Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘דע את בלשנך’ Category

שנת 2017 נחתמה והאגודה האמריקנית לבלשנות (ה-LSA) בחרה כמו בכל שנה את המאמר הטוב ביותר שהתפרסם בכתב העת שלה, Language. זו הזדמנות להיזכר בכך שבשנה שעברה הבחירה היתה קלה במיוחד: מאמרם של ג'ון ריקפורד ושריז קינג על דעה קדומה וגזענות ביחס התקשורתי והמשפטי לרייצ'ל ז'נטל, העדה המרכזית במה שמכונה משפט טרייבון מרטין (אבל למעשה היה מדינת פלורידה נגד ג'ורג' צימרמן). המשפט עצמו, אם יש צורך להזכיר, נגע לאירוע ב-2012 שבו ג'ורג' צימרמן (לבן-היספני) ירה בצעיר שחור לא-חמוש, טרייבון מרטין, באחד האירועים הזכורים יותר מקרב אירועי הירי של השנים האחרונות נגד שחורים בארה"ב.

המאמר עצמו הוא מופת של עבודה סוציובלשנית: הוא משלב תיאור מדעי מדויק עם היבטים חברתיים ומשפטיים, מנסה לא לשפוט את מי שלא זכה לחינוך בלשני מעמיק אבל שופך קיתונות של ביקורת כשמגיע. והמאמר חשוב. אני מביא כאן את עיקרי המאמר שמבוסס על נאומו של ריקפורד בכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לבלשנות לפני שנתיים. את הנאום עצמו אפשר לראות (באיכות בינונית) כאן ואפשר גם לקרוא רשומה באנגלית שמביאה את קיצור העניינים כאן. בסוף אני חוזר בקצרה להעלות כמה שאלות לגבי תרחישים דומים בארץ, ואשמח לתגובות בעניין.

להגים בבית המשפט

הרעיון המרכזי שחוזר במאמר הוא שאף אחד לא התייחס לז'נטל ברצינות (במיוחד לא חבר המושבעים) בגלל שהם סלדו מהצורה שהיא מדברת: היא דוברת את הלהג העיקרי בו מדברת הקהילה השחורה בארה"ב, African American Vernacular English, דהיינו הניב האנגלי של אפריקנים אמריקנים או בקיצור AAVE. אבל את המאמר ריקפורד וקינג פותחים דווקא עם כמה דוגמאות מהיחס למיעוטים דוברי אנגלית בתיקים שהתנהלו במדינות אחרות, כולל עדים אבוריג'ינים באוסטרליה ועדים מרקע ג'מייקני בבריטניה. למשל, במקרה אחד הצורה שבה עד אמר את המילה ground 'קרקע' נשמעה לקלדן בתור gun 'רובה'. חשוב להזכיר כאן שאמנם מערכת המשפט בארה"ב מכבדת שפות שונות ומתעלמת מ"להגים" כמו AAVE, אבל אנחנו יודעים שההבדל בין שפה ודיאלקט הוא מלאכותי-פוליטי: שפה היא פשוט דיאלקט עם מספיק כוח כדי להיחשב לדרך "הנכונה" שבה מדברים.

האנקדוטות מעניינות ומבהירות את הנקודה אבל חשוב לציין אלה רק המקרים שהתגלגלו לספרות המקצועית. קל לנחש שמקרים רבים נוספים לעולם לא זכו לחשיפה הראויה להם. עוד נקודה מעניינת שמגיעה בסוף סעיף 2 של המאמר היא שהממשל האמריקני גייס מתורגמני AAVE במסגרת מבצע אכיפת סמים בדרום-מזרח ארה"ב ב-2010, אבל לא ממהר לגייס מתורגמנים עבור נאשמים בבית המשפט. בהקשר הזה המאמר מצטט את הסוציובלשן וולט וולפרם, שמזכיר כי האחריות לתקשורת ברורה נופלת איכשהו תמיד על המיעוט הלשוני/חברתי/פוליטי.

