Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שפה בתקשורת’ Category

אורן פרסיקו החליט לפנק היום את קוראי סקירת העיתונות של "העין השביעית" בניתוחים לשוניים של כתבת השער במגזין "ממון". להלן הערותיי (ההדגשות למיניהן הן שלי):

הציטוט הדרמטי מתפרסם על רקע תצלום נאה של גינדי [אילן ספרא] עומד בביתו שבסביון. "אחרי 24 שעות בכלא, בעלי גינדי-השקעות, החשוד במתן שוחד, מדבר", נכתב בכותרת המשנה לראשית. כך, בפסוקית לוואי משועבדת שבכותרת המשנה, לומדים קוראי "ידיעות אחרונות" כי גינדי חשוד במתן שוחד.

יפה. הצירוף "החשוד במתן שוחד" אכן מתפקד כלוואי של הנושא במשפט, "בעלי גינדי השקעות", והוא אכן פסוקית משועבדת. מצד אחד זה מעודד לקראת הבאות, מצד שני הרי כתבתי פוסט. אז מה יש לנו בפסקה הקודמת?

כותרת "ממון" היא ציטוט מפי מנור גינדי, המדבר על עצמו בגוף שלישי: "אני, מנור גינדי, עם אזיקים בידיים וברגליים, כל הלילה במעצר".

הממ. קשה להחליט אם הציטוט של גינדי כאן הוא בכלל משפט שלם, או רק רצף צירופים. אני נוטה לנתחו כמשפט שהושמט ממנו הפועל המרכזי – "נמצא"/"יושב"/"נתון" לפני המילה "כל". כך או כך, אמנם אין כאן שום מילה שתעזור לנו למצוא התאם לגוף הדקדוקי של נושא המשפט (אם יש כאן משפט, כאמור), אבל נניח והפועל המרכזי שהצעתי היה בעבר – האם אתם מרגישים שהיה צריך להיות שם "ישב" או "ישבתי"? די ברור ש-"ישבתי". גינדי מדבר על עצמו בגוף ראשון, והקטע בו אמר את שמו מהווה בסך הכל תמורה. אין יסוד לטענה לפיה הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי.

טוב אורן. 1/2 זה יותר טוב מההישגים הטיפוסיים של עיתונאים באבחנות לשוניות (*שיעול*סביל*שיעול*).

Read Full Post »

הפרסומת הבאה לקוקה קולה שודרה אתמול במהלך הסופר בול. השיר הפטריוטי America the Beautiful הוקלט במספר שפות ונשא איתו מסר מלבב של אחדות, חירות, צרכנות וכן הלאה:

ב-Language Log תיעדו את הסיקור התקשורתי ומנו את השפות המשתתפות בקליפ:

Coca-Cola ran a commercial with a multilingual rendition of "America the Beautiful," with languages including English, Spanish, Keres Pueblo, Tagalog, Hindi, Senegalese French, and Hebrew.

אני לא שמתי לב לעברית כשראיתי את הפרסומת, אבל השורה הלפני-אחרונה (החל משנייה 43) היא באמת בשפת הקודש: משהו כמו "ברוב טובך יכתיר אותך" (אני לא בטוח לגבי המילה הראשונה), תרגום של חלק מהשורה המקורית "And crown thy good with brotherhood".

למזלנו החברה סיפקה מבט אל מאחורי הקלעים ובו ניתן לשמוע חלקים נרחבים יותר מהשיר. הנה מעט יותר על הביצוע בעברית, של ילדה בשם נטלי:

למה קשה להבין את המילים בשמיעה ראשונה? יש כמה סיבות. ראשית, התרגום מילולי למדי. שנית, ההגייה של נטלי משקפת את העובדה שהיא (ככל הנראה) גדלה בארה"ב. לא נדיר להיתקל בילדים דוברי-עברית שגדלו בארה"ב וההגייה שלהם מושפעת מהפונולוגיה של אנגלית; רמת השליטה שלהם בעברית עשויה להיות טובה מאוד או גרועה למדי (מה שנקרא heritage speakers) אבל ההגייה מושפעת באופן בולט. נטלי אמנם הוגה את הרי"ש שלה בסדר, אבל הת"ו מחוככת למדי, הלמ"ד לועית מדי וכמה מהמילים זרות לה בבירור. כך למשל היא מבטאת את המילה "ענבר" עם בי"ת רפה ואת המילה "דגן" יותר כמו "צגן".

הנה המילים לשיר באנגלית, ואתם מוזמנים לנסות לפענח את התרגום בעצמכם (תיכף ניתן את הפתרון). בחיפושיי מצאתי גירסה יפה בעברית לבית הראשון, מאת אדם בשם יורם קולרשטיין (דרך הפוסט המושקע כאן):

יפֵהפִיָה ללא גבולות
וּזְהב דגן גלִי
הרים סגוּלים סְפוּגים בְּהוֹד
מישור עמוּס בִּפְרי
אמריקה אַת אֶרץ
שהאל בּרֵךְ בלי סוף
וּבְרית אחים נאמנה
תִשְׂרוֹר מחוף אל חוף.

אם כן, את הבית הראשון בן לי ואני ניסינו להבין בזריזות, אבל נתקענו קצת לקראת הסוף:

הו יפת שמים רחבים O beautiful for spacious skies,
וגלי ענבר דגן For amber waves of grain,
הדר הרים סגולים For purple mountain majesties
מעל שדה ??? Above the fruited plain!

