אפשר להירגע, לא קרה שום דבר (או כמו שהייקים אומרים, שום דבר קרה). בסה"כ עוד מחזור של פרחי משפטים סיים את לימודיו בהצלחה, אבל משהו במשפט הזה גרם לי להיחרד לרגע. והמשהו הזה היה הפועל הבעייתי לחבק: נתקבל אצלי הרושם שמשמעותו המילולית של הפועל נשחקת, והוא מקבל משמעות עיקרית חדשה, בערך 'להשתתף באבלו של מישהו'. דוגמאות אפשר למצוא בקלות כאן וכאן (טוב, אין שם קישורים — זה כל כך נפוץ שלא טרחתי לגגל).

זה לא שהמילה לא קיימת במשמעותה המילולית, המקורית, גם בלשון הדיבור. אפילו בלשון הכתיבה אפשר לשלוח למישהו חיבוק או חיבוקי, עם יו"ד החמידות האינטרנטית. אבל הפועל עצמו זולג לכיוון השכול, לפחות להתרשמותי האישית. אז ערכתי בדיקה קצרצרה.

חיפשתי בקורפוס העברית החינמי "גוגל" את הצירופים לחבק את המשפחה, מחבקים את המשפחה, לחבק את המשפחות, מחבקים את המשפחות, לחבק את מי ומחבקים את מי, ובדקתי ידנית האם מדובר בשימוש המילולי של לחבק או בשימוש המטאפורי יותר, של לנחם ולתמוך נפשית. בגלל שזה מדגם קצת מוטה הוספתי גם חיפושים עם המילה חבר/ה:

כמה מהתוצאות מוזרות למדי: "אנו מצדנו מחבקים את מי שיחפוץ לענות לשואלים ויעשה זאת מתוך כוונה לענות על צרכי השואל ולטובתו. אין בכוונתנו להחליף יעוץ של יועצי האיטום, זהו תחום התמחותם".

ומעניין שהמפרסמים משתמשים בצירוף הזה גם: "להיכנס הביתה, להירגע, לחבק את המשפחה וליהנות מהאווירה המיוחדת שמזגני אלקטרה יוצרים עבורכם."

על כל פנים, אין כאן מסקנה גורפת. מה שברור הוא שהמבנה לחבק+משפחה נוטה לטובת המובן המטאפורי; בשאר השפה מוקדם לומר שהפועל לחבק מאבד את מובנו המילולי, בין היתר משום שזה פשוט פועל נפוץ מאוד. אבל לפחות ברור לנו למה האוניברסיטה לא חיבקה בשלט את משפחות הבוגרים.

זה התחיל כששמעתי אדם בשנות הארבעים לחייו מבקש מבתו לחייג מספר באייפון. אמרתי לעצמי "וואלה, רק מבוגרים אומרים 'לחייג'. המילה הזו איבדה את משמעותה המילולית, אין שום סיבה לומר אותה יותר. אפשר להשתמש ב'לצלצל' או 'להתקשר' הכלליות יותר, למרות שגם 'לצלצל' אולי כבר לא כ"כ נאמנה למקור, או 'להקיש' או 'להקליד' שזו הפעולה שאשכרה מבצעים. טוב יובל, אתה כבר מדבר עם עצמך המון, אולי תשתה כוס מים".

מה עורר אצלי מונולוג פנימי מרגש זה? העובדה שכבר אין חוגות בעולמנו. כאלה, שמחייגים בהן, עוגה עוגה חוגה חוגה:

חוגה

חוגלה

בטוח יש ילדים בימינו שמעולם לא ראו חוגה, או ראו ולא יודעים שיש לה קשר לטלפון, שזה הדבר הזה שמחליקים על הצג שלו עם האצבע או מקסימום לוחצים על לחצנים.

אבל אז חשבתי על זה. אנשים כן אומרים "לחייג", גם אם הם לא זוכרים קמפיינים מהניינטיז. הנה כמה תוצאות גיגול באפס מאמץ. ומילים נוספות שקשורות מוטמעות עמוק בהוויתנו – אזור חיוג, חיוג מקוצר, אולי אפילו החייגן? (שזה כבר ברמת ביזאר – שילוב של טכנולוגיית החיוג שמתה עוד לפני שהחלה טכנולוגיית מודם החיוג שמתה אף היא). וגוגל הן-גראמז מיודענו, עם כל אמינותו המפוקפקת לשנים האחרונות, עדיין מצביעה על עליה נאה ביותר בשימוש בצורות הפועל הלז בשנות התשעים דווקא. הנה הקישור האחרון ברפרודוקציה:

עוד דונם ועוד גראם ועוד עז

אז כן. איפה היינו? אנשים אומרים "לחייג", צריך להבין אם יש כאן בכל זאת משמעות מבודלת, שעבורה לא מספיק "להתקשר" או "לצלצל" או "להקיש" או "להקליד". התשובה, מסתבר, היא כן. להלן הטענה:

"לחייג" הוא הפועל היחיד המתאר את הפעולה הרצופה של הכנסת מספר למכשיר טלפון ויצירת קשר ברשת הטלפון.

כלומר, "לצלצל" או "להתקשר" גם יכול להיות מתוך תפריט אנשי הקשר או בחיוג חוזר (עוד אחד!). "להקיש" או "להקליד" אפשר גם כדי להכניס לאנשי הקשר, לא חייבים להוציא שיחה. התיאור היחיד שאולי מתקרב ל"לחייג" במשמעותו הנוכחית בעברית הוא "להקים שיחה". ומסתבר שהמשמעות הזו מספיק חשובה כדי שיהיה לה פועל משלה. "חייגתי אבל הוא לא ענה". "מה קורה כשמחייגים 555?". מה יפה.

נעבור לסקירה חוצת-הלשונות, והפעם מחכה טוויסט. באנגלית יש למילה dial כבוד אפילו יותר מלמקבילתה הלבנטינית. לא רק צליל החיוג והחיוג המקוצר עושים בה שימוש, אלא גם אחד הנוסחים המקובלים בתפריטים קוליים: for English, dial 1 (יחד עם press, הלוא הוא "הקש" או "לחץ"). אם כי יש משמעויות מוכרות אחרות למילה, למשל וסת עגול של תרמוסטט גם ייקרא dial.

קונטרול-טי: יש עוד רכיב שעבר זמנו – כפתור ערוצי הטלוויזיה המסתובב – ששרד עד היום בביטוי "don't touch that dial", שעוד משמש כתחליף ל-"לא לזפזפ!". קונטרול-דאבליו.

בצ'כית המצב לא שונה מדי. הפועל לחייג, vytáčet או vytočít (בצ'כית לכל פועל יש צורה מושלמת וצורה בלתי-מושלמת) מגיע מצורתה העגולה של החוגה, ונמצא בשימוש דומה לזה שבעברית ובאנגלית. אם כי, כמו באנגלית גם שם לאזור החיוג אין קשר לחוגה (משתמשים רק במילה předvolba, המקבילה ל"קידומת"). גם שם הפעולה, "חיוג", אינו ממש בנמצא.

הגענו ללה צרפתית. שם, שומו שמיים, לא מחייגים! שם מחברים. Composer, לא פחות ולא יותר. המתקשר הוא יוצר! ארטיסט! איזו תרבות. איזו רמה. החוגה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה הלקסיקלית, לו היא ראויה.

[תודה לירון, מקור ההשראה, ולדוד ודניאל האינפורמנטים]

תסלחו לי אם לא אציין מקור

והשאלה היא: מה קורה בכותרת ההודעה הזו. מה זה לעזאזל "איכות סוסה"? איך מבטאים את זה בכלל? אתם מוזמנים לגגל ולהתרשם שאפשר להיתקל בצירוף הזה ברחבי הרשת דוברת-העברית, בעיקר באתרים שעשויים להיראות מפוקפקים (אתרי הורדות, שידורים ישירים וכיוצא באלה). אתן קודם את ההשערה שלי ואחריה מספר אלטרנטיבות.

היפותזת הסוס

היפותזת הסוס: בעברית המודרנית מתפתח שם תואר חדש, "סוס/ה", במשמעות 'טוב, מצוין'. שם התואר הזה נובע מהשוואה לסוס כחיה אצילית, חזקה ומהירה, אבל עבר תהליך שבו הפך מהשוואה מפורשת עם שם העצם לשם תואר קצר יותר: 'סרט סוס', 'סרט איכות סוסה'.

