פוסט אורחת: החיים בסגול (חלק א') // שפרה צח

אם יצא לכם בזמן האחרון להיתקל בקבוצת אנשים שפולטים בזה אחר זה מילים שנראות לא קשורות אחת לשניה, תוך שהם משמיעים קריאות 'זה לא חוקי!' או 'היה כבר!', כנראה שנפלתם על משחק הסגוליים. תחביב חדש של גיקים-אוהבי-בלשנות. הכללים לכאורה פשוטים: כל אחד בתורו צריך להגיד מילה במשקל הסגוליים, שמתחילה באות בה הסתיימה המילה הקודמת, ואסור לחזור על אותה מילה פעמיים. נשמע משעמם? אני מכירה באופן אישי כאלה שמסוגלים לשחק בזה שעות.

על משקל הסגוליים אפשר לקרוא בהרחבה כאן. לענייננו חשובים רק המשקלים הסגוליים הבסיסיים – קֶטֶל (אֶבֶן, יֶלֶד), קֵטֶל (חֵפֶץ, פֵּשֶר) וקֹתֶל (כֹּתֶל, רֹטֶב). פשוט, כאילו, אבל טריקי. כי סימן הזיהוי השמיעתי של המשקל הבסיסי (שתי תנועות E רצופות או תנועת O ו-E) מקבל ואריציות שונות בגלל אותיות  גרונית באמצע המילה (סַהַר) או בסופה (סֶלַע) וכן ו' באמצע (גָּוֶן) ו-י' באמצע (בַּיִת) או בסוף (לֶחִי).
אבל יש פטנט אחד שלפיו אפשר לזהות את הממזרים (טוב, חוץ מכמה עושי צרות עם ו' ו-י'): צורת הרבים. במקום להסתפק בסיומת הריבוי המקובלת – Xים/Xוֹת, הסגוליים ברבים מאבדים את סגלוליותם ובמקום זה מתחילים בשווא וקמץ: יֶלֶד – יְלָדִים, מֶלֶךְ – מְלָכִים. זה נכון גם לגבי סגוליים עם אות גרונית באמצע או בסוף, כמו שַעַר-שְעָרִים או סֶלַע-סְלָעִים. רק כאשר האות הגרונית היא בתחילת המילה, יוחלף השווא בתנועת חטף – חטף-פתח למשקל קֶטֶל/קֵטֶל (עֵדֶר-עֲדָרִים) או חטף-קמץ למשקל קֹטֶל (עֹדֶף-עֳדָפִים).

והנה מצאתי שלוש מילים שלא מצייתות לכלל הזה, כולן במשקל קֹטֶל: קֹדֶש-קָדָשִים; שֹרֶש-שָרָשִים (האות הראשונה מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ-O), וגם בֹּטֶן-בֹּטְנִים. למה הן לא מתנהגות כמו כולן?
לגבי קֹדֶש ושֹרֶש, נראה לי שהפתרון נעוץ בצורה המוזיקלית-חגיגית של הצרוף המקראי קֹדֶש-קֳדָשִים, שיצר פורמט שלתוכו נוצקו כל המילים הדומות, ובהן גם שורש. (מה גם שחלק מהן ממילא מתחילות באות גרונית, כמו  חֹדֶש ועֹנֶש).
אבל איך הגיעה צורת הריבוי בָּטְנִים למילה בֹּטֶן? אז זהו, שמה שבעצם קרה הוא תהליך של גזירה לאחור. המילה מופיעה בתנ"ך ברבים בלבד, בדברי יעקב לבניו: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג יא). למעשה, מה שאנחנו קוראים לו היום בטנים הוא בעצם אגוזי אדמה, ואילו המילה המקורית שימשה לתיאור פיסטוקים, הפרי של אלת-הבָּטנה. הבָּטנה נותנת בָּטנים, שבטעות הפכו בצורת היחיד לבֹּטֶן. (תהליך דומה קרה למילה נִצָּן, שהיא גזירה לאחור של נִצָּנִים – במקור הריבוי של נִצָּה).

זהו, אפשר להתחיל במשחק. ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

[שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש. חלק ב' של הפוסט פורסם כאן]