גם הילדה ששרה במנדרינית, למשל, מבטאת לא נכון כמה עיצורים. הילדה ששרה בערבית מבטאת את המילים בסדר, אבל לרוע המזל המשקל של השיר מתנגש חזיתית עם התרגום מרובה-ההברות לערבית. כור היתוך.

Read Full Post »

הימים ימי סוף הסמסטר, המבחנים נכתבים ונבדקים, העבודות משוכתבות, המאמרים נשלחים לכתבי העת, הסקריפטים רצים ומעבדים את הנתונים מהניסויים, והתירוצים לגבי אי-הבליגה נשפכים כשלג בירושלים. אז מה מעיר את הבולג — עבדכם הנאמן — מרבצו? כשכל העולם ואחותו, ואחותו, שולחים לו את הקישור הבא או הבא או הבא או הבא על שערוריית המתורגמן בטקס האשכבה לנלסון מנדלה אתמול (למיטב ידיעתי, הסיקור הראשוני באתר לא-אפריקאי הובא באתר הבריטי המצוין Limping Chicken). יש שני דברים שאני רוצה לומר בנושא, אחד על ההתרשמות שלי ואחד על הסיקור התקשרותי.

החדשות בקצרה: על הבמה בטקס המכובד עמד אדם שהתיימר לתרגם את הנאומים השונים לשפת הסימנים הדרום אפריקאית. דא עקא שאף אחד לא הצליח להבין אותו, משום שהוא לא באמת סימן בשפת הסימנים הדרום אפריקאית. נראה שמדובר בשרלטן. התאחדות החירשים בדרום אפריקה הוציאה הודעה בעמוד הפייסבוק שלה ופירטה מה שגוי: לא רק שהסימנים עצמם לא נכונים, האיש גם לא השתמש בשאר הדקדוק של שפת הסימנים הדרום אפריקאית: שימוש במרחב, הבעות פנים וכן הלאה [קוראים חדשים ירצו לעיין בשני הקישורים הללו או בהודעה של התאחדות החירשים כדי ללמוד מעט על הדקדוק של שפות סימנים]. אפילו את הסימנים המוסכמים לאישים כמו ת'אבו מבקי ונלסון מנדלה הוא לא הכיר. התאחדות החירשים המקומית קבעה: לא מדובר בשפת הסימנים הדרום אפריקאית.

שאלה אחת שעולה היא: האם מדובר אולי בשפת סימנים אחרת? התרשמותי היא שזה לא סביר. כפי שצויין גם בהודעה הרשמית, המשפטים של ה"מתורגמן" היו קצרים למדי והמעברים ביניהם היו חדים ומלאכותיים. לא הצלחתי להבין אם יש חוקיות בין הסימנים, כך ש"נשיא" במשפט אחד הוא גם "נשיא" במשפט אחר. אולי מדובר בשפת סימנים של מיעוט כלשהו, שלא זוכה להכרה מספקת בדרום אפריקה ומעוניין להעלות את הנושא למודעות? מסופקני. מנסיוני המוגבל עם שפות סימנים צעירות, הן עדיין משתמשות באינטונציה (הנגנה) כדי להביע מבנים תחביריים, כמו למשל באמצעות הבעות הפנים שהזכרנו קודם. אני סומך ידיי על התאחדות החירשים המקומית בעניין הזה – לא מדובר בשפת סימנים כלשהי.

הנקודה השנייה שחשוב לי להבליט היא זו: בכמעט כל אתרי החדשות ציטטו את השורה הבאה (כאן בתרגום של 'הארץ'): "יצויין כי שפת הסימנים הדרום אפריקאית היא שפה אחת משותפת ל-11 השפות הרשמיות במדינה." תהרגו אותי, אין לי מושג למה הכוונה כאן. הרי שפת סימנים אינה גירסה של שפה דבוּרה שמשתמשת בסימני ידיים במקום במילים: לשפות סימנים יש דקדוק עשיר משלהן. שפת הסימנים הישראלית אינה גירסה מסומנת של עברית. שפת הסימנים האמריקאית אינה גירסה מסומנת של אנגלית. שפת הסימנים הדרום אפריקאית היא שפת הסימנים הרשמית של כל דרום אפריקה, ללא הבדל אתני, זה כן, אבל אין לזה כל קשר לעובדה שבדרום אפריקה יש 11 שפות רשמיות. ההצהרה התמוהה הזו מיוחסת להתאחדות החירשים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה בהודעה רשמית שלהם. שאלתי אותם בטוויטר למה הכוונה ואעדכן כשיחזרו אליי.

Read Full Post »

שכה יהיה לי טוב, ככה בדיוק כתוב בטיפ זיכרון של ערן כץ בטמקא (כשרוצים לשכוח: 5 דרכים למחוק זכרונות לא רצויים, 4.5.2013):

לסלוח – להקהות את הרגש

אין זה מקרי שהמילים Forget (לשכוח) ו Forgive (לסלוח) נגזרות מאותו השורש. מתן סליחה למי שחולל את הזיכרון הרע מקהה את הרגש החזק המלווה את הזיכרון, שלב ראשון והכרחי במחיקת הזיכרון.

