העברית חולה. מה זה חולה, גוססת. תשכחו מכל מה שקראתם בבלוג הזה אי פעם, לא היו אלו אלא דברים חסרי אחריות של צעירים פוחזים שבטוחים שכל האמת בידם. התבגרנו, החכמנו, הגענו לכדי השלמה עם האמת המרה: האנגלית הולכת ומשתלטת על העברית בצעדי ענק, עד כי סביר מאוד להניח שבקרוב השפה תיזנח כליל לטובת בליל אנגלי מעורב ומזעזע.
לדור הצעיר, דעו-נא, אין שום כבוד לשפה ובורותו כה גדולה עד כי הוא מסרב להכיר בשגיאותיו הרבות. עצלנות הלשון, הפה והמחשבה חולשת על כל חלקי מוחו המתפקדים (אלו שעדיין לא נשרפו והתייבשו לאחר צפייה ממושכת בתוכניות ריאליטי) ויצירת הפאר של המפעל הציוני כולו עומדת בפני הכחדה.
מה גרם לי, אתם שואלים וודאי, לראות את האור. למה שהפעם תאמינו לי כשאני טוען שדבריי הקודמים לא היו אלא שובבות נעורים קצרת מועד. ובכן, בידיי הוכחות. לפני מספר ימים האזנתי לרדיו כשלפתע שודר הלהיט – שאני למד מידידי שפופולרי מאוד אצל בני הנוער – "שני צלמי רחוב". להלן מילות הבית האחרון:
בוא נצא לרחוב – כי הבקר טוב –
בוא נקח תמונה – עיר והמונה –
איש לדרכו – איש למעשיו –
קול יעקב – גם ידי עשו
והי-הו-הביטו נא –
זרח וצלמונע!
האזינו בעצמכם לתועבה:
נקח תמונה? האם נפרצו כל גבולות הסטנדרטיזציה? עד לאן יפלשו הביטויים באנגלית? אותו תרגום עילג ומזעזע ל-"take a picture", שאותו תקפו בעוצמה רבה ובצדק גמור פיגורות בכירות כגון נשיא האקדמיה ללשון העברית ושלל כותבים אחרים, אותו שיקוץ שהלך וקנה לו אחיזה בשפתנו – הגיע גם ללהיטי הרדיו!
מיהו האחראי, אתם ודאי שואלים. הבו לנו את ראשו. אם כן, חקרתי ובדקתי כי תמלילנית השיר היא פזמונאית ומלחינה צעירה בשם נעמי שמר. יש שאומרים שעתידה לפניה, אך אני סבור שעם רמת כתיבה ירודה שכזו, עם חוסר כבוד לשפה, למסורת, לפרוייקט הציוני כולו, ההיסטוריה תשפוט אותה לשכחה גמורה.
דגש קל 
בקצב הזה נגמור כמו הבסקים ושפתם הנכחדת.
בקטנונולוגיה ובאחיותיה מסתתרות השערות תיאורטיות סבירות, ויהיה מעניין לשמוע אם יש מחקר בנושא. למשל, מה הקשר בין השפעת שפות זרות על שפה מקומית לבין החלשות האחדות בקבוצה (או מאפייני קבוצה מעניינים אחרים)? האם התעניינות בכללי השפה המקומית קשורה להשכלה? האם היא מעודדת התעניינות בתחומי השכלה וחשיבה נוספים? האם התעניינות ופיתוח שליטה בכללי השפה מפתחים יכולות קוגניטיביות?
שאלה מעניינת שעולה מהפוסט היא לגבי הקצב המקובל של השתנות השפה. אני משער שחוקרים בתחום ניסו לכמת שינוי בשפה. מה נחשב לקצב מהיר ומה נחשב לקצב איטי של השתנות השפה? מה הם הגורמים המשפיעים על הקצב?
אגב, אמנם הפוסט הוא לכאורה סתם אנקדוטה מבדרת, אבל מבנה העומק שלו הוא טענה, באמצעות מקרה אחד בלבד, שאין עלייה בשאילה מלעז.
התשובה הפשוטה היא שאינני יודע. אני ממליץ לבדוק בפרסומיהם של העוסקים לתחיית העברית; רון כוזר הוא שם שעולה מיידית לראש, למשל, או חלק מהכותבים על סוציובלשנות בישראל, כפי שהמלצנו בעבר. הנה למשל מאמר נוסף שנמצא ברשימת הקריאה שלי.
בניגוד לאופן שבו בלשנים נוהגים לתאר את השפה, השפה אינה עניין אינדיבידואלי, אלא היא נגזרת מהמבנה החברתי והמדיני של הדוברים. כאשר המבנה החברתי והיציבות המדינית משתנים, מתלווה לזה תמיד שינוי בשפה. וכאשר יש ערעור של הכוח הממלכתי, כניסה של כוח חיצוני, היחלשות מדינית וכו' – השפה משתנה בקצב מזורז.
למשל, כאשר שלטה ברחבי המזרח התיכון האימפריה הפרסית, דיברו באזורנו במשך מאות שנים ארמית ממלכתית – שפה סדורה, ברורה ואחידה. כאשר האימפריה ניגפה, הארמית הפכה כמעט מיד לאוסף של דיאלקטים מקומיים והשתנתה בקצב מהיר ביותר. בדיבור רואים תופעות של בליעת תנועות ועיצורים, האחידות בכתב נעלמה ובמידה רבה נעלם גם הכתב הארמי.
