הפקולטה למדעי הרוח תובעת ממני זה זמן מה דוגמאות משלה לקטעים לשוניים מעניינים. אם כן, הרי:
פרופ' אורלי לובין נשאלה בשיעור הבכורה של בין המינים: מבוא לתיאוריות פמיניסטיות עכשוויות, האם זה נכון לבסס תיאוריות על בסיס מקרים ספוראדיים.
תשובתה התחילה ב"זה כל מה שיש לנו", והמשיכה בתיאור של מה קורה כאשר…
מתגלה עוד ספוראד שכזה.
אני היא ההתמוגגות הסמנטית הבלתי נשלטת של יובל. כמה מעברים מתרחשים פה. קודם כל אחד לקסיקלי, די כבד: ספוראדי הוא שם-תואר. ספוראד משמש כאן כשם עצם. מדובר במעבר מכובד מאוד עבור מילה (ומוכר לנו לרוב מתכונות/קבוצות אנושיות: עברי, שחור, שמן. אבל לא רק. למשל, מתוק => מתוקים, במובן של מאכלים מתוקים). כך או כך, הפינוק המורפולוגי (הורדנו את ה-י' בסוף) מַנדִּיר את המהלך עוד יותר.
אלא מה? בניגוד למעברים הללו, בהם מסתפקים במתן שם לבעלי התכונה, יש כאן קפיצה סמנטית לא קטנה: הדוברת התכוונה לתאר מקרה, שמצטרף לקבוצה שעליה אמרנו שהיא ספוראדית. זה לא מרגיש נכון שכל מקרה בפני עצמו הוא ספוראדי. נדרשת הקבוצה כולה.
הספוראד בפני עצמו איננו ספוראדי, אלא רק בתוך הקשר שבו מדובר על אחיו הספוראדים. לא ניתן להגדיר אותו אחרת. ובכל זאת הביטוי מובן לחלוטין.
נהדר.
דגש קל 
עושה את הקורס של אורלי לובין? רחמי
פרשתי כבר :)
"זה לא מרגיש נכון"
גם כאן?
נראה לי שזה לא רק שה"ספוראד" עצמו אינו ספוראדי, אלא שככל שמצטברים יותר מקרים כאלה כך גדלה הסכנה לזהות הקבוצה כולה כספוראדית. זה שהיא החליטה להפוך שם תואר לשם עצם זו הבעייה הקטנה כאן, גם אם היתה משתמשת בשם התואר כיאות ואומרת "מקרה ספוראדי", היינו מוצאים את עצמנו עם אותה בעיה לוגית.
@אלישבע: פה ושם אני מתהדר בשפה מליצית, אבל בגדול אני כותב כמו שאני רגיל לדבר (הנה, כתבתי "בגדול". שיואו, ביאליק מתהפך בקברו).
מה מפריע לך בדיוק? שזה נשמע כמו אנגלית? אז"ש. שימי לב שאחרי הביטוי מופיעה פסוקית. היא מתפקדת כנושא, ולכן "זה" הינו כינוי רומז. בשונה מ"זה קר בחוץ", או מה שלא רמזת אליו, תרגומי הבבואה של האקספלטיב it. אל חשש, [אם הייתי איתמרק הייתי מוצא כאן סופר עברי עתיק שהשתמש במבנים האלה אבל אני אינני איתמרק]. העברית לא עומדת בסכנה.
יובל ואלישבע:
אני אלך צעד אחד נוסף, ואציין שהטענה שהצירוף 'זה מרגיש [לי] טוב/רע/נכון/וכיו"ב' הוא אנגליזם מעצבנת אותי כבר הרבה זמן (יש מצב שאפילו כבר כתבתי את זה פעם בתגובה פה, ובטוח כבר כתבתי את זה בכמה מקומות אחרים, אז סליחה מראש על הדז'ה וו). אני בכלל לא חושבת שזה אנגליזם – אני חושבת שזה מהלך טבעי מאוד של עברית במשלב דיבורי. הרי יש לנו כבר 'זה נשמע [לי]' ו'זה נראה [לי]', ובדורות האחרונים גם 'זה מריח [לי]'. שתי הצורות הראשונות הן בסביל (של פעלים בבניין קל: שמע, ראה), הצורה השלישית דווקא באותו בניין פעיל.
אז באיזשהו שלב נוצר צורך בצורה מקבילה שמתארת הרגשה – צורה שתהיה מסורבלת פחות מהאפשרויות התקניות ('זה גורם לי להרגיש לא טוב', 'אני מרגיש שזה נכון' וכו'). מה יותר פשוט מלהשתמש בפועל הקיים ולהכניס אותו לתבנית קיימת? 'זה נראה לי טוב', 'זה נשמע לי רע', 'זה מריח מקולקל' – ובאותו אופן בדיוק גם 'זה מרגיש נכון'.
ההוספה של 'לי', אגב, רק מחזקת את ההשערה שלי שזה לא אנגליזם, כי באנגלית אין דרך להכניס 'לי' לצירוף הזה שלא כמאמר מוסגר (this feels right to me = to me, this feels right), ואילו בעברית זה – שוב – בנוי בדיוק על התבנית הקיימת של פעלי התחושה האחרים.
אז נכון, זה לא תקני עדיין, אבל אני לא מבינה מה להתרעם על זה כל כך (בטח שלא במשלב דיבורי, שכפי שציין יובל הוא מה שיש כאן).
אפרופו 'לי': לאחרונה גיליתי, שהשמטת ה-'יש' בצרופי 'יש לי' למיניהם מניבה ביטויים אסתטיים עם נגיעה נוסטלגית/מליצית. לדוגמה 'יש לי חתול' הופך ל-'לי חתול'. זה משתלב מצויין עם נטיות מימליסטיות, גם (הייתי חייב להרגיז קצת עם הגם הזה).
אבל יש כאן היפוך של פעיל וסביל: "נראה לי" הוא סביל. "הספר נראה לי ישן" זהה ל "אני רואה את הספר כישן". אבל הביטוי לא "מרגיש לי" – הוא צריך להיות "מורגש לי". זה מרגיש לי אנגליזם מוחלט.
ולנושא הפוסט: מזכיר לי איזה קומיקאי אומר על מישהו ערבי שהוא "מיעוט", ומייחס לו תכונה שהיא של הקבוצה.
זו בדיוק הסיבה שציינתי לא רק את 'נראה' ו-'נשמע' אלא גם את 'מריח', שזו בבירור צורת פעיל ולא סביל, וגם באותו בניין (הפעיל) כמו 'מרגיש'. 'זה מריח מקולקל' = 'יש לזה ריח כאילו שזה מקולקל', למרות שהמושא עצמו נטול חוש ריח ולכן לכאורנ לא יכול 'להריח' כלום, אלא אמור להיות 'זה מורח מקולקל'. למה ההתפתחות דווקא כזו? אני מנחשת ש'מורח' פשוט נשמע קצת מוזר לדוברים, כי זו לא מלה נפוצה במיוחד. לגבי 'מורגש', זו דווקא מלה קצת יותר נפוצה, אבל האנלוגיה ל'מריח' כבר קיימת.