בגלל שהמקורות היחידים שיש לי הם ברשת, אני לא יכול לדעת מראש איך מבטאים את המילה (סוּסה? סוֹסֶה?). אם מקור הצירוף הוא באמת במילה סוּס ניתן לצפות שנמצא הטיות שונות של המילה. כך אכן קורה (ההדגשות שלי):

גם אם יש תקיעות אני יסדר את זה :| אבל שאלתי 3 אנשים אמרו שאין תקיעות לפי דעתי יצאה לי איכות אחת הסוסות :O מה אתם אומרים ??? טוב שיפרתי אותה קצת וניסיתי לתקן תתקיעות .. [מקור]

בדומה, בן לי מצא את הטקסט השיווקי הבא:

Getservr חברה חדשה למכירת סרברים עים איכות סוסה שווה לקנות סרבר אנו מציעים 900 מפות חדשות וסוסות 73 מודים סוסים וטובים יותר מדיי מודים יותר מדיי מודים יהרסו תסרבר שלכם אבל אנו ניתן לכם סרבר סוס בלי בעיות
כולם לקנות שווההההההההה

ניתן למצוא איכות סוסים וגם איכות סוס, אבל לא איכות סוסות. מהציטוט למעלה נראה שמדובר בתואר; אבל השימוש ב'איכות סוסים' גורם לי לחשוב שהסוסים יכולים עדיין לשמש בשם עצם סומך במבנה סמיכות (ואולי הגיע הזמן לחרוץ את דין אוטו מאה אלף דולר לטובת מבנה של ש"ע+תיאור, להבדיל מסמיכות. השוו גם את "חם שועלים"). הסיבה שזה חשוב היא כדי לבדוק אם סוס נשאר שם עצם או שהוא הפך לשם תואר. כך או כך, שם תואר או סמיכות, הסוס שלנו לא חייב לתאר רק את המילה 'איכות': סרט סוס, מוזיקה סוסה. ניתן אפילו להשתמש בתואר הפועל: "וואו יצא לי איכות סוסה מדיי :|".

מאיפה זה בא? אפשרות אחת היא שמדובר בשאילה משפה אחרת. המבנה הזה לא קיים בעברית תקנית, אבל הוא גם לא קיים באנגלית או בערבית. שאלתי את ידידתי א' אם אפשר לומר משהו דומה ברוסית, ומסתבר שלא: אפשר לומר 'לאכול משהו בכמות סוס', אבל זהלא מה שאנחנו מחפשים. אז אם זה לא תרגום ישיר, זה חייב להיות תהליך שקורה בתוך העברית.

כפי שכבר רמזנו למעלה, מדובר בתהליך של מעבר משם העצם הרגיל סוס לתואר החדש סוס. פעם היינו אומרים על מישהו שהולך הרבה למכון הכושר שהוא "סוס רציני", או "איזה סוס הוא". בסוף 2003, הודעה בפורום סטייל וסגנון בתפוז ביקשה: "שרשרו פה את ת'סלנג שלכם! ואך ורק שלכם.. המילים הכי מוזרות הכי מצחיקות ושאתם הכי אוהבים..". זו היתה תגובתה של LipStiK:

סוסה\ כל חיה אחרת שמתאימה- משהו בהגזמה.. כאילו "יוו איזה מזיעה כמו סוסה" "למה אתה מתנהג כמו סוס?!" וכו' וכו'…

בכל המקרים האלה סוס הוא עדיין שם עצם. אבל היום סוס כבר יכול להיות תואר, ממש כמו ירוק או גבוה.

מתי התהליך הזה קרה? אני יכול רק לנחש. מבלי לנסות ולתארך ממש (הימים ההם חלפו) מצאתי את ההופעה הבאה משנת 2006, למשל, שבה אפשר ממש להרגיש את שם העצם הופך לאט לאט לתואר: "איזה איכות.. סוס אמיתי." אם אני צודק, ההשוואה ל'סוס אמיתי' הפכה תוך שנים ספורות ל'סוס' וזהו, ועל הדרך הפכה מהשוואה מפורשת לשם תואר. יכול להיות שהמילה 'איכות', שכל כך מזוהה עם הצירוף הזה (לפחות עבורי), תרמה לתהליך: סוס (ש"ע) > איכות סוס (ש"ע, סמיכות) > סוס (תואר). זה נראה לי הגיוני, אבל בואו נפסול כמה הסברים חלופיים.

סוף הדרך

כשנתקלתי בצירוף לראשונה חשבתי שאולי מדובר בשיבוש של סלנג מוכר יותר, 'סוף הדרך'. חשבתי שאולי מבטאים את המילה סוֹסָה, במלעיל (SÓsa). אם זה נכון, התהליך נראה כך: סוף הדרך > סופַדָרך > סוסַדֶרך / סוֹפָה > סוֹסָה. הצליל [f] הופך לצליל [s] כחלק מאיזשהו תהליך הידמות.

אבל זה לא נכון. ראשית, כי הנתונים שהוצגו לטובת הניתוח הסוּסי משכנעים יותר. ושנית, היינו מצפים למצוא את שלבי הביניים, כלומר תיעוד של החלקים שבין סוף הדרך ובין סוסה. מצד אחד, לא מצאתי הופעות של "סוסדרך" או של "איכות סופה". מצד שני, כן יש מספר הופעות בודדות של "סוס הדרך".

SOSA

ידידי הופ הציע שאם בעולם אתרי האינטרנט המפוקפקים עסקינן, אולי היה פעם אתר מפורסם בשם "סוסה", והשם דבק. דמיינו למשל שאומרים על קובץ שהוא "איכות נאפסטר"; לא סביר, במיוחד לא בימינו, אבל אפשרי. זה אמנם תמיד יתכן, אבל לא מצאתי אתר מתאים בשם Sosa או SOS. הניתוח הזה נראה לי כמו מבוי סתום.

ולסיכום

"איכות סוּסָה", אומר הדור הצעיר, או אולי רק כותב — ועל הדרך גם יוצר שם תואר חדש, סוס/ה. זה יותר סביר מהאפשרויות האחרות, שמדובר בשיבוש של "סוף הדרך" או בשם של אתר. אם אנשים באמת מדברים ככה או לא (קרוב לוודאי שכן), ימים יגידו.

[נ.ב. מנהלתי: אנחנו בפייסבוק עכשיו, בואו לחבב]

[בונוס למי שקורא עד הסוף: אם מחפשים horse quality בהגוגל התוצאה הראשונה היא האתר ההולנדי הנהדר הבא: HorseQuality - De ultieme wellness voor uw paard! Een gelukkiger en soepeler paard door massage. בתרגום חפוז מהולנדית זה משהו כמו "הבריאות המושלמת לסוסך! סוס שמח וגמיש באמצעות מסאז'."]

מומלץ לצפות גם בסרטון הקצר שבו שני החוקרים מזמינים אתכם לקורס; הוא נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים משני מדעני מחשב שמושיבים אותם מול מצלמה ונותנים להם לדקלם טקסט. זה כה חמוד.
אז כדי שהפוסט הזה לא יהיה חסר כל תוכן משל עצמו, הנה חידה: ישנן 4 טעויות בכתוביות (האוטומטיות?) של הסרטון ביוטיוב. מה הן?

רמז: שלוש הן של מאנינג — כנראה בגלל המבטא האוסטרלי — ואחת של ג'ורפסקי.

איני מבינה מה מעניין את מערכת החינוך אם אדם הוא חד מיני או דו-מיני.

שיואו, איזה מסך פוטוגני יש לי

מקור הבלבול ברור למדי. למען הסדר הטוב: "חד-מיני" הוא שם תואר שיכול לתאר זוג (ששני השותפים בו בני אותו מין), או (נגיד) אדם (שהעדפתו נתונה לבני מינו). ההיפך המקובל לאדם חד-מיני הוא הטרוסקסואל, ואני לא מכיר תיאור מקובל לזוג של גבר ואישה, אבל "דו-מיני" יכול להיות מובן. כמציין היפך לתכונת אדם (שזה מה שניסתה הגברת בנימין לבטא) "דו-מיני" אינו מתאים, שכן הוא שם תואר בעל משמעות משלו שאינה שייכת לרוב הלא-חד-מיניים. מה גם שנושא הכתבה הוא הזוגות ולא הנטיות הפרטניות של החברים בו, אבל לזה אפשר להניח. הציטוט שהיא חיפשה, אם כן, הוא "איני מבינה מה מעניין את מערכת החינוך אם אדם הוא הומוסקסואל או הטרוסקסואל".

שתהיה 2012 נוחה וסובלנית לכולנו.

לכתבה מצורפות שתי תמונות של אותם שחקנים, פרי עדשתו של אליעד לוי. בואו ננסה לפענח מה מופיע בהן.

