אולי שמו לנו משהו במים אבל לאחרונה מתפרסמים כמה טורים טובים למדי על שפה. הזכרנו לא מזמן את השפעת השפה הרפואית על התודעה, ואך לפני כמה ימים הופיע טור של על הוראת הלשון בבתי הספר. אבל בניגוד להגיון הפובליציסטי הבריא (לפיו מספיק לרדת על הילדים-של-ימינו שלא יודעים מה ההבדל בין מפיק לדגש בשביל לזכות במאות טוקבקים אוהדים), רינה ברוך מביאה משב רוח רענן לדיון על מצב לימוד העברית (זעקת המורה ללשון, הארץ, 21/4/2013):
אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה. וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר […] היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא […] ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית.
ויש המשך:
כלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'. עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.
במילים אחרות, איך ניתן לדרוש מהתלמיד להתייחס לכללי השווא הנע בתור כללים אמיתיים, כשאנחנו בעצמנו אומרים shva ולא sheva.
ברוך מתארת יפה את חוקי ההגייה של העברית המודרנית, שלא יהיה ספק שמדובר במערכת שיטתית וקבועה. היא גם מצביעה יפה מאוד על ההבדל בין הכתיב וההגייה של העברית והמצב בשפה דוגמת אנגלית:
נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.
אין לי הרבה מה להוסיף על הטור הזה, בין היתר מפני שדברים דומים כבר נאמרו כאן (ואצל ידידינו) לא פעם. קריאה מומלצת ביותר.
משעשע אותי תמיד שאנשים מסוימים (תמר עילם גינדין למשל בלינק שקישרתם אליו) טוענים שהם מדברים ספרותית/במשלב תקני. גם אם העברית בפיהם תקנית רוב הזמן. רוב הזמן…
אין דבר קל מלרדת על לימודי לשון. אני מוכן להתערב עם הכותבת שגם אם ילמדו בבתי הספר את דקדוק "העברית הישראלית", התלמידים ישנאו אותו לא פחות משהם שונאים היום ללמוד לשון. ואם הכותבת חושבת שצריך ללמד בבתי הספר את כללי ההגייה של השווא כפי שהיא ניסחה אותם יפה, אין לי אלא להרים גבה בתימהון.
חשוב לי להתריע שכל השיח הזה סובל מנאיביות עצומה. שפה אינה רק אמצעי תקשורת, היא מכשיר של הוויה אנושית, עם אינסוף רבדים, הדהודים הסטוריים ואפשרויות אסתטיות. מומלץ לא להשוות את העברית לאנגלית, כי במאתיים השנים האחרונות האנגלית נהפכה ללינגואה פרנקה העולמית, ולכן עוברת תהליך, ייחודי למדי, של פישוט פונקציונלי. אפשר לעומת זאת להשוות את העברית לשפות כדוגמת ערבית או טמילית, שמספר דובריהן עולה לאין שיעור על מספר דוברי העברית, שפות שבהן ההבדל הדיגלוסי בין השפה המדוברת לכתובה הופך כמעט כל מופע לשפה נפרדת. אין בזה שום דבר רע או מיותר, בדיוק להפך – אלו חיי השפה.
ובנוגע ללימודי הלשון בבתי הספר – אם מישהו חושב שלימודי חינוך חובה אמורים להקנות ידע פשוט (לשון כדי לדבר עברית נכונה, מתמטיקה כדי שלא יעבדו עליך במכולת), הנאיביות שלו מעוררת תדהמה, בית הספר הוא אתר לחִברות ולהבנייה של סובייקט, השיעורים מקנים דרכי חשיבה והגיון, ואין להם לרוב שום משמעות מעשית.
דיגלוסיה בין השפה המדוברת לשפה כתובה שאין לה דוברים, כמו בערבית, גורמת לבעיות קשות בהקשר של לימוד בבית הספר.
הנה סיכום לא ארוך של יום עיון בנושא, שנערך בישראל
ויותר בפירוט
אוי היא כל כך צודקת!
כשלמדתי את יוצאי הדופן של הניקוד הסופי בערבית, חשבתי שזהו חומר הלימוד המיותר ביותר ביקום.
החוקים שתיארה המורה ללשון נמצאים באותה קטגוריה, רק שקודם לא שמתי לב לזה.
נראה לי שהעניין קצת יותר מורכב. נכון שרוב האנשים לא מבדילים בין שווא נח ושווא נע כשמבטאים את התנועה עצמה, אבל יש להם השלכות אחרות – למה אומרים לִשְׁבּוֹר בבי"ת דגושה אבל שְׁבִירָה בבי"ת רפה? מי שיודע ששווא בתחילת מילה הוא נע יוכל להבין את זה יותר טוב.
חוץ מזה, למה הנחת המוצא היא שהדקדוק שלומדים צריך להיות אותו אחד שהמורה מדבר לפיו? גם אם נגיד שעברית מקראית ועברית ישראלית הן שתי שפות שונות, למה העובדה ש(נניח ש)לומדים בביה"ס דקדוק מקראי היא בהכרח בעיה?
ואגב, לגבי האנגלית – לא לגמרי הבנתי איך היא קשורה לדיון, אבל בכל מקרה היא ממש לא נראית לי דוגמה מייצגת. השפה האנגלית ידועה לשמצה בחוסר העקביות המכאיב בין כתיב והגייה, וכמעט כל שפה אחרת שאני יכול לחשוב עליה היא עקבית כמעט לחלוטין.
קשה לי להחליט אם מערכת הדקדוק (צריכה להיות) רק כמו פיזיקה או גם קצת כמו אתיקה. זתומרת, אם היא צריכה רק לנסות להבין ולתאר את המצב הקיים, או שהיא אמורה גם ממש ליצור ולאכוף אותו.
הרי חוקי הדקדוק נוצרו באופן טבעי והתפתחו יפה מאוד עוד הרבה לפני שבאו חכמים והתחילו לנסח אותם.
שמישהו יתייג את גיא דיוטשר.