אמאש'ך. לכאורה, סתם איזה קיצור פונולוגי שנובע מנוחות. ביטוי קפוא שמעיד על תדירותו בשפה בעצם קיצורו ע"י כמות נכבדת של דוברים. כמוהו גם אמאש'לי ואמאש'לָךְ (שמצמצמים פחות – רק תנועה, ללא עיצור).
לכאורה. בפועל, מדובר בעולם ומלואו.
קודם כל, כולנו משתמשים בקיצור הזה רק לעתים (לא הייתי בטוח אם כותבים "במסורה" או "במשורה". "רק לעתים" יותר טוב). בתשובה לשאלה "אמא של מי זאת?", כולנו נענה "((זאת) אמא) שלי", ולעולם לא "(זאת) אמאש'לי". זה פשוט לא נתפס כעונה על השאלה, ומכאן נתגלגל לתיאוריות סמנטיות ופרגמטיות, כמו הישויות הבולטות (salient) בשאלה ובתשובה, ורכיב הפוקוס התחבירי שאומר לנו אילו מילים להדגיש. בפירוט קל, התיאוריה תגיד שהשואל מצפה לשמוע בתשובה שזאת אמא של מישהו. לכן הרכיב שלי בתשובה חייב לקבל הדגשה, ובצורת הקיצור זה פשוט לא קורה: נסו להגיד אמאש'לי במלרע ולעצור את החלחלה שתתפשט לכם מיד בגוף. כיוון שמה שנדגיש בצורה המקוצרת יהיה בהרכח החלק של אמא, וזה משהו שאיננו מחדש בתשובה לשאלה "אמא של מי זאת?", יתקבל משפט שהוא בעייתי מבחינה פרגמטית. השוו עם "מי זאת?", או "מה היא שלך?", שאלות שללא ספק ניתן להשיב עליהן ב-"זאת אמאש'לי".
לא סיימנו. שימו לב שציינתי רק שלוש צורות מקוצרות עד כה. הסיבה? פשוטה למדי: האחרות נדירות למדי וכמעט לא קיימות. מבין אמאש'לו, אמאש'לה, אמאש'(ל)כם, אמאש'לנו, אמאש'להם, אני חושב שרק את הראשונה שמעתי אי פעם. ואם נרחיב את היריעה לכלל הקיצורים עבור כינויי שייכות, למיטב ידיעתי רק אחש'לו זכה למעמד של כבוד מבין הגוף השלישי וגופי הרבים, וגם זאת ככינוי חיבה לכל-אדם (על משקל דוֹד), ולא במובן השייכותי. אז למה זה? גם כאן ניתן להסביר במונחי פרגמטיקה ושיח. אם אנחנו רוצים לקצר, נקצר את המשתתפים הבולטים בשיחה ואת נגזרותיהם (כיוון שהם מידע קיים, ברור). ברוב השיחות, משתתפים אלה הם הדובר והנמען, ונגזרותיהם הם אמאש'לי ואמאש'ך/ש'לך. אז זה לא אומר שאי אפשר לקצר את האחרים, זה פשוט פחות נדרש.
לא סיימנו! נרחיב קצת את היריעה אל מעבר למשפחה הגרעינית, ונראה עוד תופעה מעניינת: את מילת השייכות של ניתן לקצר פה ושם גם עבור שמות עצם יותר כלליים מכינויי גוף: "הספר ש'לאברהם", "הבית ש'לאורטל", "העצם ש'להכלבש'לי". אמנם עם פחות קונוטציות, אבל האבחנה הראשונה מלמעלה (זאת עם השאלות) עדיין תקפה, לפחות לדעתי. אבל מה קרה? לכל הדוגמאות שציינתי יש מכנה משותף פונולוגי: המילה שאחרי כינוי השייכות מתחילה בתנועה. הרי "הספר ש'לגדעון" לא יעבוד. אז בכל זאת יש כאן מרכיב פונטי. והיזכרו בדוגמה הראשונה, הגוף השני זכר, שם עקפנו את הבעיה: העפנו את ה-ל' ויצרנו את ש'ך! מעניין אם יום יבוא ונדבר על "הבית ש'גדעון", והאם נתבלבל עם "הבית שגדעון בנה" (חולצה! חולצה!). ויש גם איזה ביטוי לא יפה שקשור לנושא.
נראה לי סיימנו.
כל אלה היו רק רעיונות וכיוונים. בגיגול הדי-מוגבל שביצעתי לא מצאתי ספרות על הנושא הזה, אז אם למי מכם יש עוד תובנות (או מכיר עבודה שנעשתה), אשמח אם תאירו עיניי בתגובות!