המציגים אינם חיילים, חוץ מכמה שאולי כן חיילים

נלך משמאל לימין. הדגל הראשון, הצהוב, הוא כנראה דגל פתח אם כי קשה לי לומר בוודאות. כידוע, דגלי פתח נפוצים מאוד ברצועת עזה בתור חומר שלל, מה שמוסיף אמינות להצגה.
מימינו כנראה כתוב על השלט "פ פל (פ)לאס (פלאסט)ין". מי שמצפה ממני ללעוג להופעת אותיות בעברית על שלט ערבי טועה – התאזרו בסבלנות ותראו מדוע.
על השלט הבא, שמוחזק ע"י צעירה עטויית חולצה מ-"SOHO NEW YORK" (שם כידוע קונים המפגינים את בגדיהם תודות למימון מהקרן החדשה), כתוב ياود 'יאוד' ומופיע, אולי, ציור של רובה. זו לא מילה אמיתית, אבל אולי הכוונה ל'יהוד'.
השלט הבא הוא גירסת קרטון של דגל פלסטין המתנשא אל-על, כמובן (לידיעת הקורא ניוט גינגריץ').
והשלט האחרון – זה שמופיע בין מי שנקרא להם לשם הנוחות "האירופאית" ו-"הסמולן" – הוא המסתורי מכולם. אפשר לראות אותו במלוא תפארתו בתמונה השנייה שבכתבה:

אני לא יודע מה אמור להיות כתוב שם. אפשר לספקלץ, כמובן, אבל על השלטים לא מופיע ניקוד דיאקריטי, מה שגורם לכל האותיות להיראות זהות אחת לשנייה. בכל מקרה קשה להרכיב מזה מילים של ממש. הניחוש שלי הוא الدبر ندون, אם כי זה ג'יבריש.
השלט האחרון ממשיך באותו קו: כמעט כתוב שם للا حلال 'ללא חלאל', כלומר ללא בשר הכּשר למוסלמים. ברם, לא כך משתמשים במילה 'ללא' בערבית (במקרה כזה ייכתב אולי بدون). בנוסף, יש גרש לא ברור בסוף המילה הראשונה ועוד אות ערטילאית אחרי הח'. חוץ מזה, בשר חלאל הוא דווקא טעים למדי.

מה מאוד הייתי רוצה לראות את התמונות שעליהן הסתמכו מאיירי השלטים האלה. נו טוב, כולי תקווה שהיחידה החדשה תהיה מקצועית כמובטח. ועכשיו, אם כבר שלטים, נעבור למשהו אחר כמעט לגמרי:

ה~ות לישר'ול

אופיר, ששלח לי את התמונה הזו (מאתר 'הארץ', לא איתרתי את הכתבה), התמוגג בצדק מהאורתוגרפיה. שימו לב במיוחד למ"ם, שדומה מעט לחיבור של لموבמילה המקבילה בערבית, ולא', שדומה מאוד לאליף והמזה בערבית (ءا). אולי כדאי לשקול מעבר לאנגלית וזהו.

[ת' לעמית ולאופיר]

אני תמיד הולך עם זה שלידי.

ובאחת חלפו לנגד עיניי קורסי המבוא לסמנטיקה. הביטוי "זה שלידי", הביטוי "הולך עם" (במשמעות "מסכים עם") ותיאור הזמן "תמיד" מאפשרות לנו כאן לא פחות מארבע דרכים להבין את לוי (בלי להיכנס לדו-משמעות לקסיקלית, כלומר מובנים שונים לאותה מילה, כי זה לא מעניין)!

1. זו הנרמזת בכותרת הפוסט: בכל סיטואציה בה אני נמצא, דעתי זהה לזו של היושב לידי באותה סיטואציה.
2. אני תמיד חושב כמו מודי כידון.
3. אני תמיד נוהג באופטימיות.
4. אני חושב שערוץ 10 ישרוד.
5. אני אוהב נשים גבוהות. (סתם נו, בדיחה סרת-טעם להתחנף לקהל מעריצי שאלון 300)

לי, לפחות, קשה לפסול על הסף כל אחת מן האפשרויות 2-4. אם אאלץ לבחור כנראה אומר שלוי התכוון ל-3.

בניתוח הסמנטי אעדיף לא להלאות אתכם עם מונחים כמו דה רה ודה דיקטו, קרי רפרנציאלי ואטריביוטיבי (מי שבא לו שיקרא, או שיבוא ליסודות הסמנטיקה הפורמלית) אלא לאתר את סדר פירוש חלקי המשפט בכל אפשרות. מה מחושב קודם, ואיך תוצאת החישוב מועברת להמשך עיבוד? יאללה:

ב-1, מתחילים מ"תמיד". כדי לראות אם הטענה של לוי נכונה, צריך לגבי כל מקרה שנופל תחת ה"תמיד" הזה לבדוק מי נמצא ליד לוי, מה דעתו בנושא, ולבדוק האם לוי אכן מסכים איתו. הביטוי "זה שלידי" מתפרש פר סיטואציה, ובעקבותיו "הולך עם זה שלידי".

ב-2, "זה שלידי" מתפרש ראשון, בסיטואציה בה הוא נאמר, והופך את המשפט ל-"אני תמיד הולך עם מודי כידון". כאן בכל מקרה שב-"תמיד" צריך לבדוק מה כידון חושב, ולבדוק אם לוי מסכים. "הולך עם מודי כידון" מתפרש פר סיטואציה, וחסכנו לנו קצת עבודה.

החיים ב-3 עוד יותר קלים: "זה שלידי" מתפרש ראשון, אבל "הולך עם זה שלידי" מתפרש גם הוא לכדי משמעות קבועה עוד לפני שניגשים ל"תמיד": בסיטואציה שלפנינו, כידון מביע אופטימיות. "הולך עם זה שלידי" פירושו "מביע אופטימיות". בכל סיטואציה, כל מה שצריך לבדוק זה מהי העמדה האופטימית, ולברר רק האם לוי נוקט אותה. מספיק לדעת דברים כלליים על העולם.

ב-4 "תמיד" מתפרש באופן צר ביותר: תמיד כשעולה השאלה הספציפית של האם ערוץ 10 ישרוד (אני לא אתפלא אם כל יום מישהו שואל את אמנון לוי, שעובד בערוץ, להערכתו). כל המשפט מתפרש באותה סיטואציה בלבד: "זה שלידי" הוא כידון, "הולך עם זה שלידי" פירושו "חושב כמוהו בסוגיה זו", כלומר "חושב שהערוץ ישרוד", ו"תמיד" פירושו שעמדתי בנושא קבועה ולא משתנה. הנה טענה שבדיקתה כבר אינה התפלספות תיאורטית, ולמעשה ערך האמת שלה (כלומר האם היא נכונה או לא) ייקבע כבר בבוקר ה-27 בינואר 2012. נצטרך רק לעבור על כל התבטאויותיו של לוי בנושא.

שווה לחכות.

והפעם אפילו סימנתי את מה שנדבר עליו

נכון, נרג כתבו בתחילת הכתבה "הקרע שובר שיאים חדשים", וכל-כך עפו על עצמם שגם חזרו על זה בכותרת המשנה: "המתיחות שוברת שיאים חדשים". אך מה זה, בעצם, לשבור שיא חדש? מבחינה סמנטית טהורה, מדובר או בשטות או בהפחתת העוצמה: אם השיא החדש הוא זה שנקבע הרגע, הוא לבטח לא נשבר באותה הזדמנות ממש. ואם מדובר על שיא חדש במשמעות של שיא שנקבע לאחרונה, זהו הישג פחות מרשים מלשבור שיא ותיק, הלא כן?

הצורה לבטח אינה זרה לרשת דוברת-העברית, ודי להביא (לצורך האיזון) את חטאיו המקבילים של טמקא. ומה גורם לשגיאה המוזרה הזו לקרות? ההסבר הסביר הוא כנראה עירוב ביטויים: "שבר שיא" ו-"קבע שיא חדש". שניהם בעלי אותה משמעות, אך שניהם מוכרים בערך באותה מידה. ודוק: בגוגל נגרמז "קבע שיא" מפסיד ל-"שבר שיא", שבתורו מפסיד ל-"שיא חדש". מה שמראה שבאמת הביטוי המעורב מאחד חלקים נפוצים מתוך ביטויים ארוכים יותר, ויש בכך מידה של הגיון (מחקרי, כן? הסמנטיקה אבדה לבלי שוב).

כאן בפירוש מדובר בתקלה (או בתופעה שמקורה בתקלה, בכל אופן), וראינו אחת דומה לא מזמן, אך במקרים יותר מעניינים קשה להחליט האם יש מודעות עצמית. כך, למשל, בעירוב מטאפורות. הנה שני אוספים מופלאים מהרשת, של מקרים בהם הדובר מתחיל מטאפורה אחת ומסיים בשניה, ולעיתים באופן שממש סותר את עצמו (ברמת המשמעות המילולית). נביא דוגמא מ-"כן, אדוני השר", תוכנית שעשתה קריירה מעירוב מטאפורות:

Jim Hacker: If I can pull this off, it will be a feather in my cap.

