Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ספרדית’ Category

עוד מתלאות דרום-אמריקה: כך נכתב באוטובוסי עיירת השוקולד סן קרלוס דה ברילוצ'ה, בשלט המבקש להודיע שירידה מתבצעת מהדלת האחורית (שימו לב למבחר השפות. זה השלט במלואו):

בחזרה ארבע טוב

צ'ילה וארגנטינה הן גן-עדן לשגיאות מוזרות בתרגום לאנגלית. לא צילמתי הכל, כי בשלב מסוים זה כבר נהיה לא-חוכמה, אז אסתפק בלהפציר בחובבי הספנגליש לבקר (כן, יש שם גם טבע נחמד).

מה יש לנו כאן? חדי-העין שמו לב שכבר התרגום לאנגלית בעייתי. הפועל descender, "לרדת", תורגם לתואר-הפועל down (שגם יכול לשמש כפועל, אבל בעיקר בסיטואציות של קרבות אוויר או שתיית אלכוהול), וסדר המילים בצירוף הסמיכות back door התהפך, כנראה כי בספרדית מדובר בצירוף צמידות (כלומר שם עצם + שם תואר, כמו המקבילה העברית "דלת אחורית"). העושר הלקסיקלי של המילה back נתנה את אותותיה בתרגום לעברית, שכנראה התבצע מהאנגלית ולא מהספרדית, וכך קיבלנו את המשמעות האחרת שלה, "בחזרה". שזה מעניין, כי דווקא "להורדה" שומר את המאפיינים שהלכו לאיבוד עם התרגום ל-down.

האם מדובר כאן בתרגום אוטומטי? לפחות לא בגוגלתרגם. הוא מזעזע עוד יותר: ל-descender por la puerta trasera הוא מציע לא פחות מ-lowered by the tailgate באנגלית, ו-"הוריד את הדלת האחורית על ידי" בעברית. גוגלתרגום בין שתי שפות שאינן אנגלית מתבצע דרך אנגלית, ואמנם נסיון לתרגם את האנגלית מחזיר אותה תוצאה בעברית, שלדעתי לפחות יותר קרובה למשמעות המקורית מאשר האנגלית. מוזר.

התיאוריה החלופית שהכי מוצאת-חן בעיניי כרגע היא שנעשה פה תרגום מילה-מילה, נניח מילוני: מהספרדית לאנגלית ומהאנגלית לעברית. החלק היחיד בפאזל הזה שלא מסתדר הוא "להורדה". לשם כך אולי יהיה צורך באיזה מודל היברידי של שגיאות תרגום מוזרות. שתפו אותנו בתיאוריותיכם.

Read Full Post »

חזרנו מטיול קסום בפטגוניה, שכלל כמובן את פארק-הדגל של צ'ילה, טורס דל פאינה. בכתיב המקומי, Torres del Paine. זהו אותו מקום בו התחוללה כחודש לפני צאתנו שריפה, שבהצתתה האשימו מטייל ישראלי (למיטב ידיעתי העניין טרם נפתר).
גם בשלב הכנת הטיול, גם סביב השריפה, גם במהלך הטיול עצמו, הבחנתי בתופעה לשונית חריגה: האטרקציה המרכזית  בפארק (שלא קרובה לאתר השריפה, אגב) נקראת לרוב בפי הישראלים "הטורוּסים". כך ממש, בשורוק. נדיר למצוא טעות  מקבילה בכתיבת שם המקום בספרדית (ושם, e זה בדיוק צליל הצירה/סגול העברי ואין מקום לטעות כמו באנגלית) ועדיין השורוק המוזר נשמר.
נבהירה, אם כן. בספרדית, torre הוא מגדל (מזכיר tower, ולא בכדי). Torres הם מגדלים. אין פשוט מכך. התבוננו-נא בתמונה, האין אלה מגדלים לתפארת?
ברוב המקרים, אגב, לא תשמעו ישראלים טועים בשם הפארק עצמו. כלומר, יאמרו "הייתי בטורֶס דל פאינה וראיתי את  הטורוּסים בזריחה". כאילו אין קשר בין הפארק לאתר המגדלים. אם כי גם בשם הפארק טועים פה ושם: די בגיגול הצירוף Torus del Paine (נדיר, כאמור) כדי להבין מאיזו מדינה ים-תיכונית מגיעות כמעט כל התוצאות. אין דין הטורוסים כדין המונדיאל.
אם ניקח את עניין המונדיאל כנקודת-מידע שנייה, נשים לב שכאן כיוון השינוי הפוך! שם הפכה תנועת u ל-o (בהנחה הסבירה שכן מדובר בשיבוש של ספרדית ולא באימוץ הצורה הצרפתית). כאן הופכת תנועת e ל-u. במונדיאל התנועה מונמכת, כאן היא מוגבהת ומואחרת (בסיס הלשון עובר לאחורי הפה). לכן לא נפנה להסברים אוניברסליים מסגנון "תנועה X קלה יותר לדוברי עברית מתנועה Y". אם בכל-זאת אחפש מכנה משותף, אציע את העיצור הקודם לתנועה כמעודד-שינוי אפשרי. העיצור m שקודם לתנועת-המריבה ב-"מונדיאל" הוא עיצור שפתי. הפה מתעגל בהגייתו, כמו בהגיית התנועה u. זוכרים את אותיות בומ"פ משיעורי לשון? זו הסיבה שאנו מסתדרים יותר עם u אחרי m. כאן העיצור הרלוונטי הוא ר, שבהגייתו העברית יושב כמעט בגרון. e היא תנועה קדמית, כאמור, לכן אולי נוח לקחת תנועה אחורית יותר.
זה עדיין לא תירוץ, כן? מדובר בעיוות ממש מרגיז.
בשולי החדשות, יש לנו את התופעה המרנינה של ריבוי-יתר. "טורס" זה כבר ברבים, לכן "טור(ו)סים" זה ריבוי של ריבוי. לא ארחיב על התופעה את הדיבור, אך אסבר את האוזן בדוגמאות נוספות מתחומי השאילה (מאנגלית): צ׳יפסים וברקסים, ומעל כולם הריבוי המשולש (!!!) של החסילונים: שרימפסים. באנגלית, הריבוי של shrimp הוא shrimp. המילה shrimps אינה קיימת (כמו שאין sheeps), לכן היא כבר ריבוי-יתר, ו-"שרימפסים" היא דובדבן שני בקצפת.
(גם בפוסט הראשון שלי בדגש מחיתי על עיוות עברי של מילה לועזית, וניסיתי להתחקות אחרי הסיבות. ספרו לחבריכם.)

Read Full Post »

אז יש דבר כזה, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, ושם מסתובבים למיטב ידיעתי מיטב סוציובלשנינו. ספינת הדגל שלה היא כתב העת עיונים בשפה וחברה, שגליון מיוחד שלו יצא לאור ממש לאחרונה. עיינתי בתוכן העניינים של "עיונים", ותשמעו – יש מה לקרוא. לצערי את כתב העת אפשר למצוא רק במיטב ספריות ארצנו, אלא אם אתם משלמים על מנוי מכספכם, ולכן טוב עשתה האגודה שפתחה את הגליונות הקודמים של כתב העת לקריאה חינם במשך החודש הקרוב. אז אני ממליץ להקדיש קצת זמן לעיון בארכיון, ובינתיים אבחר כמה תקצירים מסקרנים מהגליון האחרון, שדווקא לא נגיש לציבור.

נושא הגליון המיוחד הוא "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", וכבר יפה לראות שמדובר ביותר מאשר "רק" ערבית ורוסית. ניתן למצוא מאמרים על מעמד הצרפתית בישראל וה"קקופוניה הפרנקופונית"; על היחס לספרדית בקרב עולים מאמריקה הלטינית; על היחס לשפה של סטודנטים יוצאי חבר העמים בישראל; על הוראה באנגלית במכללה הדתית שאנן; ומאמר מאת כרמל וייסמן על שימוש במילים לועזיות בפקצית.

חוץ מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה וזהות בישראל: שמות משפחה של נשים מאת מיכל רום ואורלי בנימין; וספרה המסקרן של אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, שיושב לי על המדף מזה תקופה.

