Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for נובמבר, 2010

חן שלח להאנחנו את התמונה הבאה, מראה שאכן נפוץ למדי לאחרונה ברכבות העושות דרכן במסילות הארץ:

 

הייתם כחולמים

וייכתב: "3 חודשים והייתם שם"

 

הפקולטה למשפטים. שלושה חודשים והייתם שם. הממ… שליפה ראשונה מהשרוול: קידום רוצים להישמע עדכניים ולפנות לקהל החיילים, לכן הם משתמשים בז'רגון צה"לי-לכאורה. לכאורה? לכאורה. הם די דפקו את זה. פרטים בהמשך הפוסט.

שליפה שניה, מהילקוט הפעם. קצת רקע תחבירי/היסטורי. זה ממש קצר, נו, אל תלכו. אם לתמצת את מה שת'ע"ג כבר בלגה על זה (ואפילו בהקשר הצה"לי. ולא, יובל שמופיע שם איננו אני), אז בתנ"ך יש את צורות הפועל שאנו מכירים בעבר ועתיד, אך הן למעשה מסמנות דברים שונים – אספקט מושלם (כן כן, זה הפרפקט משיעורי אנגלית) ואספקט המשכי (כן כן, זה כל השאר). ה"עבר" שלנו הוא מה שבתנ"ך היה סתם השלמה של פעולה, בכל זמן שהוא: "והאדם ידע את חוה אשתו" (עבר), "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" (עתיד). מה שחשוב הוא שהפעולה מגיעה לסיומה. באותה מידה, ה"עתיד" שלנו הוא מה שבתנ"ך היה סתם פעולה שטרם הושלמה, בכל זמן שהוא: "ויֵרד שמשון תמנתה" (עבר), "לא יישא גוי אל גוי חרב" (עתיד). או שאין פעולה מסוימת, או שהיא עדיין בעיצומה בהמשך הדברים.

הלשון העברית המחודשת החליטה לקחת את שתי צורות הפועל ולהשתמש בהן להבדלי זמן ולא אספקט. אבל הצבא, יותר משצועד על קיבתו, צועד על החדשנות הלשונית שלו (ועל ראשי תיבות). כשהמפקד אומר לטירוניו "ארבעים שניות נגעתם בעץתורן וחזרתם", הוא מתכוון שבסיום ארבעים השניות הטירונים יהיו לאחר שתי הפעולות האלה. פרפקט מושלם.

שליפה שלישית. אם כבר תע"ג, אז אלט-טאב: דווקא לביטוי הספציפי "x שניות הייתם כאן", שכמעט בו אנו עוסקים בדוגמה הנוכחית, יש שתי אפשרויות: באחת, הטירונים נמצאים במרחק (או יימצאו שם כחלק מהמטלה), ובסיום הזמן הקצוב יימצאו כאן. ובשניה, הטירונים כרגע כאן והם צריכים להתקפל בזריזות, כלומר בתום x שניות המשפט "הייתם  כאן" יהיה נכון במובנו כזמן עבר (כלומר, הייתם כאן ואינכם עוד. כאן.). אנחנו נתרכז בפירוש הראשון, שלדעתי יותר נפוץ, וגם אליו בבירור כוונת "קידום" (אחרת זה עוד פישול). אלט-שיפט-טאב (זה הסדר שבו אני לוחץ).

אמרתי שקידום פישלו פה. פישול א', הברור מכל: יש שם ו"ו החיבור שאין לה שום עסק ארצי בביטוי הצה"לי דנן*. שלושה חודשים והייתם שם. חן טוען שאולי הם מנסים לסמן בכך את אחת מאי-התאימויות האחרות, אלה שגררו את פישולים ב' ו-ג'. לדעתי ממש לא. הם פשוט מעאפנים, והתבלבל להם צה"ל עם התנ"ך. קורה.

פישול ב': כאן כבר נכנסים למשמעות הביטוי. מה בעצם רוצים לומר לנו בקידום? אני מבין מהקמפיין שאבוא אליהם לקורס פסיכומטרי שאורכו שלושה חודשים, ובסיומו (לאחר הבחינה) אהיה במצב שממנו אוכל "להיות" בפקולטה למשפטים, כלומר להתקבל אליה. אז "הייתם שם" אמור לבטא מצב שבו התקבלתם ללימודים. כלומר כשבפועל כף רגלכם עוד לא דרכה במקום (קל וחומר שלא, במקרה השני מההערה הקודמת, כשכבר סיימתם את התואר).

פישול ג': הביטוי הצה"לי מציב רף עליון, או אתגר: אפשר לגעת בתורן ולחזור גם בעשרים שניות, ואפילו עדיף. במודעה של קידום מדובר על לכל הפחות שלושה חודשים (מתחילים לספור בתחילת הקורס, ומסיימים לספור כמות זמן נכבדת לפני הקבלה הרשמית לפקולטה). כל הרעיון של זמן מושלם הוא שהפעולה צריכה להיגמר עד אליו. בשביל תיאור משך זמן מדויק לא צריך לסבך.

מה הדרך הכי טבעית להגיד את מה שקידום ניסו? לדעתי, "שלושה חודשים ואתם שם". אמנם סלנג לייט, אבל בטח לא ארכאי או כבד. ומתאים אספקטואלית. וגם בלי הספרה, זה מכוער ככה.

אין בעד מה, קידום.

—————————————–

למתעניינים: מאמר מעניין על מערכת זמני הפועל העברי (מאת עידית דורון).

ועוד חפירה שלנו על עתיד וכאלה.

—————————————–

המשך…

Read Full Post »

הרבה זמן רציתי לכתוב משהו על ניתוח שיח, וציון עשור לאירועי אוקטובר היווה הזדמנות טובה לחזור לספרו הקפדני של דניאל דור, עיתונות תחת השפעה. ניתוח שיח (Discourse Analysis) הוא תחום שנמצא באופן מסורתי על התפר שבין סוציולינגוויסטיקה, סוציולוגיה וביקורת ספרות, וככזה אין לו מתודולוגיה קבועה. כפי שנראה, ישנם חוקרים הסבורים שבכך עיקר כוחו. אנחנו נתוודע לתחום דרך בחינת המתודולוגיה של דניאל דור בספר ההו-כה-מעניין שלו.