לעתים אין באפשרותנו לשנות מצב קיים אבל יש באפשרותנו לשנות את גישתנו למצב מסוים. "לטעות זה אנושי. לסלוח – אלוהי" אמר המשורר אלכסנדר פופ. הסליחה, דרך אגב, מיועדת הן לאחרים והן לעצמנו.

הבנתם? המילים forget ו-forgive נגזרות מאותו השורש. איזה שורש? מה זה חשוב, אותו השורש. לא באמת צריך להסביר טענות מופרכות כשכותבים על שפה.

אבל הן לא. נכון, שתיהן מעוטרות בתחילית for, אבל זו לא יכולה להיות הכוונה משום שגם המילה forlorn משתמשת בתחילית הזו שמשמעותה הישנה היא 'לגמרי' (דוברי הגרמנית בקהל יכולים להשוות ל-ver).

אולי כץ חושב ש-forg הוא שורש, ובמקרה כזה אנחנו אמורים להסיק שישנן שתי סיומות אפשריות, ive ו-et. אחסוך לכם את החיפוש: אלה אינן סיומות לפעלים באנגלית. חבל, כי את האטימולוגיה הנכונה אפשר למצוא בקלות: הנה forgive והנה forget.

מצד שני, כץ מכפר על הטעות הזו. חברת שירותי הזיכרון שלו, Smart Memory, מפרסמת את עצמה כך באתר הבית שלה:

ערן כץ, אמן תרגילי הזיכרון, מחבר רבי המכר ומרצה בינלאומי לזיכרון והאינטליגנציה
עזר ללמעלה ממיליון איש בעשרים מדינות לפתח מיומנויות זיכרון יוצאות דופן

מרצה בינלאומי לזיכרון והאינטיליגנציה! מי שמשתמש כך ביידוע מיותר מתחבב עלי אוטומטית, ואני מוכן לשכוח ולסלוח לו.

[תודה לתע"ג]

Read Full Post »

מנהג קבוע הוא בבלוגנו להתלונן על כותבים עצלנים שמאשימים את השפה בכל חוליי החברה, כאילו השימוש במילה כזו או אחרת מטַפֵּש את הנוער או מצביע על הידרדרותנו המוסרית או מה שזה לא יהיה. ביד חזקה ובזרוע נטויה נזעקנו להגיב ולתקן, להסביר שצריך גם למצוא קשר בין סיבה ותוצאה, שזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה מסוימת אבל שאי אפשר להכליל מכך על איזושהי תופעה חברתית מעורפלת.

אבל זה לא אומר שאין קשר בין שפה ותודעה, כפי שציינו בעצמנו. ד"ר עופר כרמי, למשל, כותב כך בבלוג של קופת חולים כללית על ההבדל ביחס שלנו לסרטן ולסוכרת:

שימו לב לרגשות שעולים כשאנחנו קוראים את המילה "סרטן". המעיים מתהפכים, נכון? רק מעצם אזכור המילה עולות במוחנו אסוציאציות איומות: מוות, סכנה, פחד וסבל. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן. כשמאבחנים אצל מישהו את ה"מחלה" (שפעמים רבות עדיין מקובל לא להזכיר את שמה המפורש, מפחד, שמא, ופן, וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כחולה שחייו נעצרו באחת. לכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את האגודה למלחמה בסרטן.

אבל האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכול עניין של התניות תרבותיות.

לעומת זאת, חישבו כיצד אנחנו מתייחסים לסוכרת, למשל. בדרך כלל לא מבריאים מסוכרת, ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים. [...] האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?

אין לי נתונים על הקשר בין אופטימיות וגישה חיוביות להבראה ממחלה, אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שיש מתאם בין השניים ושגישה חיובית לתהליך ההחלמה אכן עוזרת. שוב – אני לא מכיר את המדע מאחורי הטענה הזה. כרמי ממשיך:

עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנחנו קוראים "כימותרפיה", אף ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש במילה או מהזכרתה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שבכל פעם שהיינו רושמים אנטיביוטיקה לתינוק ורוד לחיים שחלה בדלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו  תרופה נוגדת (אנטי) חיים (ביו). ברור שהיינו משתגעים.

מה הפלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (וכיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאוד את שיעור הבחילות וההקאות ואת חומרתן), מתויגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי!

כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר, רובן ככולן, רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן עניין של צפייה והתניה שלילית נלמדת.

[...]

גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסוימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להיכנע לתשישות. כשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד, הם מתנגדים לצורך להאט וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.

החיים והמוות, אם כן, ביד הלשון והתודעה.

אני לא יודע עד כמה כרמי מגזים לצורך הבעת המסר שלו, אבל הטענה הגיונית לטעמי: אוצר המילים שקשור לסרטן שונה מאוצר המילים המקובל לסוכרת, ועומד בסתירה ליחס בין סיכויי ההחלמה משתי המחלות. כמובן שצריך להתחשב גם בסבל היום-יומי שהמחלות השונות גורמות, אבל אין ספק שכחברה אנחנו מתייחסים לשתיהן באופן שונה מהותית. בנוסף, אם בחילות והקאות במהלך טיפול כמותרפי הן לפחות בחלקן תוצאה של התניה שלילית, הטענה של כרמי מקבל משנה תוקף.

