זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)
נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.
"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.
שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בר–אשר ההכרזה הבאה:
"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".
לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.
והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.
דגש קל 
ד"א, איך בכלל אני יכול להגיד ביי בעברית? לא שלום ולא להתראות.
מה שעוד מקפיץ בתגובתו של בר-אשר, מעבר לשימוש במלים שאולות לטרוניה על ירידת מעמדה של השפה העברית, הוא הכזב (או הכזב העצמי? או שמא עדיף פרדוקס בלעז) שהוא אינו מעוניין בשוטרי לשון: הרי התקנון שהכריח הגשה בעברית הוא-הוא השוטר, ומתן האפשרות גם להגשה באנגלית, ממתן את משטרת השפה.
יחד עם זאת, העברית יקרה גם לי, ללא קשר למידת טהרנותי, ואני מסכים עם בר-אשר שראוי להנחיל את אהבת העברית לדורותיה. אלא שאהבה זה לא שיטור, עבורי. אני מניח שהוא גם טוען, ובצדק, שמתן האופציה לאנגלית סביר שינוצל ע"י כל סטודנט וסטודנטית שחפצים להגביר את אומדני מצוטטותם. אני האחרון שיכול — או רוצה — להלין על כתיבה אקדמית באנגלית… נראה לי שיותר עדיף היה לוא ציין שז'ורנלים מקצועיים בצרפת ובאזורים מסויימים בקנדה נוהגים לאפשר הגשה באנגלית, אבל אם אחד הכותבים דובר צרפתית, עליהם להגיש בצרפתית (במקרים מסוימים את כל המאמר ולעתים אחרות רק את האבסטרקט).
לסיום, למקרא "תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית" (בהתעלמות מארמית, יידיש, לדינו, אליעזר בן-יהודה וכו'), אי אפשר שלא לקשר לציטטה הבאה:
"If English was good enough for Jesus Christ, it's good enough for us."
http://en.wikipedia.org/wiki/Miriam_A._Ferguson
היי, כאילו מה, אתה באמת לא מרגיש בהבדל שבין לשאול מלים משפות אחרות כדי להרחיב את היכולת של שפת המקום (נניח עברית במקרה שלפנינו ומצדדינו) לבטא את כל מה שיש להגיד ובין להחליף אותה בשפה אחרת? מרוב מיקרו-הבנת-הנקרא עברנו לאפס בהבנת הנאמר ורוחו? בשביל מה להפוך את כולם לאידיוטים, זה באמת הופך מישהו לחכם יותר? סליחה שפתאום מישהו שואל משהו ברצינות, אבל יאללה, קוראים אותך, תגיד משהו ממשי, לא סתם הבלים נוקדניים. זה בסדר לחשוב אחרת ממישהו, אבל לא חייבים לעשות את עצמנו כאילו הוא מטומטם או לא יודע מהחיים שלו בשביל זה. זה נמוך
אני מבקש להבין את הטיעון של בר-אשר. לדוגמה, כשהרמב"ם כתב בערבית וכששלום עליכם כתב ביידיש, האם התרבות עדיין "התנהלה כולה בעברית"? למשל, אם אין בעיה בשאילת מילים, מה רע בהיי וביי? אולי הנשיא הרחיב אבל בעיתון בחרו לא לצטט, אינני יודע.
ובבלוג הזה נהוג לשמור על יצרים פושרים במהלך הדיון.
גם אני לא מצליח להבין את ההגיון בהתנגדות לשאילה מאנגלית תוך מתן גושפנקא (הא!) לשאילות עתיקות יותר מפרסית, יוונית וארמית, וגם קשה לי להבין את הקשר הישיר בין שאילות מאנגלית ובין אישור דיסרטציות (הא!) כתובות אנגלית.
הפגם העיקרי שאני מוצא בכתיבת עב' דוקטורט (הא!) באנגלית הוא בצמצום נגישות המחקר המדעי לציבור הרחב (שמממן אחוז נכבד מהמחקר הזה בסופו של דבר). זו בעיה רחבה יותר שאינה מוגבלת לישראל או למדעי הלשון, אבל יש לתת עליה את הדעת בכל מקרה. אולי לכך מכוון בר-אשר כשהוא מתייחס ל"ערך התרבותי" של ה"דבר הזה"? (אני לא יודע, באמת).
א. היצירה הכתובה הייתה בעיקר בעברית רוב השנים.
ב. אני מסכים עם שחר – אע"פ שזה אינו הטיעון של בר-אשר – שיש לאקדמיה חובה מוסרית כלפי החברה הישראלית, שממנה בא עיקר המימון שלה, לפרסם מחקרים בעברית, אלא אם יש סיבה מובהקת וחריגה לכתוב באנגלית.
[…] הדוקטורט שנכתבות באנגלית באוניברסיטה העברית, אותו סקרנו לאחרונה. שרת החינוך היוצאת לימור לבנת התייחסה אתמול לעניין […]
מצד שני,
מי כבר קורא עבודות דוקטורט? אולי חמישה אנשים (כולל בני הזוג של הכותבים).
זה עוד מבחן פנימי בעולם הסגור של האקדמיה, שממילא השפה השלטת בו היא אנגלית.
דרמה סימבולית, אבל אולי לא עניין כזה משמעותי.
אפשר להניח לעניין הזה ולהתרכז בניסיון לעודד את האוניברסיטה לפרסם באופן נגיש ורהוט את מחקרי הדוקטורנטים בעברית לציבור בישראל.
לייק!
אההה.. סליחה…
אהבתי!