Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘בלשנות השוואתית’ Category

עוד קצת לטינית כפי שלמדתי עליה מספרו של ניקולס אוסטלר, עד אין-קץ (סיכום אותו ספר על רגל אחת: מעניין, אבל יבש. בכל זאת, ספר על לטינית).

באירופה הקלאסית היו קוראים לשיעורי שיעורי תחביר ולטינית נכונה grammatica. בואו נראה מה קרה למילה הזו מלבד הפיכתה למילה המוכרת grammar. ובכן, למילה יש את סיומת הנקבה -ica (זו לא תמיד סיומת נקבה, אבל היא כן במקרה הזה). בצרפתית ישנה (אותו להג וולגרי של לטינית, רצוף שגיאות ושיבושים מחרידים), חל הקיצור aire < ica. כך medicum הפך ל-mire ו-mathematicam (במקור בכלל או לחילופין artem magicam) הפך ל-artimaire.

באופן דומה נתקבל הצורה grammaire. מה מעניין בה? שכל ההתעסקות הזו של המעמדות העליונים במילים, משפטים וכללים היתה משהו משונה וקסום ביותר, כך שהמילה עברה לשפות אחרות עם שינוי קל בצליל ובמשמעות: gramarye באי הבריטי ומאוחר יותר פשוט glamour בסקוטלנד, במשמעות "כישוף ולחשים".

בינתיים בצרפת, grammaire עברה עוד שינוי ל-grimoire, מילה שמשמעותה באנגלית מודרנית "ספר לחשים".

קשה לי להחליט איזה פן בסיפור הזה אני אוהב יותר: את זה שהמילה glamour מקורה ב-grammar בגלל שמדובר בעניין מכושף ומסתורי; את זה שדקדוק הוא למעשה, מעצם הגדרתו, משהו מלא זוהר; או את זה שיש לנו עוד דוגמה למילה שעברה שינויי משמעות לא קטנים במרוצת השנים, אבל אף אחד לא נתקף זעם מילים ולא חושב לטעון שזו מילה מגוחכת שאסור להשתמש בה.

ובצדק. glamour היתה מילת השנה לשנת 1720.

Read Full Post »

תודה לכל מי שעקב במהלך היום. תודה דגשית גם לבן לי על עדכוני הטוויטר (http://twitter.com/dageshkal‏ , כן?) וליובל על החברה. מחר אעביר לו את שרביט העדכונים ואם היום השני של הכנס יהיה מוצלח אפילו חלקית יחסית ליום הראשון, מצבנו יהיה טוב.

והנה הסיכום המתגלגל:

18:00‏ והיום הראשון תם עם הרצאה מעניינת של יועד וינטר על כינויים חוזרים וטיפול בסקולם (יובל יסביר כבר מה זה). סיום הולם ביותר. וגם, נראה לי שזיהיתי מגמה או לפחות תופעה: בלשנים תיאורטיים שלא מתביישים למצוא דוגמאות ודוגמאות-נגד בגוגל. יובל רק מציין בצדק שבאינטרנט הגדול והמפחיד קשה לפעמים לדעת אם מדובר בדובר יליד או לא.

16:15‏ סשן צהריים אינטנסיבי היה לנו.
רועי גפטר בודק נושא אהוב, צירופי שייכות כמו "נפל לי הארנק". הוא הציג ניסוי שתומך בתיאוריה לפיה התקינות של משפטים כאלה (השוו *נפל השיפוצניק לחיים) נובעת ממאפייני השייכות: חי/דומם, מסוים/לא וכו'.
עידית דורון שמה לה למטרה לעורר את המחקר השמי עם תיאוריה איקונוקלסטית על ארגטיביות בניאו-ארמית.
ואורה מטושנסקי עשתה להטוטים תחביריים כדי לנסות ולתת תיאור אחיד לשימושים השונים של same‏ ומקבילותיו בשפות נוספות. אם כבר אורה, נזכיר בהזדמנותאת בדיחות-התחביר ובדיחות-חומסקי בדף הבית שלה,‎ ‎http://www.let.uu.nl/~Ora.Matushansky/personal/personal.html.

13:45 בלוגרי שפה נוספים כאן: גבי דנון ועידן לדנו. אני לא שואל אותם למה הם לא בולגים יותר על שפה כדי שהם לא ישאלו אותי למה אני כן.