נכון שכמו בטורים שסקרנו בעבר, גם כאן אין מספרים או נתונים אלא רק הערכות שבודה הכותב מליבו. אבל הפעם, בהתחשב בכך שהמציג הינו רופא ובכך שהקישור הלוגי בין הסיבה והתוצאה נראה לי יציב, יש כאן דוגמה טובה לכך שהשפה אכן עשויה להשפיע על התודעה – ואיתה, על הגוף.

Read Full Post »

הערת שוליים לעניין עבודות הדוקטורט שנכתבות באנגלית באוניברסיטה העברית, אותו סקרנו לאחרונה. שרת התרבות היוצאת לימור לבנת התייחסה אתמול לעניין בכנס 'לשון ראשון'. ואם שרת התרבות מתייחסת לנושא כזה, ועוד בכנס ראש הממשלה ללשון, כמובן שבלוגנו יתייחס לכך בכובד הראש הנדרש. כך פותחת לבנת את דבריה, לפי הכתבה בוואלה:

אנו מדברים הרבה על הדרת נשים, ובצדק. אבל חשוב לא פחות לדבר על הדרת העברית.

לא. את טועה. כאן הפסקתי לקרוא וזהו.

Read Full Post »

אנקדוטות אחרונות לפני הבחירות:

  • חברנו אא"א חיבר לא מזמן מילון מקוצר למונחי פוליטיקה ישראלית. יש לי כמה דברים לומר על זה, אבל עד שאכתוב על זה רשומה בטח יקדימו כבר את הבחירות הבאות.
  • סיפור מוזר במיוחד קרה עם קליפ לשיר של הזמר מקס פינק: שיר על בחירות הפך לתשדיר תעמולה אינטרנטי של רשימת מפלגת כלכלה, שהדביקה עליו כתוביות משלה, תמונות של בכיריה ואת הפתק שלה בקלפי. ברשימה עצמה מכחישים וטוענים שמישהו אחר עשה את זה. בכל אופן, הנקודה הלשונית המעניינת היא שבפזמון פינק שר "תבחרו בי" וחוזר על "בי" עוד כמה עשרות פעמים. בשלב הזה הפתק של כלכלה — שאותיותיה פי — מהבהב על המסך.
    הצלילים בּ' ופּ' דומים מאוד (דוברי ערבית רבים משתמשים ב-בּ' משום שבשפתם אין את הצליל פּ'): שניהם מופקים באמצעות הפרדת השפתיים ונשיפת אוויר דרכם, רק ש-בּ' מרעידה את מיתרי הקול יותר (נסו ללחוש בּ' ותקבלו פּ'). פונטיקאים מסוגלים לכמת את המעבר מפּ' לבּ' כפונקציה של פרק הזמן שחולף בין נשיפת האוויר והרעדת מיתרי הקול. רוצה לומר, ההבדל בין בּ' ל-פּ' אינו מוחלט, וזה מה שגורם לאחד להישמע כמו השני לפעמים ולטריק של הסרטון המעובד להצליח. (עוד על פונטיקה כזו כאן, בניתוח שורה משיר של יהוא ירון)
  • סיפור נוסף שצץ אתמול נוגע ליאיר לפיד. לפיד הואשם שכמעט וקרא לאנשי ש"ס 'פרענקים', אבל הוא טען בזחיחות מה שהוא בכלל התכוון להגיד "פרגמנט". סקירה ממצה תוכלו למצוא כאן. האמת היא שאין לי משהו מיוחד לומר בעניין הזה וגם לא ניתוח פונטי מועיל. אני דווקא מאמין ללפיד בנקודה הזו, אבל לא אבזבז עליו ספקטרוגרמות.

וזהו, לכו להצביע מחר. עדיף להצביע לטובים, אבל גם אם לא, העיקר להצביע. וכשתחזרו מהקלפי, מרוצים שמילאתם את זכותכם וחובתכם הדמוקרטית, תוכלו ליהנות מרשומה משעשעת במיוחד שתופיע כאן לסיום עונת הבחירות.

Read Full Post »

פחות משבועיים נותרו לבחירות ותשדירי התעמולה מציפים את המסך כגשם בעמק חפר. אני חובב תשדירי בחירות אבל היות ואין לי טלוויזיה אני מסתמך על קישורים שאנשים שולחים לי ועל דברים שאני מוצא בעצמי ברשת. לכן, אם אתם רואים משהו מעניין לשונית באחד התשדירים, שימו בבקשה קישור בפייסבוק שלנו או שתשלחו לנו דרך 'צרו קשר' ואנחנו נשתדל להישאר עם האצבע על הדופק. אז אחרי שפירשנו את הערבית של אריה אלדד ומיכאל בן ארי, הנה לקט נוסף. על מנת שלא למלא את העמוד בסרטוני יוטיוב, אף אחד מהתשדירים לא מוטמע כאן אבל כולם נגישים בקישורים.

