Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ספרדית’ Category

עוד מתלאות דרום-אמריקה: כך נכתב באוטובוסי עיירת השוקולד סן קרלוס דה ברילוצ'ה, בשלט המבקש להודיע שירידה מתבצעת מהדלת האחורית (שימו לב למבחר השפות. זה השלט במלואו):

בחזרה ארבע טוב

צ'ילה וארגנטינה הן גן-עדן לשגיאות מוזרות בתרגום לאנגלית. לא צילמתי הכל, כי בשלב מסוים זה כבר נהיה לא-חוכמה, אז אסתפק בלהפציר בחובבי הספנגליש לבקר (כן, יש שם גם טבע נחמד).

מה יש לנו כאן? חדי-העין שמו לב שכבר התרגום לאנגלית בעייתי. הפועל descender, "לרדת", תורגם לתואר-הפועל down (שגם יכול לשמש כפועל, אבל בעיקר בסיטואציות של קרבות אוויר או שתיית אלכוהול), וסדר המילים בצירוף הסמיכות back door התהפך, כנראה כי בספרדית מדובר בצירוף צמידות (כלומר שם עצם + שם תואר, כמו המקבילה העברית "דלת אחורית"). העושר הלקסיקלי של המילה back נתנה את אותותיה בתרגום לעברית, שכנראה התבצע מהאנגלית ולא מהספרדית, וכך קיבלנו את המשמעות האחרת שלה, "בחזרה". שזה מעניין, כי דווקא "להורדה" שומר את המאפיינים שהלכו לאיבוד עם התרגום ל-down.

האם מדובר כאן בתרגום אוטומטי? לפחות לא בגוגלתרגם. הוא מזעזע עוד יותר: ל-descender por la puerta trasera הוא מציע לא פחות מ-lowered by the tailgate באנגלית, ו-"הוריד את הדלת האחורית על ידי" בעברית. גוגלתרגום בין שתי שפות שאינן אנגלית מתבצע דרך אנגלית, ואמנם נסיון לתרגם את האנגלית מחזיר אותה תוצאה בעברית, שלדעתי לפחות יותר קרובה למשמעות המקורית מאשר האנגלית. מוזר.

התיאוריה החלופית שהכי מוצאת-חן בעיניי כרגע היא שנעשה פה תרגום מילה-מילה, נניח מילוני: מהספרדית לאנגלית ומהאנגלית לעברית. החלק היחיד בפאזל הזה שלא מסתדר הוא "להורדה". לשם כך אולי יהיה צורך באיזה מודל היברידי של שגיאות תרגום מוזרות. שתפו אותנו בתיאוריותיכם.

Read Full Post »

