Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2010

לחיקוי הלועזי שלנו יש מנהג להתעצבן כשאנשים טועים במינוח לשוני. במיוחד שנואה עליהם הזילות של המונח "לשון סביל" (passive voice).

גם לי היה קטע כזה, אבל יותר כאבחנה משועשעת מאשר בעצבים כעצבים בכעצבים

בסקירת העיתונות היומית של העין השביעית מיום שישי מדווח שוקי טאוסיג:

"אין לזה קשר לכדורגל שאתם מכירים", מסכם את הדיווח שלו מיוהנסבורג אייל לוי, "שליח 'מעריב' לדרום-אפריקה", "זה מונדיאל, דת עם מיליארדי מאמינים". כאמור, נסחפו ב"מעריב".

ואולי לא? "מהיום בחמש, ובמשך חודש, כולם רואים כדורגל", נכתב בלשון ציווי בכותרת המשנה לידיעה הראשית בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות".

בכתיבתו ציווה לנו טאוסיג את הציווי. כיוון שלדעתי טרם נתקלתי במשגה הספציפי הזה אסתפק באזהרה קלה: לשון ציווי בעברית מתבטאת בצורה פעלית המוטה בגוף שני: יחיד או רבים, זכר או נקבה. הטיותיה מזכירות מאוד את צורות העתיד, ויש שיאמרו אפילו כי נגזרו מהן.

מה שמופיע כאן היא פשוט צורת הבינוני של השורש ר-א-ה בבנין קל. הוראתה הסטנדרטית היא חיווי, כלומר ציון עובדה. אז אמנם יש כאן קרי מאוד סביר שלפיו ב"ידיעות אחרונות" מצפים מכולם לראות כדורגל וזו מעין פקודה לאזרחי ישראל, אך גם במקרים כאלה אפשר להסתפק ולומר "ציווי", כלומר משהו שמצווים עלינו ותו לא. למה להתעלל בז'רגון הלשוני?

אגב, אם אני בולג בזמן אנגליה-ארה"ב אבל הטלוויזיה מולי, האם אני צייתן?

Read Full Post »

שוב ג'ון סטיינבק במסעו לאורך ארצות הברית ב-1960 (עמ' 115-117), בהמשך לפוסט האחרון של בן לי ולטור של יוסי קליין עלינו ב"הארץ":

"אחת ממטרותי היתה להאזין, לשמוע שפה, מבטא, מקצבי דיבור, צלילים הרמוניים ודגשים; כי שפה היא הרבה יותר ממילים וממשפטים. ובאמת האזנתי בכל מקום. נראה לי שדיבור מקומי מצא בתהליך של היעלמות: לא נעלם, אך בדרך להיעלם. לארבעים שנה של רדיו ועשרים שנה של טלוויזיה ודאי היתה ההשפעה הזאת. (…) שפת הרדיו או הטלוויזיה נעשית אחידה ותקנית, והיא אולי אנגלית טובה מזו שהיתה אי-פעם שגורה בפינו. בדיוק כשם שהלחם שלנו, שנבחש ונאפה, נארז ונמכר בלי הרווח שנוסף לעתים ממקריות או מחולשות אנוש, הוא אחיד באיכותו הטובה ואחיד בחוסר טעמו, כן יהפוך דיבורנו לדיבור אחד.

אני, שאוהב מילים ואת האפשרויות האינסופיות הגלומות במילים, נעצב לנוכח התופעה הבלתי-נמנעת הזאת. משום שעם המבטא המקומי ייעלם גם הקצב המקומי. הניבים וצורות הדיבור, שעושים שפה לעשירה ולמלאה בשירת המקום והזמן, ייעלמו מן העולם. ובמקומם תבוא שפה לאומית, עטופה וארוזה, תקנית וחסרת טעם. (…) מה שאני מתאבל עליו אולי אינו ראוי להצלה, אבל אני בכל זאת מצר על אובדנו.

אף בעת שאני מוחה על הייצור בסרט נע של מזוננו, של שירינו, של שפתנו ובסופו של דבר של נשמותינו, אני יודע שנדיר היה הבית שנאפה בו לחם טוב בימים ההם. הבישול של אמא היה, פרט למקרים נדירים, עלוב, החלב הלא-מפוסטר הטוב שנגעו בו זבובים וחתיכות גללים שרץ חיידקים, החיים הבריאים של פעם היו מנוקבים במכאובים ובמיתות פתאומיות מסיבות בלתי-ברורות, והשפה המקומית המתוקה ההיא שאני מתאבל עליה היתה פרי של בורות ואי-ידיעת קרוא וכתוב. טבעו של אדם, ככל שהוא מזדקן, גשר קטן בזמן שכמותו, למחות נגד שינויים, בייחוד שינויים לטובה. (…) לנו, או לפחות לי, לא יכול להיות שום מושג איך ייראו חיי האדם או מה תהיה מחשבת האדם בעוד מאה שנה או חמישים שנה. אולי החוכמה הגדולה ביותר היא הידיעה שאינני יודע. העצובים הם אלה שמבזבזים את כוחם בניסיון לעצור את זה, כי הם יכולים רק להרגיש את המרירות שבאובדן ולא שום חדווה ברווח."