13:30 מה יש לאכול בבר אילן? אין בשר! מזל שהיתה שווארמה מעבר לכביש. ‏

‏12:30 הפסקת צהריים, במהלכה אני מגלה שבן לי דרש ממני להשתמש בפחות סימני קריאה. מה לעשות, בלשנות זה מלהיב. וגם בורקס.

אולגה קגן מנסה למצוא מאפיינים לתחיליות פעלים ברוסית ולהצרין את כולם באמצעות פעולות על קבוצות. בעצם לא הכל, במידת האפשר. הרצאה סולידית ביותר, אחשוב על זה בהקשרי שפות גרמאניות.

11:20‏ אני מרגיש לא בנוח עם כל כך מעט תחבירנים וכל כך הרבה סמנטיקאים. פינטר מייעץ: "כשאתה במיעוט תשתוק". אבל מספיק פוליטיקה.

11:05‏ ברברה פארטי, סמנטיקאית מדופלמת, סיפרה על הבדלי נומינטיב/גניטיב ואקוזטיב/גניטיב ברוסית. ההבדלים ניתנים להוסבר ע"י התייחסות לכלליות של שם העצם או הפעל במסגרת של הלבנה סמנטית. במילים אחרות: הבנתי את כל ההרצאה הראשונה! ווהו! ויש כיבוד! ווהו!

09:25‏ אחרי סיבוב קצר בקמפוס נפתחה ההרשמה. אז ספרון אבסטרקטים יש, קפה יש, הרשמה יש, האינטרנט עובד ועכשיו הכל מוכן לאירוע המרכזי – ביאת הפינטר!

וזה מה שכתבתי לפני הכנס:
09:00 בוקר טוב לכולם. היום יום חג לקהילת הבלשנות הישראלית: היום ומחר נערך בבר-אילן הכינוס העשרים ושישה של האגודה הישראלית לבלשנות תיאורטית.
היום הוא גם יום חג לדגש קל: הלייב בלוגינג הראשון שלנו! שדרי הקווים שלנו תופסים את מקומם וישתדלו לדווח מהכנס. הרשומה הזו תתעדכן ככל שהיום יתקדם. אם נצליח.

Read Full Post »

דסק הלטינית של הבלוג לא היה פעיל במיוחד לאחרונה אבל כידוע, אימפריות נופלות לאט, והיום הוא שמח לשלוף מספר אנקדוטות מהספר עד אין-קץ (Ad Infinitum) של הבלשן ניקולס אוסטלר. אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בהשפעת השפה האטרוסקית על הלטינית, רגע לפני שהרומאים השתלטו על אגן הים התיכון כולו והפכו חלק נכבד מעולם לדובר לטינית. היום אספר לכם על השפעת האטרוסקית על הלטינית, ותסמכו עליי שיש סיבה שתתבהר בסוף.

דרך טובה להתרשם מהשפעת תרבות אחת על תרבות אחרת היא לפי מספר המילים שהאחרונה שואלת ממנה. כך למשל יש באנגלית שני שמות לחיות רבות: השם הגרמאני המקורי לחיה, ושם צרפתי לצורתה המבושלת והאכילה (השוו pork-pig, beef-cow, poultry-chicken, וכן הלאה); ומונחים אנגליים רבים בתחום הספנות הגיעו במקור מדנית. לפי אוסטלר, ניתן להתרשם מהקידמה האטרוסקית – שבאה לידי ביטוי באמנות המפותחת שלהם – גם לפי המילים שלטינית אימצה. אלו היו בעיקר שמות עצם שתיארו את מנעמי החיים מהם נהנו האטרוסקים או את הטכנולוגיה המפותחת שלהם, וכדאי לזכור שאין קשר משפחתי בין אטרוסקית ולטינית. רבות מהמילים תהיינה מוכרות לדוברי שפות אירופאיות כאלה ואחרות (חלקן מקורו ביוונית). אם כן, כך נהגו הרומאים בהשפעת האטרוסקים (עמ' 36-40 ונספח ב'):

