הייתה נשמעת השפה אילו בן־יהודה לא היה פרלמן, אלא אברג׳יל, כפי שמפנטז גלעד צוקרמן (ישראלית שפה יפה, עמ׳ 49).

הרצאה נהדרת נוספת הייתה זו של מיכל אפרת, שטענה שהילדים הם בלשנים קטנים. יש בזה כנראה ההשפעה מחומסקי, שטוען שדקדוק זו יכולת מולדת; לטענה הזאת יש מתנגדים רבים, אבל קשה להטיל ספק בטענתה של אפרת כי ילד שמתחיל כיתה א׳ כבר יודע המון על הדקדוק של השפה שלו, גם אם אינו יודע להגדיר מה זה פועל ומה זה נשוא. אפרת בדקה את תכניות הלימודים בלשון ומצאה שהן מתעלמות משפה מדוברות – "לפי התכניות, בשפה המדוברת אין דקדוק וסדר, אלא רק בשפה הכתובה", ושהיעדים של הוראת לשון נשארים באופן מתמיה ביותר זהים מכיתה לכיתה ואינם מתקדמים. אהבתי את ההרצאה, כי כשאנשים שואלים אותי דברים על לשון, אני תמיד משתדל לענות להם עם כמה שפחות מונחים מדעיים ולהראות לאנשים כמה לשון הם כבר יודעים.

הרצאה חמודה העבירה רביעה בסיס: היא דיברה על ההשפעה של העברית על הערבית המדוברת בישראל. אני אוסף לאט־לאט ביטויים כאלה כאן בדף "מעריב ערבים", אבל היא הביאה דוגמאות שאהבתי הרבה יותר: "טִיבּוּל נמרץ", "בנק הבועלים" ו"חִיבּוּשׂ בגוגל". מעבר לצחוקים, זאת הייתה הרצאה נהדרת, גם אם לא מאוד מחדשת, מצד הבלשנות התיאורית, כי חוץ מביטויים משעשעים היא גם הציגה תופעות מסקרנות בתורת הצורות ובתורת ההגה של העברית המדוברת, אבל מעט התאכזבתי מהמסקנה שלה: בסיס הביעה תקווה שהשפה הערבית תזכה למעמד מכובד יותר בישראל, בהתאם להיותה שפה רשמית – ועם זה אני בהחלט מסכים – וגם הוסיפה שהאקדמיה ללשון הערבית, שהוקמה בישראל לפני מספר שנים, צריכה לדאוג לכך שהערבית תישאר טהורה יותר וגם להמציא מונחים טכנולוגיים בערבית, כדי שהערבים לא יצטרכו להגיד בעברית "מזגן".

ובכן, זה בדיוק מה שהאקדמיה ללשון הערבית אצלנו לא אמורה לעשות, כי האקדמיה ללשון הערבית בסוריה עושה את זה עבור כל מדינות ערב ולפי ששמעתי, הולך לה די טוב. האקדמיה ללשון הערבית בישראל אמורה לחקור את הלשון של הערבים בישראל, עם ההשפעות הבלתי־נמנעות מכיוון העברית, ועם ההתפתחויות הפנימיות שבה. והיא צריכה לכתוב לה ספר דקדוק שלם ומסודר ולהנהיג לה כתיב תקני. כדי שדוברי הערבית בארץ יוכלו לנשום לרווחה ולדעת שהם מדברים בשפה אמתית שגם לה יש דקדוק.

ההרצאה האחרונה הייתה הפתעה גדולה: ליאור דגן הציג שיטה חווייתית לשימוש בשפה הערבית כדי להסביר תופעות בשפה העברית. הוא סיפר סיפור פשוט לילדים, כולו בערבית, והדגים לקהל איך אפשר גם להבין את הסיפור, גם ללמוד כמה דברים על דקדוק עברי וגם ללמוד קצת על תורת ההגה השוואתית בהרבה כיף.