הנה שני תקצירים לדוגמה, של שני המאמרים שקוסמים לי הכי הרבה מבחינת המתודולוגיה (ועוסקים במקרה בערבית, אבל מכיוונים שונים לחלוטין). מי שמוצא פנינים בגליונות ישנים יותר מוזמן לשתף בתגובות.

הנגנה בערבית המדוברת של חיפה: מחקר תחבירי-פונטי סוציו-לשוני
יהודית רוזנהויז
הנגנה היא רכיב חשוב במערכת הפונטית-הפונולוגית של כל שפה. תחום זה כמעט לא נבדק ביחס ללהגים הערביים בישראל, אף שיש בו עניין מבחינה תיאורית, אנליטית והשוואתית. המאמר דן בהיבטים של הנגנה בקרב דוברי ערבית ילידיים נוצרים, יהודים ומוסלמים מחיפה. לצורך הבדיקה שימשו טקסטים מן המאגר של גבע-קליינברגר ( 2004 ) המופיעים באתר SemArch באינטרנט. החומר הלשוני חולק ליחידות תחביר-הנגנה ונותח בעזרת התוכנה .Praat
הוצגו שתי שאלות מחקר: ( 1) מהן תכונות ההנגנה של מבנים תחביריים מסוימים בלהג הערבי בחיפה? ( 2) האם יש הבדלי הנגנה בין להגי העדות? על פי השערת בלנק ( 1964 ) ייתכן שיהיו בישראל (ובלהגים אחרים) הבדלים מינימליים תלויי-עדה שישתקפו בהנגנה ובפרוזודיה של הדיבור. המחקר הנוכחי לא גילה הבדלים בין-עדתיים אלא הבדלים תחביריים-פרוזודיים תלויי נושא, רגש ותחביר. במאמר נידונות השלכות סוציולינגויסטיות של ממצאים אלה.

תפקיד השפה בארבעת מסמכי החזון בשינוי ההקשר הסוציו- פוליטי בישראל: לקחים מחינוך דו- לשוני
מוחמד אמארה ואימן אגבאריה
המאמר בוחן את התפקיד הסוציו-פוליטי המיועד לשפה הערבית בארבעת ניירות העמדה הידועים בשם "מסמכי החזון העתידיים", שהתפרסמו מטעם מוסדות פלסטינים-ערביים במדינת ישראל. בהציעם תכנית להעברת יותר כוח, הכרה ושוויון למיעוט הפלסטיני בישראל, המסמכים גם מבקשים לסיים את ההגמוניה הלשונית של הרוב היהודי בישראל. נוסף על כך, המסמכים מקדמים באופן מפורש שינויים להעצמת הנוכחות והשימוש בשפה הערבית במרחב הציבורי, הן מבחינה אינסטרומנטלית כאמצעי לתקשורת והן מבחינה סימבולית כביטוי לזהותם הלאומית והתרבותית של הפלסטינים.
כפי שמאמר זה מגלה, המסמכים מבקשים לשנות את ההסדר ההיררכי והמרובד של האזרחות הישראלית, שמשמר את השליטה האתנית של הרוב היהודי, באמצעות קידום דו-לשוניות. ליתר דיוק, המסמכים מציעים שהמדינה תאמץ דו-לשוניות כמאפיין המגדיר את זהותה של מדינת ישראל, וכמנוף לסיום ההגמוניה האתנית היהודית ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. בשעה שמאמר זה מכיר בסיכויים הטמונים בדו- לשוניות, בהישענותנו על תובנות מן הספרות על אודות החינוך הדו-לשוני כדרך לפתרון סכסוכים, המאמר גם טוען שסיכויים אלה עשויים להיות לא ממומשים, בלי לגרום לשוויון מוחשי ולהכרה אמִתית ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל.

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 - דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

אלמנתו של מונטיאל, סיפור קצר מאת גבריאל גרסיה מרקֵס (מופיע בקובץ הסיפורים "אין לקולונל מי שיכתוב אליו") מתחיל כך:

כשנפטר דון חוסה מונטיאל, הרגישו הכל ששלמה נקמתם. הכל חוץ מאלמנתו;

עד סוף העמוד השני של הסיפור עוד חשבתי שהשלילה המשתמעת מהמשפט השני פשוטה: אלמנתו של דון חוסה חשה שנקמתה אינה שלמה עדיין. כלומר, הכלב לא סבל מספיק.

למרבה הטרגדיה, נפלתי כאן קרבן לתעלול שלילתי מטא-לשוני: אלמנתו של דון חוסה אהבה אותו מאוד, כלומר כלל לא היה לה כלפיו צורך בנקמה. "הכל חוץ מאלמנתו" לא בא להוציא אותה מכלל האנשים ששלמה נקמתם, אלא מאלה שהיתה להם נקמה להשלים טרם פטירת הפריץ. אם נסנן קצת הפרעות, נוכל להגיע למשפט-העזר "נקמת אשתו של דון חוסה היתה שלמה", ואז נגלה שהשלילה למעשה שוללת את קדם-ההנחה (presupposition) המובלעת בו: זו שטוענת שלאשת דון חוסה יש בכלל נקמה כלפיו.

מה יצר אצלנו את קדם-ההנחה הזו? מה שבדרך כלל יוצר קדם-הנחות: יידוע. "נקמת אשתו", כצירוף סמיכות, מיידע את הנקמה, דבר שאין בו טעם אלא אם נקמה כזו אכן בנמצא. שלילה של קדם-הנחות בדרך-כלל צריכה להיות שלילה מפורשת ולא אגבית, ואני לא חושב שהביטוי "חוץ מ-" עומד בקריטריונים.

למה אני מתכוון בכך ש"השלילה צריכה להיות מפורשת"? אחסוך לכם מלכי צרפת קירחים (הדוגמה האהובה על פילוסופים וסמנטיקאים) ואתן בהדיאלוגים הבאים: אבי וברוריה עוברים דירה.

ב: "ארזת את הכלים מהארון הקטן?"

א: "לא."

לעומת

ב: "ארזת את הכלים מהארון הקטן?"

א: "לא, לא היו שם כלים."

אני מקווה שכולכם הבנתם מהדוגמה הראשונה שעדיין יש כלים בארון הקטן, או שאבי טרם בדק האם יש שם כלים. התשובה הפשוטה "לא" (ובטח "עוד לא") לא מספיקה כדי לבטא את העובדה שהוא בדק ושאין שם כלים, כי הצעד הבא של ברוריה יהיה כנראה להסתכל בארון דנן (היא מחפשת את הסיר הקטן עם הידית השרופה).

אז זהו. כמו הכלים, כך נקמתה של אלמנת המניאק.

קצת כבוד למקור (הזה בלי דרוקר)

ובכן, הסיפור המקורי בספרדית מתחיל כדלקמן:

Cuando murió don José Montiel todo el mundo se sintió vengado, menos su viuda;

ואני מצר לומר שהספרדית שלי אינה מספיק טובה כדי להבחין בניואנסים, אבל שני הבדלים כן צצים: האחד הוא ש"חש כי נקמתו שלמה" הוא תרגום מסורבל של משהו שבספרדית ניתן לבטא פשוט ע"י הפועל "חש" (sentirse) + שם התואר vengado ("מזוכך"?), ובכך באמת נפתרת הבעיה שצצה בתרגום: האשה לא חשה כך, פשוט מפני שלא היתה לה נקמה. קדם-ההנחה אינה נוצרת, ולכן מספיקה שלילה רגילה.

[עדכון, עוד לפני פרסום הפוסט! והרי דברי דוברת ספרדית, שכן מסוגלת להבחין בניואנסים (via איתמרק):

הייתי מאוד שמחה אם זו היתה הגרסה השנייה (שהיא היתה עצובה כי היא עדיין לא הספיקה לנקום - א"ק) כדי להגביר את הדרמה, אבל אני מבינה שהיא עצובה כי היא אהבה אותו. אבל ככל שאני חושבת על זה, ככה אני רואה ששתי האפשריות הגיוניות.‬

מה שמאמת את החשד שלי.]