חזרנו מטיול קסום בפטגוניה, שכלל כמובן את פארק-הדגל של צ'ילה, טורס דל פאינה. בכתיב המקומי, Torres del Paine. זהו אותו מקום בו התחוללה כחודש לפני צאתנו שריפה, שבהצתתה האשימו מטייל ישראלי (למיטב ידיעתי העניין טרם נפתר).
גם בשלב הכנת הטיול, גם סביב השריפה, גם במהלך הטיול עצמו, הבחנתי בתופעה לשונית חריגה: האטרקציה המרכזית  בפארק (שלא קרובה לאתר השריפה, אגב) נקראת לרוב בפי הישראלים "הטורוּסים". כך ממש, בשורוק. נדיר למצוא טעות  מקבילה בכתיבת שם המקום בספרדית (ושם, e זה בדיוק צליל הצירה/סגול העברי ואין מקום לטעות כמו באנגלית) ועדיין השורוק המוזר נשמר.
נבהירה, אם כן. בספרדית, torre הוא מגדל (מזכיר tower, ולא בכדי). Torres הם מגדלים. אין פשוט מכך. התבוננו-נא בתמונה, האין אלה מגדלים לתפארת?
ברוב המקרים, אגב, לא תשמעו ישראלים טועים בשם הפארק עצמו. כלומר, יאמרו "הייתי בטורֶס דל פאינה וראיתי את  הטורוּסים בזריחה". כאילו אין קשר בין הפארק לאתר המגדלים. אם כי גם בשם הפארק טועים פה ושם: די בגיגול הצירוף Torus del Paine (נדיר, כאמור) כדי להבין מאיזו מדינה ים-תיכונית מגיעות כמעט כל התוצאות. אין דין הטורוסים כדין המונדיאל.
אם ניקח את עניין המונדיאל כנקודת-מידע שנייה, נשים לב שכאן כיוון השינוי הפוך! שם הפכה תנועת u ל-o (בהנחה הסבירה שכן מדובר בשיבוש של ספרדית ולא באימוץ הצורה הצרפתית). כאן הופכת תנועת e ל-u. במונדיאל התנועה מונמכת, כאן היא מוגבהת ומואחרת (בסיס הלשון עובר לאחורי הפה). לכן לא נפנה להסברים אוניברסליים מסגנון "תנועה X קלה יותר לדוברי עברית מתנועה Y". אם בכל-זאת אחפש מכנה משותף, אציע את העיצור הקודם לתנועה כמעודד-שינוי אפשרי. העיצור m שקודם לתנועת-המריבה ב-"מונדיאל" הוא עיצור שפתי. הפה מתעגל בהגייתו, כמו בהגיית התנועה u. זוכרים את אותיות בומ"פ משיעורי לשון? זו הסיבה שאנו מסתדרים יותר עם u אחרי m. כאן העיצור הרלוונטי הוא ר, שבהגייתו העברית יושב כמעט בגרון. e היא תנועה קדמית, כאמור, לכן אולי נוח לקחת תנועה אחורית יותר.
זה עדיין לא תירוץ, כן? מדובר בעיוות ממש מרגיז.
בשולי החדשות, יש לנו את התופעה המרנינה של ריבוי-יתר. "טורס" זה כבר ברבים, לכן "טור(ו)סים" זה ריבוי של ריבוי. לא ארחיב על התופעה את הדיבור, אך אסבר את האוזן בדוגמאות נוספות מתחומי השאילה (מאנגלית): צ׳יפסים וברקסים, ומעל כולם הריבוי המשולש (!!!) של החסילונים: שרימפסים. באנגלית, הריבוי של shrimp הוא shrimp. המילה shrimps אינה קיימת (כמו שאין sheeps), לכן היא כבר ריבוי-יתר, ו-"שרימפסים" היא דובדבן שני בקצפת.
(גם בפוסט הראשון שלי בדגש מחיתי על עיוות עברי של מילה לועזית, וניסיתי להתחקות אחרי הסיבות. ספרו לחבריכם.)

Read Full Post »

אז יש דבר כזה, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, ושם מסתובבים למיטב ידיעתי מיטב סוציובלשנינו. ספינת הדגל שלה היא כתב העת עיונים בשפה וחברה, שגליון מיוחד שלו יצא לאור ממש לאחרונה. עיינתי בתוכן העניינים של "עיונים", ותשמעו – יש מה לקרוא. לצערי את כתב העת אפשר למצוא רק במיטב ספריות ארצנו, אלא אם אתם משלמים על מנוי מכספכם, ולכן טוב עשתה האגודה שפתחה את הגליונות הקודמים של כתב העת לקריאה חינם במשך החודש הקרוב. אז אני ממליץ להקדיש קצת זמן לעיון בארכיון, ובינתיים אבחר כמה תקצירים מסקרנים מהגליון האחרון, שדווקא לא נגיש לציבור.