Bernard: If you pull it off, it won't be in your cap any more.

אח, הומור בריטי. לקוח מטיויטרופס, אתר שאם עוד לא נתקלתם בו אז עכשיו סוף-השבוע שלכם בסכנה ממשית.

בעברית הצלחתי למצוא דוגמא משובחת אחת בלבד (יש את חצי-המקרה הזה מלפני חודשיים, וחצי-המקרה הזה שקדם לו), אבל עיניי בהחלט יהיו כרויות מעתה. אתם יותר ממוזמנים לשתף כאלה בתגובות, אבל אל תתחילו לי עכשיו עם סתירונימים, עצטרובלים או ביטויים שמשתמשים בהם בהקשר לא נכון.

שבת שלום.

עציון מסתמך הרבה על המקורות אבל דואג להישאר מעודכן גם על לשון הצעירים ועל השפעות משפות אחרות. בכל פעם המילה הנדונה שאובה מפרשת השבוע. הטור מתפרסם במוסף "שבת" של מקור ראשון, ולאחרונה גיליתי שהטורים נגישים גם ברשת. אני מקשר כאן לכמה מהטורים החביבים עלי, וממליץ לקרוא באופן קבוע.

• המפתח והמקלדת, לפרשת ויצא: מקור המילה 'מקלדת', והקשר שלה למפתחות ולגשם.
• סיפורי סבא, לפרשת לך לך: ההבדל בין 'אבא' ו'סבא', והקשר שלהם ל'שיבה'.
• מי היה רבן ישראל בריצה? לפרשת קורח: התגלגלות תארי המנצחים, מ'רבן' ועד 'אלוף', ומיקומו של הרבי בכל העסק.
• מה עושים השפנים בספרד – לפרשת שמיני: "השפנים מזמרים הללויה" כתב אליעזר בן יהודה – והתכוון לספרדים. על שפנים, ארנבים וספרדים.

לכן את המהפכה היה צריך להביא אלינו עידוק. מי ייתן ונמשיך בדרכו (למרות שעכשיו עליתי על בעיה: בן לי ואנכי בקושי נוגעים בעיתון מודפס, ויתר חברי המערכת גרים באותו ניכר ממש. לא שלינזן כותב פה אי פעם, אבל שיהיה). וואו, אני כבר מגעיל את עצמי עם החשיבות העצמית הזאת. אז יאללה. מה לעזאזל שלח עידוק?

את הצילום הבא (מתוך המוסף ב-25/11), עם ההערה כדלהלן:

סימה קדמון, ממש ליטרלית, לא מבינה את פירוש המילה "ליטרלית". אלא אם היא טוענת שדן מרידור החל להוריק ולבצע פוטוסינתזה.

"מרידור הפך ממש ליטרלית לעלה התאנה של הממשלה"

ולנו אין אלא להסכים. בהעולם דובר האנגלית השימוש בתואר-הפעל literally חצה מזמן את גבול, ובכן, הליטרליות שלו, ומבטא לעתים קרובות פשוט הבלטה של הנאמר, מעין העצמה. עבודות תזה נכתבות בנושא, בספינת האם חפרו על זה, יש בלוגי זעם העוקבים אחר התופעה, איורים מועילים, איורים פחות מועילים, ואפילו מילון מעריאם-ועבסטער נכנע אל מול נחשול השימוש הכביר (מובן 2, וראו הערה מתחת). אה, ואם מישהו שם קישור לחקצד בתגובות אני בא אליו הביתה ושורף אותו. מילולית.

ומה עם עברית? האם ל-"באופן מילולי" יש את השימוש ההעצמתי? חד וחלק לא, אבל תאשימו את הסרבול שבביטוי (ואת התוכנית של אבשלום קור, שהוציאה ממנו את העוקץ). "מילולית" נכנסת לקטגוריה של תארי-פעל שדוברים לא אוהבים להשתמש בהם (זה נשמע מליצי/מאולץ) וגם בטח מזכירה ליותר מדי אנשים את הפסיכומטרי. נשארנו עם תעתוק האנגלי כמות שהיא. את "ליטרלי" קשה למצוא ברשת עם טעם על ההברה הראשונה, כי הצורה המלעילית משמשת כשם תואר די תקני, נרדף ל"קשור למילים" (למה אין גיגול עם טעם? באמת, חברים). אבל הנה שימוש שנראה "נכון" (כלומר מבטא שמשהו קרה באופן מילולי), והנה שימוש "לא נכון" (כלומר סתם מעצים). לא נראה כמו תופעה יותר מסובכת של העתקת-תוכי מאנגלית.

מה עם "ליטרלית", בו השתמשה קדמון? גם כאן יש משמעות נוספת בעברית – "באופן ספרותי". גיגול בלתי-מחייב לא הציף שימוש קדמונאי (קדמונֶסקי?) במילה הזו (בגיגול שני נמצאו כמה "נכונים"), קל וחומר ב"ממש ליטרלית", כאילו שאם חשבתם שמרידור הפך לעלה, אז לא די בכך: זה באמת קרה, בעולם הממשי והמוחשי (שוב, רק בעולם שבו מילים תמיד שומרות על המשמעויות המילוניות והאטימולוגיות המקוריות שלהן). סימה קדמון, בשירות השפה.

[נו, הבנתם כבר למי הינד כובע]

מה יש לאינטרנט העברי להציע לאחרונה? די הרבה.

נתחיל עם אתר שעלה לאחרונה לרגל התחדשות גל החקיקה האנטי-דמוקרטית, מחולל החוקים הרשמי של מדינת ישראל. חוק לדוגמה: "חוק איסור התחזות. יוזם החוק: מאיר שטרית. סטטוס: קריאה ראשונה. תמצית החוק: ייאסר על אזרחים ממוצא מוסלמי לקרוא לילדיהם בשמות אשר עלולים להתפרש גם כשמות יהודיים כגון אדם, אמיר או רני. אזרחים אשר כבר מחזיקים בשם שכזה יחויבו להחליף את שמם לשם הולם יותר, דוגמת עבדאללה נסראללה."
הערכה: צחוק, צחוק, בסוף לא הפסקנו לבכות. אל תפספסו את סדרת חוקי 'חוק בנות ישראל לא לישמעאל', 'חוק ישראל היום' וחוקי 'חוק היורד הבוגד'/'מי צריך אתכם יבוגדים'. מהבחינה הטכנית החוקים יחסית קבועים, רק שם היוזם והסטטוס משתנים. ובכל זאת לפעמים יש שינוי או שניים בגוף החוק עצמו, כדי לשמור על הגיוון.

נמשיך עם מחולל ההתרשמות הקולינרית של השף אייל שני, או האיילשניבוט, שיוצר משפטים כמו "הכבד ברוטב סוסוני ים שהכנת מעלה בי זכרונות של תקופת הטירונות. זה כמו להקליד את שמך במהופך אף על פי שמקובל לפתוח בהורה סוערת."
הערכה: מצד אחד, מי שלא ראה תוכנית של אייל שני מימיו (כמוני) עשוי לא להבין על מה המהומה. מצד שני, די קל להבין את הקטע. מהבחינה הטכנית זה לא חומסקיבוט מתוחכם מדי, פשוט בוחרים באקראי מתוך רשימה מה משלים את המשפט "ה-א' שהכנת עושה לי ב'. זה כמו ג' בלי ד'".

התגובמולטור עובד בצורה דומה ומחולל טוקבקים לתפארת: "560. המשטרה מתנהגת כמו פושעים. אבא לחייל קרבי, בושה וחרפה (09.10.10): האשכנזים ההומואים מלאים בשנאה עצמית ושונאים כל דבר שקשור ליהדות. גלעד שליט בשבי כבר יותר משלוש שנים וזה מה שאתם מתעסקים איתו? בושה כרגיל ברק וצהל חכמים על יהודים".
הערכה: כנראה המדויק מכל החומסקיבוטים. ניתן לקרוא את התגובמולטור ולא צריך אפילו לדבר עם אנשים ברחוב. מהבחינה הטכנית מסביר היוצר, ארז וולף, מה קורה בפשטות: "התגובמולטור מבוסס על אלגוריתם חזק שיודע להרכיב מבנה זהה של תגובה: מישהו (משתנה A) עכירת ישראל (משתנה B) עושה משהו (משתנה C)"

על הגל הזה רוכב גם היערימט, מחולל משפטי אהוד יערי, שמספק פרשנויות לתפארת דוגמת "ללא ספק יאיר, נצרף גם את דברי סלאם פיאד: 'ראלבין פיל קיסקוס, אינתי עומרי עחוש' או בתרגום חופשי – אין הכבשה פוסעת, זה לעולם לא יהיה זאבת".
הערכה: חוזר על עצמו די מהר, ויש כמות גדולה מהרגיל של ג'יבריש שפשוט נשמע מצחיק, אבל עושה את העבודה. מהבחינה הטכנית זה אותו השטיק כמו בשני החומסקיבוטים הקודמים.