ההבדל השני נובע גם הוא מסרבולו (ההכרחי, לדעתי) של התרגום, והוא שמספיק משפט בודד במקור (אמנם מפוסק) לעומת שני משפטים + חזרה על המילה "הכל" בתרגום.

Read Full Post »

שחר שואלת לפשר הביטוי "דפק לו ברז" והאם ישנם ביטויים דומים בשפות אחרות עבור מה שקורה כשמישהו לא מגיע לפגישה. היא גם נידבה מספר ביטויים כאלה בעצמה, ובכך חיבבה עצמה מאוד על העורכים שמעט עבודה נחסכה מהם. נתחיל עם הממצאים, ובראשם אלו שהיא מצאה:

  • בצרפתית (בלגית, ואולי בצרפתית בכלל) אומרים "הניח ארנב".
  • בערבית אומרים "הצית" [לא הכרתי - א"ק].
  • ברוסית ישנם ביטויים שונים, תלוי את מי שואלים ומאיזה דור הוא. ישנו ביטוי ישן שמשמעו להתניע דינמו לשווא.
  • בסוואהילי אמרו לה "שזה משהו גס שלא מוכנים לתרגם לי מילולית".
  • באנגלית – stood me up, "העמיד אותי".

מספר ממצאים משפות נוספות שליקט מדור חיפוש קרובים בבלוג:

  • בספרדית ארגנטינאית אומרים hizo la pera, כלומר "עשה את האגס".
  • בגליציאנית אומרים darlle plantón, "נתן לו עציץ גדול".
  • בצ'כית אומרים ulejt se, "שפך קצת מעצמו".

וכן הלאה וכן הלאה, עד בלי די, באושר ועושר עד עצם היום הזה. קוראינו מוזמנים להוסיף בתגובות (נגיד, אם יש קוראי פרסית בקהל). למי שתהה, לגרמנים אין מילה ל"להבריז מפגישה".

ועכשיו להתקלתה של שחר:

רציתי לשאול את כותבי הבלוג אם הם מכירים עוד ביטויים בשפות שונות למושג זה? והאם אתם יודעים את המקורות לביטויים הללו שהקשר הסמנטי ביניהם לבין חוסר הגעה לפגישה ניראה מאוד קלוש?

התשובה הפשוטה היא לא. מדובר בסוג הביטויים שקשה מאוד לתארך ולהבין, במיוחד בשפות שפחות מוכרות לנו. למשל בעניין הדינמו הכושל ברוסית, האינפורמנטים ששאלתי הסבירו לי שפעם הדינמואים ברוסיה לא היו שווים כלום והיה אפשר להתניע אותם ואז לחכות במשך שעות ללא ברכה בעמלך. משם "דינמו" הפכה למילה שמתארת בחורה שלא נותנת, והשאר היסטוריה. או משהו. מי יודע. ולכן אומר בפשטות ששאלה כזו, לגבי הביטויים שמופיעים למעלה, גדולה עליי. אולי מגיבינו יוכלו לספקלץ.

[ת' לשחר, אריאל ודוד]

Read Full Post »

כתב החוץ יואב קרני הגן בסוף השבוע באחד מטוריו שהתפרסמו לאחרונה (רגע של ספרדית, גלובס 2/12/10 [ומה-18/12 גם בבלוגו]) על אקדמיות ללשון ועל התערבותן השרירותית-כביכול במסלול ההתפתחות הטבעי של השפה. שלא במפתיע, קרני כתב דברי טעם, אך בכל זאת כדאי להרחיב על מספר דברים: על הרפורמה הספרדית האחרונה ועל כמה מטענותיו.

מספיק ודי, אמרה האקדמיה

האקדמיה המלכותית הספרדית, כך סיפרו למשל בניו יורק טיימס וכך מסכם קרני, החליטה זה עתה על רפורמה מרעישת עולמות לפיה יאבדו האותיות ch ו-ll את מעמדן העצמאי, דבר שגרם לויכוח ער בעולם דובר הספרדית. אך לרפורמה פנים נוספות, כפי שלמדתי מסקירתו של הבלשן מארק ליברמן: האותיות האלו יאבדו את מקומן העצמאי בסדר האלפביתי המקובל ויקֻטלגו כדיגראפים, צירופים של שני תווים, כלומר הראשונה תחת c והשנייה תחת l. האות y, שהיתה ידועה בשם "y griega" [או "i griega"], תקבל מעתה את השם המאונגלז-משהו "ye"; ושלל סימני טעם (ó) יושלכו לפח, כך שהמילה 'אחד/בודד', sólo, תהפוך ל-solo ותו לא. הרפורמה, או ליתר דיוק גירסת 2010 של האורתוגרפיה הספרדית הרשמית, תפורסם לקראת סוף השנה. הנה תוכן העניינים בקובץ PDF.

רפורמה? לא כל כך מהר. על ירידתן מגדולה של ch ו-ll הוחלט כבר לפני 16 שנה. כנראה שאז, כשפייסבוק ואוגו צ'אווז עוד לא תפסו מקום כה מרכזי בחיינו, העניין עבר בשקט יחסי. הדבר מוביל אותנו לשאול אם רעש כזה מוצדק, אבל צריך להבהיר עוד עניין או שניים לפני כן.

בין אתחול העברית לשפעולה

קרני מצטט שני "פמפלטים" המתקוממים נגד משטרת השפה. הראשון הוא המילון העולמי של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה והשני הוא – הנה זה בא – הספר של צוקרמן. בניגוד להרגלי, אני מוכרח לצאת כאן להגנתו של האחרון. אני לא רואה סיבה לקרוא לתזה של צוקרמן "פמפלט בשבח הבורות". כוונותיו טהורות, עד כמה שאני מסֻגל להעריך. העובדה שהוא מערבב מספר נושאים וקופץ למסקנות שאינן נובעות בהכרח מהנתונים היא עניין נפרד; אבל כמו כל בלשן אחר, צוקרמן מנסה למצוא סדר בשגעון וגם הוא יודע שאפילו עגות תת-תקניות הן שפות מורכבות לכל דבר. הוא מנסה להסביר את מה שנראה כבורות, זה כן, ויש לו סיבות משלו מדוע ראוי לאמץ משלבים לא-תקינים בצורה מערכתית ורשמית. נו שויין. שפה תשתנה גם אם האוכלוסיה כולה תהיה ידענית ומשכילה, כך שמה שגורם לשפה להשתנות אינו נובע מבורות ובוודאי שלא מהעצלות והרשלנות שמעציבות את קרני.

הצד השני של המטבע הוא הגלובליזציה שגורמת לשפות רבות, ועברית ביניהן, להידמות לאנגלית. אין ספק שההשפעה גדולה, אבל זו אינה סיבה לכנות את העברית המודרנית בשלל כינויים מעליבים דוגמת עגת מטבח, קיראולית ופידג'ין היברו. האם לטינית היתה עגת מטבח בגלל השפעות האטרוסקית והיוונית? האם השפעת הצרפתית הפכה את האנגלית של תחילת האלף הקודם ל- "פגע סביבתי"? לא, ודאי שלא. אלא אם כן. מי יודע.

חוכמות אנשים מלומדות

כי השאלה היא היכן נמצא אותו כיעור ולפי מה הוא נמדד. מֻפרך הרי להשוות בין שפות מבחינת יופי וכיעור. אם אנחנו עורכים השוואה עם העבר, הרי שמדובר בהשוואה לאמת מידה שרירותית לחלוטין משום שגם השפה ההיא היתה תוצאה של התפתחות כלשהי (דברים דומים אמר גיא דויטשר ביום העיון האחרון. אל חשש, הסיכום בוא יבוא [והנה הוא בא]). סוף סוף, קרני אינו נביא זעם, וכאן חשיבות האיזון בפעילות האקדמיות שעליו הוא מדבר.