נושא הגליון המיוחד הוא "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", וכבר יפה לראות שמדובר ביותר מאשר "רק" ערבית ורוסית. ניתן למצוא מאמרים על מעמד הצרפתית בישראל וה"קקופוניה הפרנקופונית"; על היחס לספרדית בקרב עולים מאמריקה הלטינית; על היחס לשפה של סטודנטים יוצאי חבר העמים בישראל; על הוראה באנגלית במכללה הדתית שאנן; ומאמר מאת כרמל וייסמן על שימוש במילים לועזיות בפקצית.

חוץ מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה וזהות בישראל: שמות משפחה של נשים מאת מיכל רום ואורלי בנימין; וספרה המסקרן של אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, שיושב לי על המדף מזה תקופה.

הנה שני תקצירים לדוגמה, של שני המאמרים שקוסמים לי הכי הרבה מבחינת המתודולוגיה (ועוסקים במקרה בערבית, אבל מכיוונים שונים לחלוטין). מי שמוצא פנינים בגליונות ישנים יותר מוזמן לשתף בתגובות.

הנגנה בערבית המדוברת של חיפה: מחקר תחבירי-פונטי סוציו-לשוני
יהודית רוזנהויז
הנגנה היא רכיב חשוב במערכת הפונטית-הפונולוגית של כל שפה. תחום זה כמעט לא נבדק ביחס ללהגים הערביים בישראל, אף שיש בו עניין מבחינה תיאורית, אנליטית והשוואתית. המאמר דן בהיבטים של הנגנה בקרב דוברי ערבית ילידיים נוצרים, יהודים ומוסלמים מחיפה. לצורך הבדיקה שימשו טקסטים מן המאגר של גבע-קליינברגר ( 2004 ) המופיעים באתר SemArch באינטרנט. החומר הלשוני חולק ליחידות תחביר-הנגנה ונותח בעזרת התוכנה .Praat
הוצגו שתי שאלות מחקר: ( 1) מהן תכונות ההנגנה של מבנים תחביריים מסוימים בלהג הערבי בחיפה? ( 2) האם יש הבדלי הנגנה בין להגי העדות? על פי השערת בלנק ( 1964 ) ייתכן שיהיו בישראל (ובלהגים אחרים) הבדלים מינימליים תלויי-עדה שישתקפו בהנגנה ובפרוזודיה של הדיבור. המחקר הנוכחי לא גילה הבדלים בין-עדתיים אלא הבדלים תחביריים-פרוזודיים תלויי נושא, רגש ותחביר. במאמר נידונות השלכות סוציולינגויסטיות של ממצאים אלה.

תפקיד השפה בארבעת מסמכי החזון בשינוי ההקשר הסוציו- פוליטי בישראל: לקחים מחינוך דו- לשוני
מוחמד אמארה ואימן אגבאריה
המאמר בוחן את התפקיד הסוציו-פוליטי המיועד לשפה הערבית בארבעת ניירות העמדה הידועים בשם "מסמכי החזון העתידיים", שהתפרסמו מטעם מוסדות פלסטינים-ערביים במדינת ישראל. בהציעם תכנית להעברת יותר כוח, הכרה ושוויון למיעוט הפלסטיני בישראל, המסמכים גם מבקשים לסיים את ההגמוניה הלשונית של הרוב היהודי בישראל. נוסף על כך, המסמכים מקדמים באופן מפורש שינויים להעצמת הנוכחות והשימוש בשפה הערבית במרחב הציבורי, הן מבחינה אינסטרומנטלית כאמצעי לתקשורת והן מבחינה סימבולית כביטוי לזהותם הלאומית והתרבותית של הפלסטינים.
כפי שמאמר זה מגלה, המסמכים מבקשים לשנות את ההסדר ההיררכי והמרובד של האזרחות הישראלית, שמשמר את השליטה האתנית של הרוב היהודי, באמצעות קידום דו-לשוניות. ליתר דיוק, המסמכים מציעים שהמדינה תאמץ דו-לשוניות כמאפיין המגדיר את זהותה של מדינת ישראל, וכמנוף לסיום ההגמוניה האתנית היהודית ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. בשעה שמאמר זה מכיר בסיכויים הטמונים בדו- לשוניות, בהישענותנו על תובנות מן הספרות על אודות החינוך הדו-לשוני כדרך לפתרון סכסוכים, המאמר גם טוען שסיכויים אלה עשויים להיות לא ממומשים, בלי לגרום לשוויון מוחשי ולהכרה אמִתית ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל.