נמשיך הלאה למחולל חדשות הפועל פתח תקוה, כנראה החומסקיבוט האהוב עלי. העמוד הנהדר הזה, חלק מאתר אוהדים, מייצר חדשות אמינות למדי כמו: "שחקני הפועל פ"ת נדרשו לקצץ 70% משכרם. דני לוי כינס את שחקני הקבוצה באמצע הלילה ובישר להם כי שכרם יקוצץ באופן חד צדדי. "ניסינו להבין מה קרה", אמר שחקן בקבוצה, "אבל הוא קרא לנו חבורה של כפויי טובה והוסיף שאנחנו צריכים להגיד תודה שבכלל משלמים לנו"."
הערכה: מעולה. לא רק שהסיטואציות המובעות באתר מצחיקות גם עבור מי שאינם חובבי כדורגל, מחולל החדשות גם מאפשר לנו לחוש את התסכול העצום שהוא מנת חלקם של אוהדי הקבוצה שירדה מגדולתה. מהבחינה הטכנית מדובר במספר כתבות שמועלות בכל פעם, ובכל אחת יש כמה פרטים שמשתנים – מספיק בשביל לגרום לי ללחוץ על "עוד חדשות" שוב ושוב.

מפתח תקוה נעבור לעוד עיר שלא באמת קיימת עם העיר שחוברה לה יחדיו, מחולל השכונות הירושלמיות. עם כל רענון של האתר תקבלו שם של שכונה ירושלמית דמיונית המורכב משתי מילים: תל הזיתים. צמרת חיים. מעוז מנחם. מעלה שאננים. הר שמעון.
הערכה: האתר הזה עושה בדיוק דבר אחד והוא עושה אותו מצוין. מהבחינה הטכנית אין יותר מדי מה להגיד – היופי הוא בפשטות. זה מזכיר לי שידידתי מיכל הציעה לבנות מחולל שמות תחנות רכבת בחיפה ('חוף השמונה' וכן הלאה).

את החומסקיבוט המתוחכם ביותר שמרתי לסוף – מדובר בגיספנומטור המפורסם, שאף זכה לאיום בתביעה ממחבר הלהיטים המזרחיים יוסי גיספן שאותו הוא מחקה. שיר לדוגמה: "לא קלה. לחן: מסורתי.
כולם חושבים שאת מכשפה / ושאת לא מתחברת לצלילי המוסיקה /אבל אני אורח בליבך
אז תתני לי את החום שבליבך /ותראי לי שאת המלכה שלי
אמא אומרת שאת לא קלה / ושאת עושה לי בלאגנים מכל שטות / אבל ההוא שלמעלה / רק ההוא שלמעלה במרומים".
הערכה: אות ומופת לחומסקיבוטים באשר הם. לא ניתן לדעת מה המקור ומה החיקוי. מהבחינה הטכנית יש כאן יותר מכמה משפטים שמתחלפים ביניהם בצורה צפויה – באמת יפה.

ובונוס אחרון שמצאתי בסימניות, של מישהו שדווקא כן עובר מסך ועובר מיקרופון.

[ת' לליאור, הופ ואופיר]

מקף מעריב, ש"ע: המקף שבא באמצע כותרת כדי להתאים את טון הידיעה לגיל המנטלי המשוער של הקורא. "שמע שאשתו מוצצת לאחיו — וירה בה עם אקדח גדול!"

בהיעדר הזמן והמשאבים הנדרשים למחקר מעמיק יותר, אנסה לענות כאן על שתי שאלות: ראשית, מה מאפייניו של מקף מעריב? ושנית, האם זוהי תופעה חדשה?

מקף מעריב – קווים מפרידים לדמותו

מפתה לחשוב שהמאפיין הטכני הבולט ביותר של מקף מעריב הוא היותו מקף, אך למעשה מדובר בקו מפריד, משום שמקף מחבר בין שתי מילים (בית-חולים) בעוד קו מפריד מחבר בין שני חלקים של אותו המשפט. בגלל שלא עושה רושם שזה מפריע לרוב דוברי העברית, בגלל שדורה בחרה את השם ובגלל שספק אם העורכים היצירתיים מודעים להבדל, ניצמד למקף.

מספר דוגמאות למקפי מעריב:
(1) המורה צייר עם התחת – ופוטר [10/1/07, נרג]
(2) סבתא האשימה החבר ברמאות במונופול – ודקרה [29/10/11, טמקא]
(3) רצח נער בן 16 "בשוגג" – ונשלח למאסר עולם [13/11/11, וואלה]
(4) חגג את חג הקורבן – ונורה בעינו [8/11/11, חדשות 2]
(5) הקיבוצניק הלך לטירונות שמן – ורזה בגדול [16/11/11, מיינט]
(6) המאבטח הלך לקורס הכשרה – וחזר נכה [8/11/11, מיינט]

ואם לא די בכל אלה:
(7) שחקן רוגבי חטף שבץ – והתעורר הומו [9/11/11, חדשות 2]

נאמנים לדוגמה שהתווה שלום רוזנפלד, אין ספק

נראה לי שהרעיון הכללי ברור, אבל מהו בדיוק המקף הזה? הרי לא כל מקף הוא מקף מעריב – יש קווים מפרידים שזוכים לשימוש נאות, ולפעמים קשה לדעת אם היה נסיון להריץ דאחקה או שהמקף שימש להביע סיבה ותוצאה או חלוף זמן (פועל בניין נפל מפיגום בטכניון – ונהרג, טמקא 30/10/11). אם נתמקד במקף מעריב הקלאסי, ההגדרה המקורית והקולעת של דורה היתה "המקף שבא באמצע כותרת כדי להתאים את טון הידיעה לגיל המנטלי המשוער של הקורא". אין ספק שרוח דחקאית מרחפת על פני הכותרות שדגמתי כאן – אפשר ממש לדמיין את העורך מגחך לעצמו בעוד ידו נשלחת אל אותו מקש קסום מימין לאפס. ננתח:
במשפט (1) המקף מבליט קשר של סיבה ותוצאה, כשברור לכל שלפעולה כגון ציור עם התחת יש השלכות. אולי יש כאן רצון לתת לקורא רגע להתאושש מהמילה המצחיקה "תחת" (ובגרמנית הקו המפריד באמת נקרא 'קו-של-מחשבה', כלומר הוא נותן לנו רגע להרהר במה שקראנו).
במשפט (2) המקף יוצר הפוגה דרמטית כדי להעצים את האפקט. אם לא די בכך שלְסבתא(!) יש חבר(!!) והיא משחקת מונופול(!!!), באה הסיפא המפתיעה: ודקרה!!!!
משפט (3) אולי נראה במבט ראשון כקו מפריד תמים, אבל סבורני שהמרכאות סביב המילה "בשוגג" מסגירות את ההתייחסות הספקנית של העורך, כאילו הוא רומז לנו הקוראים: "בשוגג, הא? הראנו לו מה זה בשוגג!".
ממשפט (4) ברור שערבים עם רובים זה מצחיק.
חשבתם שערבים זה מצחיק? חכו חכו, משפט (5) מביא אותה בילד שמן שהוא גם קיבוצניק.
משפט (6) לא רק מספר סיפור משעשע ומבדר לכל המשפחה אלא גם מזכה אותנו במשחק מילים מבדר. אחח, לו רק עזריאל קרליבך היה חי היום.
ואם המשפט הקודם היה גורם לעזריאל קרליבך להתמוגג, משפט (7) הוא ודאי עדות נצחית למורשתו של דב יודקובסקי.

זוהי כמובן דגימה אקראית למדי של מקפי מעריב – אני לא מתיימר להגיש ניתוח כולל ואחיד של התופעה. בן לי שאל אותי, למשל, אם "בשעת מלחמה – ערביי יפו יתקפו את תל אביב" זו דוגמה למקף מעריב. אני חושב שכן, אבל קשה לי לומר. כאמור, לפעמים מקף הוא רק מקף ("ניהל קרב קשה בלבנון – ומונה למפקד חטיבת גולני", וואלה, 5/9/11).

משהרעיון הכללי הובן, ראוי לבדוק אם אני לא נטפל למעריב על לא עוול מיוחד בכפו. אולי עורכינו משתמשים בתרגיל הזה מקדמת דנא? האם אשליית הטריות מרימה את ראשה הנפשע וגרמה לדורה לדמיין צל מקפים כמקפים?