עדותה של ז'נטל

נחזור למשפט עצמו. תוכן העדות של ז'נטל מוכר לנו בינתיים ועיקרי הדברים מצביעים על אשמתו של צימרמן (לכאורה, בטח לכאורה): מרטין רץ הרחק מצימרמן ולא לכיוונו; הוא לא היה חמוש; הוא פחד ולא ידע למה עוקבים אחריו. מה שעוד מוכר, למרבה הצער, הוא התגובה הציבורית הארסית לעדות שלה. לא לתוכן, כמובן, אלא לצורה שבה היא דיברה. מבין כל העלבונות שהוטחו בז'נטל, הבולטים ביותר בהקשר הנוכחי הם אלה שקראו לה אידיוטית אשפתות גמגמנית. מה שעולה מהתגובות האלה, ונמצא באופן מפורש בכמה מהן, הוא שז'נטל כביכול מדברת אנגלית "שבורה": היא עושה "טעויות", היא "שוגה" שוב ושוב. הטיפול של ריקפורד וקינג בעניין הזה הוא טיפוסי עד כדי שיעמום עבור כל מי שלמד קורס בבלשנות: הם יושבים ומנתחים את הפונולוגיה, המורפולוגיה, התחביר והלקסיקון של ז'נטל במהלך העדות שלה (סעיף 3 במאמר). הם מסתמכים על ספרות מקצועית בת עשורים, מודדים תנועות והברות, מסרטטים גרפים ומנתחים את הפעלים והלוואים, בדיוק כמו שבלשנים עושים עם כל שפה אחרת. הדוגמאות רבות ולא אחזור עליהן כאן. התוצאה היא מערכת חוקים מורכבת למדי אבל עקבית להפליא, בדיוק כמו שמערכת השורשים והבניינים בעברית או מערכת פעלי העזר והזמנים באנגלית עקביות עד כדי שעמום. כמו שהמחברים מציינים לאורך המאמר, זו מסקנה מובנת מאליה עבור בלשנים אבל לא בהכרח עבור הציבור הרחב.

הקטע בעדות שבאמת העביר את חבר המושבעים על דעתו הוא כשז'נטל ציטטה את מרטין, שבתורו התייחס לצימרמן בתור nigga ו-creepy-ass cracka. אל מול הזעזוע הקדוש של חבר המושבעים הלבן, המחברים מסבירים בנינוחות שהמילה הראשונה כבר מזמן תועדה ככינוי לכל גבר שהוא, בלי קשר לגזע או צבע עור, ושז'נטל עצמה הסבירה את השימוש הזה באופן מפורש. הצירוף השני גם לא הרעיד את אמות הסיפים הבלשניות: creepy, משום שמרטין פחד. הסיומת ass משמשת להדגשה, ורבות נכתב בשנים האחרונות על התחביר שלה. ולבסוף cracka, אכן בתור מילת גנאי ללבנים. השילוב ביניהן גרם למצב פרדוקסלי שבו גזענות יוחסה למרטין, ולא למי שרדף אחריו וירה בו.

בסעיף 4 של המאמר מתועדות שלל דרכים שבהן חבר המושבעים התעלם מעדותה של ז'נטל או התייאש מלנסות ולהבין אותה. ההקשר המדעי המובא כאן הוא מחקרים על אי-יכולתם של אמריקנים לבנים להבין AAVE, נושא שתועד וכומת ממספר היבטים. כדי לחתום את החלק הזה, המאמר מזכיר את הספרות המקצועית שמדברת על דעות קדומות אותן אנחנו מבססים כלפי מיעוטים על סמך המבטא או הלהג שלהם, כש'אנחנו' כאן מתייחס הן למורים לבנים בבתי ספר בארה"ב והן לאנשי הנמבה והקלבארי בניז'ר.

סיכום

בשלב זה של הדיון ברור למדי שעדותה של ז'נטל לא נלקחה ברצינות. אם הייתה נלקחת ברצינות, אולי גזר הדין היה שונה בתכלית (צימרמן זוכה). בעמודים האחרונים של המאמר מנסים ריקפורד וקינג לבודד מספר המלצות להמשך. בין היתר הם חוזרים לטענה הפסולה לפי ז'נטל היא אנאלפבתית ומציבים אותה בהקשר של מחקרים רבים על הדרך הטובה ביותר ללמד מיעוטים ואכלוסיות נחלשות (גירסת בזק: אין שום מניעה ללמד מיעוטים בשפה שלהם או בלהג שלהם, ודווקא יש בזה מספר יתרונות). כמו כן, הם מעודדים את הקהילה הבלשנית עצמה לגלות יותר אחריות כלפי שפות מיעוטים וכיצד הן נתפסות (או במילים אחרות, stay woke).

