[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]
התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.
קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.
"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).
בעניין המראה
אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?
בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.
הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.
בעניין העדשה
ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.
וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.
בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.
בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.
הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.
אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.
[עדכון 24/6 – דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]
דגש קל 
תודה. אקרא.
נשמע מרתק
אני מתעד לרכוש את שני הספרים
עוד עבודה נהדרת של הבלוג הזה ביצירת עניין רחב יותר בלשון (לפחות אצלי).
תודה! אהבתי מאוד את גלגולי לשון (The Unfolding of Language, נכון? לא היה לו עוד ספר שאני לא מודעת אליו?), ובהחלט אשמח לקרוא עוד ממה שיש לדויטשר להגיד. אני קוראת עכשיו את Stuff of Thought של סטיבן פינקר והוא נע בעיניי בין קשקשני לטכני מדי, בזמן שגלגולי לשון היה באמת מרתק לכל אורכו.
"אינסטינקט השפה" של פינקר נגיש יותר. ספר מומלץ: פינקר בכל זאת היה דויטשר לפני שדויטשר היה דויטשר.
אבל עכשיו דויטשר הוא דויטשר!
נהדר! את הספר הראשון של דויטשר קראתי בשקיקה, ומאז שקראתי בדגש על הספר השני, אני מצפה לתרגום העברי.
(ואם כבר עוסקים בצבעים ושפה, נזכרתי פתאום במאמר מעניין על הצבעים במקורות הלכתיים. המאמר נכתב מנקודות מבט תורנית ופיזיקלית והבלשנות שבו חובבנית, אבל יהיה מעניין אם בלשן מקצועי ירים את הכפפה ויחקור את הנושא מזווית לשונית:
http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/188.pdf)
נצטרך להמתין לדיווחו של אורן בעניין… למרות שייתכן שבמהדורה העברית של הספר דויטשר הרחיב קצת יותר לגבי העברית הקדומה.
תודה על הסקירה. זו הזדמנות טובה להזכיר שנשמח לקבל פוסטי אורח מהעוסקים בתחום (ובעיקר העוסקות, משום שהייצוג המגדרי אצלנו לא מאוד מאוזן).
אני בכל זאת מעוניין לשאול על הטיעון שמועלה בפרק החמישי. אני מנחש שדויטשר מדבר על הדוגמה האהובה עליו, אי-הופעת מבני שיעבוד באכדית כתובה?
הפרק החמישי!
כשליש מהפרק מוקדש לחיפוש אחרי מקור הטענה ש"כל השפות מורכבות באותה מידה", כשהמטרה היא להראות שלא עומדים מאחוריה ממצאים אמפיריים – וגם לא יכולים לעמוד, כי אף אחד לא הגדיר מורכבות של שפה ולא ברור שאפשר להגדיר את זה.
אחרי כן מגיעות הראיות הפויזטיביות, שהן: מורפולוגיה – המורפולוגיה של שפות של חברות "מפותחות" (או פשוט גדולות) נוטה להיות פשוטה יותר; פונולוגיה – יש מתאם בין מספר הפונמות לגודל השפה; ואכן, כפי שחשבת, מבני שיעבוד, כשהראיות שלו הן גם מהאכדית והחיטית וגם משפות חיות שהשימוש במשלימים בהן מוגבל או לא קיים (אם כי הוא מודה שאין עבודה שיטתית שמראה את זה).
תודה על הסקירה. בהחלט מעוררת תיאבון לקריאת הספר.
עולה עכשיו בדעתי: מה הצורך העקרוני באבחנת "ימין" ו"שמאל" במיוחד שהצדדים כל הזמן מתחלפים, על פי הסובייקט המבחין? הרבה יותר מתקדם לדבוק ברוחות השמיים כמסמנות כיוון. :-)
אין צורך *עקרוני* בהבחנה בין ימין ושמאל – עובדה, שיש שפות שהן היא לא קיימת!
אבל זאת תופעה נדירה, גם בקרב שפות קטנות של שבטים מבודדים, ולכן סביר לטעון שלשימוש במערכת קואורדינטות אישית (ימין/שמאל/קדימה/אחורה) יש ייתרונות קוגנטיביים.
תודה דפנה.
וגם אני אומר אוף. אני בדיוק קורא את הספר באנגלית אחרי שנמאס לי לחכות שיצא בעברית.
אני רק רוצה להוסיף שנראה שדויטשר מתנקם בלא מעט בלשנים. בהפגנתיות הוא מקפיד לתת את הקרדיט לאנשים אחרים מהמקובל ובעצם לומר שהבלשנים הפופולריים (?!) של ימינו לא תמיד באו עם רעיונות מקוריים ושהם שכחו (או "שכחו") לתת את הקרדיט לחוקר הנכון.