מקף נרג', מקף מעריב, מקף טמקא, מקף הארץ

התשובה הקלה היא שקשה לדעת. קשה לחפש מקפים במאגרים היסטורים וקשה לחפש מקרים בהם העורכים ניסו להתחכם. ברם, בן לי הצליח לדלות את שתי ההופעות הבאות מארכיון העיתונות העברית ההיסטרי:
לקה בשבץ – ומת [מעריב, 2/5/1965]
חיפשו לשווא אמבולנס ליולדת – הוולד נחנק ומת [מעריב, 10/6/1966]

מה אפשר להסיק מכך? אני לא בטוח. תחושת הבטן שלי היא שדורה בכל זאת צודקת ומדובר בתופעה חדשה יחסית, אבל אין לי הוכחות כמותניות כרגע (ובטח גם אף פעם לא יהיו). מה שכן, המקף אינו מנת חלקו של 'מעריב' בלבד; ראינו ששאר האתרים טעמו מטעמו המשכר של המקף, אם כי עושה רושם ש'הארץ' נפגע פחות מהאחרים. שימו לב לאיפוק המקפי בכותרת חשבה שהיצירה היקרה היא כתם, והרסה אותה, ['הארץ', 5/1/2011], אולי בזכות מדריך הסגנון שלהם.

ניסיתי למצוא תופעה מקבילה באנגלית אבל לא הצלחתי בינתיים. זהו. ניסה לסכם את הפוסט – והחליק על קליפת בננה.

[ת' ללב]

מחקר אקדמי מלמדי אותי המון על עצמי. לנדו למשל מזכיר שיש אנשים שעובדים הכי טוב על הליכון בחדר הכושר. אני אוהב לרוץ אבל אני לא מסוגל לחשוב על עבודה כשאני רץ; ככה אני מנקה את הראש. אני יכול לענות לדוא"ל מקצועי בבוקר ולדוא"ל אישי בעיקר בערב, אבל משתדל לענות על הכל בתחילת היום כי בבוקר אני קורא חומר מקצועי הכי טוב. במהלך היום אני בד"כ צריך אוזניות כדי להתרכז בקריאה – וגם אז, מוזיקה קלאסית או אינסטרומנטלית, שום דבר עם מילים שעשוי להסיח את דעתי. בלי מילים מאף שפה, כמובן. היום לקחתי מאמר שלא פורסם באף פורום רשמי ושנכתב ע"י איזה דוקטורנט אפריקנר ב-2002 וישבתי איתו בפארק, כי רק שם יכולתי להתרכז. מאמר שלא מתמלא שרבוטים וקשקושים הוא מאמר שלא הבנתי ממנו כלום. יש לי ידידה שקמה בשש בבוקר, עושה יוגה וכותבת במשך שעה וחצי. כשאני עובד על היבטים חישוביים של המחקר שלי (כלומר תכנות) אני הכי יעיל כשאני מתכנת לתוך הלילה. בשעות הערב והלילה אני יכול לכתוב הכי הרבה. אני לא יכול בשום אופן לעבוד בבתי קפה. כמה מהמרצים שלי עובדים הכי טוב בבתי קפה. היה לי מרצה אחד, מבריק ופרודוקטיבי במיוחד, שהעדיף לעבוד מהבית כי שם היו כל הספרים שלו. כשהייתי אצלו הבנתי בכמה ספרים מדובר.

כל זה לא יותר קל או יותר קשה, יותר פשוט או יותר מסובך מכל עבודה אחרת (והתנסיתי בעבודות אחרות, תודה רבה). זה פשוט שונה. וזה מעודד לשמוע מישהו כמו עידן לנדו מדבר על התהליך, כי בדרך כלל חוקרים כמוהו גורמים לבלגאן הזה להיראות קל.

[ולהערה המנהלתית: לנדו סגר את הרשומה שלו לתגובות, אבל אני לא חושב שיש בזה צורך כאן. כמובן שכמיטב מסורת הבלוג, תגובות מזלזלות לא יאריכו ימים]

בצרפתית מילית החיבור היא et. היא נהגית לרוב כ-[e], אך ברור כי כתיבתה מרמזת לקיום חבוי של צליל t בסופה (הוא גם נהגה לעתים, אם לימדו אותי צרפתית נכון בהאוניברסיטה).

בימי החיאת השפה העברית היתה צרפתית שפת אינטיליגנציה נחשבת והשפעתה מספקת כדי שמילית החיבור תושאל לעברית על מצלולה (התיאורטי) ותיכתב כ-"את" בשמות בתי עסק ושאר צמדים. עד ימינו אנו, עידן לונדון את קירשנבאום.

פרוץ האינטרנט הביא לידיעת הציבור את הכרוכית (שטרודל), זו שנראית כך – @ – ונהגית בשפה האנגלית כמו מילית ההימצאות at. בהשטחה פונטית למערכת התנועות העברית – [et].

חמד לו לצון הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (ואולי מישהו לפניהם, בשבילי זו פעם ראשונה) וניצל את הדמיון המצלולי לכינוי להלן:

מתוך העמוד הראשי של טמקא

איזה יופי. שרשרת פונטית-אורתוגפית חוצת-לשונות, שמי יכול לנחש מה סופה, ומי ינחש שהגיה אנגלית של סימן חוץ-אלפבתי על-פי קונבנציה עברית ממקור צרפתי היא שיוצקת כאן תוכן? נהדר. לילה טוב.

מזל שגוגל דוחפים את ה-+1 שלהם לכל מקום (צולמסך 5 ימים אחרי הפרסום)

"אין לימודים מחר בקריית גת, בבאר טוביה ובקריית מלאכי – יש"

אני מניח שאין יותר מדי צורך להסביר למה הכותרת הזו איומה. יש כאן מעין משאול פיסוקי: מי שמתחיל לקרוא את הכותרת חושב שמדובר ברשימה של מקומות בהם אין לימודים, כיוון שפסיק משמש בעברית (גם) להפרדת חלקי רשימה, וכאן יש שמות ישובים משני צדי הפסיק. עד הקו המפריד זה אחלה משפט, ופירושו באמת שבשלושת המקומות אין לימודים למחרת. פתאום מגיע הקו המפריד ובעקבותיו ה"יש", וצריך לקרוא מחדש כדי להבין שהפסיק, בו חשדנו כמפריד בין חלקי רשימה, הוא למעשה פסיק שמפריד בין משפטים, או יותר נכון בין משפט למשפט חסר. יובל כפיר, ששלח לנו את המקרה העצוב הזה (וגר בבאר טוביה), כותב על דרך יותר אופטימית (?) לקרוא את זה:

הבת שלי הביעה תקווה שפשוט חסר סימן קריאה בסוף…

ואכן, זו בערך רמת הכתיבה שניתן לצפות לה ממי שמפסק כך משפט (מה היה רע בנקודה? אפילו בנקודה-פסיק, רחמנא ליצלן?) וממי שמשתמש בקו מפריד בתור פאוזה דרמטית בלי משמעות תחבירית (אנחנו עומדים לקרוא לזה "מקף מעריב" בפוסט קרוב, למרות שזה לא מקף).

בהזדמנות מצוינת זו שבה אנחנו דנים בפסיקים, הרי ניסוי מחשבתי: מֶה היה קורה לו בעברית היה נהוג להשתמש בפסיק אוקספורד? זהו הפסיק, שבאנגלית הולך ודועך, שמפריד בין החלקים האחרונים ברשימה: א, ב ו-ג לעומת א, ב, ו-ג. כיוון שהוא חל רק ברשימות ארוכות משני איברים, המשפט לעיל היה מקבל שתי צורות שונות:

כוונת הכותרת: "אין לימודים מחר בקריית גת, בבאר טוביה ובקריית מלאכי יש", לעומת

מה שחשבנו בהתחלה: "אין לימודים מחר בקריית גת, בבאר טוביה, ובקריית מלאכי".

אז זה היה חוסך לנו קריאה כפולה של שתי מילים. אבל פסיק אוקספורד הוא מעצבן, אז טוב שאנחנו חיים בעולמנו.

—–

ומעניין לעניין באותו עניין – פסיקים שלפני משפטי זיקה. כתבתי על כך בעבר. כשיש פסיק לפני משפט זיקה, משתמע שמה שלפניו מתאר אובייקט יחיד, ולאחר מכן רק מוסיפים לו תכונות ("פסוקית בלתי-מוצרכת"). השוו "יובל, ששונא את רכבת ישראל, נוסע באוטובוסים" עם "הבחור שלובש חולצה ירוקה נוסע באוטובוסים". בדוגמית שלפנינו (תוקנה כבר בינתיים, סחתיין עליכום טמקא ובושה עליי שלא צילמסכתי בזמן) שימוש שגוי בפסיק גורם לקורא לחשוב שיש רק בית כלבו אחד בישראל.

עשרות אלפים חובבי קניות הגיעו לכיכר ציון בירושלים לחזות בפתיחתו של "המשביר לצרכן ג'רוזלם" – בית הכלבו הראשון בישראל, המשתרע על פני 7 קומות.