אסיים בדבר חשוב שנאמר באחת ההרצאות, לצערי שכחתי של מי: אחת המטרות של תכנית הלימודים בעברית היא לטפח את הרגשות כלפי הלשון, מה שלא מוגדר כמטרה של לימודי האנגלית. משיחות עם תלמידי בית ספר של היום קיבלתי את הרושם שלכולם יש רגשות חיוביים כלפי אנגלית – אולי קשה להם ללמוד אותה, אבל הם חושבים שהיא שפה יפה. כי המוזיקה, הסרטים ואתרי האינטרנט שמעניינים אותם כתובים באנגלית. לעומת זאת, העברית מבחינתם היא בררת מחדל לא מי־יודע־מה מוצלחת. אז כן – ועכשיו אני לא מדבר בתור בלשן, אלא סתם בתור אחד שמשום־מה בוחר לגור בישראל – צריך לטפח רגשות כלפי העברית. אבל לא בגלל שזאת שפת התנ״ך, אלא פשוט כי זאת השפה שלנו.

Read Full Post »

פִתחו יומנים: גיא דויטשר ישא הרצאה בכנס החינוך ביד הלשון: בין המחקר הלשוני לעשייה החינוכית שייערך עוד שבועיים באוניברסיטת חיפה (7/12). יום העיון נראה מעניין מאוד גם ללא דויטשר, אבל נוכחותו היא כמובן סיבה כפולה למסיבה. מקורות יודעי דבר מוסרים גם שההרצאה האחרונה, של ליאור דגן, היא יהלום חבוי.

הח"מ יהיה שם (בכל זאת, הוא עובד שם ועדיין לא יצא לו לראות את אודיטוריום הכט מבפנים), אז אתם מוזמנים לבוא לומר שלום.

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

הבלשן ההיסטורי גיא דויטשר, שעל ספרו הנהדר "גלגולי לשון" השתפכנו כאן לא פעם, הוציא לאחרונה ספר חדש, Through the Language Glass. את ההקדמה ניתן לקרוא באתר של דויטשר, והיא מעוררת תיאבון – המחבר טוען שהוא יצליח לענות "כן" על שלוש שאלות שהתשובה עליהן היא בדרך כלל "לא":

  1. האם יש עוד מה לומר על הקשר בין שפה והתרבות שהיא חלק ממנה?
  2. האם שפה באמת מייצגת משהו מהותי לגבי התרבות ממנה היא באה, מעבר לשטויות כמו מספר המילים שיש לאסקימוסים עבור שלג?
  3. האם שפות שונות יגרמו לדובריהן לתפוש את העולם בצורה שונה?

טוב, אלה בהחלט שאלות מעניינות למדי ונגענו בהן לא אחת. עד כמה מצליח דויטשר לערער את יסודות הדקדוק האוניברסלי, שמניח קיומו של בסיס אחד לכל השפות הטבעיות? לא יודע, עוד לא קראתי את הספר. לפי ביקורת בגארדיאן, הספר מתמקד במידה רבה בהבדלים שיש בייצוג צבעים בשפות שונות; היזכרו בגווני הכחול של דוברי-האנגלית ודוברי הרוסית. למעשה, היזכרו בכל הרשומה ההיא. הביקורת מזכירה את ניסוי גווני הכחול, את ניסוי התפוחים והמפתחות ואת השבט קואוק תאיורה שמסמן זמן ממזרח למערב. על כל אלה קראתם כאן לראשונה! או לא לראשונה. אבל לפחות קראתם.

הספר ייצא בעברית בהוצאת חרגול/עם עובד בשנה הבאה (שאלתי אותם והם ענו בזריזות ובאדיבות). בבריטניה הוא יצא לפני שבועיים, ובארה"ב הוא ייצא באוגוסט. מי שמעוניין בטיפול מעמיק יותר בנסיונות לערער על הנחות יסוד חומסקיאניות מוזמן לחכות לפוסט הבא.

Read Full Post »

[שלום למי שהגיעו אלינו מהחברים של ג'ורג'! אנחנו בלוג שפה ובלשנות. אפשר למצוא מדגם מייצג למדי של הדברים שאנחנו כותבים עליהם בהיכל התהילה שלנו, ואם נעים לכם כאן אתם מוזמנים להישאר]

עוד קצת על פרודיקטיביות מבנית של שפות, ושל עברית בפרט.