ניתוח שיח ביקורתי, וניתוח שיח ביקורתי ביקורתי

מעט רקע לא-מחייב לפני שניגשים לעיקר. ניתן לומר באופן כללי שניתוח שיח עוסק בתיאור השיטות בהן נוקט טקסט מסוים ובחינת ההשפעה שלהן על מה שנאמר בו ובעיקר על מה שלא נאמר. זו הגדרה מעט צולעת, בין היתר משום שזה אינו תחום אחיד. כך למשל ישנם חוקרים הדוגלים בניתוח איכותני וישנם כאלה הדוגלים בניתוח כמותני ושימוש בקורפוסים. אם לשאול דוגמה אהובה על אחד המרצים שלי, מדובר בניתוח ההבדל בין "עשרים מפגינים נפצעו" ובין "המשטרה פצעה עשרים מפגינים". לא אסקור כאן את היסטוריית התחום, בין היתר משום שאני רחוק מלהיות מומחה בו (ולא קרוב ללהיות מומחה בו), אבל כעקרון ניתן להשתמש במסגרת הזו על מנת לפרק כמעט כל נושא לגורמים: גבאוור, אהליך, מוזולף וראש ניתחו היבטים שונים של כתיבה נאצית; באטלר וקמרון עשו, כל אחת בדרכה, עבודה נחשבת מאוד על מגדר; שוי כותב ומייעץ על משפט, שפה וקרימינולוגיה; וודאק חוקרת הכל, בעיקר עניינים פנים-אירופאים כמו הגירה וגזענות; ורוח מישל פוקו מרחפת על פני התיאוריה.

אחד הפיתוחים החשובים של ניתוח שיח – תחום ביקורתי מעצם הגדרתו – הוא ניתוח שיח ביקורתי, Critical Discourse Analysis. רות וודאק תיארה את התחום כך:

First, let me just repeat that there is no one CDA approach. All CDA approaches have their own theoretical position combined with a specific methodology and methods (see WODAK & MEYER, 2001; WODAK, 2004 for details). And I need to emphasise again, every theoretical approach in CDA is inherently interdisciplinary because it aims at investigating complex social phenomena which are inherently inter- or transdisciplinary and certainly not to be studied by linguistics alone. […]

"Critical" means not taking things for granted, opening up complexity, challenging reductionism, dogmatism and dichotomies, being self-reflective in my research, and through these processes, making opaque structures of power relations and ideologies manifest. "Critical", thus, does not imply the common sense meaning of "being negative"—rather "skeptical". Proposing alternatives is also part of being "critical".

כפי שנראה, ספרו של דור עושה בדיוק את זה. כעת ננסה לבדוק איך.

עיתונות תחת ניתוח שיח

עיתונות תחת השפעה הוא בסופו של דבר ספר פוליטי: הוא שואל שאלות פוליטיות, מעניק הסברים פוליטיים ומעלה דעות פוליטיות. אנחנו נתעלם משני הרכיבים האחרונים ונבקש לראות איך הוא מצליח להעלות ספקות נבונים. דור מבקש, במוצהר, לסדוק את תחושת השכנוע ההרמטית לפיה "אנחנו צודקים, אנחנו רוצים שלום – אבל אין לנו, לעת הזאת, פרטנר בצד השני" (עמ' 288), וזאת על ידי הוכחה שכל מה שסיפרו לנו שלושת העיתונים הגדולים היה משובש ומטעה. חשוב לזכור את מטרתו זו בזמן שמנתחים את הספר (מטא-ניתוח-שיח?), ובכל זאת אותנו פחות מעניין מה הוא רוצה להראות, ויותר כיצד.

בסיס תיאורטי

הספר מעניין במיוחד משום שהוא אינו ספר אקדמי. רוצה לומר, מדובר בספר קריא המיועד לקהל הרחב, וככזה אין בו הסתמכות מפורשת על עבודה תיאורטית קיימת או שלל הערות שוליים ומראי מקום. הבסיס התיאורטי של דור נראה כך, מתוך פתח הדבר (ההדגשה שלי): "במושגים תיאורטיים, מדובר בעבודת מחקר המפרקת (deconstructs) את הנרטיב שהעיתונים קיבעו בתודעה הישראלית, ומרכיבה מחדש (reconstructs) סיפור מעשה מאוזן יותר, מלא יותר – על בסיס הדיווחים העובדתיים ששלחו הכתבים […] כל מי שמצוי במחקר על תקשורת המונים יודע כמה קשה למצוא דוגמאות לדיווח אובייקטיבי לחלוטין […] אבל קשה ככל שתהיה, זו עדיין דרישה שעיתונות במדינה דמוקרטית חייבת לעשות כמיטב יכולתה להתקרב אל מימושה." (עמ' 10, 25)
מטרות הספר המוצהרות: "מצד אחד, לתרום תרומה מחקרית-ביקורתית לדיון בשאלת תפקודה של העיתונות הישראלית בשעות משבר כאלה; מצד שני, לעורר כמידת האפשר את הדיון הציבורי בשאלת מהותה של האינתיפאדה הזאת, סיבותיה ואופיה."

מינוח

נציג מספר דוגמאות לניתוחים של דור ונתחיל בהתייחסות למונחים, שהרי בלוג שפה אנו.