בתקציר בפייס של המשביר זה עדיין מופיע

כוונתם היתה לומר שיש רק כלבו אחד בישראל שמשתרע על פני 7 קומות. הפיסוק הנכון – לוותר על הפסיק. ואם כבר אנחנו בעניין – "ג'רוזלם", המשביר? "ג'רוזלם", באמת? באמת, כאילו? "ג'רוזלם"? "ג'רוזלם". טוב. שיהיה.

טוב, הגיע הזמן להגיד לכם (לפחות לאלה מכם שלא קוראים כותרות) במה דברים אמורים. חשבו לעצמכם בלב מה דעתכם על המשפטים/צירופים הבאים:

1. רצתי קצת יותר מהר ממנו.
2. רצתי מעט יותר מהר ממנו.
3. אני קצת מבולבל.
4. אני מעט מבולבל.
5. יש בספר הזה קצת עמודים.
6. יש בספר הזה מעט עמודים.
7. יש בבאר קצת מים.
8. יש בבאר מעט מים.
9. יש לו לא קצת כסף.
10. יש לו לא מעט כסף.
11. הלכתי קצת.
12. הלכתי מעט.

מעבר לשיפוט האישי

כמו תמיד ברגעי משבר, פניתי לתנ"ך. מתברר שקצת אינה מילה תנ"כית (מופיעה רק בספרי דניאל ונחמיה הארמופילים), ומעט נמצאת לרוב בהקשרי שמות-עצם בלתי-ספירים, פה ושם גם עם ספירים ("מעט שנים") וכתואר-הפעל ("קצפתי מעט"). אם נסיק מכאן שקצת היא תוספת חדשה שכובשת לה אט-אט תפקידים נוספים מתוך אלה של מעט, נקבל שההתפתחות האחרונה היא רק עוד מעוז של מעט שנכנע, שזה תהליך דיאכרוני (=על-פני זמן) מתקבל על הדעת.

במעבר חד, הדבר השני שבדקתי היה ספירות-גוגל (2008, להזכירכם. אל תנסו זאת בבית). היחס מעט/קצת היה 0.43, אז השתמשתי בו כבסיס להשוואה. והנה התוצאות: קצת ניצח כשהופיע לפני שם-העצם הבלתי-ספיר כסף (0.012 מעט/קצת) ובעמדת תה"פ אחרי הלכתי (0.039), כצפוי. מעט ניצח לפני שם-העצם הספיר אנשים (7.92), כצפוי, ולפני מדי ומאוד (13, 30.64 בהתאמה), כנראה בהשראת ביטויים קפואים כמו "מעט מדי, מאוחר מדי". מקרים אחרים הראו יחסים בין 0.23 ל-1.83, ובהתחשב במדיום החלטתי שזה לא החלטי מספיק. בינתיים נראה שגוגל מסכים איתי מלבד העובדה שכל הצורות הופיעו, רובן יותר מאלף פעמים. האם משפטים 5 ו-9 קבילים?

לפחות 5 כן, אם נשאל את מורן. מזה בכלל התחיל כל הסיפור. פניתי למשאל. שלחתי שאלון למכרים מקבוצות גיל וגיאוגרפיה שונות בשביל לבדוק האם הקבילוּת הלא-מוכרת לי של קצת היא עניין של ניב מקומי (מורן מושבניקית) או אולי משהו חדש (מורן צעירה ממני בשנתיים שלמות). השאלון כלל זוגות מתוך המשפטים לעיל ועוד כמה דומים, והנשאל התבקש למחוק את המשפטים שאינם תקינים בעיניו ולציין אם שני המשפטים תקינים אך משמעותם שונה.

מתוך 30 נשאלים, 24 ומעלה הסכימו על רוב הצורות שציינתי לעיל כמקובלות עליי וכן על 8 ו-12 (שציינתי כמליציות). את 2 ו-4, שציינתי כמליציות, 22 ציינו כתקינות. אחד בלבד ציין את 9 כקביל, וההתפתחות המעניינת ביותר היתה קבוצת משפטים ש-6-11 נבדקים (תמיד מתוך אותה קבוצה של 11 נבדקים) ציינו כתקינים: "אתה ישן קצת מדי", "אכלתי אתמול קצת מדי", "יש בספר הזה קצת עמודים". כלומר, קצת לפני תואר-הפעל "מדי" ולפני שמות-עצם ספירים. יש וריאציה דקדוקית לקצת. (לא היו שום תוצאות באמצע, כלומר 2-5 מסכימים או 12-21 מסכימים)

מיהם הדוברים שהסכימו לצורות שאני פחות אהבתי? המדגמים לא היו גדולים מספיק כדי לומר חד וחלק. אך אף נשאל מבוגר (גילאים 35-55) לא קיבל את "אתה ישן קצת מדי", לעומת שישה צעירים (18-25), מה שמוביל אותי להאמין שהמשמעות הנוספת של קצת היא באמת חדשה. [3 מתוך 6 לא-עירוניים קיבלו את "יש בספר הזה קצת עמודים" לעומת 5 מתוך 24 עירוניים, אבל לך תגיד משהו על סמך מספרים כאלה. בטח כשפרופורציית הגילאים אינה בלתי-תלויה בעירוניות הנשאל. למגדר, אם היה מי שתהה, היתה אבסולוטלי אפס השפעה על השיפוטים.]

כמה הערות שעלו מהנשאלים (הנה הרסתי לכם תגובות, מואהאהא), המעניינת ביותר בסוף:

• "זוז מעט שמאלה" נתפסת כבקשה, אך "זוז קצת שמאלה" כפקודה.
• "יש קצת עמודים בספר" יכול להתפס כציניות (!)
• סדר מילים: עדיף להגיד "אני קצת מאחר", לעומת "אני מאחר מעט". פייג'ינג פרופסור צוקרמן.
• שני נשאלים טענו בתוקף שבבאר עם "מעט מים" יש יותר מאשר בזו עם "קצת מים". אבל התובנה העיקרית לגבי זה היא דווקא:
• "יש בבאר קצת מים" בא בסיטואציה בה אולי ציפינו שהבאר תהיה ריקה. "יש בבאר מעט מים" בא בסיטואציה בה ציפינו שבבאר יהיו יותר מים. המשמעות הבסיסית אולי זהה, הפרגמטיקה הפוכה. אני סומך ידיי על התחושה הזו, ומציע אותה כחומר למחשבה: קצת נכנס לשפה, ובמקום לקבל אותו כמילה נרדפת פשוטה למעט, השפה אמרה לו "הלו! תן ערך מוסף! תעבוד קצת!". והשאר היסטוריה.

אפילוג

והרי הטוויסט שהבטתחי בהקדמתי הטרחנית. הביטו בכתבה עתיקת יומין זו של יואב קרני, וושינגטון. אדם עם שפה עשירה ומסוגננת מאין כמוה, שאפילו מנקד כראוי ולא תטעו בו במניירות של צעירים פוחזים. ומה מופיע שם, במרכז המאמר המקושר? לא פחות מהציטוט הבא:

חמתם של הדמוקרטים, וגם של קצת מאוד רפובליקאים, בערה בהם להשחית.

טן טן טן!!! "קצת" המתייחס לשם עצם ספיר, ואפילו "קצת מאוד"! הגם בארזי מחוז קולומביה נפלה שלהבת? נשאיר את מזועזעי הנוער-של-היום עם חלומות הבלהות.

העסקה נרקמה על ידי שליחו המיוחד של ראש הממשלה, יצחק מולכו, השוהה כעת בקהיר ובסיוע ח"כ ישראל חסון (קדימה) שעזר במגעים בשל קשריו הטובים עם הגורמים המצרים. במסגרת העסקה ישוחררו 25 אסירים ובירושלים מדגישים כי מדובר באסירים ללא דם בידיים. מדובר בעיקר במדריכים של אמצעי לחימה. העסקה נחתמה בעקבות לחץ כבד שהפעילה ארה"ב.

הכוונה היא למה שמכונה אסירים עם/ללא דם על הידיים, כפי שמופיע גם בכותרת המשנה של הכתבה: "גרפל ישחורר ביום חמישי בתמורה ל-25 אסירים מצריים, ללא דם על הידיים". בימים כתיקונם הייתי פוטר זאת כדוגמה נוספת להידרדרותה המתמשכת של רמת הכתיבה העיתונאית, אלא שאז חשבתי לבדוק אם בתוך עמם כותבי וואלה! חיים. ונראה שכן.

