בכל שנות הבלוג הזה, מעולם לא איימנו על קוראינו. חשבנו שנוכל לייצר כאן אידיליה. טעינו.
בשולי הביקורת על ה-JPL, המגיב יובל נ. הזכיר את הספר Elements of Style מאת Strunk and White כדי לתמוך בטענה שלו. אין דרך נעימה לומר את זה, אז פשוט אגיד: לא עושים דבר כזה ליד בלשנים. הס מלהזכיר את הספר הנורא הזה. כמובן שיובל לא ידע, ואני לא מאשים אותו – כל אחד יכול לטעות ככה. אבל למען הסר ספק: הבא שיזכיר את הספר הזה בהקשר חיובי, מנויו לבלוג יבוטל באחת ודמי המנוי לא יוחזרו לו!
ואחרי שהתלוצצנו (זה היה בצחוק, כן?) נדבר קצת ברצינות. הספר של סטראנק אנד וויט באמת נחשב מזה זמן רב לסוג של אורים ותומים בענייני דקדוק אנגלי. בחמישים השנה מאז שוויט עדכן את הספרון המקורי של סטראנק, הספר הזה זכה למעמד שכלל לא מגיע לו; אני זוכר שעיינתי בו לפני כמה שנים ולא הבנתי מה פשר כל הקביעות הנחרצות התמוהות האלה. אבל הבה ונפנה למקצוענים: המשקיענים שבין קוראינו יכולים ללכת ללאנגואג' לוג ולמצוא בארכיון שלהם מה אמרו מיטב בלשני העולם על הספרון הנאלח הזה. אנחנו נמליץ על כתבה בלשון שווה לכל נפש של ג'פרי פולום שהתפרסמה מוקדם יותר השנה. פולום – אחד מיקירי הבלוג – הוא ראש החוג לבלשנות ואנגלית באוניברסיטת אדינברו ואחד ממחברי ה-Cambridge Grammar of the English Language. במילים אחרות: הוא אולי המומחה הגדול בעולם לאנגלית. המלצת הבלוג היא להקשיב לו, ולא לספרון השרלטני שהוא מבקר.
דגש קל 
ומה לגבי 'ודייק'?
שאלה טובה. לשמחתי אין לי עותק בהישג יד; אני אומר כאן "לשמחתי" כי אני חושד שעם כל הנוסטלגיה, 'ודייק' דומה יותר לסטראנק אנד וויט מאשר למדריך שימוש נורמלי. אבל אולי אני טועה, באמת עבר המון זמן.
יאיר אור כתב ב-2004 ב'הארץ' על 'ודייק' וספרים דומים
(אני לא יודע מתי זה היה כי אתר 'הארץ' לא מספר לי. יופי). את התגובות לטור שלו (ואנחנו ב'דגש קל' אוהבים הרי להציג את שתי הדעות לגבי כל נושא) אפשר למצוא כאן. הן כוללות את הציטוט הבא:ומי שבכל זאת צריך עוד מנת קטנונולוגיה לווריד יכול להעמיק בטקסט הזה של רוביק רוזנטל, בימים כתיקונם לקסיקוגרף נהדר.
מתנצל על האיחור בתגובה – אחרי השטיפה שקיבלתי כאן, העמדתי את עצמי בפינה, ורק עכשיו העזתי לצאת :)
לא הייתי מודע לעוצמה של הביקורת בחוגי הבלשנים לספר של S&W, אבל אחרי שקראתי את פולום וגם קצת אחרים, השתכנעתי שהפופולריות יוצאת הדופן שהספר זכה לה אכן אינה מוצדקת. תודה על ההפניות.
בניסיון נואש לשקם את כבודי, אציין שהספר Style – toward clarity and grace של Joseph Williams הוא הוא הספר שחולל שינוי משמעותי באופן בו אני כותב (וקצת עורך), גם בעברית וגם באנגלית. אם אני זוכר נכון, אז אפילו סטיבן פינקר (שבטח גם זכאי לתואר "יקיר הבלוג" – מקווה שאני לא מפשל שוב…) ציין אותו ב-The language instinct כמופת לספר הדרכה לכתיבה שנשען על יסודות איתנים של מחקר קוגנטיבי.
@יובל נ.,
ספרו של וויליאמס אכן זכה לשבחים במקומות רבים. תוכל להרחיב מעט על הדרך שבה הוא השפיע על כתיבתך ועריכתך? אם תרצה לפרסם סקירה במסגרת פוסט אורח, הדלת פתוחה בפניך.
תודה על ההזמנה, אבל קטונתי מלכתוב סקירה על הספר, ולצערי גם אין לי עכשיו זמן להרחיב על הדרך בה הוא השפיע על הכתיבה שלי. אולי בפעם אחרת.
ויליאמס כתב לפחות שלושה ספרים שהכותרת שלהם כוללת את הביטוי clarity and grace (לי יש שניים), ולמיטב הבנתי, כולם מנסים להעביר את אותו המסר בדרגות שונות של פירוט והרחבה. למתעניינים, הנה ביקורת נרחבת מאמזון על אחד מהספרים (דווקא אחד שאין לי, אז אני לא ערב עד הסוף לאיכותו): http://www.amazon.com/review/R2LEHIVNP0TYYA/ref=cm_cr_rdp_perm