הם שייטו (gubernāre) והטילו עוגן (ancora), חגגו את נצחונותיהם (triumphāre) בעזרת תקיעה בחצוצרה (tuba) וכישפו (fascināre) את כל מי שפגשו. בבתיהם היו מבואות (atrium), עמודים (columna), חלונות (fenestra), ארונות (cella), צריחים (turra) וביבי שופכין (cisterna). כדי להאיר את דרכם היו משתמשים במנורה (lanterna) וכך היו מגיעים בבטחה לחנות או למסבאה (taberna).
חוש האופנה המשובח שלהם הוביל אותם לחבוש כובעים (cappa) ולהדק חגורות (balteus). הם אהבו ללבוש סגול (purpurissum), צבע הוורד (rosa). גם המטבח שלהם (culīna) היה תאווה לשפתיים, במיוחד הגבינה (caseus), כפי שיודע כל מי שביקר בטוסקנה.
בזמנם הפנוי הם העלו הצגות בזירת חול (harēna) בכיכובם של שחקנים (histriōnes) שדיקלמו מונולוגים (sermōnes), אפילו בסתיו (autumnus) הקריר.
על כל זה הם יכלו לספר במכתביהם (elementum), ובלבד שנתנו להם כותרת (titulus).

מספיק אטימולוגיות אטרוסקיות להיום. כידוע לכולנו, השפה העברית סובלת קשות מהשפעת האנגלית: מילים שאולות רבות מגיעות מאנגלית למרות שיש מקבילות עבריות ראויות, מבנים תחביריים משתנים ללא סיבה, העילגות משתלטת על חיינו, ילדים לא יודעים איך לכתוב, בלה בלה בלה בלה בלה. בלה בלה. מדי פעם יצא לנו להיאנח מול הצהרות מעייפות כאלה ואחרות ולנסות להסביר בסבלנות, אבל כמובן שזה לא עבד. אז הפעם אנסה מכיוון הפוך.

לאחרונה שמתי לב לטרנד: קטנונולוגים שאומרים "זה לא שאני טהרן, ברור לי ששפה משתנה תדיר, אבל כשאנשים אומרים X זה ממש מפריע לי כי זה לא נכון". מה שמשונה הוא שלקטנונולוגים לא אכפת שצרפתית, איטלקית, ספרדית ושאר שפות משעממות הן שיבושים של לטינית. לא יודע למה – כנראה שאם אמרו לך שצרפתית היא שפה מכובדת ואצילית, לא אכפת לך שהיא בעצם ערימה של שיבושי הגייה קשים של לטינית שמסתכמים בכך שמתעלמים מההברה האחרונה בכל מילה מקורית. בעיני הקטנונולוגים, התהליך שעבר על איטלקית בדרכה מלטינית לאיטלקית מודרנית הוא בסדר, אבל שיבושים שמתקבעים בעברית הם אסורים בתכלית האיסור. גם לי מפריע כשאנשים אומרים "אני ירשום" במקום אני "ארשום", אבל ברור לי במה מדובר: במשלב לשוני מסוים שעם הזמן יהפוך לנורמה. עוד כמה עשורים, לאף אחד כבר לא יהיה אכפת.

אני לא יודע אם היו קטנונולוגים רומאים שהתלוננו על כל המילים שבני עמם ייבאו מאטרוסקית כשהאחרונה היתה התרבות הגבוהה, לפני שהלטינית הפיצה את אוצר המילים שלה עצמה ברחבי אירופה וצפון אפריקה. אולי הם הבינו מה שאנחנו לא רוצים להבין: כל שפה שואלת מילים משפות אחרות איך ומתי שבא לה, וכל שפה משתנה איך ומתי שבא לה.

עד כאן התקוממותי הדו-שבועית נגד הקטנונולוגים. בקרוב, כמובטח, נספר לכם איך השפה האנגלית הגיעה למצב בו היא נמצאת היום. רק אצלנו, בדגש אטרוסקי!

Nicholas Ostler (2007). Ad Infinitum: A Biography of Latin and the World it Created. London: Harper Press. 382pp+xvii.