פניתי לכלי חיפוש מתקדם ומקיף בעברית, שיש לי גישה שוטפת אליו תודות לאוניברסיטה בה אני עובד: הגוגל. גוגל דנן מצא קרוב למאה עמודים בהם הצירוף 'דם בידיים' מופיע לצד המילים 'אסירים', 'עצורים', 'שבויים' או 'מחבלים'. מספר חיפושים נוספים מראים שבימינו ניתן גם לענוד (שלא לומר לשים) טבעות באצבעות ובידיים, בניגוד לאצבעות לטבעות שעונדים על האצבעות ועל הידיים. מצד שני, עדיין אי אפשר לעשות משהו (למשל לצאת ממקום מחסה) *עם הידיים בראש, כך שיכול להיות שהשימוש הזה תקף רק לידיים ולא לזרועות, או רק לדברים שנמצאים על הידיים עצמן. ואולי בעצם מדובר בתזכורת שגם לאסירים יש דם בידיים.

מהעירייה נמסר: "לאחר בדיקה עם הנהלת בית הספר אהוד מנור ועם ועד ההורים, נראה כי הדברים לעיל מצוצים מאצבע מזוהמת".

הנה לכם, "מצוצים מאצבע מזוהמת". הברקה נהדרת שלא תוכלו למצוא בשום אתר שיש לו עורך (כבר הדגשתי שהאותנטיות הפרועה הזאת היא הסיבה המרכזית שבגללה אני קורא את אתר המקומונים מיינט?). הצירוף הזה היה כל כך חריג בעיניי שמיד בדקתי אם יש לו הופעות נוספות. בניגוד חריף למקרים קודמים, הפעם התברר שלא רק אני לא שמעתי את הצירוף הזה מעולם – גם גוגל לא.

הביטוי "מצוץ מהאצבע", או בגירסה הלא-מיודעת, "מצוץ מאצבע", הוא ביטוי ותיק ומוכר שמופיע במיטב המילונים – גם מילוני סלנג, כגון "מילון עולמי לעברית מדוברת" של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ או "מילון הסלנג המקיף" של רוביק רוזנטל, וגם מילונים כלליים כגון אבן-שושן (שמציין שמדובר בלשון הדיבור).

מצוץ מהאצבע - מילון עולמי לעברית מדוברת

מצוץ מהאצבע - מילון הסלנג המקיף

השאלה המרכזית היא עד כמה הצירוף הזה קפוא: אם לא מצאנו דברים שמצוצים מאצבעות מזוהמות, האם יש סוגי אצבעות אחרים שאפשר למצוץ מהם דברים? אז מסתבר שגם לא כל כך הרבה, אם כי אפשר למצוא כמה הופעות:

האנק גרין (וגם צוות של שלל מנחים אורחים) יציג לכם שתי עובדות על שלל נושאים. אילו עובדות? מדהימות למדי. והתפקיד שלכם הוא לבחור מי מהן נכונה, ומי מומצאת. זה לא קל, בגלל ששתיהן נראות מצוצות מאצבע יצירתית במיוחד. (לינק)

חזי אתה ממשיך להסתבך בבלופים שלך!
כרגיל הצגת טענות מצוצות מאצבע פגומה
כעת כרגיל אתה מצהיר על בריחה. גם לזה התרגלנו. (לינק)

הימין מאשים את השמאל והשמאל שונא את הימין.. אז מילה קטנה אליכם.. אתם.. לא הרוב.. אתם המיעוט.. מיעוט של דבילים וטיפשים שחיים בתוך רעיונות שמכרו לכם עטופים באידיאולוגיה מצוצה מאצבע משוחה ברעל.. אתם לא הרוב.. אנחנו הרוב.. אלה שלא הימין ולא השמאל מעניין אותם..  (לינק)

מה אפשר להבין מזה? בכל הדוגמאות הללו נראה כי הלוואי של האצבע בעצם מתאר את הדברים שמצוצים ממנה – במקרה הראשון העובדות יצירתיות, במקרה השני הטענות פגומות, ובמקרה השלישי האידיאולוגיה משוחה ברעל. קצת קשה להחיל את הפרשנות הזאת על האצבע המזוהמת. השימוש הדומה ביותר שהצלחתי למצוא מופיע בדבריה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, בראיון לעיתון "מעריב" מה-22 במאי, 1969:

גולדה מאיר: "מצוץ מהאצבע החולה"

היות שהעיתונאי רפאל בשן לא ממשיך לחקור בנושא, גם כאן קצת קשה לי להבין למה הכוונה. נראה שמדובר בהדגשה כלשהי של דבריה, תוך נסיון לתבל מעט קלישאה מוכרת. מעניין לציין שאת אותו ביטוי ("מצוץ מהאצבע החולה") אפשר למצוא בתגובות לידיעה באתר מיינט (שוב מיינט):

 ל- 31. מכרו לאמא שלך סיפורים מצוצים מהאצבע החולה של המדינה .

ההבנה האינטואיטיבית שלי מרמזת על כך שדברים שמצוצים מאצבע מזוהמת או חולה הם יותר בדויים או מופרכים מדברים שנמצצו מסתם אצבע. גם ברוב שאר הדוגמאות שמצאתי ללוואי יש משמעות שלילית, כנראה בגלל שהמשפט כולו שלילי ומזלזל, ולא כתוצאה מהעובדה שאצבע במצב גרוע מאפשרת למצוץ מעצמה סיפורים בדיוניים יותר.

האטימולוגיה שמספק מילון הסלנג המקיף מרמזת לכיוון היידיש – אבל חיפושים שעשיתי אחר מה שעשוי להיות התרגום ביידיש לא הניבו תוצאות, והיידיש שלי לא מספיק טובה בשביל לחקור זאת יותר לעומק. איתמר מוסיף שגם בגרמנית אומרים כך, וגם הוא לא מצא דוגמאות שבהם יש לוואי שנדחף באמצע.

אז האם באמת עומדת כוונה נסתרת כלשהי שפספסנו מאחורי תגובת העירייה, או שמדובר בהתבטאות חסרת-מחשבה שמטרתה להשמיץ את הצד השני? כמיטב המסורת באתר מיינט (שאותו, אני מזכיר, אני קורא רק באופן אירוני ומודע לעצמו), נסיים בסקר מפגר:

(הינד כובע לעמית)

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף

אמירה שכזו, לפיה ניתן להעניק תשומת לב רבה לכל פרט ופרט בגופו של אדם, נחלקה אצלי לשני חלקיה: שם לכל ריס (שם גם תהיה השערה), ושם לכל ציפורן. הרושם הוא שלציפורן אפשר להעניק שם, נניח בהסתמך על שם האצבע והיד/רגל בה היא נמצאת. במקרה כזה, עקירת ציפורן (איחסאיחסאיחס) וצמיחת חדשה לא תשנה את השם: שתיהן תיחשבנה לאותה אחת.

אלט-טאב פילוסופי: ספינתו של תזאוס. הספינה מוצגת במוזיאון, ומדי פעם מוחלפים בה כמה קרשים. ברבות השנים, כל הקרשים המוצגים אינם אותם קרשים שהיו בה במקור. אך הספינה נותרה ספינתו של תזאוס. שמה נותר, וגם שמות חלקיה נותרו. הלא-כן? אלט-טאב.

ריסים ושערות, לעומת זאת, צומחים באזור רציף כלשהו: חד-מימדי (קצה העפעף) או דו-מימדי (פני הגוף, הקרקפת, מה שתבחרו), קשה בהרבה להגדיר מיקומים ספציפיים שעבורם שערה שצומחת במקום רעותה תזכה לאותו שם, כלומר תיחשב בעינינו לאותה אחת. אולי הריס הימני ביותר והשמאלי ביותר בכל עין (וגם לא בהכרח – אם הימני נושר זה שלידו נוטל את הכתר על נקלה), ואולי שערות בודדות באזור קירח. אם היה עלי להעניק שם לכל ריס ושערה, הייתי בוחר כנראה בדרך השם האינדיבידואלי לכל שערה פיזית, בלי התייחסות להיסטוריה של המיקום בו היא נמצאת. נשר ריס וצמח חדש במקומו? מדובר בריס חדש.

אלט-שיפט phkuxuph: ahy' v,ckck,h go tky-ytc/ tky-ahpy/

אלט-טאב פילוסופי: פרדוקס הקירח, של יווני שאיני יודע איך מאייתים את שמו אז אומר אויבולידעס. מתי אדם הופך קירח? לכאורה מתישהו על הרצף שבין סט שערות צפוף ומושלם לראש נטול כל שערה שהיא. אך אם נעבור שערה-שערה נגלה שלא נצליח לקבוע בשלב בודד מתי האדם קירח ומתי לא. בימינו פשוט נאמר, "אה, סקאלה והקשר וזה" ונפטור את הפרדוקס במחי יד. אח, איזה עידן מופלא לחיות בו. אלט-טאב.

על ריח דבק ואורן אין לי יותר מדי מה לחדש לכם. בשבוע הבא אהרוס שיר שקשור באופן רופף לסוכות.