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 – דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

אלמנתו של מונטיאל, סיפור קצר מאת גבריאל גרסיה מרקֵס (מופיע בקובץ הסיפורים "אין לקולונל מי שיכתוב אליו") מתחיל כך:

כשנפטר דון חוסה מונטיאל, הרגישו הכל ששלמה נקמתם. הכל חוץ מאלמנתו;

עד סוף העמוד השני של הסיפור עוד חשבתי שהשלילה המשתמעת מהמשפט השני פשוטה: אלמנתו של דון חוסה חשה שנקמתה אינה שלמה עדיין. כלומר, הכלב לא סבל מספיק.

למרבה הטרגדיה, נפלתי כאן קרבן לתעלול שלילתי מטא-לשוני: אלמנתו של דון חוסה אהבה אותו מאוד, כלומר כלל לא היה לה כלפיו צורך בנקמה. "הכל חוץ מאלמנתו" לא בא להוציא אותה מכלל האנשים ששלמה נקמתם, אלא מאלה שהיתה להם נקמה להשלים טרם פטירת הפריץ. אם נסנן קצת הפרעות, נוכל להגיע למשפט-העזר "נקמת אשתו של דון חוסה היתה שלמה", ואז נגלה שהשלילה למעשה שוללת את קדם-ההנחה (presupposition) המובלעת בו: זו שטוענת שלאשת דון חוסה יש בכלל נקמה כלפיו.

מה יצר אצלנו את קדם-ההנחה הזו? מה שבדרך כלל יוצר קדם-הנחות: יידוע. "נקמת אשתו", כצירוף סמיכות, מיידע את הנקמה, דבר שאין בו טעם אלא אם נקמה כזו אכן בנמצא. שלילה של קדם-הנחות בדרך-כלל צריכה להיות שלילה מפורשת ולא אגבית, ואני לא חושב שהביטוי "חוץ מ-" עומד בקריטריונים.

למה אני מתכוון בכך ש"השלילה צריכה להיות מפורשת"? אחסוך לכם מלכי צרפת קירחים (הדוגמה האהובה על פילוסופים וסמנטיקאים) ואתן בהדיאלוגים הבאים: אבי וברוריה עוברים דירה.

ב: "ארזת את הכלים מהארון הקטן?"

א: "לא."

לעומת

ב: "ארזת את הכלים מהארון הקטן?"

א: "לא, לא היו שם כלים."

אני מקווה שכולכם הבנתם מהדוגמה הראשונה שעדיין יש כלים בארון הקטן, או שאבי טרם בדק האם יש שם כלים. התשובה הפשוטה "לא" (ובטח "עוד לא") לא מספיקה כדי לבטא את העובדה שהוא בדק ושאין שם כלים, כי הצעד הבא של ברוריה יהיה כנראה להסתכל בארון דנן (היא מחפשת את הסיר הקטן עם הידית השרופה).

אז זהו. כמו הכלים, כך נקמתה של אלמנת המניאק.

קצת כבוד למקור (הזה בלי דרוקר)

ובכן, הסיפור המקורי בספרדית מתחיל כדלקמן:

Cuando murió don José Montiel todo el mundo se sintió vengado, menos su viuda;

ואני מצר לומר שהספרדית שלי אינה מספיק טובה כדי להבחין בניואנסים, אבל שני הבדלים כן צצים: האחד הוא ש"חש כי נקמתו שלמה" הוא תרגום מסורבל של משהו שבספרדית ניתן לבטא פשוט ע"י הפועל "חש" (sentirse) + שם התואר vengado ("מזוכך"?), ובכך באמת נפתרת הבעיה שצצה בתרגום: האשה לא חשה כך, פשוט מפני שלא היתה לה נקמה. קדם-ההנחה אינה נוצרת, ולכן מספיקה שלילה רגילה.