  • שס: אריה דרעי אומר "אצלנו זה לא הבטחת בחירות" אבל הכתוביות מתקנות אותו ל-"זאת" (0:40). יש לי קטע עם כתוביות שמתקנות את הדובר בכוח (ולפעמים הן אפילו באות לברך ויוצאות מקללות).
  • עוד שס: בסרטון האגרסיבי 'כוכבית גיור' מופיע בחור יהודי תמים מתחת לחופה עם כלתו הסלאבית. שס רומזים שממשלה עם 'ישראל ביתנו' תגייר שיקסעז רוסיות בהרף עין ורק שס תוכל לעצור בעדם. בחתונה עצמה מתנגן השיר 'מברוכ עליכ יא עריס מברוכ' – אני די בטוח ששמעתי אותו בחתונות יהודיות, ולא ברור לי מה שיר בערבית אמור לרמוז כאן.
    באותו תשדיר יש גם טעות כפולה (0:35). הפקס פולט תעודת גיור עבור MARINA IVANOF, שמה של הכלה, אבל זה לא יכול להיות: ראשית, אין F ברוסית, רק במילים שאולות. אמנם מבטאים V סופית בתור ף', אבל למיטב ידיעתי התעתיק הוא תמיד V. שנית, שמות משפחה סלאבים עובדים בצורה שונה מזו שאנשי שס אולי רגילים אליה. בגלל שמדובר במקרה הזה בשם המשפחה של אישה, הוא להיות איבאנובה ולא איבאנוב. אלא אם שס מנסים לרמוז שב-'ישראל ביתנו' לא יודעים רוסית, אבל אני בספק אם זו היתה המטרה.
  • הבית היהודי: איילת שקד, אורי אורבך ונפתלי בנט מבטיחים תשדיר בחירות כנה וישיר, בלי להשתמש בכל הטריקים הישנים ובלי ללכלך על יריבים אלא רק להגיד במה הם באמת מאמינים. אבל העברית שלהם בתשדיר הזה היא ללא רבב, בצורה שנדיר מאוד למצוא בימינו: "נראֶה לכם" (ולא נראָה), הגייה תקנית של ו"ו החיבור, הגייה נכונה של אותיות בג"ד כפ"ת (או לפחות בכ"פ), וכן הלאה. אותנטי.
  • בל"ד: ולסיום, התשדיר הזה נפסל כי הוא "מגחיך את ההמנון". הכתוביות טובות אז אין לי מה להוסיף עליהן. לחובבי ההמנונים המגויסים ובשביל טעם של פעם, נזכיר את גירסת הטראנס של 'עלה ירוק' להמנון מ-1998.
שמתם לב למשהו ששווה לנתח בתשדירי התעמולה? הלשינו כאן בפייסבוק או דרך 'צרו קשר'.

Read Full Post »

אריה אלדד ומיכאל בן ארי מדברים ערבית ושותים קפה שחור בעודם מלהגים על חובות וזכויות בתשדיר בחירות חדש של 'עוצמה לישראל' — זו יריית הפתיחה לעונת תשדירי התעמולה לקראת הבחירות הקרובות שמתחילה מחר. אז איך הערבית שלהם?

הסרטון נפתח עם כתוביות שמציגות את התעמולה הלא-בטחוניסטית הסטנדרטית נגד ערביי ישראל: הם לא משלמים ארנונה במזרח ירושלים, הם בונים וילות בטייבה ובנגב בזמן שאנחנו לא יכולים אפילו לסגור מרפסת, וכן הלאה. ואז אנחנו זוכים לארבעים שניות של דו-שיח בערבית עם כתוביות תרגום לעברית, כשאחריהן מונולוג של אריה אלדד בעברית עם כתוביות תרגום לערבית.

ראשית, להגייה. מיכאל בן ארי אינו מדבר בחי"ת ועי"ן בעברית (כפי שמעלה דגימה של נאומיו וראיונותיו ביוטיוב), אבל בערבית הוא מקפיד על הגייה נכונה; בערבית מדובר בשני הגאים שונים, שיכולים להביא לשתי משמעויות שונות. מעניין שהוא ממשיך עם החי"ת גם בעברית, כשהוא אומר "אם אין חובות אין זכויות". מצד שני, הוא מתקשה עם שאר העיצורים ה"בעייתיים": הרי"ש המתגלגלת, הקו"ף הענבלית ق, הטי"ת המלועלעת ط וכמובן הדל"ת המלועלעת ض, מוקש אמיתי ללומדי הערבית באשר הם. אלדד מנסה לקלוע לחי"ת הנכונה רק עם המילה 'כיבוד', احترام. גם ההטעמה לא רעה, למעט מספר מעידות. אבל אי אפשר לדרוש מאף אחד ללמוד להגות ערבית כמו שצריך תוך מספר ימים. מה לגבי הטקסט עצמו?

כשהשניים מדברים, הם משתמשים בערבית פלסטינית (עם מאפיין לא-עירוני, במתכוון או שלא, משום שאת האות ق הם הוגים [ק] כשבערים הגדולות היא מבוטאת לרוב [א]). בחלק השני של הסרטון, כשהם מדברים בעברית עם כתוביות בערבית, הכתוביות מופיעות בערבית ספרותית. זו גישה סטנדרטית למדי: מדברים כמו שמדברים, אבל כותבים בערבית ספרותית. הכתוביות עצמן לא רעות, אם כי במשפט הראשון הייתי מקדים את הפועל לנושא והייתי גם משתמש באלף עם המזה מתחתיה (إ) במקום באלף ללא המזה (ا) במקומות הרלוונטיים.

אבל דבר אחד לא הצלחתי להבין, והוא מה שאלדד ממלמל בסביבות 1:01 אחרי المواصلات. אם למישהו יש רעיון אשמח לשמוע (גירסת יוטיוב לאמיצים כאן). לגבי הגרסה של 'עוצמה לישראל' לדמוקרטיה כמערכת שבה זכויות תלויות בחובות — אני חושש שכאן הבעיה אינה בשפה.

