[טור אורח מאת פרופ' זהר לבנת, ראש המחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בר אילן ויו"ר ועדת המקצוע ללשון העברית במשרד החינוך. יתפרסם בקרוב גם ב'הארץ']
כחלק מכוונתו של שר החינוך לצמצם את מספר בחינות הבגרות, הוא צפוי להכריז בימים הקרובים על איחוד בין שני מקצועות הבגרות – לשון וספרות. מאחר שאין מדובר כרגע בתכנית מגובשת אלא בכותרת בלבד, לא ברור אם הכוונה היא לאחד בין הבחינות בלבד, או שמא ליצור מקצוע חדש ומאוחד ולבנות גם תכנית לימודים משותפת.
איחוד הבחינות בלבד הוא רעיון חסר שחר שלא יועיל לאיש ורק יזיק לתלמידים. מדובר למעשה בשתי בחינות באותו מועד, בשני מקצועות הנשענים על דרכי חשיבה שונות לחלוטין ומחייבות התמודדות עם סוגים נפרדים של מטלות קוגניטיביות, במסגרת של בחינה אחת. אין בכך כל יתרון, מלבד האפשרות של השר להוכיח כי "צמצם" את מספר הבחינות.
אם מדובר באיחוד ממשי של שני המקצועות, במסגרת תכנית לימודים משותפת ובהוראה משותפת – מדובר במהלך שיהיה בכייה לדורות, מהלך שידרדר את הישגי התלמידים בעברית לשפל שלא היה כמוהו.
אין חולק על כך שמצב לימודי העברית בישראל הוא בכי רע. אין מדובר דווקא בשאלות של תקינות ושל שיבושי שפה, אלא בעיקר במה שקשור ליכולת הבנה והבעה בכתב ובעל פה. המרצים באקדמיה נדהמים בכל שנה מן הירידה ביכולתם של הסטודנטים לא רק להבין טקסט ברמה אקדמית אלא אפילו לנסח רצף של שני משפטים סבירים ולקשור ביניהם באופן משכנע.
ואין מדובר רק באקדמיה. השליטה בשפת האם היא אחד המפתחות החשובים להצלחה בכל תחומי החיים. היא מהותית ביותר להצלחה במקצועות הלימוד בבית הספר, אך היא גם הכלי המרכזי שבאמצעותו אנו מנהלים את חיינו החברתיים והמקצועיים ומשתתפים בחיים הציבוריים במדינה דמוקרטית. היכולת לנסח טענות ורעיונות, להבין את טענותיהם של אחרים ולהשפיע עליהם באמצעות השפה, יכולת זו אחראית במידה רבה להישגים שאנו משיגים בכל התחומים וליכולתנו להשתתף במעגלי חיים רחבים.
כדי לקדם ולטפח יכולות אלה בבית הספר דרוש זמן: יש צורך בתרגול רב והמורים צריכים לקרוא ולתקן טיוטות שוב ושוב. ועוד לא דיברנו על סוגיית ההבעה בעל פה, שהיום כלל לא ניתן לה מקום בבית הספר. לכל אלה חובה להקדיש שעות הוראה מיוחדות. מזה שנים אנו מבקשים משרי החינוך תוספת שעות למטרות אלה. מניסיוננו אנו יודעים שיש קשר ישיר וברור בין התשומות הלשוניות, כלומר למידת העיסוק בשפה בבית הספר, לבין הישגי התלמידים. בשנים שבהן ניתנו שעות נוספות לעניינים אלה, ההישגים בתחום השפה השתפרו באופן משמעותי. שרי חינוך אחדים היו קשובים לכך ואף החלו להתגבש תכניות לקידום הנושא. הרוחות המנשבות כעת במשרד החינוך מנשבות לצערי בכיוון ההפוך.
לפי כל חישוב אפשרי, ברור כי תכניותיו של השר יביאו לקיצוץ נוסף בכל מה שקשור לידע לשוני ולשליטה בשפה. איחוד של שני המקצועות, או אפילו רק של הבחינות, שלא יהיה כרוך בהגדלה של מספר השעות – יביא בהכרח לכך שפחות שעות יוקדשו לעברית. סוגיה חשובה נוספת היא סוגיית המורים: מקצוע משותף פירושו גם הוראה משותפת. התוצאה הטבעית של המהלך הזה תהיה שהמורים לספרות יידרשו ללמד לשון מבלי שזכו להכשרה מתאימה. דבר זה לא יעלה כלל על הדעת. אין שום מוסד אקדמי בארץ שמכשיר מורים לשני המקצועות יחד, ובמערכת החינוך יש מעט מאוד מורים המסוגלים ללמד את שניהם באופן ראוי.
נושאי הלשון חייבים להישאר בידי אנשי הלשון. לא רק בידיהם של המורים, אלא בעיקר בסמכותם של החוקרים ואנשי האקדמיה המומחים לשפה. תכניתו של השר תפקיע מידיהם את האוטונומיה בתחום זה באופן שיגרום לנזק בלתי הפיך. באופן מפתיע, היא מקודמת בימים אלה מבלי להיוועץ כלל באנשי המקצוע – לא בוועדת המקצוע ואפילו לא במפקח הראשי (מפמ"ר) של המקצוע במשרד החינוך, משום שתפקיד זה אינו מאויש מזה חודשים אחדים. התנהלות זו של המשרד מעידה על זלזול בידע המדעי ועל חוסר הבנה מהו ידע דיסציפלינארי. אני תקווה ששר החינוך יוכיח לנו שאין זה כך ושהוא אינו נגד השפה העברית.
דגש קל 
אני רוצה להוסיף שמקצועות ההיסטוריה והאזרחות עומדים גם הם בפני בעיה דומה, ואני מקווה שגם שם הגורמים המקצועיים יצליחו לעשות מעט רעש.
השגיאה העיקרית במאמר היא במילים "באופן מפתיע", בפסקה האחרונה.
זו לא שגיאה אלא אירוניה.
סלחו לאורח לא בלשני במיוחד, אבל האם לשון (בעיקר חלק ההבעה שבמקצוע) רחוק כל כך מספרות? נראה לי שהמרחק בין תומי הידע הללו אינו גדול יותר מהמרחק בין הגיאומטריה לתורת המספרים הנלמדות שתיהן במסגרת לימודי המתמטיקה.
התשובה הקצרה היא "כן". חומר הלימודים שונה והכשרת המורים שונה, אבל ראה נקודות השקה מעניינות כאן למשל. אם כבר הקבלות, אולי יהיה ראוי יותר להשוות את לשון וספרות למתמטיקה ופיזיקה. אני עצמי אינני יודע מה השיקולים להצמדת הבעה ללשון ולא לספרות.
מבחינה פרקטית, עצם השאלה שלך היא כבר שני צעדים מעבר למה שמשרד החינוך הטריח את עצמו.