  • מדוע לא לפתוח כאן בדוגמה מעוררת מחלקות. בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות מה-15 באוקטובר הופיעו הפניות לשתי כתבות: כך פועלת מכונת התעמולה הפלשתינית וגם זירת ההסברה: צה"ל יצייד לוחמים במצלמות. לפי הניתוח, הפלסטינים עושים בתעמולה ואילו ישראל בהסברה; עיתוני ישראל מדווחים ותו לא. "אבל, כמובן, כפי שראינו לאורך הספר, העיתונים הישראליים אינם יושבים ומתבוננים באירועים מנקודת תצפית בלתי תלויה – הם שקועים עד צווארם ב'זירת ההסברה'." דור מפנה את תשומת הלב לכך שהכתבה על התעמולה הפלשתינית מראיינת שלושה דוברים ישראלים רשמיים, ומן הסתם "אף אחד משלושת אלה אינו משקיף נייטרלי על המצב." (עמ' 258-260).
  • לפעמים מדובר במילים שמאחוריהן אין ממש, אך הדבר לא מונע מהעיתונות לאמצן. כך ראשי הצבא הרגישו בעצמם ש"משהו כאן לא תקין" בעניין הכוח המופעל מול אוכלוסיה אזרחית בסוף ינואר, ודור טוען ש-"העיתונים לא היו צריכים להמתין עד שהתובנה הברורה מאליה הזאת תגיע לראש הפירמידה הצבאית. הם יכלו להגיע למסקנה ש'משהו כאן לא תקין' כבר בשבוע הראשון של חודש אוקטובר – לתחקר, לשאול שאלות קשות, ולפרסם. […] ברק הכריז על מדיניות איפוק – והעיתונים דיווחו על איפוק. פשוט כך." (עמ' 133-134)
  • מילים ריקות שהופיעו בהקשרי נסיגה חד-צדדית מהרצועה, מונחים שאף עיתון לא טרח לברר ולפורר – גבול נושם, מרחב הפרדה, אזורי ממשק, מרחב גבול פתוח (עמ' 205).
  • במקרים אחרים מדובר בניסוחים מוגזמים בכותרות. כך מראה דור – בציטוט מכתבות בעיתונים עצמם – שהתפרעויות ערביי ישראל לא גרמו לניתוק הגישה לצפון הארץ, בניגוד למה שהופיע בכותרות. בדומה, לפי המשטרה ולפי מזכיר הררית לא הוטל מצור על מצפים בגליל, אבל הכותרת במעריב היתה פשוטה: מצפים במצור. (עמ' 162-163).

נראטיב

כותרות

ככלל, הכותרות תופסות מקום עיקרי בספר. הנה מדגם מייצג, ממנו ניתן להתרשם יותר לעומק מטיעוניו של החוקר:

  • לא תמיד יש צורך בפרשנות כדי לראות שלעיתונים היתה, לרוב, דעה נחרצת מאוד לגבי אחריות ואשמה. ידיעות: ערפאת במבחן. הארץ: הפסקת אש במבחן. (עמ' 29, 32).
  • ככלל, דור מקדיש לא מעט מקום לעניין השליטה של ערפאת באירועים. כזכור, נטען השכם וערב שלערפאת שליטה על הנעשה בשטח. במעריב ייחסו בכותרותיהם את הטענה שהאירועים התחילו עקב ביקור שרון בהר הבית לאמריקאים, לפלסטינים ולשמאל הישראלי, עד שמגיעים לעמודים 16-17 ושם הטענה נשמעת דווקא מפי משטרת ישראל (עמ' 53-57).
  • טור מורכב של רוני שקד קיבל את הכותרת בניצוחו של ערפאת, רק שהטור עצמו לא בדיוק טוען כך. דור לא מבין מדוע לטפח דעה שגויה בקרב הקוראים – שאולי חושבים כל ממילא – בעוד הפרשנות עצמה של שקד "נעלמה בתהום הנשייה" (עמ' 59-60).
  • ואפשר גם כמותנית. ב-2 באוקטובר, 44 כותרות מתוך 70 במעריב עסקו ב"אלימות חד-צדדית" של ערבים במעריב, וכך גם  26 מתוך 41 בידיעות. לפי דור, הכותרות האחרות מעטות ו"נבלעות בין עשרות כותרות הזעם", שזו כבר הערכה איכותנית. בהארץ המצב שקול מעט יותר, 15 מתוך 25.
  • אחת הדוגמאות הראשונות בספר מדברת על העמוד הראשי של מקומון תל אביבי, שהתייחס לתוצאות סקר (עמ' 19) והעלה אותן לכותרת בשילוב עם תמונה ממקור אחר (בשעת מלחמה – ערביי יפו יתקפו את תל אביב). דור קורא למניפולציה כזו תעמולה, משום שמדובר בהוצאת נתונים מהקשרים ושילובם עם תמונה שאינה קשורה (מדובר במכוניות הפוכות, אבל דווקא כאלה שנהפכו על ידי מתפרעים יהודים). מה שכן, אליבא דדור "אין סיבה מיוחדת להניח שעמוד התעמולה הזה הוא תוצר של פעולה מכוונת." אם כך, לפי ההגדרות המקובלות (למשל טיילור, פוס) אין מדובר בתעמולה.
  • אבל אם נתמקד בכותרות: לפעמים מדובר בעניינים קטנים-אך-משמעותיים. מדוע משארם ועד גילה ולא "משארם ועד איתמר" או "מגילה ועד איתמר", תוהה דור. הרי מדובר במקומות חשובים בותה המידה (עמ' 30).
  • העברת האחריות הביטחונית על הר הבית לידיים פלסטיניות באחד מימי השישי זכתה לכותרות כמו קרב בהר הבית או הר הבית לא היה בידינו (עמ' 90-91). את הבעייתיות דור מציג כך, בצטטו טור של עמיר-בן דוד במעריב: "במשטרה, אגב, טוענים שלא מדובר בפריצה וכיבוש מחדש, אלא ב'החזרת השיגרה'", ועומד נפעם: "קשה להאמין, אבל זו עובדה: אנשי המשטרה טוענים שמדובר ב'החזרת השיגרה', אבל כתבי העיתונים ועורכיהם יודעים את העובדות טוב יותר. הם מגדירים את האירוע כ'כיבוש מחדש', וכ'קרב על הר הבית'" (עמ' 92).
  • דור מנתח בצורה דומה את פינוי קבר יוסף, פעולה שנדחפה זמן רב ע"י כוחות הביטחון, ומתאר בקצרה את ההיסטוריה מעוררת המחלוקת של האתר בצל כותרות מעריב כמו הנסיגה מקבר יוסף, הפינוי – וההרס, וכמובן אחמד טיבי: "ועכשיו – קבר רחל". אבל דור מתעקש להרוס את החגיגה, לצטט במדויק את טיבי שבעצם קרא לישראל לפנות את "כל מקומות החיכוך שבין ישראל לפלשתינים", ואת הכתבה בעמוד 9 שבה מוסבר תהליך קבלת ההחלטה של צה"ל, השב"כ וראש הממשלה. בידיעות מופיעה (קבורה?) באמצע העיתון כתבת רקע על קבר יוסף והבעיות להן הוא גורם, אך דור שואל כדרכו: "האם כל זה מצדיק את הריסת הקבר ושריפתו על-ידי הצעירים הפלשתינים? על כך אפשר להתווכח. האם כל זה מסייע להסביר מדוע התנפלו הצעירים בחמת זעם כזאת על המתחם? בוודאי. אי אפשר להבין את מהותו של הכיבוש, ואת התנהלותה של החברה הפלשתינית תחת הכיבוש הזה, בלי להבין את מלוא משמעותה של אלימות המתנחלים" (עמ' 96).
  • ואחרי פינוי קבר יוסף: שיראק "גינה במהלך השבת את הרס הקבר, ו'הביע תרעומת נוכח חילול הקודש'. הגינוי הזה, מצידו של האיש שרק ימים ספורים קודם לכן 'עודד בהתבטאויותיו הברוטליות את האלימות הפלשתינית', הופיע הפעם רק במעריב, וגם כאן ללא כותרת" (עמ' 97).
  • בל נשכח אירוע חשוב נוסף, חטיפת החיילים. שורת מחדלים איפשרה את החטיפה, אבל כולם הוצנעו בשבועות שאחריה; ומצד שני, לא היה דיון פתוח על ההשלכות של צעדים חד-צדדיים ובלתי-מתואמים כמו הנסיגה מלבנון. "כל זה בהחלט מסובך ולא סימפטי, אבל המורכבות הזאת, כמו שאלת המחדל, שוב אינה מוצאת לה ביטוי בעמודי השער של העיתונים. אלה מתרכזים באופן בלעדי בקביעה שהחטיפה, ועימה אירועי הר הבית וקבר יוסף, מצביעים על הידרדרות קרובה למצב של מלחמה כוללת" (עמ' 99).
  • הגישה האפוקליפטית של העיתונים קיבלה חיזוק מהירי על גילה, לפי הניתוח: תושבי השכונה עצמם טענו שאינם מרגישים מאוימים ושדין עשרות אלפים אינו דין רחוב האנפה. ובכל זאת, בעיתונים אֻמץ קו אחד אף שבבואם לדון בעניין הכוח התוקף העלו בידם רק ירי קליעים על ידי פלסטינים בודדים (עמ' 144-146).
  • אין פרטנר: על המסקנה ש"ערפאת לא שפוי" כהסבר אפשרי יחיד להידרדרות המצב. דור אמנם מספק פרשנות משלו – ביקורתית מאוד כלפי ברק – אבל גם מצטט מאמרים של חמי שלו ועקיבא אלדר מסוף אוקטובר ותוהה איך טענות בישיבת הממשלה נגד התנהלות ברק ורשימת הכשלים הארוכה שלו לא הגיעו לכותרות העיתונים, וכמוהן גם נתונים על הגברת הבנייה בהתנחלויות (עמ' 273-274).
  • ובאופן מסקרן, במהלך יום כיפור חלה ירידה באלימות בצד הפלסטיני אבל הכותרות אימצו את הנראטיב של ברק לפיו ערפאת אינו מעוניין במו"מ (עמ' 198).