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

נישאים על גלי ההדף של אירוע יומולדת לדורבנות, רוביק רוזנטל וגלעד צוקרמן ממשיכים להִדיין, כשהפעם האכסניה היא הבלוג של ידידתנו תמר עילם גינדין. צוקרמן קיבל אכסניה לפרט את התיאוריה ההיברידית שלו, ואני נחפזתי להגיב לכל פוסט-אורח שלו שם, משום שאני עצלן מכדי לעשות את זה כאן שלא רציני לקטול את התיאוריה שלו בבלוג שלי מבלי שקראתי את הספר עצמו מהתחלה ועד הסוף. למרבה המזל, אצל תע"ג יש לצוקרמן הזדמנות למחזר את מיטב טוריו ומאמריו ואפשר להגיב לכל נקודה ונקודה. הנה הפוסט הראשון, על דוברים ילידים (שעם רובו אני מסכים), והנה הפוסט השני, על מורפולוגיה (שעל רובו אני חולק).

Read Full Post »

בהארץ הזמינו אותנו בסופ"ש האחרון להכיר את דניאל פינר, חברו של הרוצח ג'ק טייטל (חיים לוינסון, 4/12/09). פינר דנן הוא בחור מעניין למדי המחזיק, איך נאמר, בדעות מסקרנות שאינן בהכרח מהוות חלק מהקונצנזוס. למען האמת, כשקוראים את המונולוג שלו נדמה שמדובר בסאטירה ולא באדם אמיתי. כך הוא מציג את עצמו:

פה בכפר תפוח אני רואה את שכם, איפה שהתחילה ההיסטוריה היהודית. מצד אחר של תפוח אני רואה את בקעת הירדן, את הרי עבר הירדן, שבינתיים נמצאים תחת הכיבוש ההאשמי הבלתי-חוקי שהומצא על ידי בריטניה. אני מסתכל לצד שני ורואה את הזיהום-אוויר של גוש דן ואני נזכר למה אני לא חי שם.

כמובן שאנחנו לא כאן כדי לדון בדעותיו הפוליטיות-תאולוגיות התמוהות של פינר. אנחנו כאן כדי לדון בדעותיו הלשוניות-קטנונולוגיות התמוהות! נתחיל מהפשוט ונמשיך למהותי באמת.

תנאי בטל

משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.

פינר מתקטנן על ההבדל בין אם ואילו, וקטנונולוגיה כזו באמת מכניסה אותי לטראומה. הנקודה כאן היא שאליבא דפינר זהו תנאי בטל, בסגנון "לו הייתי רוטשילד" או "אם הייתי לוקח את המטרייה לא הייתי נרטב אתמול" – זה תנאי שמתייחס לעבר ולא יכול להתממש. נהוג לציין תנאי בטל עם המיליות לוּ או אילו. אבל אם מתקטננים, אז עד הסוף:

  1. בעברית מודרנית נהוג להשתמש באם במקום אילו או לו. פינר לא חייב לאהוב את זה, אבל זו עובדה בשטח.
  2. כך או כך, מבנים כמו "אם היית מבין" קיימים בכתיבתם של ברדיצ'בסקי, מל"ל, פיינברג, אחד העם ופרישמן. (ותודה לפרויקט בן-יהודה, כמו תמיד)
  3. חיפוש שטחי ביותר בתנ"ך העלה – בלי להיכנס להקשר כרגע – את תהילים נ' י"ח: אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ; וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
  4. אבל אפילו אם פינר צודק בהתקטננות, הוא עדיין לא מבין את המצב של המשפט. מבחינת פינר זה היה תנאי בטל – אין סיכוי שהוא אי פעם יוכל להבין כמה חמור המצב שלו בצורה בה התכוון לכך החוקר, ולכן זהו תנאי שאף פעם לא יתממש; ובהתאם, צריך לומר לו או אילו.
    מנגד, החוקר התכוון לתנאי רגיל שעשוי להתממש: אם פינר יבין את X, אז יקרה Y. במקרה כזה, בהחלט מותר לומר אם.

דרך אגב, פינר, "הכנסתי כמה מהם לטראומה"? איזה אנגליציזם. מה רע ב"גרמתי להם נזק נפשי"?

לאומנות לקסיקלית רלטביסטית דרמיניסטית

"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.

יש כאן סלט של שני דברים: ראשית, "אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר", עניין שמחזיר אותנו לספיר-וורף. האם זה אומר שאילמים לא יכולים לחשוב ישר? האם זה אומר ששוטה-עילוי כמו כריסטופר, שלומד שפות חדשות לגמרי תוך יום אבל לא מסוגל לקשור את שרוכי נעליו לבד, מסוגל לחשוב ישר?