רשקולניקוב –
בדיוק בעקבות דיון הצבעים בספר של דויטשר התחלתי (לפני שבועיים) להתעניין לעומק (בזמני הפנוי) בתפיסת הצבעים ההלכתית ובזווית הבלשנית. עוד אין לי מסקנות אופרטיביות* (=הלכה למעשה) אבל כשיהיו הן יכתבו בבלוג.
*התכלת של הציצית הוא למעשה אדום, נניח.
"גלגולי לשון" הוא בעיניי מופת של מדע פופולרי.
את החדש קניתי (אתמול), אך הספיקותי לעיין רק בפרק הראשון. נראה מבטיח וכתוב נהדר. הביקורת מעניינת. במיוחד עוררה בי ציפייה לפרק החמישי שבו יוסבר למה לא נכון ש"כל השפות מורכבות באותה מידה". כפי שנכתב כאן, הטענה הזו לא רווחת בכלל בציבור הרחב, אלא דווקא בקהילת הבלשנים. אני חושב שגם "גלגולי לשון" היה יותר מ"ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב".
דפנה, יש לך הערכה כמה מהמחקרים שמצוטטים בספר הם מהקבוצה של לרה בורודיצקי? זאת בעייה נוספת בתחום — לא רק שיש מעט דוגמאות אמפיריות, אלא שגם המעט שיש מגיעות מאותו מקום, פחות או יותר, ויש הרבה מחלוקת גם על האופן שהניסויים בוצעו וגם על האינטרפרטציה שלהם. הביקורת החריפה ביותר שנתקלתי בה היא משני חוקרים שניסו לשחזר את הממצאים שלה לגבי הכיוון של ציר הזמן (מלמטה למעלה בסין, משמאל לימין בארה"ב, או משהו כזה), ונכשלו שש פעמים. הם גם מותחים ביקורת על האינטרפרטציה של התוצאות: http://ruccs.rutgers.edu/~karin/January2007.pdf
המחקרים בנוגע למטאפורות הזמן לא מופיעים בספר של דויטשר.
מי שמקבל את הקרדיטים בפרק הזה הוא בעיקר סטיבן לוינסון (Stephan Levinson).
ובכן, קראתי. בעברית. מדובר בכיף מתמשך.
שמה של בורודיצקי מוזכר לגבי *שלושה* מחקרים שונים בפרק על המין הדקדוקי, אבל כמו שגיא מציין למטה אין הסתמכות רק עליה.
נקודה שדפנה חזרה עליה ואינה מדויקת – בשפות מוכוונות-רוחות-השמים יש "ימין" ו"שמאל", הם פשוט בשימוש מופחת. כמו צפון-דרום אצלנו. הדוברים מבינים יופי את הקונספט, הוא פחות נראה להם יותר שימושי. דויטשר גם מציין מקרים שבהם דוברי השפות האלה צוחקים על דוברי האנגלית, או מנסים לדבר איתם בימין-שמאל גם כשאין צורך ("שדה התעופה נמצא מימין לנהר אם נוסעים מכיוון הים". אנחנו דווקא נעדיף לשמוע "שדה התעופה נמצא ממערב לנהר").
חיטית, חע!
@דפנה,
אני זוכר שדויטשר התחיל לכתוב משהו בכיוון בסוף 'גלגולי לשון'. בכל מקרה, באמת אין הגדרה של 'מורכבות', אבל לרוב בשפות עם מורפולוגיה מורכבת סדר המילים גמיש יותר, ולהיפך (בהתאמה). כך שבהחלט עשוי להיות איזושהי נקודת איזון מבחינת העומס הקוגניטיבי, או משהו.
@טל ודפנה,
אני זוכר שבורודיצקי כתבה מאמר תגובה שבו היא שחזרה את הממצאים שלה שוב, או משהו. כך או כך באמת יש המון מקום לפרשנות לגבי תוצאות הניסויים שלה.
אגב, לוינסון נחשב לאחד מבוני-הניסויים הקפדנים בתחום.
אכן גלגולי לשון נחתם בעניין הזה. מעין קליף-הנגר לקראת הספר הנוכחי?
אכן ה"פירוש" המקובל ל"כל השפות מורכבות באותה מידה" הוא שעל פשטות בתחום אחד מפצה מורכבות בתחום אחר. העובדה שיש הבדלים במורכבות בתחומים מסוימים לא סותרת אותו. אני חושבת שהתשובה של דויטשר תהיה שעדיין חובת ההוכחה היא על מי שטוען שהפיצוי הזה קיים, ושעד היום אף אחד לא עשה את זה ולא נראה שמישהו אפילו ניסה.