כרונולוגיה

  • אם נעבור מהכותרות – שמייצגות או אינן מייצגות את מה שנכתב בכתבה החדשותית עצמה – לאותה כתבה, ניתן לאתר תופעה נוספת. דור מפרק אותה לגורמים פה ושם ובונה סיפור-מעשה חדש, כפי שביקש לעשות בפתיח לספר; הוא פשוט עוקב אחר סדר האירועים ובודק אם הצגת סדר אירועים מסוים מתאים לנעשה בשטח, אבל בעיקר אם הוא מתאים לקו של העיתון. דוגמה בולטת מחציו השני של אוקטובר: הפלסטינים תוקפים, הצלפים מגיבים; הצעירים משתלהבים ומתפרעים, צה"ל מזעיק מטוס. "כלומר: הפלשתינים יוזמים, כל פעם מחדש, את שרשרת האירועים האלימה, וצה'ל, מצידו, עסוק בהגנה עצמית" (עמ' 120).
  • ניתוח שיח קלאסי מוקדש בעמודים 148-151 לסוגיית "המסרים (הצבאיים) החד-משמעיים", קרי פעולות צבאיות שמטרתן להעביר מסר מרתיע. "אבל הפלשתינים, כמובן, לא 'הפנימו את המסר' גם לאחר תקיפת המסוקים. קצינים בכירים בצ'הל מיהרו להסיק את המסקנה המתבקשת: אם הפלסטינים אינם מקשיבים, כנראה שתגובותינו אינן חריפות מספיק", ספירלה שנמשכה כמה שבועות. "לאורך כל התקופה הארוכה הזאת, העיתונים אינם מעלים אפילו פעם אחת את השאלה הכל-כך מתבקשת: על סמך מה מניחים במערכת הביטחון כי ההחרפה המתמדת […] תכניע בשלב כלשהו את הפלסטינים?"
  • ושאלה דומה שנשאלה באותו ההקשר: "זה הרי כל-כך מתבקש: אם שישה הרוגים ישראלים ושלושה חיילים חטופים הוציאו בערב יום הכיפורים, כפי שנראה בפרק הבא, אלפי יהודים זועמים לרחובות, כיצד אפשר בכלל להניח שהפלשתינים 'יירגעו' לאחר 50, 100, 150, 200 הרוגים? אם 'מחיר הדמים הקשה' בצד הישראלי סימן את 'הקו האדום' שמעבר לו 'אי אפשר עוד להבליג', איך יכול מישהו להעלות על דעתו ש'גביית מחיר קשה יותר' מהצד הפלשתיני 'תוריד את רמת האלימות'? אם ברק וצה'ל 'נאלצו' לשלוח מסוקי קרב להפציץ ערים פלשתיניות כדי 'לספק את הציבור הזועם הישראל', איך אפשר לצפות מערפאת – אפילו בהנחה השגויה שהוא שולט בשטח באופן בלעדי – להורות לאנשיו 'להניח את נשקם'? (עמ' 153)