שנית, פינר טוען שעברית היא השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוהים. זה רעיון שיכול לשפוך אור על סוגיות רבות בבלשנות ההשוואתית המודרנית, אז אשמח אם פינר יוכל לספק מראי-מקום למקורות שלו.

פרגמטיקה בשירות הרטוריקה

אם עד עכשיו צחקנו ונהנינו, אפשר לגשת לעיקר. לא מזמן דיברנו על דברים כמו גרירה וקדם-הנחה שמתארים את הקשר הרעיוני בין שני משפטים. נוסיף הפעם את האימפליקטורה. נזכיר בקצרה: בגרירה, משפט א' גורר את נכונות משפט ב'. אם אני אומר את משפט א', בבלוג שלי אני כותב על בלשנות, המשפט הזה גורר את משפט ב', יש לי בלוג. משפט ב' חייב להיות נכון. לעומת זאת, אימפליקטורה רק רומזת שמשפט ב' נכון – מותר לו להיות לא נכון. אם נישאר עם הדוגמה הקודמת, משפט ב' יכול להיות אני לא כותב על חיי הפרטיים. זו הנחת העבודה שלנו, אבל אם אני דווקא כן אכתוב פוסט על מה אכלתי היום לארוחת בוקר, זה לא יסתור את נכונות משפט א'.
בסוף הפוסט הזה צירפתי עוד כמה קישורים בנושא, ואם יש פרגמטיסטים בקהל הם מוזמנים להרחיב (בתגובות או בפוסט משלהם).

בשביל מה זה טוב, כל הקשקושים האלה? כי ככה אפשר לקרוא בין השורות ולנתח בדיוק מה פינר אומר לאורך כל הכתבה. לא נזהה כאן את כל הגרירות וקדם-ההנחות של פינר אלא נשאיר את זה כתרגיל לקוראים. הנה דוגמה קטנה.

בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.

זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

חוק פינר

משהו אחרון לקראת סיום, רק כדי שנוכל להתקטנן עוד קצת. את דעתו על יצחק רבין פינר מביע לא רק בשירה אלא גם בפרוזה:

אני לא מזכיר את שמו של אבו-יובל באותה רמה שאני לא מקלל ולא משתמש במלים גסות. יש הלכה מדאורייתא, את שם אלוהים אחרים אל תזכירו. הרביניסטים עשו מאבו-יובל אליל ואני נוטה לא להזכיר את שמו. מי שכל תפיסת עולמו זה השמדת יהודים, שזה רמה יחודית, אני אומר ימח שמו אחרי שמו. אחרי שמו של אבו-יובל אני אומר ימח שמו.

פינר לא מוכן להזכיר אפילו את שמו של רבין, אבל מייד אח"כ מדבר על "רביניסטים"! בספרות הקטנונולוגיה מקובל לדבר על חוק מק'קין, על שם הלקסיקוגרפית המגניבה ארין מק'קין (הוא ידוע גם בתור חוק מפרי או חוק הארטמן). החוק הזה טוען שמי שבא לתקן טעות בדקדוק של מישהו אחר, יטעה בעצמו. בן לי (שהפנה את תשומת לבי לנקודה הזו) מציע וריאציה בשם חוק פינר, משהו בסגנון "מי שמתאמץ באופן מוצהר לא להשתמש בביטוי מסויים, ימצא עצמו משתמש בו לעיתים קרובות".

סיכום

זוהי כתבה מעניינת מאוד, בין היתר בגלל חידושי השפה של פינר (נגריל את הפרס הרגיל – מנוי חינם לבלוג – בין מי שיצליחו להבין מה זה אש"ף בלי לקרוא את המילון המצורף בסוף הראיון), אבל אסור לשכוח שאנשים כמו דניאל פינר מסוכנים. משום שהם טרחנים וקטנונולוגים!

[ת' לטליה]
עוד על אימפליקטורות וגרירות:
אימפליקטורה
במילון הפילוסופיה המשובח של סטאנפורד.
סוגי אימפליקטורות במילון של SIL.
גרירה
בוויקיפדיה.
משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.וגם:
"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.וגם שלל גרירות וקדם-הנחות פרגמטיות, כמו:
בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.
זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »