מנהג קבוע הוא בבלוגנו להתלונן על כותבים עצלנים שמאשימים את השפה בכל חוליי החברה, כאילו השימוש במילה כזו או אחרת מטַפֵּש את הנוער או מצביע על הידרדרותנו המוסרית או מה שזה לא יהיה. ביד חזקה ובזרוע נטויה נזעקנו להגיב ולתקן, להסביר שצריך גם למצוא קשר בין סיבה ותוצאה, שזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה מסוימת אבל שאי אפשר להכליל מכך על איזושהי תופעה חברתית מעורפלת.
אבל זה לא אומר שאין קשר בין שפה ותודעה, כפי שציינו בעצמנו. ד"ר עופר כרמי, למשל, כותב כך בבלוג של קופת חולים כללית על ההבדל ביחס שלנו לסרטן ולסוכרת:
שימו לב לרגשות שעולים כשאנחנו קוראים את המילה "סרטן". המעיים מתהפכים, נכון? רק מעצם אזכור המילה עולות במוחנו אסוציאציות איומות: מוות, סכנה, פחד וסבל. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן. כשמאבחנים אצל מישהו את ה"מחלה" (שפעמים רבות עדיין מקובל לא להזכיר את שמה המפורש, מפחד, שמא, ופן, וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כחולה שחייו נעצרו באחת. לכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את האגודה למלחמה בסרטן.
אבל האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכול עניין של התניות תרבותיות.
לעומת זאת, חישבו כיצד אנחנו מתייחסים לסוכרת, למשל. בדרך כלל לא מבריאים מסוכרת, ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים. [...] האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?
אין לי נתונים על הקשר בין אופטימיות וגישה חיוביות להבראה ממחלה, אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שיש מתאם בין השניים ושגישה חיובית לתהליך ההחלמה אכן עוזרת. שוב – אני לא מכיר את המדע מאחורי הטענה הזה. כרמי ממשיך:
עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנחנו קוראים "כימותרפיה", אף ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש במילה או מהזכרתה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שבכל פעם שהיינו רושמים אנטיביוטיקה לתינוק ורוד לחיים שחלה בדלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו תרופה נוגדת (אנטי) חיים (ביו). ברור שהיינו משתגעים.
מה הפלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (וכיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאוד את שיעור הבחילות וההקאות ואת חומרתן), מתויגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי!
כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר, רובן ככולן, רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן עניין של צפייה והתניה שלילית נלמדת.
[...]
גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסוימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להיכנע לתשישות. כשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד, הם מתנגדים לצורך להאט וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.
החיים והמוות, אם כן, ביד הלשון והתודעה.
אני לא יודע עד כמה כרמי מגזים לצורך הבעת המסר שלו, אבל הטענה הגיונית לטעמי: אוצר המילים שקשור לסרטן שונה מאוצר המילים המקובל לסוכרת, ועומד בסתירה ליחס בין סיכויי ההחלמה משתי המחלות. כמובן שצריך להתחשב גם בסבל היום-יומי שהמחלות השונות גורמות, אבל אין ספק שכחברה אנחנו מתייחסים לשתיהן באופן שונה מהותית. בנוסף, אם בחילות והקאות במהלך טיפול כמותרפי הן לפחות בחלקן תוצאה של התניה שלילית, הטענה של כרמי מקבל משנה תוקף.
נכון שכמו בטורים שסקרנו בעבר, גם כאן אין מספרים או נתונים אלא רק הערכות שבודה הכותב מליבו. אבל הפעם, בהתחשב בכך שהמציג הינו רופא ובכך שהקישור הלוגי בין הסיבה והתוצאה נראה לי יציב, יש כאן דוגמה טובה לכך שהשפה אכן עשויה להשפיע על התודעה – ואיתה, על הגוף.