שידורי תעמולה שמחים לכולם! כאן תיקנו לאחרונה את עמוד 'צור קשר' למקרה שאתם שמים לב למשהו מעניין במיוחד.

Read Full Post »

כתבה מסקרנת היתה לא מזמן ב'הארץ' על לשון ההרצאות בכינוס האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל. כותרת המשנה (מלחמת האקדמיה העברית בשפה האנגלית, רויטל חובל, 12/10/2012):

קשה לתאר אבסורד גדול יותר: כנס של אגודה בינלאומית ללימודי ישראל התנהל כולו באנגלית, לא בעברית. כעת, אחרי סיומו, התפתחה מלחמת שפות שלא מביישת את קודמתה, זו שנוהלה לפני כמעט מאה שנה

החצי הראשון של הכתבה מבהיר מה קרה: מספר חוקרים התלוננו שההרצאות בכנס ניתנות באנגלית ולא בעברית, ואחרים ענו שמדובר בארגון בינלאומי שמנהל את כנסיו וכתביו באנגלית ופתוח לחוקרים מכל העולם. זה הכל. אבל זה כנראה לא מעניין מספיק לכתבה שלמה, אז חובל ממשיכה הלאה:

הכנס בחיפה חשף שני סודות שעד כה לא נטו לדבר עליהם: האחד הוא, שחוקרי התרבות העברית לא שולטים בעברית כמו שהם מציגים והשני, חוסר הכבוד של האקדמיה הישראלית לשפה העברית.

מה לעשות שאף אחד לא מדבר כאן על התרבות העברית. מדובר באגודה בינלאומית שנוסדה בכלל בארה"ב והיא חלק מארגון-גג אמריקאי. אתר האגודה מבהיר שהחברות בה פתוחה לכל מי שעוסק במחקר מלומד של ישראל, התנועה הציונית, או הקהילה הציונית בפלשתינה. בישראל מדברים שלל שפות, בקרב גדולי התנועה הציונית היו כמה ספצים בגרמנית, יידיש וברוסית, וגם בפלשתינה דיברו יותר מאשר רק עברית. אז מאיפה הדרישה שהחברים באגודה ישלטו בעברית? למיטב ידיעתי אין דרישה כזו כלל.

אחת לשלוש שנים בערך נודד הכינוס השנתי לישראל. עכשיו, אם מעיינים בתוכניות הכנסים הקודמים ניתן לראות שבאמת רוב המרצים הם ישראלים (לפחות על פי שמותיהם). אבל עדיין אין סיבה לחשוב שחוקרי ישראל לאורך השנים הם בהכרח חוקרי התרבות העברית וחובה עליהם לדעת עברית על בוריה. אם יורשה לי, אני חוקר היבטים מסוימם של שפת הסימנים האמריקנית אבל אני לא שולט בה מספיק בשפה בשביל להעביר הרצאה בשס"א בלי להביך את עצמי ואת הקהל שלי.

אפשר לחלץ טענה לפיה הכנסים שנערכים בארץ ראוי שיהיו דו-לשוניים, ואין ספק שזה עניין בו האגודה ללימודי ישראל יכולה לדון ולהחליט. פרופ' גור אלרואי מעלה טיעון אחד בכתבה:

"אחת ממטרות האגודה היא להשפיע על השיח הציבורי ואם שפת הכנס בארץ היא באנגלית, זה לא משרת את המטרה, להפך, זה מביא לניכור ולהתנשאות. לא אחת בכנסים המתקיימים בארץ, יש מושבים שבהם כל הדוברים ישראלים, הנוכחים באולם ישראלים, ובכל זאת מדברים אנגלית. זה מאולץ, לא טבעי ואפילו פתטי".

הרבה מאוד דברים נכוחים מופיעים בעברית אבל עדיין לא משפיעים על קובעי המדיניות (מחקרים, כתבות בעיתונים, תחקירים בטלוויזיה, רשומות בבלוגים). אבל בסדר, זו נקודה טובה. שוב, האגודה יכולה לדון בכך ולהחליט. עוד לא הגענו ל"חוסר כבוד של האקדמיה לשפה העברית" שהובטח לנו בכתבה. הטענה הזו שאובה כנראה מדבריה של פרופ' זהר שביט:

"באקדמיה בישראל קיים נוהג בזוי לכבד כל פרסום שלא בעברית ולזלזל בפרסומים בעברית. האבסורד הוא שמאמר בכתב עת נידח בעולם ייחשב יותר מאשר מאמר שהתקבל לפרסום בכתב עת ישראלי מכובד. בעבר אף פנו אלי מהטכניון ושאלו אותי אם כתב העת קתדרה – כתב העת החשוב ביותר בלימודי ארץ ישראל – מכובד מספיק. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות."

עכשיו הגענו ללב העניין, אבל שימו לב שבינו ובין נושא הכתבה אין קשר של ממש. יש מקום לדון בטענתה של שביט, אבל כמו שהיא אומרת בעצמה:

"לצערי אני נתקלת יותר ויותר בחברי סגל שמתקשים לכתוב ולהרצות בעברית, מן הסיבה הפשוטה שאין להם די הזדמנויות להתנסות בכך. להערכתי, זה נובע ממה שאני מכנה ההעדפה הישראלית אפריורית לתוצרת חוץ, וזה כבר נושא לדיון נפרד שבמרכזו עומדת השאלה של מידת המחויבות של האקדמיה הישראלית לתרבות ולשפה העבריות".

