בכלכליסט כתבו שטות – אבל האשמה לכך מוטלת על טוויטר. ועל הילדים-של-ימינו

[עדכון 7/2/10: גורביץ מודה ועוזב. סחתיין]

[עדכון 8/2/10: מסתבר שגורביץ לא לבד. באותו היום פירסם איתי קינן כתבה דומה במדור "יורם" בוואלה! ההבדל הוא שקינן תרגם את הכתבה במלואה ובכל זאת לא טרח לשנות את כותרת המשנה. איך אפשר לתרגם את כל הטקסט בלי לשים לב למה שהוא אומר?]

יוסי גורביץ, בזמנו הפנוי כתב טכנולוגיה ב"כלכליסט", כותב (2/2/10):

הבעיה איננה מוגבלת לתלמידי היסודי. מחקר שנערך לאחרונה מראה שסטודנטים בקנדה משפריצים קיצורים כמו LOL לכל עבר, מפזרים פסיקים בנדיבות, עושים שימוש האסור על פי אמנות בינלאומיות באמוטיקונים, ומפגינים הבנה בדקדוק שנחותה מזו של הביזון הנפוץ. מרצים תולשים את שערותיהם ומייללים על קריסת הכתיבה בעידן הרשת החברתית.

מי שיכול לנחש מה יהיה ברשומה הזו יכול להפסיק לקרוא כבר עכשיו.

עדיין איתי? אחלה. בואו נעשה משהו פשוט. נלחץ על הלינק שגורביץ מספק ונראה מה בעצם כתבו באתר ארס-טכניקה (1/2/10):

LOL-speak, fractured grammar, and emoticons are all finding their way into the college essays of Canadian students with increasing and disturbing frequencies, if a report in that nation's popular press is to be believed. Entitled "Students failing because of Twitter, texting," the report is based in part on the failure rate of an English language exam administered by the prestigious University of Waterloo in Ontario. The failure rate has now approached one third, up from 25 percent a few years ago, and a University administrator blames failure of basic grammar.

הו. אחד מהפונקציונרים באוניברסיטה מאשים את טוויטר בהישגים נמוכים בבחינות הקבלה לאוניברסיטה. טוב, זה מעניין! בואו נראה מה בעצם כתבו במחקר! רק ש… הקישור לא מוביל לשום מחקר אלא לכתבה בעיתונות הקנדית (31/1/10):

For years there's been a flood of anecdotal complaints from professors about what they say is the wretched state of English grammar coming from some of their students.

Now there seems to be some solid evidence.

איזו התרגשות! יאללה, תעמיסו מספרים, סטטיסטיקות, טבלאות וגרפים. תראו קשר בין טוויטר וטיפשות. אני לא יכול לחכות!

Barrett says the failure rate has jumped five percentage points in the past few years, up to 30 per cent from 25 per cent.

"What has happened in high school that they cannot pass our simple test of written English, at a minimum?" she asks.

זה נחמד, אבל זה רק אומר שלפני כמה שנים רבע מהסטודנטים היו נכשלים ועכשיו 30% נכשלים, שזה שינוי משמעותי אבל קטן יחסית, בטח אם מחשבים טיגנו לכל הילדים-של-ימינו את השכל, נכון? ומי שמרכז את הבחינה הזו בכלל מאשים את בתי הספר. טוב, נמשיך לקרוא.

Emoticons, happy faces, sad faces, cuz, are just some of the writing horrors being handed in, say professors and administrators at Simon Fraser.

כמה מרצים אלמוניים לא מרוצים ממה שמופיע בעבודות שהם מקבלים. למשל, מסתבר שבשליש מהעבודות יש סמיילים! סתם, המצאתי את זה. אין שום נתון כזה בכתבה, בגלל שבכתבה לא מצוטט שום מחקר ושום נתון של ממש.

כוס מים ונמשיך

נחזור שוב על כותרת הכתבה: Students fail because of Twitter, texting. כותרות כאלה הן אותו הזבל שמספקים לנו תדיר, ודוק: אף אחד בכתבה הזו לא האשים את טוויטר ולא האשים מסרונים, ואין שם שום נתונים שתומכים בהשארה כזו. אבל זה לא הפריע לארס-טכניקה ולכלכליסט לצטט. בסגנונו האופייני, גורביץ מסכם שהסטודנטים "מפגינים הבנה בדקדוק שנחותה מזו של הביזון הנפוץ". אל-נא תטעו, אנחנו לא מסמנים את גורביץ כאויב; מעלותיו כעיתונאי מכפרות בנקל על נפילה בפח כזה או אחר. ובכל זאת, הביזונים בקנדה אינם צובאים על שערי הכניסה של אוניברסיטת ווטרלו, אלא נמצאים במקומות אחרים לגמרי, וכשהוא כותב "שיש עכשיו הוכחות אמפיריות", הוא טועה.

בגלל שכאן בדגש קל אנחנו מאמינים שאמירת האמת היא מעשה מהפכני (ומדי פעם נובחים על עיתונאי כזה או אחר או אחר או אחר), הנה מה שבאמת קורה: ילדים ובני נוער עוסקים בכתיבה על צורותיה השונות יותר מאשר אי פעם בעבר. הם מודעים היטב לכך שיש הבדלים בין המדיומים השונים ושעליהם להתאים את המשלב הלשוני ואת הסגנון לסיטואציה. ברם, ככל שהם יותר צעירים, קשה להם יותר לעשות את זה וכאן הם זקוקים להכוונה ועזרה מצד המורים שלהם. ואיזה קטע, זה בסופו של דבר מה שאומרת הכתבה הקנדית, זו שהכותרת שלה זורקת מילים מרגשות כמו "טוויטר" ו"לסמס".

תשמעו קטע. מחקר שנערך ממש לאחרונה באוניברסיטת ציריך עקב אחרי תלמידים בכיתות י'-י"ב והשווה בין יכולות הכתיבה של אלה שעוסקים בכתיבת מסרונים רבה ובין יכולות הכתיבה של חבריהם לכיתה. התוצאות – הו, כמה מפתיע – לא מפתיעות כלל: המסרונים לא מהווים פקטור. אני יודע את זה כי ביום שלישי טרחתי והלכתי להרצאה של בלשנית שעוקבת אחרי השימוש בשפה במדיות חדשות ומפחידות שכאלה, הפייסבוק והטוויטר והמסרון והבלוג, וראיתי נתונים של ממש מול העיניים. אם היה לי זמן הייתי מקשר למחקרים רלוונטים, אבל היי, מה זה משנה מה כריסטה דורשייד או דיינה בויד מצאו במחקרים היסודיים שלהן. היום אפשר לכתוב שטות כלשהי, לקרוא לה "מחקר רציני שמוכיח שקר כלשהו", וסיימנו.

[תודה לבן לי שהפנה אותי לטור המדובר אבל לא ציפה שאתפוצץ ככה. ולמען הסדר הטוב, הנה קישור מומלץ למה שיוסי גורביץ עושה כשהוא לא חייב לספק טורים לכלכליסט]