[עדכון, עוד לפני פרסום הפוסט! והרי דברי דוברת ספרדית, שכן מסוגלת להבחין בניואנסים (via איתמרק):

הייתי מאוד שמחה אם זו היתה הגרסה השנייה (שהיא היתה עצובה כי היא עדיין לא הספיקה לנקום – א"ק) כדי להגביר את הדרמה, אבל אני מבינה שהיא עצובה כי היא אהבה אותו. אבל ככל שאני חושבת על זה, ככה אני רואה ששתי האפשריות הגיוניות.‬

מה שמאמת את החשד שלי.]

ההבדל השני נובע גם הוא מסרבולו (ההכרחי, לדעתי) של התרגום, והוא שמספיק משפט בודד במקור (אמנם מפוסק) לעומת שני משפטים + חזרה על המילה "הכל" בתרגום.

Read Full Post »

שחר שואלת לפשר הביטוי "דפק לו ברז" והאם ישנם ביטויים דומים בשפות אחרות עבור מה שקורה כשמישהו לא מגיע לפגישה. היא גם נידבה מספר ביטויים כאלה בעצמה, ובכך חיבבה עצמה מאוד על העורכים שמעט עבודה נחסכה מהם. נתחיל עם הממצאים, ובראשם אלו שהיא מצאה:

  • בצרפתית (בלגית, ואולי בצרפתית בכלל) אומרים "הניח ארנב".
  • בערבית אומרים "הצית" [לא הכרתי – א"ק].
  • ברוסית ישנם ביטויים שונים, תלוי את מי שואלים ומאיזה דור הוא. ישנו ביטוי ישן שמשמעו להתניע דינמו לשווא.
  • בסוואהילי אמרו לה "שזה משהו גס שלא מוכנים לתרגם לי מילולית".
  • באנגלית – stood me up, "העמיד אותי".

מספר ממצאים משפות נוספות שליקט מדור חיפוש קרובים בבלוג:

  • בספרדית ארגנטינאית אומרים hizo la pera, כלומר "עשה את האגס".
  • בגליציאנית אומרים darlle plantón, "נתן לו עציץ גדול".
  • בצ'כית אומרים ulejt se, "שפך קצת מעצמו".

וכן הלאה וכן הלאה, עד בלי די, באושר ועושר עד עצם היום הזה. קוראינו מוזמנים להוסיף בתגובות (נגיד, אם יש קוראי פרסית בקהל). למי שתהה, לגרמנים אין מילה ל"להבריז מפגישה".

ועכשיו להתקלתה של שחר:

רציתי לשאול את כותבי הבלוג אם הם מכירים עוד ביטויים בשפות שונות למושג זה? והאם אתם יודעים את המקורות לביטויים הללו שהקשר הסמנטי ביניהם לבין חוסר הגעה לפגישה ניראה מאוד קלוש?

התשובה הפשוטה היא לא. מדובר בסוג הביטויים שקשה מאוד לתארך ולהבין, במיוחד בשפות שפחות מוכרות לנו. למשל בעניין הדינמו הכושל ברוסית, האינפורמנטים ששאלתי הסבירו לי שפעם הדינמואים ברוסיה לא היו שווים כלום והיה אפשר להתניע אותם ואז לחכות במשך שעות ללא ברכה בעמלך. משם "דינמו" הפכה למילה שמתארת בחורה שלא נותנת, והשאר היסטוריה. או משהו. מי יודע. ולכן אומר בפשטות ששאלה כזו, לגבי הביטויים שמופיעים למעלה, גדולה עליי. אולי מגיבינו יוכלו לספקלץ.