יש לא מעט דברים שאני אוהב בטקסט הזה, אבל הקוראים שלנו יכולים להחליט לבד במה סטיינבק טעה והיכן הוא צדק.

Read Full Post »

לפני כל הטרראם המשטי, הסיפור הגדול (נגיד) היה האירוויזיון. בתחרות זכתה לנה מאייר-לנדרוט מהאנובר עם שיר פופ באנגלית שמנסה לרכב על הגל האיימי-ויינהאוסי, כולל מבטא מוקפד. הנה תזכורת, אבל ממש ממש לא חובה לצפות. מה שיהיה מעניין בכל העסק הוא המבטא של לנה וסנובון גרמני:

אנחנו סנובון!

בגרמניה שמחו מאוד על עצם הזכייה והכריזו: Wir sind Lena, דהיינו "אנחנו לנה!". שמחתי לראות את זה: זה אחד הסנובונים [מה זה סנובון?] המעניינים ביותר בגרמנית וצורתו "Wir sind X", כלומר "אנחנו X", כאשר X הוא לרוב תפקיד או אדם מסוים.

המבנה כשלעצמו אינו מיוחד יתר על המידה: כך אומרים "אנחנו אלופי העולם" (Wir sind Weltmeister), וללהקה הגרמנית האהובה עלי קוראים "אנחנו גיבורים" (Wir sind Helden). אבל באפריל 2005 מונה הקרדינל יוזף ראצינגר לאפיפיור והצירוף החל בהפיכתו לסנובון עת הכריז הצהובון הגרמני בילד:

"אנחנו האפיפיור", מטעים הבילד הגרמני

בשלב זה הסכר נפרץ לחלוטין. ויקיפדיה הגרמנית מתעדת שלל וריאציות על התמה, כולל הקומיקאי הבווארי מיכאל מיטרמאיר שהדגיש "אנחנו הבווארים האפיפיור" והסאטיריקן הגרמני ממוצא טורקי עוסמן אנגין שטען "אני האפיפיור". מאגר הסנובונים הגרמניים מזכיר שכשהבמאי פלוריאן הנקל פון דונרסמארק זכה באוסקר לסרט הזר על "חיים של אחרים", השפיגל הכריז: "אנחנו האוסקר!".
אז עכשיו "אנחנו לנה!". זה הסנובון, והלאה למבטא.

אנחנו מבטא!

אני מקווה שאתם יושבים: באירוויזיון שולטת המגמה של שירים חסרי-טעם באנגלית במבטא אחיד וסתמי. כן כן.

טוב, זו לא כזו תגלית גדולה. ועדיין, המבטא שסיגלה לעצמה לנה יצר מרמור קל בחוגים טרחניים מסוימים. כדי להגן על המבטא שלה ועל המבטא הגרמני באנגלית בכלל, ועם הרבה הומור עצמי בריא, לנה הגיבה כך במסיבת העיתונאים באוסלו (כן, זו אנגלית, רק עם מבטא גרמני מוגזם):

No matter what they tell you
No matter what they say
We Germans have good humour
And can good music play
If you don't like my accent
I try the best I can
And if you still don't like it
I sing the song again

תענוג. ורק אסביר את השורה הרביעית: בגרמנית, פועל משלים לפועל-עזר בא בסוף המשפט, כאילו שהיינו אומרים בעברית "אני יכול מוזיקה טובה מאוד לנגן" או "אני רוצה לטיול עם הכלב ללכת".
מי מקוראינו יוכל להיזכר איפה היתה בדיחה דומה במשפחת סימפסון?

[דרך הבלוג של התחבירן אנטול סטפאנוביץ']

Read Full Post »

בעוד שבוע וחצי בדיוק ייערך ISCOL 2010 – הסמינר הישראלי לבלשנות חישובית. הפעם זוכה אוניברסיטת תל אביב לארח את הכנס, ועל העבודה השחורה מאחורי הקלעים אמונים נחום דרשוביץ, כפיר בר ורשף שילון.

