זעקת הבלוגר ללשון

אולי שמו לנו משהו במים אבל לאחרונה מתפרסמים כמה טורים טובים למדי על שפה. הזכרנו לא מזמן את השפעת השפה הרפואית על התודעה, ואך לפני כמה ימים הופיע טור של על הוראת הלשון בבתי הספר. אבל בניגוד להגיון הפובליציסטי הבריא (לפיו מספיק לרדת על הילדים-של-ימינו שלא יודעים מה ההבדל בין מפיק לדגש בשביל לזכות במאות טוקבקים אוהדים), רינה ברוך מביאה משב רוח רענן לדיון על מצב לימוד העברית (זעקת המורה ללשון, הארץ, 21/4/2013):

אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה. וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר […] היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא […] ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית.

ויש המשך:

כלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'. עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.

במילים אחרות, איך ניתן לדרוש מהתלמיד להתייחס לכללי השווא הנע בתור כללים אמיתיים, כשאנחנו בעצמנו אומרים shva ולא sheva.

ברוך מתארת יפה את חוקי ההגייה של העברית המודרנית, שלא יהיה ספק שמדובר במערכת שיטתית וקבועה. היא גם מצביעה יפה מאוד על ההבדל בין הכתיב וההגייה של העברית והמצב בשפה דוגמת אנגלית:

נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.

אין לי הרבה מה להוסיף על הטור הזה, בין היתר מפני שדברים דומים כבר נאמרו כאן (ואצל ידידינו) לא פעם. קריאה מומלצת ביותר.