טענתו היא כזו: על האקדמיות לנטר את התפתחות השפה, משום שלאדם נטייה לניהיליזם ולהתנערות מסטנדרטים. כשזה נוגע לשפה, טועים לראות בניהיליזם חירות. נקודת התורפה בהערכה הזו היא שאותה "חירות" אינה בחירה מודעת. ודוק, כל השפות משתנות, כל הזמן. מדע הבלשנות לא היה קיים אם דוברי השפה לא היו משנים אותה השכם וערב, יוצרים צורת עתיד בשפות רומנסיות, התאמה פעלית בשפת הסימנים הישראלית, צורות התאמה מסובכות בפרדיגמת הפועל הלימבואית ומילה ארוכה כאורך הגלות באוּביח. הבלשן תר אחר תופעות כאלה כמו אחר כפית פלסטיק בעיר דגסטאנית אפורה, ואילו לא היו קיימות לא היה מה להסביר. דא עקא ששינויים אלה אינם תוצאה של ניהיליזם, נון קונפורמיזם או אף "איזם" אחר, אלא מנגנון מֻפלא ביותר שמפרק ומרכיב באופן תדיר את הדקדוק על מנת ליצור בו תבניות חדשות.

קרני עצמו מכיר אל נכון בעניין הזה, ולכן הוא מקפיד להבהיר שדאגתו נתונה בעיקר לחשיבות הסטנדרטיזציה. בנושא הזה לא נתווכח – כבר הסברנו כאן מספר פעמים מדוע יש מקום לסטנדרטים רשמיים לשפה. הדיון מתנקז, לטעמי לפחות, לשאלה של קריטריונים: האם מנסים לכפות סטנדרטים מסוימים על השפה פשוט משום שהם יניבו צורות הדומות ללשון עבר, מחד גיסא, או שיש לערוך התאמות לפי הלשון המדוברת, זעיר פה זעיר שם, מאידך גיסא. אין לי עמדה נחרצת בנושא הזה, אבל אני בספק אם הגישה הראשונה בת קיימא עבור שפה חיה. תחליט האקדמיה מה שתחליט, ובלבד שלא תזלזל בכישורי השפה של הדובר הילידי (ידידתנו תמר עילם גינדין, לעומת זאת, מנסחת משנה סדורה יותר).

בניגוד לקרני, אני לא נתקף קנאה למראה המהומה-זוטא בעולם דובר הספרדית; לא קשה לעורר דיון לוהט יצרים על השפה. החוכמה היא לעורר דיון שיסודותיו מבוססים ומטרתו ברורה. קביעת סטנדרטים חשובה, אך אם היא נעשית נגד כיוון ההתפתחות הטבעי של השפה ולא איתו, היא תיתקל בקשיים רבים. התהיה ספרד נחשול מים אדירים – או נחל אכזב?

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

עוד משהו מבית היוצר של לרה בורודיצקי: טור בוול סטריט ג'ורנל בו היא פונה לקהל הרחב ומספרת על המחקר שלה ושל קולגות. למרבה הצער, אין זכר לתחפושת הבננה הפעם, אבל רוב הדברים שם יהיו מוכרים למי שעוקב אחרי מעלליה אצלנו. יש גם מספר עניינים נוספים, שלגבי אחד מהם היא טועה (לעניות דעתי הקובעת, כמו שהיינו אומרים בצבא).

בין המחקרים המעניינים שעוד לא הזכרנו נמצא ניסוי שבו אותר הבדל בין איך שדוברי אנגלית, ספרדית ויפנית מתייחסים לגורם של אירועים כמו אגרטל שבור, בלון מפוצץ וכן הלאה. בעברית אפשר להגיד "האיש שבר את הכוס" או "הכוס נשברה", אם רואים סצינה שבה דבר כזה קורה. באנגלית יש העדפה לכיוון הגירסה שכוללת את עושה הפעולה, אפילו אם זה לא היה בכוונה. בספרדית יעדיפו את גרסת "נשברה" על פני גרסת "שבר". ובאמת, דוברי האנגלית שצפו במספר סצינות זכרו טוב יותר מי ביצע את הפעולה.

דבר דומה קרה עם תיאורים של "תקלת המלתחה" של ג'סטין טימברלייק וג'אנט ג'קסון שהוצגו למספר נבדקים (חפשו ביוטיוב אם אתם לא מכירים, אבל זהירות: פטמה!). במספר דיווחים קראו המשתתפים בניסוי על שמלה שנקרעה, בעוד קבוצה אחרת קראה על שמלה שטימברלייק קרע. אלה שקראו את הדיווחים בהם הדגש היה על מבצע הפעולה נטו להאשים את טימברלייק יותר בתקרית.

סך הכל נראה שאפשר להסכים על כך שהשפה משפיעה במידה כזו או אחרת על תפישת המציאות. הדברים משתבשים כשבורודיצקי טוענת שמחקר כזה סותר טענה חומסקיאנית קלאסית:

Dr. Chomsky proposed that there is a universal grammar for all human languages—essentially, that languages don't really differ from one another in significant ways. And because languages didn't differ from one another, the theory went, it made no sense to ask whether linguistic differences led to differences in thinking.

בין אם בורודיצקי מסכימה עם אוונס ולוינסון ובין אם לא, אני לא חושב שיש קשר של ממש בין שני הדברים. כן, התפישה היא שהבסיס המבני של כל השפות הוא זהה, מהבחינה הזו שהוא כפוף למספר מגבלות מופשטות. ישנן רמות שונות של גיוון בהתחשב במגבלות האלה, וסך הכל אפשר לחזות איך שפה יכולה או לא יכולה להתנהג.
המשפט השני של בורודיצקי לא נובע מכך כלל ועיקר; הלקסיקון דווקא זוכה לחשיבות לא מועטה בתיאוריות דקדוקיות עכשוויות. מה שבורודיצקי ועמיתיה מצאו הוא פשוט שבשפה ששמה דגש על נקודות מסוימות במה שנקרא סמנטיקה לקסיקלית – הסמנטיקה של מילים בודדות – הנקודות  הללו יהיו נגישות יותר לדובר. אם יש מילים נפרדות לגוונים של כחול, ההבדל כנראה יהיה נגיש יותר לדובר, אבל שתיהן ייוצגו במוח הדובר בתור שם של צבע. המחקרים האלה מרתקים כתמיד, אבל ספק אם הם נוגעים למבנה התחבירי העמוק יותר של השפה.

Read Full Post »

מה ההבדל בין עוגה לעוגה?

עוגה מכינים עם סוכר, ועוגה מכינים עם סוכר!

את הבדיחה החבוטה הזו, אני בטוח, מכירים לא מעטים מבין קוראינו. יהיה זה די בטוח לומר, שההגייה המלעילית המצוינת בה נפוצה בעיקר בבירתנו הנצחית. ירושלמים שאני מכיר אפילו מתעקשים שמילה כמו "שבועות" נהגית עם טעם על ה-"שָׁ", כלומר משהו שבעברית "תקנית" (כלומר תנכ"ית, או קדם-בן-יהודאית בכל אופן), שיודעת רק מלעיל ומלרע, בכלל לא קיים. גם בעברית מודרנית של אזורי החיוג הגדולים מ-02 אפשר למצוא מילים לא מעטות שהטעם מרוחק בהן מסוף המילה – אוניברסיטה, למשל, או טלפונים, שנשמעת בסדר גם עם טעם על ה-"פוֹ" וגם על ה-"טֶ"*. אבל לא על ה-"לֶ"… מה קורה כאן? פונולוגיה טו דה רסקיו!

ענף הפונולוגיה עוד לא קיבל בבלוג הזה את הכבוד המגיע לו, לדעתי. העובדה שאני מתייג את הרשומה הזו תחת "פונטיקה", כי אין לנו קטגוריית "פונולוגיה", אומרת הרבה. אך בסופו של דבר מדובר בענף שדואג לעובדות האמפיריות שלו ולא מהסס לעדכן תיאוריות בעקבות מידע מפריך. אז בואו נשמע עליה קצת.