גיא דויטשר, בספרו המופלא והמומלץ בעליל גלגולי לשון, מסביר איך הצורה הרקורסיבית של השפה יכולה היתה להתפתח: כדוגמה מובאות פסוקיות הזיקה (הילד שאכל את הבננה) והתחילית העברית ה-, שמשמשת בד"כ ליידוע אבל גם לשעבוד (הילד האוכל). השימוש השני הינו מוגבל ביותר ולבטח יותר מצומצם מהתחילית ש-: למשל, הפועל שאחריו חייב להופיע בצורת הבינוני (אי אפשר לומר *הילד האכל). ועדיין ניתן למצוא כאן כרונולוגיה סבירה – בהתחלה צירפה השפה שם תואר כלוואי לשם עצם (הילד הגבוה), אחרי זה איפשרה לצרף פועל בבינוני, אחרי זה את המשפט שבא יחד עם הפועל (הילד האוכל שלוש בננות טריות בחברת מכריו) ולבסוף הקצתה מורפמה שלמה, אשר (שממנה התגלגלה ש-), שרשמית הכניסה לחיינו את פסוקית הזיקה הבלתי-מוגבלת באפשרויותיה (הילד שאכל את הבננה שקנה אבא שלו בתרי זוזי בשוק שאחותו נשמעה בו יותר מדוכאת). הנקודה הקריטית בשרשרת הזו היתה הרחבת השימוש כך שיכלול פעלים. דויטשר קורא להם "פצצת אנרגיה סמנטית" (ומכאן כל הבננות בדוגמאות), ובלשנים קוראים להם פרדיקאט, שזה בערך נשוא: מילה שיכולה לרכז סביבה משפט שלם, עם הרבה שמות עצם כבעלי תפקידים (הם הארגומנטים).

אני רוצה להציע עוד דוגמה לפרודוקטיביות של השפה, ודווקא מכיוון של חטיף אנרגיה סמנטי ב-2.50 שקל בדוכן הקופות בסופר: שמות העצם.

אין טעם להציג בפניכם, קוראינו הנאמנים, את הביטוי קור כלבים. ולא יהיה זה מופרך לחלוטין להניח שממנו התפתחה הצורה המלבבת חם שועלים, שלמיטב ידיעתי התחילה את כל "טרנד השועלים" בשפה. כבר כאן שימו לב שהתרחש שינוי: לא חום שועלים אלא חם. מבנה הסמיכות (שכבר דיברנו על אי-מוצלחיותו בצורות חדשות בעברית המודרנית) פינה את מקומו לביטוי תוארי. אבל שם העצם כלבים עמד על שלו, ודרש בעל-חיים מספיק קרוב אליו שיעמוד במרכז הביטוי.

אלא שבקיץ 2005 חיי השתנו לבלי היכר, במאחז תקוע ד' אשר בפאתי גוש עציון. מיכאל, עמיתי לאבט"ש, אמר לי כך: נמסו לי השועלים. אמנם היה מספיק חם כדי לאפשר הבנה מילולית של המשפט, אבל אנו השומעים בחרנו באפשרות הפיגורטיבית, ואני התפעלתי מהמסע התחבירי הנוסף שעבר הביטוי האהוב: החום ביקש להפוך מתואר לפועל, מצא לו את הצורה הסמוכה-סמנטית (השורש נ-מ-ס), ושם העצם שועלים הוא הוא זה שעיצב את הביטוי לצורתו הסופית! הוא המוביל והוא המשגיח!

שועלים נמסים

שועלים נמסים

בצר לי אני מתוודה שמאז אותו שבוע לא שמעתי שוב את הפנינה הזו, אבל אנצל את הבמה כדי להודות מקרב לב למיכאל (השם המלא שמור במערכת, בקובץ סמוי) ולאחל לשועליו התמצקות מהירה.

(על הטעות הנפוצה של החלפת "התכה" ב"המסה" נדבר בהמשך. או לעולם לא, כי זה לא מעניין).

המשך…

Read Full Post »