תפר חדשות/פרשנות

  • אפשר לסכם חלק מהבעיות עליהן מצביע דור בתור תפר קלאסי שבין חדשות ובין פרשנות. למשל, בבואו לדון בתוכנית ההפרדה החד-צדדית של ברק (עמ' 36) שמהווה לא יותר מאשר תרגיל פוליטי ותקשורתי, דור מתפלא למה הכתבה והפרשנויות הנלוות לה אינן עוסקות בחשיבות המסר שצעד כזה מעביר לערפאת. למעשה, חלק ניכר מהספר מעלה בדיוק את אותן שאלות שראוי היה שיישאלו, לפחות בעיני המחבר.

שאלות

כאן כבר יותר קשה להצביע על מתודולוגיה מסוימת. מספר דוגמאות יראו למה הכוונה, או כמו שדור מסביר בהקשר לשאלות שהתקשורת לא שאלה עת נחקר בדיעבד הסיכון הפוטנציאלי בעליית שרון להר הבית: "כמובן, איננו יכולים לדעת בוודאות – אבל זיכרו: הספר הזה אינו עוסק באירועים כשלעצמם, אלא בסיקור העיתונאי שלהם […] בדיוק בשביל שאלות כאלה, בשביל השאלות הקשות באמת, אמורות מדינות דמוקרטיות לאפשר את פעולתה החופשית, הבלתי תלויה של העיתונות." (עמ' 66)

  • עוד בפסגת פריז, ההתבטאויות של ז'אק שיראק שכונו "ברוטליות" נאמרו שוב זמן קצר אח"כ ע"י גורמים ישראלים בכירים. דור מוכיח את העיתונות על כך שלא שאלה את ברק מה גרם למפנה ביחסיו עם שיראק: "כדי לשאול את השאות האלה, לא צריך להאמין שטענותיו של שיראק מוצדקות, או להיות משוכנעים שהיה צורך להקים את ועדת החקירה" (עמ' 81).
  • בהמשך לגישה האפוקליפטית שהוזכרה קודם לכן, הרצון הישראלי להבין מדוע השמיים נופלים על ראשינו הופיע בעיתונים שלא כתבו בשבוע הראשון לאינתיפאדה – מלבד כתבה אחת של עמירה הס – ולו מילה על הקשר הסיבתי בין האינתיפאדה ובין המצב הקיומי של הפלסטינים. "אפשר בהחלט להתעלם מכל מרכיבי המציאות האלה – רוב הישראלים עושים זאת בהצלחה כבר שנים רבות – אבל אי אפשר גם להתעלם מכל אלה וגם להבין את אירועי אוקטובר" (עמ' 101).
  • בהיבט הזה מעניין מקרה מוחמד א-דורה: דור דוחה מכל את האימוץ המיידי של טענות צה"ל, לפיהן מותו של הילד היה אשמת הפלסטינים אשר הביאו אותו לזירת הירי במיוחד (עמ' 122-125). גם כאן הניתוח התקשורתי קיים בנפרד מדעתו האישית של דור, שלא ברור אם חופפת את התחקירים הרבים שבאו מאוחר יותר, אבל הנקודה בעינה עומדת.
  • גם נושאים קטנים יותר זוכים לטיפול דומה. כשרוני שקד הצטרף לחיילים במוצב, אשר כביכול נמצאו בסכנת חיים, ושומע מהם שהם דווקא אינם בסכנת חיים ושהם "מחפשים את האויב כדי לפגוע", נראה שהוא עושה הכל מלבד לשאול על מי הם בעצם יורים (עמ' 128-129, וראו למשל את עניין ה"איפוק" שהוזכר קודם לכן).
  • שלא במפתיע, נראטיבים מסוימים שבאו לידי ביטוי בכותרות מצאו את דרכם מחוץ לכותרות אחרות. דור מלין על הסטנדרט הכפול שהפריע לעמוס הראל מה-12 באוקטובר בהארץ – בצה"ל טענו שהאלימות הפלסטינית תלויה בערפאת אבל אמרו בנשימה אחת שאין להם יכולת לשלוט על אלימות של מתנחלים. דור גורס ששלושת העיתונים מאמצים את הסטנדרט הכפול הזה בעצמם. (עמ' 136)
  • אם נמשיך באותו קו נגיע לסיפורם של אחמד ומוחמד ג'בארין, אשר לפי הדיווחים הקיימים לא היוו איום על שוטרים לפי שנורו בראש ובגב ממרחק רב, עניין שנדון באמצע נובמבר בכתבת תחקיר של ידיעות. "אבל אפשר היה בהחלט להשתמש בעובדות שהיו גלויות כבר בסוף השבוע כדי להטיל ספק בגירסת המשטרה. ייתכן שלא היה אפשר לקבוע באותו היום כי גירסת המשטרה מוטעית, אבל אפשר היה בהחלט לעמת את גירסתה של המשטרה עם גירסת המפגינים – ולשאול את השאלות המתבקשות. כך הרי אמורים עיתונים לעבוד. אפשר היה, למשל, להקשיב לדבריהם של המפגיננים, שסיפרו לכל מי שהסכים לשמוע כי ההפגנות עברו לפסים אלימים יותר רק לאחר התגרות מכוונת של המשטרה, וכי אש חיה נורתה על מפגינים שלא סיכנו את חייהם של השוטרים. לא חייבים להאמין לדבריהם של המפגינים כדי לספר באורח הוגן את גירסתם" (עמ' 165-166).
  • באחד בנובמבר מתאר דור בצורה מדהימה איך בכל יום העיתונים מדווחים על הערכה הפוכה: האם ערפאת שולט או לא שולט בשטח. דור מגיע למסקנה הסרקסטית ש"גם אי-שליטתו של ערפאת בשטח מכוונת ומאורגנת על-ידיו" (עמ' 208). דבר דומה הוא עושה מיד לגבי אותו "אור ירוק לפיגועים" שערפאת נתן או לא נתן, גם כאן תוך מיש-מש גדול של הערכות מודיעיניות רבות וסותרות, חוסר בדיקת פרטים והנפחת כותרות לא מבוססות. הוא מסכם: "ערפאת שיחרר כמה עשרות עצירים, וגורמים מסוימים במערכת הביטחון מניחים כי השיחרור לווה ב"קריצת עין" מצידו של ערפאת; להנחה הזאת 'אין הוכחה חותכת', אבל, מה לעשות, אין גם 'הוכחה הפוכה', למרות שגורמים אחרים במערכת הביטחון מניחים שאין לערפאת אינטרס בפיגועים; ובכל מקרה, עצם השיחרור מגדיל את סכנת הפיגועים, אף על פי שהזרוע הצבאית של החמאס 'אינה זקוקה' לשיחרור פעילים מהכלא כדי לבצע פיגוע." הנה הדקונסטרוקציה של דור במלוא תפארתה: "איך אפשר להגיע מכל זה לכותרת המדווחת, באופן עובדתי, כי 'ערפאת נתן אור ירוק לטרור'? מדוע העיתונים בוחרים לאמץ את ההערכה המחמירה, ולהפוך אותה לעובדה, ואפילו אינם מאזכרים את ההערכות האחרות בכותרת כזו או אחרת? האם יש לכך קשר לעובדה שראש הממשלה עצמו בחר לאמץ את ההערכה המחמירה – מסיבותיו התקשורתיות הברורות – ולהכריז, למשל, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי 'הכתובת של הפיגועים ממש כתובה על הקיר'?" (עמ' 213-215)
  • אחד הפרקים האחרונה בספר עוסק בהרחבה בגישת הלא-ביקורתית של התקשורת לאהוד ברק. כך, בפיסגת שארם, ניצב הוא בין שרון, ערפאת והאמריקאים. הכותרות, השאלות שלא נשאלו והנראטיב הנבנה התערבבו זה בזה ויצרו את הרושם שקיים עד היום. "שימו לב, אם כן, לפער המבהיל בין כל אלה ובין ייצוג המציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי בכותרות העיתונים: איך אפשר בכלל להגיע מתיאום העמדות בין ברק ושרון, ומסירובו של ברק לחתום על הנייר של קלינטון, ומעבודתה 'בפרטי פרטים' של הוועדה הביטחונית, ומהאינטרס המובנה של ברק בכישלון הפיסגה, לייצוג המציאות הזה, שבו ברק 'הפסימי' אומר כי 'המצב מסובך', וערפאת 'השאנן' מבקש 'לפוצץ' את הפישגה, והשר בן-עמי מרגיע את עריקאת המתלהם, ואחד מיועציו של ברק, 'יועץ מתוסכל' כהגדרתו של ידיעות אחרונות, אומר 'אריק יכול להיות רגוע, שום דבר לא קורה כאן'? איך אפשר לחלוף כך על פני המציאות ולנחות בדיוק במקום שבו נמצא, באותו רגע, אהוד ברק?" (עמ' 251-255).
  • הספר מסתיים עם ימיו הראשונים של אריק שרון בתפקיד ראש הממשלה. דור לא מקדיש מקום רב לנושא, אבל מראה כיצד נושאים כמו סגר וסבל פלסטיני עלו לכותרות, טיפין טיפין, רק לאחר שממשלת השמאל התחלפה בממשלת ימין. מה שמפתיע את דור הוא שהנושאים הללו זכו לחשיפה בלי שהיה שינוי של ממש במצב, כלומר שההתייחסות אליהם כחידוש שלילי נוצרה רק כשהימין עלה לשלטון; השמאל היה חסין (עמ' 282-288).