מילת המפתח בתיאוריות הפונולוגיות הינה מסומננות (Markedness בלעז). תופעה נחשבת מסומננת אם היא נדירה יותר בקטגוריה שלה, ובמקרה זה קיומה בשפה מסוימת גוררת את קיום התופעה הפחות מסומננת. דוגמה: עיצורים קוליים, למשל [d], הינם מסומננים לעומת מקביליהם הבלתי-קוליים, במקרה שלנו [t]. ההצדקה היא פונטית: עיצורים מופיעים לרוב בין תנועות, שהן אלמנט קולי, ולכן קל יותר להבחין בעיצור בלתי-קולי, והשפה תעדיף את העיצור הבלתי-קולי כאלמנט הנושא אינפורמציה. המשמעות היא פונולוגית: אם בשפה כלשהי יש [d], יש בה גם [t]. יש גם הכללות חזקות יותר, שאומרות שבשפות שבהן יש את שני העיצורים, [d] יהיה פחות נפוץ (סטטיסטית) מ-[t]. (זה בגדול, כן? יש גם טיעוני-נגד)

הגענו לטעם. התורה המטרית בפונולוגיה (ברוס הייז, 1980), שמקורה בחקר השירה ועוסקת בטעם, גורסת שהברות המילה מחולקות לזוגות. בכל זוג הברות יש הברה ימנית ושמאלית, כאשר לשם הנוחות (שלי) נקרא דווקא משמאל לימין**. טעם הוא מחלה מדבקת בין הברות ימניות ובין הברות שמאליות, כלומר אם יש לנו מילה ארוכה והטעם נופל על הברה שמאלית, גם שאר השמאליות ירגישו קצת טעם (טעם משני). למשל, תגידו בקול "גמדונים" gamadonim. נכון הרגשתם משהו בהברה השנייה? אם לא, נסו "אנציקלופדיה" (ותחשבו על ה"ציק"), או "טלוויזיה" (עם ה"ט") או "מטאפורה": בהגייה עם טעם קדם-מלעילי ("טא") תרגישו משהו על ה"רה". בהגייה עם טעם מלעילי ("פו") תרגישו משהו על ה"מ".

נשאלות שתי שאלות: האחת, איך מחלקים את ההברות לזוגות – מההתחלה או מהסוף? ב"אנציקלופדיה", למשל, יש חמש הברות. האם ההברות שאנו מטעימים שם הן ימניות או שמאליות? והשאלה השנייה, מה בכלל המשמעות? בעברית ובאנגלית הטעם עושה מה שבא לו, אז מה אני מבלבל את המוח עם ימין ושמאל? נקרא לזה "כל הברה שנייה" ונסגור עניין.

אז זהו, שחוקרינו עמלו וגילו, שיש עוד שפות חוץ מאנגלית ועברית, וברובן הטעם דווקא קבוע (כלומר נקבע פונולוגית: רק לפי מבנה המילה, ולא לכל מילה בנפרד). ניקח כמה שפות לדוגמה – הונגרית וטורקית מטעימות תמיד את ההברה הראשונה. צרפתית ופרסית מטעימות את האחרונה. בספרדית הטעם נקבע רק על סמך ההגה האחרון במילה, ומילים יוצאות מן הכלל מסומנות באופן מפורש. קיבלנו שלוש שיטות שונות לקביעת הטעם באופן פונולוגי (ויש עוד כמובן), מה שמצביע על כך שלשתי השאלות ששאלתי בפסקה הקודמת יש אותה תשובה: גם הכיוון של קביעת הזוגות, וגם ההעדפה בתוך הזוגות, היא פרמטר לשוני. זוכרים? הזה מהעקרונות והפרמטרים לחומסקי. הונגרית וטורקית מחלקות לזוגות מתחילת המילה, ומעדיפות הברה שמאלית (כלומר, הראשונה בכל מילה), צרפתית ופרסית סופרות מסוף המילה ומעדיפות הברה ימנית (כלומר, האחרונה במילה). ספרדית סופרת מהסוף, מעדיפה ימנית אבל כלל פונולוגי יכול להטעים את השמאלית במקום (בדיוק כמו עברית מקראית, אגב), והלקסיקון יכול להתערב ולדרוש טעם מיוחד. שפת ווראו (Warao) בוונצואלה סופרת מהסוף ומעדיפה שמאלית, כלומר כל המילים שם מלעיליות. מקדונית סופרת מהסוף, מתעלמת מהזוג האחרון ומטעימה דווקא את ההברה השלישית מהסוף. נדמה לי שהבנו***.

מה לכל זה ולירושלמית? ולמסומננות? עכשיו אני אציף את התיאוריה הבלתי-מבוססת שלי, שמבוססת על מעט מאוד מידע (אבל בשביל זה יש בלוגים, לא?), ואנחש שהדיאלקט הירושלמי מבקש קצת סדר במערכת הטעם. הגישה הבלתי-מסומננת (כלומר היותר טבעית) היא לקבוע את הטעם פונולוגית ולא פר מילה (ככה יש הרבה פחות לזכור), וההגיה העברית המודרנית עם כל מילות השאילה החדשות שלה מקשה מאוד על הכללה. אז הירושלמית מצאה לה הכללה, ודווקא אחת שמאוד זרה לעברית הקלאסית: טעם על ההברה הראשונה. אמנם לספור מתחילת מילה זה קצת יותר מסומנן מלספור מהסוף, אבל העדפה של ההברה השמאלית דווקא לא. אז יש לנו ניב עם טעם פונולוגי בארץ. הידד!

—–

המשך…

Read Full Post »

יהודה נוריאל כותב השבוע ב-7 לילות:

מרבית הישראלים קוראים לאליפות העולם בכדורגל 'מוֹנדיאל'. אין חיה כזו. במדינות דוברות אנגלית אומרים 'World Cup'. במדינות היספאניות – 'Mundial', כלומר 'עולמי'. מאז הטורניר במקסיקו 86 התאהב העולם וגם העם היושב בציון בהגייה הספרדית, אבל כיוון שדופקים כאן את הספרדים – או מה שסביר יותר, סתם מטפחים עילגות – אצלנו זה יהיה 'מוֹנדיאל'. [...] כל כך השתרש השיבוש הזה, עד שמצא את מקומו במשכן הרשמי של העילגות הישראלית, רשת האינטרנט. מימין לשמאל, אתר רשות השידור, 'וואלה' ואפילו 'הארץ' (אולי עם סקס-אפיל צרפתי, 'מון-דייה'?) הקימו אתרי מוֹנדיאל.

נוריאל ממשיך ומתלונן על אנשים שמשבשים את שמות המדינות סלובניה וסלובקיה, או שמות של כדורגלנים שונים, וכמיטב המסורת מסיק מכך בקלילות על מצבה העגום של ישראל. אבל למה הוא כל כך כועס על המונדיאל?

  • לו יהודה נוריאל היה פותח את מילון אבן-שושן, הוא היה מוצא שם את המילה המנוקדת מוֹנְדְּיָאל, ולאחר מכן את ההסבר: [צרפתית: mondial עולמי]. פתאום ההערה על מון-דייה והסקס-אפיל הצרפתי נראית קצת פחות שנונה, נכון?
  • אבל מה אבן שושן מבין. פשוט בושה שמעוז העילגות הישראלית חדר למילון. בואו נבדוק ברב מילים: מוֹנְדְּיָאל [מספרדית mundial, 'עולמי']. אה. גם כאן יש חולם ולא שורוק.
  • בין אם המקור הוא צרפתי או ספרדי: מה זה משנה בעצם? ההגייה הנהוגה בעברית, בלי שום ספק, היא מוֹנדיאל. אולי הספרדים אומרים אחרת, אבל אטימולוגיה של מילה לא קובעת את ייעודהּ לנצח. יכול להיות שיש כאלה שגם אומרים exhaust במקום "אגזוז" (או במפּ במקום במפר), אבל רובנו, לפחות, לא רוצים להישמע חכמולוגים רוב הזמן. ובכלל, להתקרצצות אין סוף: בהמשך הטור נוריאל מכנה את שלמה שרף 'שליימה'. 'שליימה'? אין חיה כזאת. נוריאל פשוט מתכוון לאופן שבו נהגה ביידיש השם שנכתב, גם שם, 'שלמה'.
  • ממש קשה לי להתאפק: קל לנוריאל להתנשא על וואלה, רשות השידור והארץ על כך שכתובת אתר המונדיאל שלהם כוללת את המילה mondial. קל מאוד, כשכתובת אתר המונדיאל של האתר של העיתון שלו היא הרצף הקליט והקריא http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-8237,00.html.