- תודה לזיוה ויילר ולמשתתפי סמינר MA הנוכחי בסמנטיקה באוניברסיטת ת"א, וגם לאבי מזרחי ולמשתתפי הסמינר בפונולוגיה מסמסטר ב' תשס"ט, איתם התנהלו סיעורי המוחות המסוכמים כאן.
דגש קל 
[…] מה, יש לאמאש'ך פטנט אחר? 12 נובמבר, 2009 at 22:56 | In סמנטיקה, עברית, פונטיקה, פרגמטיקה, שיח | Leave a Comment אולי, בדגש. […]
אם דוברי השפה כ"כ חובבים את הקיצור והקיצוץ, למה העסק הזה עשה את כל הסיבוב מ"אמך" ל"אמא שלך" וחזרה ל"אמש'ך"?
מה גרם לנטוש את "אמך" לטובת הצורה הארוכה ואז לחזור לצורה הקצרה מהכוון השני והעילג? אם כבר, אפשר לחזור ל"אמך" ישירות.
לא?
מכפתך ?!
אבל כמעט אין הקשר שבו אני יכולה לדמיין את השיחה:
א: אמא של מי זאת?
ב: זאת אמא שלי.
כלומר, זה דורש מדובר א לדעת שהאמורה היא אמא, להניח שדובר ב יודע שהאמורה היא אמא, ולהניח שהוא בקיא במצאי האמהות ויודע להתאים אותן לילדיהן. זה יכול לקרות, אולי, בטקס חלוקת תעודות, אבל עדיין השאלה הסבירה-יותר תהיה "מי מהן זו אמא שלך?".
ומה עם "באמאש'ך?" "באמאש'לי!"? זה ההקשר שבו הצירוף הזה מופיע בדרך כלל, ואין לו קשר רב לאמא הקונקרטית של הדובר. על עצמי אני יכולה להעיד שאני לא זוכרת את עצמי אומרת "אמאש'לי" כשאני מדברת על אמא שלי, אלא רק בהקשרים כאלו. זה גם מסביר את הנדירות היחסית של "אבאש'ך", שלכאורה היה אמור להיות סימטרי, אבל מופיע גם בעיקר בצירופים מושאלים כאלה, שבהם לא באמת מדברים על אבא ("אבאש'ך זגג?").
סתם קטנוניות:
למיטב ידיעתי כותבים "במשורה".
http://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%94
משורה היא כלי למדידת כמויות של חומר (ואני מכירה אותו משיעורי הכימיה בתור כפית זעירה למדידת כמויות זעומות של אבקה). לכן כשאומרים על משהו שהוא נעשה "במשורה" הכוונה היא שהוא נעשה באופן מדוד, וכנראה שבכמויות קטנות.
תודה. מעניין.
הגרוש שלי: אני לא בטוח שאמש'ך ועזובותו הם השמטות מאותו סוג. באמש'ך נופל עיצור במשמעות של עיצור – הוא היה עוצר את ההגיה הרציפה. בעזובותו, מה שנבלע זו הא'. בדיבור מהיר ההגיה נשארת כמעט אותו דבר. הייתי אולי אומר שאמש'ך הוא קיצור פונטי ועזובותו הוא משחק אורתוגרפי דוד אבידני שכזה. כמו טיפול עשרתלפים. (ויש גם קטגוריה אמצעית – ב[י]צפר).
תודה אורן, הארמז בכותרת (שים לב שלא התייחסתי ל"עזובותי" בפוסט) היה לביטוי "עזובותי באמאש'ך", שמשום מה הפך לכוכב אינטרנטי בן-לילה עם פרסומו במילון האורבני:
http://www.urbandictionary.com/define.php?term=Leave me in your mother (azov oti be-ima shkha)
היה שבוע שבו קיבלתי את הלינק הזה מחמישה אנשים שונים. שזה מקור מוזר לגאווה, כי עד כמה שאני יודע מילונורבני הוא פלטפורמה חופשית (כמו ויקי) שכל אחד יכול לכתוב בה.
אולי כדאי לציין שכפי שרואים מכתבי יד קדומים של המשנה ומקורות אחרים מאותה התקופה, המילית של הייתה בעבר מחוברת למילה שאחריה, בדיוק כמו אותיות השימוש. בעצם כבר בספרי המקרא המאוחרים, כמו שיר השירים, יש תופעה כזו. הספר אמנם נפתח ב "שיר השירים אשר לשלמה", אבל בהמשך אנחנו מוצאים "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה" (ג, ז) – ז"א שהמילית של התחילה בתור קיצור ל-אשר ל, ואחרי זה נפרדה למילה אחת, וכמו שהראית, אנחנו רואים שיש מגמה (כלשהי) של חזרה לחיבור.