אכן, דיון נפרד.

שלוש הערות לסיום. ראשית, ישנם כנסים בינלאומיים שנערכים בשפות שאינם אנגלית. מטבע הדברים, הממצאים המפורסמים בהם פחות נגישים למי שאינם דוברים את השפה. עמיתה סיפרה לי לא מזמן על כנס שבו כל דובר היה רשאי להרצות בשפת אמו: ההרצאה המרשימה ביותר היתה של חוקרת צעירה ונלהבת מאיטליה, אך לרוע המזל אף אחד בקהל לא הבין על מה היא דיברה. אני מתרשם שבגרמניה ובצרפת מתקיים מספר רב יחסית של כנסים בשפה המקומית ולא באנגלית, מה שכמובן מגביל את ההשתתפות בהם.

שנית, כדאי להדגיש שוב שבכתבה מדובר באגודה בינלאומית ללימודי ישראל. בארץ מאורגן מספר מבורך של כנסים בנושאי הקשורים לעברית. רק בחודשיים האחרונים הגיעו לתיבת הדוא"ל שלי הזמנות וקולות קוראים לכינוסים הבאים: יום עיון לרכזי לימודי לשון, כנס על היברידיזציה בשפה ובטבע, הכינוס השנתי של החוג הישראלי לבלשנות, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה (בעברית, ערבית ואנגלית!), כנס 'לשון ראשון', יום עיון 'העברית לאן', הכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער, וכנס בינלאומי בנושא רב-לשוניות ורב-תרבותיות בהפרעות בתקשורת (בעברית ובאנגלית). יום עיון מוצלח במיוחד נערך לפני שנה וחצי באוניברסיטת חיפה כפי שסקרנו כאן. כמובן שאין לתמוה על כך שנערכים כנסים בעברית — אבל זו בדיוק הנקודה.

שלישית, הכתבה ב'הארץ' מסתיימת במשפט התמוה הבא:

שביט המוכרת כאשת שמאל קובעת: "אני סבורה שלאנשי הסגל האקדמי צריכה להיות מעבר למחויבות המקצועית לעברית, גם מחויבות לאומית אליה".

כנראה כי הנושא כל כך חמור שאפילו אנשי שמאל, שכידוע אין להם שום מחויבות לאומית, חושבים ככה?

Read Full Post »

כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.

סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.

כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.

תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.

קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic

קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic

קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.

כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.

שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).

מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.

לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.

Read Full Post »

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת
Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

במסגרת הבלוגיה של 'הארץ' פותחת עינת קדם את הבלוג החדש שלה עם הצהרת הכוונות הבאה:

שמי עינת קדם ויש לי כאן בלוג.

בבלוג הזה ובכל מקום אחר לא תתפסו אותי לעולם דוחפת סתם "בעצם" (נולדתי בעצם במושב), "האמת", "שימוש ציני", "לצורך העניין", "כזה או אחר", "אם וכאשר", "אני אישית באופן אישי חושבת" ועוד. מבחינתי, אני אישית באופן אישי חושבת שזה יהיה ניצול ציני של המצב.

לא תמצאו כאן שימושים אופנתיים כגון "הזוי", "מצמרר", "עוצמתי", "מטלטל".

וכך הלאה. רשומות נוספות כבר עלו, הן חדשות והן טורים ישנים של קדם. האם אנו חוזים בהולדתו של בלוג קטנונולוגיה? יהיה מעניין.

Read Full Post »

מבצע 'עמוד ענן' בא והלך, כך שבין תוצאות תחרות הקטנונולוגיה להידוע המיותר אפילו לא הספקנו להעלות את הרשומה שאתם קוראים כעת. אז במקום הפוגה מאירועי הימים האחרונים, קבלו (בתקווה) סיכום של המבצע, או לכל הפחות של האנקדוטות הלשוניות בתקשורת.

Ferocious

הארץ מדווח לקוראיו על סיקור תחילת המבצע בתקשורת הזרה:

עם זאת, יתרון העוצמה של צה"ל אף הוא בא לידי ביטוי. כמו למשל אצל הניו יורק טיימס שמתאר את מבצע "עמוד ענן" כ"פראי, עוצמתי" (במקור: Ferocious).

אני לא הייתי מתרגם את ferocious כך. להיפך, הרושם שמתקבל אצלי מהמילה הזו הוא שליטה בנעשה ואגרסיביות במחשבה תחילה, ולא פראיות. מילון מרים-וובסטר, לעומת זאת, חולק עלי:

exhibiting or given to extreme fierceness and unrestrained violence and brutality

ומילון אוקספורד (ה-OED) גורס:

 Of animals or persons, their dispositions or actions: Fierce, savage; savagely cruel or destructive.

טוב, כך או כך תרגום חדשות הוא לא הצד החזק של אתרי החדשות שלנו. הפעם הדבקות במילונים הסטנדרטיים דווקא הפריעה, לדעתי.