תוכנית הכנס מגוונת למדי וכוללת בין היתר (ממבט חטוף) נושאים כמו הגיית שמות ממוכנת, תרגום מכונה מעברית לערבית, תיוג חלקי דיבר, הבנת טקסטים בצורות שונות וגם איזה מאמר על סרקזם. שווה.

עם קצת מזל, נספר למי שלא יזכה לנכוח איך היה. בלי קשר, אני גם מצפה בקוצר רוח לרשמיו של חנוך מרמרי מהכנס.

המשך…

Read Full Post »

שאלה אחת שלא נשאלה בעניין המשט (בניגוד לכמה שאלות טובות שדווקא כן נשאלו) היא איך כותבים, שבדיה או שוודיה? עזי דן דיווח ב"הארץ" שנבחרת שוודיה עד גיל 21 היתה מעדיפה שלא להגיע לארץ עקב האירועים האחרונים. בין שלל הטוקבקים מאירי-העיניים (הם לא באמת מאירי-עיניים, זה היה סרקזם בשולי המשט) בלט טוקבק מספר 26:

דוד לא האמין למראה עיניו: גם שבדיה וגם שוודיה באותה כתבה? אין לנו מספיק צרות גם ככה?

מסתבר שזו בעיה שמטרידה לא מעט אנשים. כך למשל, בקומונה "רעיונות מטורפים חברתי" בתפוז שאל/ה המשתמש/ת "כוכב שחור":

אומרים שבדיה או שוודיה?

או שזה בכלל קמבודיה..

הו וואל…

טוב, נחסוך לכם את ההתפלפלויות בנושא. האקדמיה מעדיפה לרוב כתיב עם ו"ו כפולה, למשל "טלוויזיה" (אני חושב שעוזי אורנן כתב משהו בנושא בספרו הנהדר המילה האחרונה, אבל לצערי העותק שלי לא נמצא בהישג יד); אנשי ויקיפדיה העברית דנו בנושא לא מעט, והגיעו למסקנה לפיה ראוי לכתוב שוודיה אבל הם לא יסטו ממנהגם לכתוב שבדיה.

מקור השם, אם כבר נכנסנו לזה, לא ברור לחלוטין. ויקיפדיה מסכמת יפה כמה תיאוריות אבל האמת שאם זה היה תלוי בי, הייתי חוזר לקרוא דברי טעם על המשט במקום.

[ת' לטליה]

Read Full Post »

עינה השביעית של כרמית גיא כותבת:

זה התחיל לפני 12 שנה, ברצון לסכם את רצף שידורי האקטואליה בגלי-צה"ל בשיחה קלה ולא מחייבת, משוחררת מתקינות פוליטית (נדמה לי שהביטוי עדיין לא היה קיים במתכונת המוכרת היום). כדי ליצור עניין הצמידו שניים על-פי החלוקות (אז עדיין לא הכירו את המונח "שסעים") המקובלות בחברה: ימין-שמאל, דתי-חילוני, מזרחי-אשכנזי.

אשליית הטריות? פעמיים!

קודם כל, הביטוי תקינות פוליטית: בוודאי שהוא היה קיים, ובוודאי ובוודאי במתכונת המוכרת היום (יש מתכונת אחרת?).

תרבות הפוליטיקלי-קורקט העולמית קיימת משנות ה-60, והביטוי הופיע לפחות בשנת 1970 (The Black Woman ל-Toni Cade Bambara) באותה משמעות בה הוא משומש היום. אני אישית זוכר כתבה ב"רואים עולם" מראשית שנות התשעים בהן מדובר על שיח הפוליטיקילי-קורקט כתופעה והשפעותיו על ארה"ב. אם בערוץ 1 ידעו מה זה, כולם ידעו מה זה.

לגבי ישראל, התמזל מזלי וויקיפדיה העברית שלחה אותי למאמר מ, הפלא ופלא, 1998 – לפני 12 שנה בדיוק… שם כבר בכותרת (!) מופיע הביטוי הטרי.

שנית כל, "אז עוד לא הכירו את המונח שסעים": גיגלתי "השסע העדתי" ומצאתי כתוצאה שניה את המאמר הזה של סמי סמוחה, שאפילו כותרתו היתי לי כמתנה – הרי המילה "שסעים" בכותרת (!). למרבה הצער לא כתוב במקור עצמו מאיזו שנה המאמר, אך לשמחתי אותו מאמר עצמו מופיע כמקור 3, 10, ועוד ועוד בדף הויקיפדיה הרלוונטי, ושם כתוב שהוא יצא ב-1993.

למה אני מתעכב על הדברים האלה? כי בעיני זה מקרה גרוטסקי. מה זה כבר 12 שנה? מה זה 1998? לכולם כבר היו פלאפונים. גוגל כבר פרצה לשוק. יוסי בניון כבר היה כוכב הנבחרת. "זהו זה" כבר ירדה מהמרקע. אז לחשוב שלא דיברו אז על שסעים בחברה? מאיפה זה מגיע בכלל? וראבאק, כמה קשה לבדוק?

