לונדון פינת בן יהודה – פרק שלישי

[החלק השני בביקורת שלנו על לונדון פינת בן יהודה. את החלק הראשון אפשר למצוא כאן ואת השני כאן. הביקורת כנראה לא תהיה נהירה במיוחד אם לא ראיתם את הפרק, אז אנחנו ממליצים לראות את הפרק. עד לא מזמן היה אפשר לצפות בכל הפרקים באתר של ערוץ 10 או באתר של יס ועכשיו כבר לא, אבל בעלי התושיה יוכלו למצוא אותם באמצעות חיפוש זריז בגוגל]

עברית בע"מ

כאילו שאז היתה רק עברית אחת! ירון לונדון חוזר אל רשות השידור ונזכר בימים בהם עברית צחה נישאה על גלי האתר, כשהוא עצמו התחיל לעבוד שם. למזלנו, "כמובן שהתנפצה יומרתנו להפוך אותנו לעם חד-לשוני וחד-מבטאי"; איזה רעיון מחריד. תמיד יש סוגים שונים של עברית בתקשורת ובכלל, רק שלא אל כולם אנחנו נחשפים. בפרק ג', לונדון בודק מאילו תת-שפות מורכבת העברית.

"עברית היא תמיד עבריוֹת" אומרת מיכל חמו, וזה נכון לגבי כל שפה. היא מדברת על מקורות ההשראה הצבאיים והכוחניים של העברית ומביאה כדוגמה פרק מהסדרה הצבאית והכוחנית 'הישרדות': "לקצור את [שבט] ג'יבארו אחד אחד, לתקתק את ג'יבארו אחד אחד, יש להם מישהו על הכוונת". טוב, זה לא בדיוק פרק של מסיבת גן.  אני לא מתפלא ששורה כמו "ג'יבארו מרגישים חרא", אליבא דחמו, "משקפת אופי קצת כוחני". אני מרשה לעצמי לנחש שגם בגרסאות לועזיות של 'הישרדות' השיח ילבש אופי דומה. ההיקש הלוגי הזה של חמו ולונדון מזכיר לי את הכתבה שבן-לי הראה לי לפני כמה שבועות, בה סופר על קשר בין הצורה בה תרמילאים מדברים על סמים ועצם זה שהם צורכים סמים. כך או כך, אולי אצל חיילים אפשר יהיה להבחין להיווכח באופי "קצת בוטה, קצת חזק וקשה של האופן שבו אנחנו משתמשים בשפה", ולשם כך לונדון נוסע לשטח, להקלטה של 'קולה של אמא'.

אל"ף, הרצאה טובה. בי"ת, גם אני כותב שירה

לונדון הלך להקלטה של התוכנית במחנה שרגא אצל חיילי גולני. כשהחיילים הסבירו לו שלשאוב זה כמו להרים (לגנוב) ושציוד כזה מגיע בסוף לתחנת שאיבה, הוא דווקא נראה משועשע למרות שזו לא בדיוק עברית מקראית (היא יותר יפה). וברקע, סיפור מעולה של רוני סומק על דיאלוג עם מפקד יחידה בה הוא העביר שיחה על שירה. אם אתם צופים רק בראיון אחד עם רוני סומק החודש, צפו בראיון הזה!

מגולני לישיבת חוזרים בתשובה ברמת אביב (עוד הערה לאנשי הכתוביות: כותבים בבא מציעא, בארמית, ולא בבא מציאה), שם לומדים גמרא ומשוחחים עליה עם השפעות משפת היומיום, כשאפילו הרבי שלהם דיבר על "להחדיר את הקודש בתוך המקומות היותר נמוכים". אחד החוזרים בתשובה מקביל את זה לאיך שלדור שלהם יש "יכולת ללכת ולפתוח דוכן של תפילין באמצע הרחוב". בשביל הקונטרה, רוביק רוזנטל מדבר קצת על היחס לעברית במגזרים הדתיים.

כדי להתרשם באמת, לונדון נכנס לטנק מצוות חב"דניקי ולומד על דרכיהם. הרבי מספר איך פונים לכל אחד בשפה קצת אחרת: "אם אתה רואה איזה שמאלני כזה, סנוב, אתה אומר לו, 'תפילין? אולי אתה מעוניין?' [עוד הערה לאנשי הכתוביות: כתבתם שמאלני אבל כותבים את זה סמולני.] אם אתה רואה איזה אחד ספרדי, אתה אומר לו, 'אח שלי, בוא תניח תפילין'." הוא אומר ש"לחבדניקים יש ניסיון מאוד גדול בדבר הזה" ולונדון משיב שלכל מיסיונר יש נסיון כזה. והנה הגענו לתרגיל נחמד בסמנטיקה, כי הרבי עונה בלי למצמץ: "אבל זה לדת שלנו! מיסיונר זה לדת אחרת!" בסוף לונדון אדיב כלפי מארחיו ונותן להם להניח עליו תפילין. הרבי מתרגש באמת ובתמים, בעוד סצינה שראויה להיכנס לדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית.

שבע בעשר

לונדון הולך להאזין לשוק (איזה שוק? מה זה משנה, כולם אותו דבר) "ומוצא שהשוק מתוחכם: הוא כבר מחקה את עצמו ואפילו מלגלג על שפתו". יכול להיות שלונדון מתחיל להתרגל לרעיון שגם שפה לא תקנית יכולה להיות יצירתית ופיקחית?