ולבסוף: המשכן הרשמי של העילגות הישראלית? אאוץ'. אם כבר אנחנו עוסקים בהעלבות, נוריאל מציין במהלך הטור שלו ש"זו אינו רק הערה טרחנית". אל תאמינו לו. זו כן. פעם גם היתה לי טיוטת פוסט על השימוש החופשי למדי שטרחני שפה למיניהם עושים במילה "עילגות". היה לי אפילו איזה שם לכשל הזה, ששכחתי (המגיבים מוזמנים להציע), אבל השורה התחתונה היתה שמבחינתם כל מי שאינו מדבר בדיוק כמותם הוא עילג. את הטיוטה ההיא זנחתי לבסוף, אבל למען היושרה חשוב לציין: אני לא סבור שיהודה נוריאל הוא עילג. על אף הביקורת שיש לי על ההערות הלשוניות שלו, אין ספק שהוא כותב מוכשר.

(עוד במתקני-היתר: עידו קינן)

Read Full Post »

ג'ון סטיינבק המהולל, מסעותי עם צ'רלי, עמוד 73 (הוצאת אחוזת בית, תירגמה צילה אלעזר):

בספרדית יש מילה שאינני מצליח למצוא לה מקבילה באנגלית. זה הפועל vacilar, שצורת הבינוני שלו היא vacilando. פירוש המילה בספרדית איננו כלל כפירושה באנגלית – vacillating, כלומר להתנועע או להיטלטל. אם מישהו הוא vacilando, זה אומר שהוא הולך למקום כלשהו, אבל לא אכפת לו במיוחד אם הוא יגיע לשם או לא, אם כי יש לו כיוון. ידידי ג'ק ואגנר אימץ לעצמו לעתים קרובות, במקסיקו, את מצב ההוויה הזה. נניח שרצינו לטייל ברחבות מקסיקו סיטי, אבל לא סתם כך. יכולנו לבחור לנו אובייקט מסוים שכמעט מובטח היה שלא יהיה קיים שם בכלל, ואחר כך לנסות בחריצות למצוא אותו.

איזו מילה תתאים בעברית?

[ת' לטליה]

Read Full Post »

(וגם בלִבּי, כמובן)

שיזף רפאלי, ראש ביה"ס לניהול באוניברסיטת חיפה, חיבר מאמר קצר עבור "כלכליסט" (האם ה-SMS מעצב מחדש את מוחותינו?, 18/2/2010) בו הוא מספר על מספר ניסויים שערכה לרה בורודיצקי ומשמעותם לגבי הקשר שבין שפה ומחשבה, נושא בו הספקנו לעסוק לא מעט. הבעיה היא שרפאלי עשה מיש-מש קל מכמה דברים, פירש לא נכון מספר ניסויים ותיבל עם כמה שטויות גמורות. איזה מין שטויות? אתן לכם רמז: הן מתחרזות עם "לאסקימואים יש מאה מילים לפלג". אבל מילא בורות בעניינים בלשניים, לזה אנחנו רגילים; כותרת הכתבה וכותרת-המשנה מבטיחות גדולות ונצורות לגבי ההשפעה של מסרונים על הדרך בה אנחנו חושבים, נושא שלא נידון בכתבה בכלל. כנראה שהשילוב בין אי-התעמקות מספקת בטקסט ובין עורכים יצירתיים עד כדי סילוף בכלכליסט היכה שוב. לכן, דסק אימות הנתונים של "דגש קל" חבר פעם נוספת לחטיבת החינוך והאינדוקטרינציה על מנת לעשות סדר במאמר של פרופ' רפאלי – בימים כתיקונם מישהו שאנחנו דווקא מעריכים – ולפרט מה אנחנו באמת יודעים לגבי שפה אנושית, מה לא, ומה ממש אבל ממש לא (רמז: זה קשור לקוטב הצפוני).

זה פוסט קצת ארוך, אז אפשר בהחלט לדלג לחלק שיעניין אתכם יותר: ב"המקור" אזכיר על מה מבוסס הטור של רפאלי. תחת "תיקונים" נכנסות כל ההכללות השגויות שהופיעו בכתבה. בחלק שנקרא "מחקרים" אני סוקר את הניסויים שבורודיצקי באמת ערכה ומה הם באמת אומרים, ואז בא סיכום ונו-נו-נו ל"כלכליסט".

המקור

עושה רושם שהמקור לטור של רפאלי הוא פרק של בורודיצקי בספר What's Next שיצא לא מזמן. את המאמר של בורודיצקי (שכתוב בצורה נגישה מאוד, ובעניין חיבתה של בורודיצקי למדע פופולרי אספר אנקדוטה נחמדה בסוף הרשומה) אפשר למצוא במלואו כאן באתר Edge. זו ההפנייה הביבליוגרפית עבור מי מכם שהתעניין לדעת על מה מתבסס הטור של רפאלי. על חלק מהמחקרים של בורודיצקי דיברנו כאן בעבר: זמנים ומין דקדוקי.

תיקונים

שלג וגמלים

בואו נתחיל:

וכבר גילו שלאסקימואים יש יותר מילים נרדפות לשלג ולערבים לגמלים,

קודם כל: אז מה? ועכשיו לעובדות.
לגבי הסנובון של השלג: לא נכון, כפי שהסברנו לא פעם (וראו אצל בן לי).
לגבי הגמלים: לא נכון. הנה טור מצוין של הבלשן ג'פרי פולום מאוניברסיטת אדינבורו בנושא (קריאה מומלצת מאוד!) והנה דעתו של לאמין סואג, דוקטורנט מבריק לבלשנות ממוצא אלג'יראי. העיקרון הוא כזה: גם אם לערבים היו ארבעים מילים לגמלים (ואין להם), זה עדיין לא אומר שום דבר על תפישתם את המציאות, או על איך שהמוח שלהם עובד, או שום דבר בסגנון. זה רק אומר שערבים שעובדים בתור מגדלי גמלים יודעים יותר על גמלים, ותסכימו איתי שזו לא תגלית גדולה במיוחד. גם זה שבחברות מערביות ניתן להבדיל בין תריסרי סוגי כלבים לא אומר שכל תפישת העולם שלנו מושפעת ממושג הכלביוּת. ובמילים אחרות: הבדלים תרבותיים אינם משתקפים בהכרח בגודל אוצר המילים, וגודל אוצר המילים אין משמעו בהכרח הבדל תרבותי, ואין לערבים 40 מילים לגמל (אבל בסומאלית, אם מתאמצים מאוד, אפשר למצוא).

סינית

שבעברית הדיבור ישיר יותר ובסינית הוא מתבסס יותר על טון הדיבור.

בעברית הדיבור ישיר יותר מאשר… איפה? בסינית? איך מגדירים ישירוּת של דיבור?
בסינית הדיבור לא "מתבסס" על הטון יותר מאשר שבעברית הוא "מתבסס" על החיך או על הלשון. סינית (הכוונה לכל השפות הסיניות, כי אין באמת דבר כזה "סינית") היא אכן שפה טונאלית: כשאומרים צירוף הברות מסוים, יש הבדל בין להגיד אותו בטון גבוה ובין להגיד אותו בטון נמוך, כי מתקבלת מילה שונה. זה עניין לקסיקלי גרידא, כלומר הוא נוגע רק להרכב המילים. מהבחינה הזו, הוא דומה להבדל בין "חיבל" ו-"חיבר" בעברית (מה שנקרא זוג מינימלי, מושג שהזכרנו בעבר), הבדל שלא קיים בסינית כי בפונולוגיה הסינית אין הבדל בין ר' ובין ל'. ככה שלהגיד שהדיבור בסינית מתבסס על הטון זה מטעה, משום שזה כמו להגיד שהדיבור בעברית מתבסס על הפרדה בין ל' ובין ר': יש שפות שעושות את זה ויש שפות שלא, אבל עוד לא הוכח הקשר תרבותי.