המשך…

Read Full Post »

האשמות חריפות עלו לחלל האוויר בכינוס הפתוח ללשון העברית ולספרותה (חגי חיטרון, הארץ): ההגייה הכפולה של אברי גלעד וג'קי לוי, טוען ירון לונדון, זועקת דרשני:

קטעים שבהם הם פשוט מבטאים את דעתם, בישירות, בלי חוכמות, מבטאם אשכנזי צברי רגיל (גם של לוי), ואילו ברצותם לחקות באירוניה דיבור "פוצי" חגיגי נפוח הם נוקטים הגייה ספרדית.

תגובת הנאשם:

"נכון שאני מדבר בשני מבטאים, אבל אני עצמי לא יכול להגיד מתי אני עובר מהאחד לאחר. החוקיות שירון לונדון מצביע עליה אינה מהדהדת לי כמשהו נכון". מי יודע? הוסיף גלעד, אולי בבדיקה מדוקדקת יתברר שלונדון צודק.

מבטאו של אברי גלעד זכה כבר ללעג ותהודה לאומית בזכות החיקוי שלו ב"ארץ נהדרת": אפילו מי שאינו צופה, כמוני, שמע מה זה "מגעיל ומ-עו-לה". אך האם עומדת מאחורי זה אג'נדה סמויה שמטרתה ללעוג לציבור המזרחי? ובכן, הרשו לי להטיל ספק בכך. קשה לחשוד בי באהדת יתר לאברי גלעד וג'קי לוי. עצם העובדה שבחרתי להאזין לכמה קטעים מתכנית הרדיו שלהם לרגל הפוסט הזה גרמה לי ייסורים לא מעטים. ובכל זאת.

משפטים בהם גלעד ולוי גולשים למבטא מזרחי בולט ומודגש, נדמה לי, אינם קיימים בשפע (כאן ניתן לשמוע אחד מהם, אבל באופן כללי בשאר הסרטונים שלהם ביוטיוב לא מצאתי הופעות נוספות, והם מדברים במה שלונדון כינה "מבטא אשכנזי צברי רגיל": האם יש מקום בכלל לכנותו אשכנזי?). אבל רגע, למה אני בכלל צריך לעשות את העבודה הזאת? לונדון טען, ועליו חובת ההוכחה; כל עוד לא הביא מראי מקום לדבריו אלא הסתפק בהטחת האשמות, שיתכן שנובעות מאשליית הטריות או שאר כשלים לוגיים אחרים, אברי גלעד בכלל לא צריך להצטדק.

המשך הכתבה, אגב, הוא שוב מופת קטנונולוגי טרחני:

רוב הדוברים, לרבות הרהוטים שבהם, קראו את הרצאתם מן הכתב, אולי כאמצעי זהירות, שהרי דוברי עברית חפה משגיאות לא יישמעו כמעט, ואפילו הבקיאים נזהרים – שמא ייתפסו מטיפים לשפה תקינה ושרץ בידם. אגב, גם קריאה מן הכתב לא תמיד מצילה. הוכחה אחת לכך היתה "בספרות העברית", עם פתח בסמך של "הספרות".

ובכן, לו חגי חיטרון היה טורח לפתוח את רב-מילים, או את מילון ספיר, הוא היה מגלה שם את המילה ספרות כתובה בשתי הצורות, גם עם חיריק וגם עם פתח (באבן שושן, לפחות בגירסתו הממוחשבת, לא). אבל אז, כמובן, היתה נשללת ממנו הרגשת העליונות החמימה הנגרמת מהערות על השפה של אחרים. אבל גם באופן כללי, כל המשפט הזה מפחיד אותי: האם זהו באמת המקום שאליו שואף חיטרון להגיע? מקום שבו טרור לשוני מושל בכיפה, ואיש אינו יכול לדבר בביטחון? אני מאוד רוצה להאמין שהסיבה שרוב הדוברים קראו מן הכתב, כמו רבים מאיתנו, פשוט כי הם רצו לא לשכוח את מה שהם באו להגיד, ולא כאמצעי זהירות. אני גם רוצה להאמין שרובם לפחות עסקו בדברים קצת יותר מעניינם מלהטיף לשפה תקינה, אבל מי יודע.

עוד ירון לונדון, אברי גלעד וג'קי לוי:
לונדון פינת בן-יהודה – פרק ראשון.
[הינד-כובע לעמית וטליה]

Read Full Post »

« Newer Posts