[דויטשר שלח לי תגובה עם כמה הערות שמשום מה לא התפרסמה כאן. אז הנה היא – א"ק]
א- נושא הצבעים בהיסטוריה של העברית הוא באמת מרתק ומשווע לעבודה רצינית. יש מונוגרף מצוין של עתליה ברנר מ1982: ועבודה קודמת של Gradwohl (פרטים למטה). אבל שניהם מתרכזים רק בעברית המקראית (לברנר פרק קצרצר על תקופות מאוחרות יותר), ודרוש מחקר מקיף ומעמיק על מה שקרה אחר כך, מתקופת המשנה עד המאה העשרים. אם יש בין הקוראים בלשנים צעירים שמחפשים נושא לדוקטורט, זה לדעתי נושא אידאלי. רק דוגמה אחת לשאלה מענינת בקשר לתקופה המודרנית: האם העובדה שכחול ותכלת פיתחו בעברית משמעויות נפרדות קשורה להשפעה רוסית בימי תחיית השפה?
ב- המחקרים של לוינסון הם באמת ברמה אחרת של עומק ואמינות מחלק מהעבודות של בורודיצקי, ואף אחת מהדוגמאות שהבאתי אינו מבוססת רק על מחקרים של בורודיצקי או של חוקר יחיד כלשהו. דיברתי על תחומים שצוותים וחוקרים שונים הראו לגביהם תוצאות דומות.
ג- בענין נקודות האיזון מבחינת העומס הקוגניטיבי, אני מציע לקרוא את הפרק, בו בדיוק הנקודה הזו נדונה בהרחבה.
והנה ההפניות:
Brenner, Athalya 1982. Colour Terms in the Old Testament. University of Sheffield Press
Gradwohl, Roland 1963. Die Farben im alten Testament. Berlin: Alfred Töpelmann.
אההם. מחבר הספר יודע מה הוא כתב, ואכן יש התייחסות ספיציפית ולא מאד קצרה לטענת הפיצוי במורכבות בין חלקים שונים של השפה… היות שפספסתי את זה קודם, אפצה אתכם בספוילר ואתקצר לכם מה כתוב בעניין.
ראשית, שזאת טענה שלא הוכחה מעולם באופן אמפירי.
שנית, שאין שום סיבה לוגית לחשוב שהיא נכונה. הרבה מהמורכבות של שפות היא שרירותית, "מטען שנצבר במהלך השנים" שהשפה יכולה להשיל בלי לאבד דבר מכח הביטוי שלה. כך שאין צורך לפצות על אובדן כזה ביצירת של מורכבות במקום אחר. מצד שני, אין צורך לפצות על היווצרות של מורכבות במקום אחד על ידי הפשטה במקום אחר, מפני שמח של ילדים שלומדים שפה יכול להתמודד עם מורכבות עצומה – ולראייה ילדים שלומדים שתי שפות ומשתלטים על שתיהן ברמת שפת אם.
כקוראת לא בלשנית, נהניתי (וקראתי את הספר תוך חצי יום, כמעט ברצף…) וגם השכלתי.
הספר נגיש מאוד ל"לא בלשנים", אבל לא מזלזל בהם (כלומר, "מדעיות" הקביעות שעולות בו נבחנת ולא נקבעת שרירותית).
כקוראת נלהבת של דגש קל הכרתי חלק מהדוגמאות והרעיונות- אבל כיווןן שיש שפע דוגמאות ומידע סביב הרעיונות,זה בעיקר "הרגיש בבית" ולא הרגיש כמו משהו שחוזר על עצמו או משעמם.
אולי בזכות הביקורת ואולי בזכות ענייין אישי בהיסטוריה של המדע התיאורים של "איך הגענו לכאן ואיזה ג'נטלמנים גרמנים/צרפתים/אמריקאים/בריטיים טעו בדרך" הם בעיני ממעלותיו של הספר.
שורה תחתונה: מומלץ מאוד ל"לא בלשנים". ואם דויטשר קורא כאן- תודה.
@דפנה,
בשלב זה כבר ברור שאני צריך לקרוא את הפרק המדובר, אבל רק אעיר שדו-לשוניות היא כבר תחום עצום עם הרבה מחקרים מעניינים שאפשר לפרש לכמה כיוונים. למשל, שאוצר המילים של ילדים דו-לשוניים קטן בכל אחת מהשפות מאשר אצל מקביליהם החד-לשוניים (אבל גדול יותר במצטבר). למשל, שלילדים דו-לשוניים יש יתרונות קוגניטיביים על פני מקביליהם שנוגעים כנראה לחלוקת קשב אחרת. למשל, שחלק מהיתרונות הקוגניטיביים האלה דווקא הופכים לחסרונות בניסויים מסוימים, תלוי מה בודקים. ויש גם חוקרים שטוענים בתוקף שאין דבר כזה "דו-לשוני מאוזן", כלומר לנצח תהיה שפה אחת שתהיה "שפת אם" ושפה שנייה שתהיה "כמעט".