ילידי אוסטרליה

למשל, בשפתם המקומית של ילידי אוסטרליה

להגיד "ילידי אוסטרליה" זה כמו להגיד "ילידי אירופה". באוסטרליה היו כמה מאות שפות לפני שהגיע האדם הלבן וגם היום שרדו כמה תריסרים. הכוונה של רפאלי היא לשפת קואוק תאיורה (Kuuk Thaayorre) של בני הפוּמפוּרָאוּ. בורודיצקי עצמה (בורודיצקי 2003) ויובל שלנו (פינטר 2010, תכתובת פרטית) גילו את עיניי והעירו שגם בשפת צלטאל (Tzeltal) יש תופעה דומה. בכלל, בורודיצקי 2003 הוא עוד סקירה נחמדה של הנושאים עליהם אנחנו מדברים כאן. ראו גם את (לי וגלייטמן 2002) לדעה הפוכה על צלטאל.

מחקרים ופרשנות

שושנת הרוחות

אין מושגים המקבילים ל"צד ימין" "שמאל" "לפנים" ו"לאחור". התייחסותם למרחב היא רק תוך שימוש בשמות רוחות השמים. אפילו היד שאנחנו מכנים "יד שמאל" מכונה אצלם "היד שבצפון־מזרח".  בורודיצקי מקשרת זאת ישירות לכושר ההתמצאות יוצא הדופן של ילידי אוסטרליה, ל"מצפן הפנימי" שרומנטיקנים רבים מייחסים להם.

זה באמת עניין פנטסטי, אבל רפאלי הופך סיבה ומסובב. בורודיצקי לא טוענת שהשימוש ברוחות השמיים נובע מכושר התמצאות יוצא דופן. ההיפך הוא הנכון! מגיל אפס דוברי קואוק תאיורה רגילים לתאר את העולם במושגים של מזרח-מערב, ולכן הם מטפחים את כושר ההתמצאות שלהם. היא כותבת במפורש: "מה שמאפשר להם – למעשה, מה שמכריח אותם – לעשות את זה הוא השפה שלהם". זה נושא מעניין, כמו כל הנושאים בהם בורודיצקי עוסקת, אבל אין כאן שום הוכחה שלילידי אוסטרליה יש "מצפן פנימי" שמשפיע על איך שהם מעבדים את העולם. אדרבה, זה רק מראה עד כמה הם דומים לאנשים בשאר העולם.

במבחני תפיסה והבנת הנקרא הילידים הללו הצטיינו בפענוח של דברים מרחביים, אך התקשו בשאלות שדרשו מהם לבחון דברים זה ביחס לזה, או לבצע הקשרים סדרתיים.

כאן אני מוכרח להודות שאני לא יודע מאיפה הטענה הזו מגיעה. לא זכורות לי מסקנות כאלה מהעבודה הנרחבת של אליס גבי מאוניברסיטת ברקלי על קואוק תאיורה (הרבה מאמרים כאלה) או מהניסויים של בורודיצקי; למעשה, גבי מפרטת לאורך 28 עמודים את הדרכים השונות בהן דוברי קואוק תאיורה יכולים לבחון בשפתם דברים זה ביחס לזה (גבי 2008), ובורודצקי מצאה שכמו שאנחנו מתארים את הזמן מימין לשמאל ודוברי אנגלית משמאל לימין, דוברי קואוק תאיורה מתארים אותו ממזרח למערב.
אבל תמיד יכול להיות שרפאלי למד על כמה ניסויים שאני לא שמעתי עליהם. אשמח לקבל תיקונים והארות.

כחול בהיר וכחול כהה

ברוסית, למשל, אין שם כולל לצבע הכחול. לכחול העמוק יש מילה שמייצגת אותו, ולתכלת מילה אחרת לגמרי. והתוצאה: במבחני ראייה, רוסים הבחינו טוב יותר בהבדלים בין גוונים שונים של כחול. זהו קשר ישיר בין השפה לתפיסה.

זה באמת היה ניסוי מעניין מאוד (וינאוור, בורודיצקי ואחרים 2007), אבל צריך לדייק. הנה תמונה מתוך המאמר: למעלה שורת גוונים שנופלים תחת ההגדרה "כחול". באמצע אחד הצבעים שהוצגו למשתתפים בניסוי, ולמטה שני הצבעים שאחד מהם זהה לצבע באמצע. המשתתפים התבקשו להגיד איזה משני הצבעים התחתונים זהה לצבע באמצע, במספר מצבים שונים.

כאמור, הניסוי בוצע במספר שלבים.

  1. המשתתף קיבל שלשות רבות של ריבועים כפי שתואר לעיל, כשכל ריבוע הוא באחד מעשרים הגוונים השונים של כחול שניתן לראות למעלה. לפעמים שני הריבועים התחתונים היו כהים, לפעמים שניהם היו בהירים ולפעמים אחד היה כזה ואחד היה כזה. ההנחה היתה שדוברי רוסית יבדילו טוב יותר מדוברי האנגלית בין ריבועים ברמות כהות שונות, בעוד אצל דוברי האנגלית גוון הריבועים לא יהווה גורם כשיחליטו איזה ריבוע דומה לאיזה.
  2. כמו (1), רק שהמשתתף ביצע פעולה מילולית במקביל על מנת להקשות על המחשבה (נסו למשל לספור בקול רם מאחד עד מאה בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה).
  3. כמו (2), רק עם פעולה מרחבית במקום מילולית.

דוברי רוסית היו איטיים יותר באופן כללי, אבל מהירים יותר בתגובתם כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מסוגים שונים (בהיר/כהה) מאשר כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מאותו סוג. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל כזה.

בנוסף לכך, כשדוברי רוסית היו צריכים להבדיל בין גוונים דומים במהלך ביצוע מסיח מילולי, היה להם קשה הרבה יותר מאשר במשימות האחרות שהוטלו עליהם. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל של ממש.
חוץ מזה, יש עוד פיתול אחרון בעלילה: לדוברי הרוסית היה קל יותר (באופן יחסי לשאר המשימות) להבדיל בין גוונים שונים מאותו הסוג, כאשר הם לא ביצעו מסיח אחר.

אז מדע זה עניין מסובך וטרחני (כל אחד מהמשתתפים עבר יותר מ-130 שלשות של ריבועים כחולים!), וכשניסויים מתוכננים ומבוצעים כהלכה הם יכולים להיות מורכבים משהו, אבל בכל זאת, להגיד "רוסים הבחינו טוב יותר בגוונים של כחול" זה לא מדויק.

אמנות

פרופ' בורודיצקי נכנסה גם למוזיאונים ובדקה כיצד אמנים מתרבויות שונות ציירו מושגים מופשטים כגון "זמן", "ניצחון", "חטא", או "מוות". ב־85% מהמקרים, מינה של הדמות שייצגה את המושג – וכנגזר מכך הסטריאוטיפים של אופייה – תאמו את מינה בשפת האם של הצייר. בציורי הגרמנים המוות היה גבר הרסני, אצל הרוסים – אשה מסתורית.

לא הספקתי למצוא את המאמר המדובר – גם לי קשה לפעמים לשרוד את כל הפוסט של עצמי. רק אומר שכשדיברתי עם אוצרת היא אמרה לי שלדעתה זה דבר מאוד נכון. מה שיפה הוא שהיא אמרה לי את זה כהערת אגב לפני שבכלל הזכרתי את הניסוי הזה, כשדיברנו על הניסוי עם המפתח והגשר.