שאלה אחת שעלתה אצלי לקראת סיום נוגעת לגבי המצב בארץ, וכאן אני מודה שאני לא מכיר את הספרות בנושא. אם נאשמת או עדה בבית המשפט אומרת "שני שקל" או "לשים סוודר", האם סביר יותר שנתייחס אליה בזלזול? או לגבי מבטא: אני יכול לשער שהגייה מזרחית עשוייה להיתפס כיוקרתית פחות מהגייה אשכנזית, אבל מצד שני אנחנו גם יודעים שהגייה מזרחית נתפסת פעמים רבות כאותנטית יותר. ומה לגבי נאשמים ערבים ורוסים שהעברית שלהם אמנם ילידית אבל עם מבטא? וכמובן, המצב ודאי גרוע יותר בקרב נאשמים שעברית אינה שפת האם שלהם ועושים טעויות של ממש, כאלה שנובעות מאי-שליטה בשפה. אנחנו הרי יודעים שאפילו שפות שחיו בקרבנו במשך מאות שנית, כמו ערבית, נתפשות היום כשיקוץ. אתפלא אם המרכיבים האלה לא גורמים לעיוות הדין.

John R. Rickford and Sharese King (2016). Language and Linguistics on Trial: Hearing Rachel Jeantel (and Other Vernacular Speakers) in the Courtroom and Beyond. Language 92(4):948-988.

Read Full Post »

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.

Read Full Post »

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.
אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

המשך…

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

נעצבתי לשמוע היום על פטירתו של פרופ' יהודה פאלק ז"ל, חוקר בחוג לבלשנות באוניברסיטה העברית. פאלק היה – בין שלל תפקידיו והישגיו – אחד החוקרים הפעילים במסגרת התיאורטית LFG (דקדוק לקסיקלי-פונקציונלי), שאותה טיפח במשך שלושה עשורים. התיאוריה הזו נותרת גם היום אחת האלטרנטיבות הרציניות והמבוססות לתחביר החומסקיאני המיינסטרימי.

בין פרסומיו הרבים חיבר פאלק ספר מבוא ל-LFG, שהצטיין בשפה קריאה ומזמינה. ועל כך אנקטודה קצרה: לפני כמה שנים זכיתי לבלות סמסטר בחוג לבלשנות חישובית באוניברסיטת היידלברג, שם עבדו בעיקר עם LFG ולמדו מהספר הזה. פגשתי שם לא מעט סטודנטים מעניינים, אבל כשסיפרתי להם שאני מישראל ביקשו ממני כמה מהם, ספק בצחוק ספק ברצינות, דבר אחד: למסור ד"ש לפרופסור המפורסם יהודה פאלק כשאני מגיע לעיר הקודש ירושלים. כך נכרכו זה בזה שמו של פאלק, מפעל חייו האקדמי ועיר מגוריו. נראה לי שזה היה מוצא חן בעיניו.

Read Full Post »

וואו. כריס מאנינג ודן ג'ורפסקי, שני בלשנים חישוביים מוערכים מסטנפורד, מלמדים קורס בעיבוד שפה טבעית, בחינם, דרך האינטרנט, החל מה-23 לחודש. הם חוקרים כל כך מוכשרים, והרעיון הזה כל כך מלהיב, שזה שווה פוסט שלם רק בשביל קישור אחד: כל הפרטים כאן.

מומלץ לצפות גם בסרטון הקצר שבו שני החוקרים מזמינים אתכם לקורס; הוא נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים משני מדעני מחשב שמושיבים אותם מול מצלמה ונותנים להם לדקלם טקסט. זה כה חמוד.
אז כדי שהפוסט הזה לא יהיה חסר כל תוכן משל עצמו, הנה חידה: ישנן 4 טעויות בכתוביות (האוטומטיות?) של הסרטון ביוטיוב. מה הן?

רמז: שלוש הן של מאנינג — כנראה בגלל המבטא האוסטרלי — ואחת של ג'ורפסקי.


Read Full Post »

Older Posts »