מקורות נוספים

  • באופן טבעי, המחבר מבקש לבדוק במקורות נוספים מפעם לפעם. נייחד תת-תת-כותרת לעניין זה, משום שהוא אחד האהובים על דור. "ננסה אפוא לבדוק אם הגירסה הזאת עומדת במבחן ההיגיון, ואם עיתונות בלתי תלוי […] היתה מחויבת לאמץ את הגירסה הזאת כלשונה" הוא מתחיל (עמ' 78-81), ובמקרה הזה הניתוח שלו והשאלות שהוא מעלה נובעים מהרצון לבדוק גרסאות אחרות. הרקע הפעם הוא פסגת פריז, בה כל העולם היה כמובן נגדנו. כאן דור נותן את פרשנותו-שלו: ברק התבסס על כך וכך, מה שסותר הערכות של מערכת הביטחון, ומנגד ערפאת מתבסס על כך וכך, במיוחד בהתחשב בלחצים מהשטח, אבל לעומת זאת בימים חמישי ושישי "אין באף אחד מהעיתונים אפילו כתבה מדינית אחת שמצטטת מקורות פלשתיניים" (עמ' 79).
  • גם ב-10 באוקטובר, כאשר העיתונים העניקו יחס סימטרי להרוגי נצרת ולבכור ז'אן (עמ' 159-160). דור ציין את ההתנערות מהעמדה האפוקליפטית, אבל הסביר שהדיווחים החדשותיים המשיכו להיות חד-צדדיים ולהתבסס לרוב על דיווחים משטרתיים.