אבל זה לא נושא לתגובה אחת ואפילו לא לפוסט; זה נושא לתת-דיסיפלינה שלמה.
[…] למה לצפות ויהנה הנאה שלמה. הסקירה הזאת התפרסה גם בבלוג הבלשנות העברי דגש קל. בתגובות, התפתח דיון מומלץ לקריאה בהשתתפות כמה בלשנים […]
[…] כלכליסט על ספרו החדש, שסקירה שלו, מאת דפנה שיזף, פורסמה ממש בבלוג הזה. כפי שהעיר איתמר, כלכליסט בטיבם כשהם פשוט נותנים לגיא […]
אחרי שקניתי (בשבוע הספר) את "גלגולי לשון" (סתם כך, פשוט כי הכיתוב מאחורה נראה מעניין) הוא שכב אצלי שנה שלמה על המדף כדרכם של ספרים רבים (אני ממהרת לקנות אך לא ממהרת לקרוא…). למרבה המזל קורס באוניברסיטה "אילץ" אותי לקרוא אותו, וזו הייתה קריאת החובה המהנה ביותר שהייתה לי אי פעם… (ואיזה כיף זה שבשיעור הראשון המרצה אומרת "הספר שילווה את הקורס הוא…" ומציגה ספר שכבר יש לכם על המדף, אה?). מאותו רגע ואילך הפכתי להיות סוג של "מיסיונרית" לגביו, והשחלתי המלצה נלהבת בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי.
בשנה האחרונה שמעתי על אודות ספרו החדש, שפורסם באנגלית. לא שאני לא קוראת אנגלית, אבל שפת אמי ללא ספק משפיעה על העדפתי הנחרצת לקרוא ספרים בשפת הקודש. הנחתי שאם אתאזר בסבלנות גם תורו יגיע; לשמחתי הגדולה, בדצמבר האחרון זכיתי לפגוש בדויטשר בגודל טבעי – הוא הוזמן להרצות בכנס באוניברסיטת חיפה. מיותר לציין שנהניתי מאוד מהרצאתו, והוא התגלה כבחור צנוע ונעים הליכות שכיף לדבר איתו – והוא סיפר לי שהספר בתהליכי תרגום ועתיד לצאת בעברית בסביבות פסח (אוף, זה עוד המון זמן!). אביב הגיע, פסח בא, וספרו של דויטשר בושש לצאת לאור. בתחילת מאי עוד חרשתי על הרשת בחיפושים על מידע נוסף, ויוק. למרבה המזל נתקלתי באזכור כלשהו בחודש יוני, והספקתי בפוקס לנצל את מבצעי שבוע (על מי אתם עובדים, חודש) הספר.
הקנייה תפסה אותי באמצע ספר (מומלץ) אחר שעליו דווקא כן שמעתי בזכות דפנה והספקנים – "ריפוי או פיתוי". הוא לא קשור לבלשנות אלא לרפואה ולספקנות, אך אפשר להשוות את הסקירה ההיסטורית במדעי הרפואה שערכו סינג וארנסט לסקירה ההיסטורית במדעי הבלשנות שערך דויטשר – מניחושים וקביעת הנחות לא מבוססות לשימוש בכלים מדעיים לקידום ידע ממשי בתחום. מיד עם סיומו התפניתי להתענג על דויטשר והוא לא אכזב: בסגנונו הרהוט והפשוט, שנון ומאתגר אך בגובה העיניים, הוא היטיב לסקור את התחום (ודפנה כבר פירטה די והותר). סיימתי את הקריאה בשעה האחרונה; זו הייתה חוויה קצת פחות מטלטלת מ"גלגולי לשון" אך משכילה ומהנה לא פחות.
גו גו גיא, אני מחכה בציפייה דרוכה לספר הבא.
[…] סקירה די מקיפה על הספר בראי השפה תמצאו (כמובן) בבלוג דגש קל. התפתח שם גם דיון מעניין בתגובות (בניגוד לתגובות המפגרות בכלכליסט) ויש אפילו תגובה של דויטשר (והבטחות ללא כיסוי שנותן בעל בלוג צנוע זה). בקיצור – רוצו לקרוא על הספר. […]
[…] דפנה שיזף כותבת על הספר "בראי השפה" בבלוג דגש קל […]