אחד הבסטיונרים טוען שלונדון "לא אוהב ספרדים … בגלל כל החדשות [שהוא] עושה". לונדון שואל את הבחור – עיראקי יליד הארץ – איך הוא איבד את ההגייה הנכונה של ע', ר' וח' והבסטיונר עונה: "למה שיהיו לי עי"ן ורי"ש?" לונדון משיב: "למה אתה מדבר כמו אשכנזי?" בדיאלוג מלבב במיוחד שמתהלך על הגבול שבין נימוס וזעם. רק עוד הערה לאנשי הכתוביות: אותיות כותבים כראשי תיבות ולא כמילים. עי"ן ולא עין, רי"ש ולא ריש, חי"ת ולא חית.

תמיד נחמד לדבר עם בסטיונרים, הם יותר מצחיקים מרוב המרואיינים של לונדון לאורך השנים ונראה שגם הוא נהנה איתם יותר. הם גם יותר מתלוננים על האליטה האשכנזית ששולטת בארץ, ובסוף לונדון מגיע לפואנטה של השפה: איך היא שונה? אחד המוכרים בשוק מסביר: "אתה תבוא בשפה ספרותית ותרביץ בטח בסוף קמץ או חיריק … [אבל אם] אני מדבר – אנשים מבינים." כל הנקודות היפות של הבסטיונר האלמוני, כמו "שלושת רבעי עם מדבר בניב כזה. אתה בא לשנות עכשיו את כולנו?", לא זוכות לתשובה של לונדון; לפחות לא בקטעים ששודרו.

הפקות המזרח גאים להציג

הבמאי רון כחלילי מדבר על "דיכוי של שפה … תהליך של דה-לגיטימציה". הוא טוען שקבוצות השוליים לא מצליחות להכניס ביטויים לקאנון המרכזי, אבל מצד שני הוא אומר שהשיטה של הממסד להתמודד עם השוליים האלה היא חיבוק הדב: "אני מחבק אותה עד שאני חונק אותה". נדמה לי שכוונותיו הטובות מקהות את הניתוח שלו; כשהוא אומר שהאשכנזים תמיד יקחו את המזרחי הנלעג ויהפכו אותו לדוגמה של המזרחים הוא מפספס את הפואנטה, כי הוא מפספס איך מילה כמו כפרה בכל זאת הפכה למילה שגם אשכנזים משתמשים בה.

אנחנו ממשיכים את מסענו מזרחה, ולונדון מקבל תפקיד אורח בסרט של 'הפקות המזרח'. הבמאי ימין מסיקה מספר על תסריט שהגישו לקרן הישראלית לקולנוע ושנפסל כי "השפה היא עילגת". אמנם התסריטים של 'הפקות המזרח' הם לרוב לא יצירות מופת, אבל זה באמת נימוק מופרך. עמיתו של מסיקה, ירמי קדוש, מדבר על עשיית סרטים לקהל שלהם "בשפה שלו ובגובה העיניים שלו". מסיקה שואל למה הם צריכים "לסבול", עם בי"ת רפה, ולונדון מתקן ללסבּול כדי לשאול איך באמת צריך לדבר. התשובה של מסיקה מראה שהוא לא שולף מהמותן: בבתי ספר "צריך לתקן וצריך ללמד וצריך לחנך", אבל בתחומי התרבות "לא צריך לשים גבולות, שמה צריך לתת את החופש."

נמסו לי הצ'אקרות

לונדון הולך לפסטיבל בומבמלה בשביל להתרשם מעברית "שיובאה מהודו, בתיווך האנגלית-אמריקאית". במילים אחרות, רוּחְניקיות. רוביק רוזנטל מציין במיוחד את לזרום ואת להתחבר בתור מילים שנכנסו היטב לשפה הכללית. בכל מקרה, לונדון לא מתחבר לרוחניות ומתפלא על ביטויים כמו מיינד (mind, כשהשאלה היא אם אין מקבילה בעברית למשהו שכולל גם את המחשבה וגם את הרגש) או להתחבר לעצמך מחדש (וכאן אציין שזה נראה לי כמו מבנה קלאסי של עברית, להבדיל למשל מלהתחבר מחדש לעצמך שנשמע לי קצת מוזר). רוזנטל עצמו, בניגוד ללונדון, מרוצה. זו שפה "רוחנית ולא פיזית ולא מיוזעת … רכה במובן הטוב ביותר של המילה".

לקראת סיום, הודעה למען הקורא רוני סומק, שמדמיין לחרדתו המסוייגת שדרן רדיו שאומר "עוד שניות אחדות נעבור לחדשות, יאללה, להתראות, ביי" ותוהה: "מצד שני, תראה לי שפה אחרת בעולם שאפשר לדבר בה בשלוש שפות במשפט אחד והוא נשמע משפט תקני." רוני שלום. אם ניקח בתור דוגמה שרירותית את השפה הגרמנית, נראה שיש בה המון מילים שאולות מצרפתית. קח מילה אחת מהן, עוד מילה אחת מהרשימה הזו, ותוכל להרכיב איזה משפט שתרצה. הוא יכיל מילים בגרמנית, צרפתית ועברית ואף יהיה בעל מעט יותר בשר מהמשפט "יאללה, להתראות, ביי".

כדי לסכם את הפרק, לונדון ומיכל נבו חוזרים לדון בשפות שמדברים בטלוויזיה. לונדון עדיין מתעקש שזה טוב לדבר עברית עשירה במספר רבדים: "יש לי הרבה צבעים בנוצות הטווס שלי." נבו, מנומסת ומסתייגת, חיה בתוך עמה: "בהקשרים מסוימים."