עיצוב גרפי

  • נתרחק מהטקסט לרגל סיום הסקירה. הספר אמנם לא מתייחס למחקר מתועד על השפעת עיצוב גרפי של עיתון על הקוראים, אבל דור מתבסס כנראה על השכל הבריא של קוראיו. כך כשהוא משווה את הכותרת דגל פלשתין על כיפת הסלע, עם התמונה שאמורה לייצג את הנאמר בכותרת: בקטן, לא על כיפת הסלע עצמה, עד כדי כך שדרושה הדגשה של המחלקה הגרפית של העיתון (עמ' 88-89).
  • ובכל זאת, נראה לי שלפחות בעניין הלינץ' עושה לעצמו דור חיים קלים מדי. הוא מוכיח את העיתונים (עמ' 225-226) על כך שאחרי סופ"ש שבו שודרו תמונות הזוועה שוב ושוב, הם רק הדפיסו את הסיפור המוכר מחדש במקום לנסות להביא מידע חדש. נדמה לי שקשה להאשים את העיתונים בכך. לעומת זאת, הניתוח שלו את ההצפה הרגשית קולע, במיוחד כאשר ביטויים כמו "בלתי נסלח" או "חיות אדם" מופיעים בכותרות החדשותיות (עמ' 226). הקשר בין עיצוב גרפי וכותרת ישלים כעת את הסקירה.

תמונות

  • הספר מספק טיעונים יפים לכך שגם תמונות יכולות ליצור אווירה. יותר מ-60 תמונות הופיעו בידיעות ב-2 ו-3 באוקטובר. 40 תיארו "אלימות פלשתינית" ובהן היו הפלסטינים בתנועה. 20 האחרות הוקדשו לסיורים, פגיעת טיל צה"ל בלי נפגעים וטנקים ישראלים נייחים, כשהדגש הוא על הסטאטיות. בנוסף ניתן היה למנות מכונית פלשתינית שהוצתה ("תחת הכותרת המדהימה השיבו אש", עמ' 45), 3 תמונות קטנות של פינוי פצועים פלסטינים, תמונה אחת מהלוויה של בת שנתיים ושלוש תמונות ענק של מוחמד א-דורה.

עמוד שער

  • עמ' 33 מדגים את האל"ף-בי"ת של בניית עמוד שער לעיתון. דיווחים אודות ירי על גילה בארבעה מקומות שונים בחצי העליון, ומנגד סיפורם של שלושה פלסטינים שנהרגו מתחת לקיפול (עמ' 33). גם כאן, דור מסביר במושגים פשוטים את "מתחת לקיפול", החצי התחתון בעמוד הראשי של העיתון שלא רואים כאשר הוא מונח בקיוסק או בחנות. ההמשך הישיר הוא תיאור של נטיית הקורא הממוצע "לרפרף" על הכותרות ולא לקרוא  את הטורים לעומק, שלא לדבר על קריאת החדשות עצמן: "על-פי מחקרים רבים בתקשורת המונים, גודל האות של הכותרות, מיקומן בעמוד, ומספר האיזכורים בעמוד, משפיעים השפעה מכרעת על תהליך הקריאה: כותרות גדולות ובולטות נקראות ראשונות, נשארות בזיכרון זמן רב יותר, ומשפיעות יותר על אופי הקריאה של החומרים האחרים בעיתון. […] אפשר לנבא בדיוק מופתי היכן ימקמו העיתונים התבטאויות של מנהיגים ערבים בחודש אוקטובר: התבטאויות קיצוניות, מאיימות, ממוקמות במקום בולט, בראש העמוד; התבטאויות מתונות, אם בכלל, בתחתיתו."
  • כמובן, מה שלא מופיע בעמוד השער חשוב כמו מה שכן מופיע: מספר ההרוגים הפלסטינים עובר עם הזמן מהעמוד הראשי לתוככי העיתון.
  • ליד טקסט כועס ו"קשה לעיכול" מפי צעיר ערבי, שמתאר את מה שדור מכנה "דינמיקה של הידרדרות" שהגיעה עד לאלימות מוצהרת, מופיעה "תמונתו של הבחור הערבי, שפניו מכוסות כאפייה אדומה. הבחור מצולם מזווית נמוכה, ובתמונה הוא מביט אלימו מלמעלה למטה, ועיניו מצומצמות, קשות. […] ידו הימנית מונפת אל מחוץ למסגרת התמונה – אולי הוא קומץ אגרוף, אולי מחזיק אבן, ואולי, וזו כמובן האפשרות המפחידה ביותר, אולי הוא מניף את דגל פלשתין." דור ממשיך ומנתח את הכותרת, מונולוג רווי שנאה של רעול פנים החוסם עם חבריו מזה שלושה לילות את הכניסה לאום אל-פחם, ומתמקד בכך שזהו מונולוג של רעול פנים – שכל קיומו מוגדר דרך רעלת האיסלאם, כהגדרתו של דור. "הוא אינו מפגין, או מוחה, או אפילו מתפרע – הוא חוסם, בשקדנות, כבר שלושה לילות, את הכניסה לאום אל-פחם". (עמ' 180-183)

סיכום

מטרתי כאן היתה לאפיין בקווים כלליים את המתודולוגיה של דניאל דור כדוגמה למה שניתוח שיח יכול להשיג. התייחסויות ישירות לתיאוריה לא היו נפוצות לספר, אבל מדי פעם משהו בכל זאת צץ ועולה אל פני השטח. כשההפגנות במגזר הערבי איימו לצאת משליטה החלו מאשימים במשטרה ובצבא את הממשלה ביחס שלילי ארוך-שנים כלפי האוכלוסיה הערבית, כלומר שהאשמה למצב מוטלת על התנהלות המדינה אל מול המיעוט הערבי. "על זה הרי מלמדים בבתי הספר לתקשורת: מאבקים בין גורמים אינטרסנטיים בתוך המערכת השלטונית הם אלה שמאפשרים לעיתונאים לחלץ את האמת מתוך מסכת ההטעיות וההסתרות" (עמ' 184-186).

מה שדור עצמו ביקש לעשות היה לפרק את השיח שהתקשורת השתתפה בבנייתו: "הצורך הממכר בהסברים פשוטים אינו יכול להסביר את העובדה החד-משמעית שההסברים הקלים שהופיעו בסופו של דבר בעמודים הראשונים של העיתונים התכנסו באופן מוחלט, ללא יוצא מן הכלל, אל תמונת העולם החד-צדדית, המסתגרת, הקטסטרופלית והלוחמנית שעלתה מעמודי השער של העיתונים […] היתה בידי העיתונים כמות מידע לא מבוטלת, שהסתמכה על מקורות מהימנים בהחלט, והצביעה על כך שביקור שרון בהר הבית "העיר את השטח", ושערפאת לא נתן את ההוראה להצית את האש. ההסבר הזה, נכון או שגוי, אינו מסובך יותר, בשום מובן משמעותי, מההסבר האחר". בלי להביע דעה על נכונות הטענה, המתודולוגיה עצמה נראית יציבה למדי (אך ראו דוגמה לביקורת כאן).