כותרות

אני בוחר להאמין שפרופ' רפאלי הגיש ל"כלכליסט" כתבה מפורטת יותר, אבל עורכיו חתכו בבשר החי והותירו את ערימת הטלאים שפורסמה. כך או כך, נביא שוב את כותרת המשנה:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות ה-SMS משפיעים על התפיסה והמחשבות

היי, יש לי כותרת משנה טובה יותר:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות העריכה ב"כלכליסט" משפיעים על תפיסת העיתונות כאמינה

בננה

אך נסיים בנימה חיובית ושמחה. לאחרונה התחוור לי שעוד לא הסברתי למה אני כל כך מחבב את בורודיצקי (החברים שלי מכירים אותי לא רע – תמונה שלה הופיעה על ברכה ליומולדת שקיבלתי בשנה שעברה). אז אם להיות רצינים, החיבה שלי לבורודיצקי, אותה מעולם לא פגשתי, לא נובעת רק מזה שהמחקר שלה מרתק; מה שעוד חשוב הוא שהיא נהנית להסביר אותו לקהל הרחב ושהיא נוהגת להתחפש לבננה.

כשאני אומר "מסבירה לקהל הרחב", אני מתכוון שהיא מתראיינת לרדיו ולעיתונאים וכותבת מאמרי מדע פופולרי. כשהיא מעבירה הרצאות בבאר אפלולי בסן פרנסיסקו, מדובר בלהיט.

כשאני אומר "בננה" אני מתכוון שיש לה חליפת-בננה והיא אף בנתה אוהל-בננה. וכך צריכים להתנהג פרופסורים לפסיכולוגיה!

Peggy Li, Lila Gleitman (2002). Turning the tables: language and spatial reasoning, Cognition 83(3):265–294
Lera Boroditsky (2003). Linguistic Relativity. In Nadel, L. (Ed.), Encyclopedia of Cognitive Science: 917–921. MacMillan Press: London, UK.
Alice Gaby (2008). Distinguishing reciprocals from reflexives in Kuuk Thaayorre. In Ekkehard König and Volker Gast (Eds.), Reciprocals and Reflexives: 259-288. Mouton de Gruyter: Berlin, New York.
Winawer, J., Witthoft, N., Frank, M., Wu, L., Wade, A., and Boroditsky, L. (2007). Russian blues reveal effects of language on color discrimination. PNAS. April 30, 2007

Read Full Post »

מאחר ואנו חוגגים בימים אלו את חג הסופגניות ושאר מוצרי השמן, הרי פוסט קצר על המאכל הנהדר הזה, באדיבות ובעזרת איגרת המידע לחנוכה מאת האקדמיה ללשון העברית, שנכתבה ע"י נורית אלרואי.

(למעוניינים, הינה לינק לעוד איגרות מידע של האקדמיה ללשון.)

הסופגניות הגיעו ארצה עם העליות ממרכז אירופה, שם מוצאן. עדיין ניתן למצוא משהו דומה לזה באיטליה, תחת השם bombolone, ובגרמניה יש גירסה הרבה יותר קרובה למה שאנחנו מכירים, וזה נקרא Berliner. אפשר בהזדמנות זאת גם להזכיר את המשפט המפורסם של הנשיא קנדי, שבעת ביקורו בברלין המערבית אמר קבל עם ועדה: Ich bin ein Berliner, וכולם צחקו עליו. במקום "אני ברלינאי" זה נשמע יותר כמו I'm a doughnut…

בכל מקרה, נעזוב את אירופה. מאכל דומה נזכר במשנה, ושמו "סופגנין – לחם שבלילתו רכה והוא עשוי כספוג". דוד ילין לקח את המילה המשנתית ובשנת 1897 חידש אותה ל"סופגניות", ממנה נגזרת צורת היחיד המוכרת לנו "סופגנייה".

היו גם מי שהתנגדו לצורה הזאת. ביאליק, למשל, הציע "אספוג" כמו "אתרוג". האקדמיה ללשון החליטה "סופגנית". אבל הדוברים החליטו ע"פ רצונם הם: "סופגנייה".

כמו שכתוב באיגרת, אחרי שמוציאים את הסופגניות מהשמן, אפשר אכן לסחוט אותן כמו ספוג, ועם השמן שנאגר לעשות ספונג'ה. שלוש המלים האלו – סופגנייה, ספוג, ספונג'ה – דומות ולא במקרה. מקור שלושתן במילה היוונית "ספונגוס", שפירושה ספוג. הספוג נכנס לעברית בטבעיות גמורה, כמו שמוסבר לנו בדף המידע, ואחר כך אל המשנה, שם נגזרה ממנו המילה "סופגנין", שהרי ה'לחם' הרך הזה עשוי כספוג.

ומה הקשר לספונג'ה? גם היא באה מאותה מילה יוונית, אבל דרך הספרדית היהודית: espongar בספרדית יהודית פירושו לנקות ב-esponja, כלומר בספוג. והמילה "אספונג'ה" נכנסה בסופו של דבר לעברית בלי ההברה הראשונה.

חג שמח ומלא אור!

Read Full Post »

בשבוע שעבר הפעלתי את מלוא כח השכנוע שלי וביקשתי מכם לתת שמות לשני פירות, בננה ותפוח, ואפילו טענתי שיש לזה קשר ליקירת הבלוג לרה בורודיצקי. בגלל שכבר עבר שבוע, עזבתי לרגע את שיעורי הבית בביאק (שפה שמדברים במערב פפואה) והתפניתי להיזכר בשני ניסויים מעניינים שהעלמה בורודיצקי ערכה בסטאנפורד. את כל מה שאני כותב כאן אני מבסס על הזיכרון ועל הכתבה הזו ברדיו NPR (אפשר לקרוא, ולהאזין, ובכלל לעשות כיף חיים שם), אבל את המאמרים המדעיים אפשר בטח למצוא באתר של החוקרת.

פירות

עושה רושם שהנטייה הטבעית שלנו היא לתת לבננה שם של אישה ולתפוח שם של גבר (כמו שרוב המגיבים בפוסט הקודם עשו). את זה אני אומר לא על סמך הצעות מפולפלות כמו "מנחם מענדל", אלא על סמך ניסוי בו בורודיצקי לקחה שתי קבוצות דוברים – דוברי ספרדית ודוברי גרמנית – וביקשה מהם לתת שמות לתפוחים ולבננות. המין הדקדוקי של "תפוח" בגרמנית הוא זכר, der Apfel, ובהתאם התפוח זכה לשמות משובבי נפש דוגמת פריץ, מארק, מיכאל וכד'. הספרדים העניקו לתפוח(ית) שלהם – la manzana, נקבה – שמות נשיים יותר.

גשרים ומפתחות

טוב, ברור שפירות על ריחותיהם המשכרים מעבירים אותנו על דעתינו. בניסוי אחר בורודיצקי השתמשה שוב בקבוצות של דוברי ספרדית ודוברי גרמנית וביקשה מהקבוצות לתת שמות תואר לחפצים שאת תמונותיהם הראתה להם. וזה מה שקרה עם תמונות של גשרים ותמונות של מפתחות:

  • גשרים: זכר בספרדית (el puente) ונקבה בגרמנית (die Brücke). הספרדים נתנו לגשרים תארים כמו גדול, חזק, יציב ועמיד, ואילו הגרמנים אמרו שהגשר יפה, שבירה ואלגנטית.
  • מפתח: נקבה בספרדית (la clave) וזכר בגרמנית (der Schlüssel). הפעם המחזה היה הפוך, כשהספרדים אומרים שהמפתח קטנה, מעודנת ושבירה בעוד המפתח הגרמני חזק, עמיד ומשונן.

מה קורה כאן?

ההסבר המתבקש הוא שספרדים גם גרמנים הם עמים מוזרים. שזה אולי נחמד להגיד, אבל לא באמת עוזר לנו. ההסבר האחר הוא שהשפה מעצבת את התודעה: בגלל שזכר משוייך אצלנו לעוצמתי וחזק, המאפיין הזה "זולג" לתפישה של עצמים מוחשיים.

האם זה באמת עובד ככה? לא בטוח. פגשתי לא מעט גרמנים שלא מהססים לפסוע בצעד בטוח על גבי גשר. ובכל זאת, עושה רושם שלמרות שהיפותזת ספיר-וורף במובנה הבסיסי היא שטות, ישנו עדיין קשר בין איך שהשפה מייצגת דברים בראש שלנו ובין איך שאנחנו תופשים אותם.

אבל למען הסר ספק: לאסקימואים עדיין אין מאה מילים לשלג.

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,359 שכבר עוקבים אחריו