[ת' לשחר, אריאל ודוד]

Read Full Post »

כתב החוץ יואב קרני הגן בסוף השבוע באחד מטוריו שהתפרסמו לאחרונה (רגע של ספרדית, גלובס 2/12/10 [ומה-18/12 גם בבלוגו]) על אקדמיות ללשון ועל התערבותן השרירותית-כביכול במסלול ההתפתחות הטבעי של השפה. שלא במפתיע, קרני כתב דברי טעם, אך בכל זאת כדאי להרחיב על מספר דברים: על הרפורמה הספרדית האחרונה ועל כמה מטענותיו.

מספיק ודי, אמרה האקדמיה

האקדמיה המלכותית הספרדית, כך סיפרו למשל בניו יורק טיימס וכך מסכם קרני, החליטה זה עתה על רפורמה מרעישת עולמות לפיה יאבדו האותיות ch ו-ll את מעמדן העצמאי, דבר שגרם לויכוח ער בעולם דובר הספרדית. אך לרפורמה פנים נוספות, כפי שלמדתי מסקירתו של הבלשן מארק ליברמן: האותיות האלו יאבדו את מקומן העצמאי בסדר האלפביתי המקובל ויקֻטלגו כדיגראפים, צירופים של שני תווים, כלומר הראשונה תחת c והשנייה תחת l. האות y, שהיתה ידועה בשם "y griega" [או "i griega"], תקבל מעתה את השם המאונגלז-משהו "ye"; ושלל סימני טעם (ó) יושלכו לפח, כך שהמילה 'אחד/בודד', sólo, תהפוך ל-solo ותו לא. הרפורמה, או ליתר דיוק גירסת 2010 של האורתוגרפיה הספרדית הרשמית, תפורסם לקראת סוף השנה. הנה תוכן העניינים בקובץ PDF.

רפורמה? לא כל כך מהר. על ירידתן מגדולה של ch ו-ll הוחלט כבר לפני 16 שנה. כנראה שאז, כשפייסבוק ואוגו צ'אווז עוד לא תפסו מקום כה מרכזי בחיינו, העניין עבר בשקט יחסי. הדבר מוביל אותנו לשאול אם רעש כזה מוצדק, אבל צריך להבהיר עוד עניין או שניים לפני כן.

בין אתחול העברית לשפעולה

קרני מצטט שני "פמפלטים" המתקוממים נגד משטרת השפה. הראשון הוא המילון העולמי של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה והשני הוא – הנה זה בא – הספר של צוקרמן. בניגוד להרגלי, אני מוכרח לצאת כאן להגנתו של האחרון. אני לא רואה סיבה לקרוא לתזה של צוקרמן "פמפלט בשבח הבורות". כוונותיו טהורות, עד כמה שאני מסֻגל להעריך. העובדה שהוא מערבב מספר נושאים וקופץ למסקנות שאינן נובעות בהכרח מהנתונים היא עניין נפרד; אבל כמו כל בלשן אחר, צוקרמן מנסה למצוא סדר בשגעון וגם הוא יודע שאפילו עגות תת-תקניות הן שפות מורכבות לכל דבר. הוא מנסה להסביר את מה שנראה כבורות, זה כן, ויש לו סיבות משלו מדוע ראוי לאמץ משלבים לא-תקינים בצורה מערכתית ורשמית. נו שויין. שפה תשתנה גם אם האוכלוסיה כולה תהיה ידענית ומשכילה, כך שמה שגורם לשפה להשתנות אינו נובע מבורות ובוודאי שלא מהעצלות והרשלנות שמעציבות את קרני.