אם כן, מה לגבי ניתוח שיח וניתוח תקשורת בישראל האקדמית וקבלתו בציבור הרחב (כי מחוץ לאקדמיה, ובעיקר באינטרנט, נעשית עבודה לא רעה)? דור עצמו פירסם ספר נוסף, "מאחורי חומת מגן" של דור מ-2002. כמובן שישנם חוקרים ישראלים שעוסקים בניתוח שיח, כמו העבודה היפה של רחל גיורא הזכורה לטוב או של דניס קורזון. אבל נראה לי שגם בלי להכיר את הנעשה בתחום כרגע, ודאי אפשר לעשות מטעמים מחקריים מהשוואה מעמיקה בין הדיווחים בתקשורת וגרסת המשטרה מחד גיסא ובין העובדות בשטח בשייח' ג'ראח, סילוואן, בלעין וכן הלאה מאידך גיסא. הרי גם הספר וגם נסיונות אחרים מראים שהגישה המחקרית הנכונה יכולה להעלות ולענות על שאלות חשובות למדי.

דניאל דור (2001). עיתונות תחת השפעה. בבל, 288 עמ'.
Kendall, Gavin (2007). What Is Critical Discourse Analysis? Ruth Wodak in Conversation With Gavin Kendall. Forum Qualitative Sozialforschung / Forum: Qualitative Social
Research, 8(2), Art. 29, http://www.qualitative-research.net/fqs-texte/2-07/07-2-29-e.htm.
בלי להכיר את הנעשה בתחום כרגע, ודאי אפשר לעשות מטעמים מחקריים מהשוואה מעמיקה בין הדיווחים בתקשורת וגרסת המשטרה מחד גיסט ובין העובדות בשטח בשייח' ג'ראח, סילוואן, בלעין וכן הלאה מאידך גיסט.

Read Full Post »

[פוסט אורח מאת הדס יברכיהו, סטודנטית לבלשנות (מי היה מאמין?) באוניברסיטת תל אביב (מי היה מאמין?)]

באחת ההפסקות ביאט"ל 26 יצאנו מאולם בק לשאוף קצת אוויר, ונתקלנו בשני שלטים, אחד מעל השני – "ארכיב מנהל הסטודנטים" ו-"ארכיון כללי והיסטורי".

 

ארכיב קיבה

תצלום ארכיון ישן

 

ככל שהיה ידוע לנו, ל"ארכיב" ול"ארכיון" יש את אותה משמעות, אז למה החליטו בבר אילן להשתמש פעם בזו ופעם בזו? לא מדובר בטעות או מקריות כיוון שצמד השלטים חוזר בעוד מקומות ברחבי הקמפוס…

אז במסגרת "בלשנות חוקרת" חיפשתי קצת במילונים ובאינטרנט, והתוצאות רק חיזקו את מה שחשבנו – לפי אבן שושן, "מילה במילה", ויקימילון (ארכיון, ארכיב) ואתר השפה העברית, שתי המילים הן מילים נרדפות שחדרו לעברית בתקופות שונות – "ארכיון" חדרה דרך יוונית/לטינית בתקופת חז"ל, ו"ארכיב" חדרה בעת החדשה בהשפעת השפות האירופאיות. לא מצאתי דבר המראה שיש הבדל במשמעות בין השתיים. בדקתי גם בגוגל (שביאט"ל התברר שהוא כלי מחקר לכל דבר), וארכיון מחזיר כ- 385,000,000 תוצאות בעוד ארכיב מחזיר כ- 179,000 תוצאות, בעיקר אתרים של שירותי גניזה וארכיב.

אוקיי, אז שתי המילים זהות במשמעות וההבדל ביניהן הוא בזמן בו חדרו לעברית. אז למה יש שני שלטים?…

שלחתי מייל לאקדמיה ללשון העברית. ענו לי ששתי הצורות הן גלגול של המילה הלטינית archivum – "ארכיון" היא מתקופת לשון חז"ל ו"ארכיב" היא מהעת החדשה, יתכן בהשפעת הגיית המילה בלשונות אירופה (למשל בגרמנית), והוסיפו שהצורה "ארכיון" עדיפה ולמעשה אפשר לראות בה צורה עברית. אפילו קיבלתי ציטוט המשלב בין שתי הגרסאות – "אלא במה יש צורך? שישיר על גדולתה של פולין, שיחטט בארכיביונים עתיקים, בכדי להוציא משם עוד ראיה נוספת לתפארתה ורוממותה של פולין." (יוסף חיים ברנר, ספרות הפולנית בערב ימי המלחמה, עמ' 6).

התקשרתי גם לאוניברסיטת בר אילן ודיברתי עם מישהו מאותו "ארכיב". מסתבר ששני השלטים מובילים לאותו מקום – ארכיב הסטודנטים – שמרכז חומר מנהלתי של האוניברסיטה. גם מצאתי תיאור של המקום באתר של האוניברסיטה. כלומר, שם המדור – ארכיב מנהל הסטודנטים, ותפקידו – ארכיון כללי של האוניברסיטה.

והמסקנה הסופית המתבקשת – שלט אחד מורה על שם המדור, והשלט השני מסביר מהו המקום הזה. כל כך פשוט. זה מסתדר יפה עם כל תוצאות שירותי הגניזה והארכיב שמצאתי בגוגל – המילה החדשה יותר משמשת בעיקר לשמות של ארגונים שונים, בעוד הוותיקה מפרשת למה הכוונה…

 

התמונה המעפנה מהפלאפון של איתמרק

בסוף לא גנזנו את התמונה השנייה

 

[. היה זה פוסט אורח. רוצים גם אתם לפרסם פוסט אורח? דברו עמנו! נקבלכם בברכה]

Read Full Post »

« Newer Posts