יש אינספור דוגמאות לשינויים כאלה, גם בחייה של העברית. המעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל ואחר כך הפסקת הדיבור בעברית והמעבר לדיבור בארמית מתובלת במילים עבריות (מה שנקרא "הארמית היהודית", המוכרת לנו מן התלמודים) היו שינויים שנגרמו משינויים מדיניים שבסופו של דבר הכחידו את העברית כשפת דיבור. אם נתמקד בעברית של ימינו אפשר לראות בבירור השפעה משמעותית של האנגלית. החדירה של האנגלית התחילה לאחר מלחמת ששת הימים (אולי השיר לעיל הוא אחת הדוגמאות הראשונות), אבל החדירה המסיבית קרתה אחרי מלחמת יום כיפור, ולהערכתי נקודת "השבר", אם אפשר לקרוא לזה כך, היתה בשנות השמונים: הפסיקו ללמד ניקוד, אמצעי התקשורת הפסיקו להקפיד על עברית רשמית, הפסיקו לתקן מילים של שירים וכו' וכו'. השינויים קרו כמובן בכל התחומים, לא רק בלשון. אפשר למצוא סימנים לשבר הזה גם בשירה העברית, בספרות העברית ועוד. היום התהליכים האלה מואצים עוד יותר. למשל היום יש יחסית הרבה זמרים שבוחרים לשיר באנגלית ולא בעברית.
אם נבחן את המצב במדינות אחרות – למשל גם באירופה רואים בשנים האחרונות השתלטות של האנגלית. האנגלית הופכת לשפת הלימוד באוניברסיטאות ואחר כך גם בבתי הספר; שירים פופולריים נכתבים כמעט רק באנגלית וכו'. אלה תהליכים גלובליים וידועים. חבל שבארץ הדברים האלה לא ידועים ולא נחקרים. זה כנראה עוד אחד מסממני הקיצוץ התקציבי ואובדן היוקרה של מדעי הרוח.
אני מצטרף לקריאה של יוסי.
נדמה לי שרבים יסכימו שהאיום במותה של השפה העברית הוא איום סרק (בהלימה מעניינת לצו האופנה הפוליטי כעת). בעיני, הביקורת שיוצאת נגד האיום המדומה הזה טרחנית לא פחות.
לעומת זאת, יש מקום להעלות שאלות עמוקות ומורכבות יותר לתהליכים המשנים את השפה העברית, מעבר ל "האם תמות או לא"; שאלות בנוגע לעומק השפה, תקינותה ועושרה, ועל מה שתהליכים אלה מעידים באופן רחב יותר עלינו כ "עם" או סתם כיישות לשונית קולקטיבית.
בואו נפריד את הטענות: יש מגמה של אנגליזציה בעברית – כן. המגמה הזאת מואצת בדורות האחרונים – כן. זה מאיים על השפה – יכול להיות, אבל אלו תהליכים בלתי נמנעים.
מה שלא רלוונטי הוא ההיתלות בנעמי שמר כדי לתת לכך לגיטימציה. נעמי שמר גם כתבה "ולבך עודו פתוח אל *ארבעת* הרוחות", ואף אחד לא יחשוד בה שהיא לא יודעת דקדוק. חרות המשורר איננה הוכחה לכלום. והא-ראיה אפילו בשיר הזה עצמו. צמד השמות המקורי מהתנ"ך הוא "זבח וצלמנע". אני מתארת לי שהמילה 'צלמנע' קסמה לנעמי שמר בגלל הקרבה הפונולוגית לצילום, ולכן היא השתמשה בה כשמו של צלם אחד. את השני היא הפכה ל'זרח' כי כך מן הסתם נשמע לה מתאים יותר, ולא בגלל חוסר ידיעה.
בוודאי שנעמי שמר רלוונטית!
הרי בסופו של דבר מי שקובע את כללי השפה הם הדוברים עצמם. וכותבים מוכשרים כמו נעמי שמר מהווים את חלון הראווה ומספקים את הדוגמאות הטובות ביותר לשימוש יצירתי, רהוט ויפה בשפה, בדיוק בשל העובדה שכולנו מסכימים שאף שורה שכתבה לא נבעה מבורות.
דיון קצר אודות הבחירה ב"זרח וצלמונע" אפשר למצוא בתחילת הסרטון שמצורף בפוסט.
בן —
האם אתה מכיר את סיפורו הקצר (והמשעשע) של בנימין תמוז – "גדוד מגיני השפה"? נדמה לי שתמצא בו תימוכין לעמדתך הצינית כלפי אלו החרדים לשלומה של העברית "הטהורה", שיכולים להצטרף בעצם לשושלת הותיקה של "עברי, דבר עברית!" (מצוטט בסיפור הזה הממוקם לדעתי בשנות החמישים).
ולמרות זאת, כמו שרשמתי בתגובה לעיל (בטעות תחת השם batatakara), הייתי רוצה ממך התייחסות יותר מורכבת לנושא.
לא הכרתי את הסיפור, אחפש אותו. תודה על ההמלצה.
אחת מחירויות הבלוגר היא האפשרות לכתוב גם פוסטים לא-רציניים ולא-עמוקים, הלא כן? מכל מקום אני מזמין אותך לעיין בקטגוריות הרלוונטיות בבלוג, רוב הפוסטים אצלנו נכתבים יותר ברצינות. יתכן שזה גם זמן מתאים להזכיר שאנחנו שמחים לקבל פוסטים מאורחים בנושאים הקשורים לבלוג.
אני מרים את הכפפה. אצור איתך קשר באימייל.
"ולבך עודו פתוח אל *ארבעת* הרוחות",
נעמי בסדר. רוח הוא/היא זכר ונקבה גם יחד.
"לראות את האור"?? זאת עברית זאת?
כן: המילה "אור" היא מושא ישיר מיודע של שם הפועל 'לראות', ולכן מופיעה לפניה המילית 'את'.
גופיות וחשופיות! לא ידעתי על שימוש כזה בחשופית! מתי החשופית הפכה לבעל חי?