הצד השני של המטבע הוא הגלובליזציה שגורמת לשפות רבות, ועברית ביניהן, להידמות לאנגלית. אין ספק שההשפעה גדולה, אבל זו אינה סיבה לכנות את העברית המודרנית בשלל כינויים מעליבים דוגמת עגת מטבח, קיראולית ופידג'ין היברו. האם לטינית היתה עגת מטבח בגלל השפעות האטרוסקית והיוונית? האם השפעת הצרפתית הפכה את האנגלית של תחילת האלף הקודם ל- "פגע סביבתי"? לא, ודאי שלא. אלא אם כן. מי יודע.

חוכמות אנשים מלומדות

כי השאלה היא היכן נמצא אותו כיעור ולפי מה הוא נמדד. מֻפרך הרי להשוות בין שפות מבחינת יופי וכיעור. אם אנחנו עורכים השוואה עם העבר, הרי שמדובר בהשוואה לאמת מידה שרירותית לחלוטין משום שגם השפה ההיא היתה תוצאה של התפתחות כלשהי (דברים דומים אמר גיא דויטשר ביום העיון האחרון. אל חשש, הסיכום בוא יבוא [והנה הוא בא]). סוף סוף, קרני אינו נביא זעם, וכאן חשיבות האיזון בפעילות האקדמיות שעליו הוא מדבר.

טענתו היא כזו: על האקדמיות לנטר את התפתחות השפה, משום שלאדם נטייה לניהיליזם ולהתנערות מסטנדרטים. כשזה נוגע לשפה, טועים לראות בניהיליזם חירות. נקודת התורפה בהערכה הזו היא שאותה "חירות" אינה בחירה מודעת. ודוק, כל השפות משתנות, כל הזמן. מדע הבלשנות לא היה קיים אם דוברי השפה לא היו משנים אותה השכם וערב, יוצרים צורת עתיד בשפות רומנסיות, התאמה פעלית בשפת הסימנים הישראלית, צורות התאמה מסובכות בפרדיגמת הפועל הלימבואית ומילה ארוכה כאורך הגלות באוּביח. הבלשן תר אחר תופעות כאלה כמו אחר כפית פלסטיק בעיר דגסטאנית אפורה, ואילו לא היו קיימות לא היה מה להסביר. דא עקא ששינויים אלה אינם תוצאה של ניהיליזם, נון קונפורמיזם או אף "איזם" אחר, אלא מנגנון מֻפלא ביותר שמפרק ומרכיב באופן תדיר את הדקדוק על מנת ליצור בו תבניות חדשות.

קרני עצמו מכיר אל נכון בעניין הזה, ולכן הוא מקפיד להבהיר שדאגתו נתונה בעיקר לחשיבות הסטנדרטיזציה. בנושא הזה לא נתווכח – כבר הסברנו כאן מספר פעמים מדוע יש מקום לסטנדרטים רשמיים לשפה. הדיון מתנקז, לטעמי לפחות, לשאלה של קריטריונים: האם מנסים לכפות סטנדרטים מסוימים על השפה פשוט משום שהם יניבו צורות הדומות ללשון עבר, מחד גיסא, או שיש לערוך התאמות לפי הלשון המדוברת, זעיר פה זעיר שם, מאידך גיסא. אין לי עמדה נחרצת בנושא הזה, אבל אני בספק אם הגישה הראשונה בת קיימא עבור שפה חיה. תחליט האקדמיה מה שתחליט, ובלבד שלא תזלזל בכישורי השפה של הדובר הילידי (ידידתנו תמר עילם גינדין, לעומת זאת, מנסחת משנה סדורה יותר).

בניגוד לקרני, אני לא נתקף קנאה למראה המהומה-זוטא בעולם דובר הספרדית; לא קשה לעורר דיון לוהט יצרים על השפה. החוכמה היא לעורר דיון שיסודותיו מבוססים ומטרתו ברורה. קביעת סטנדרטים חשובה, אך אם היא נעשית נגד כיוון ההתפתחות הטבעי של השפה ולא איתו, היא תיתקל בקשיים רבים. התהיה ספרד נחשול מים אדירים – או נחל אכזב?

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,371 שכבר עוקבים אחריו