רפי נפש

שר הפנים אלי ישי, בהגיג מעט עילג לטעמי בפייסבוק (ההדגשה שלי):

אני מודה לכל המגיבים שהבינו את גודל האבסורד בה נמצאת מדינת ישראל שתגובה לגיטימית שלנו נגד טרור נהפכת לגינוי על ידי רפי נפש, אין לנו על מה להתנצל. אם על מדינה אחרת כגון אנגליה או גרמניה, או צרפת, היה מתבצע שיגור טיל לאחד מעריה, המקום ממנו היה משוגר הירי היה הופך מזמן לעיר רפאים. אנחנו חייבים לשים סוף לאיום היומיומי של ירי הרקטות שהיו מנת חלקם של אזרחי מדינת ישראל ולשים סוף למצב ההזוי הזה בו נהגנו בהבלגה תקופה ארוכה מתוך אחריות. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את הבטחון לאזרחי מדינת ישראל והם יתעסקו עם ההריסות שלהם במקום לעסוק בטרור נגדנו

אם על מדינה אחרת כגון ספרד, או אירופה

רפי נפש? ישי התכוון ודאי ליפי נפש אבל התבלבל עם אנשים שנפשם, אפעס, רפה.

קשה לדעת אם הצירוף (המוצלח למדי) נוצר בכוונה. מצד אחד, הטקסט כולו רווי שגיאות וקשה לדעת אם לייחס זאת לסערת הרגשות שאפפה את ישי או לבורות של ממש. אני לא מנסה לעלוב בישי; אני באמת לא מכיר את כתיבתו ובהתחשב בכך שהוא מתנגד ללימוד מקצועות ליבה וצוטט כמי שמעוניין להחזיר את עזה לימי הביניים, אני נמנע מלקבוע כאן בפסקנות עד כמה הוא עשוי לשגות בנושאים כאלה. בכל מקרה, הצירוף רפי נפש מופיע מדי פעם בגוגל, לרוב כמובן כניאוץ לסמולנים.

ליציאה של ביתר

נציג הטוקבקיסטים בכנסת, ח"כ מיכאל בן ארי, מראה לישי איך עושים זאת נכון ונישא על גבי השנאה והגזענות בפייסבוק עם סטטוס ששואל את הגולשים מה כדי לעשות לח"כ חנין זועבי. העניין הגיע לחדשות לרגעים ספורים, לפני שנפל כאבן מסיתה במים אדירים. כך קיבצה וערכה רחלי רוטנר (זהירות, מכיל תיאורים אלימים ומחליאים למדי):

נתמקד בתרומה של Jonathan Jecoby (יהונתן יעקבי?) לשנאת המין האנושי, שנפתחת כך…

לשלוח אותה ליציאה של ביתר

…ונמשכת עם שגיאות כתיב נוספות. הכוונה היא לשלוח את זועבי ליציע של אוהדי בית"ר ירושלים (כפי שהמליץ מגיב אחר, מוקדם יותר באותו פתיל). אז תגידו, בסדר, שגיאת כתיב אחת מיני רבות. אבל השגיאה הזו מעניינת במיוחד משום שהמילים יציע ויציאה אינן מבוטאות בצורה זהה (אינן הומופונים, במינוח הבלשני), כך שלא ברור מאיפה השגיאה באה. זה אולי טיעון-נגד לחוכמת אנשים מלומדה לפיה כשמבטאים דברים בצורה שונה יודעים לכתוב אותם בצורה שונה (טענה שהושמעה כאן כמו גם בכמה מטוריו של ידידנו אמיר אהרוני).

כפי! ובעברית: חלאס

עוד מבית היוצר של בן ארי, הפוסטר הבא של רשימת 'עוצמה לישראל':

אז מה מתנוסס שם בערבית, מעל הסלוגן המלבב 'תנו לצה"ל לכסח'? זו המילה كفي, שפירושה… טוב, אני לא יודע. זה השורש שמשמעותו 'די', 'מספיק', אבל קשה להוציא מזה מילה אמיתית. אם מתאמצים אפשר להבין כאן צורת ציווי לנקבה יחידה ('הפסיקי!') או את התואר 'של כף יד', הגם שאני בספק אם לזו הכוונה. אמת, יש להגים של ערבית בהם למילה יש את המשמעות 'תרגיע!', אבל זה מנוגד למסר של הפוסטר, לא?

מילא. אפילו אם אפשר להבין את הרעיון הכללי, מה האבסורד? שהתרגום לעברית אמור להיות "חלאס!". בואו ניתן לקופירייטרים של "עוצמה לישראל" כמה רגעים לחשוב איך אומרים 'חלאס' בערבית. זה בסדר, יש לי זמן.

חובבי התרגומים הכושלים מ/לערבית ייזכרו אולי בערגה ברשומות קודמות שלנו בנושא. גם זו באה כנראה מבית הימין הקיצוני, בעוד זו וזו וזו סתם מוזרות, כל אחת בדרכה (דרך אגב, למילון איילון-שנער ברשת יש ממשק חדש ונוצץ. מומלץ).

הזרוע, גדודי, נטל

עדכון בוואלה! מיום שבת:

17:09 – הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, נטל אחריות על הירי לעבר אזור ירושלים.

ההתאמה בין הנושא והפועל שגויה. הזרוע הצבאית – נקבה יחידה, כלומר 'נטלה'. גדודי עז א-דין אל-קסאם – זכר רבים, כלומר 'נטלו'. אבל נטל אחריות – זכר יחיד. ההתאמה בראשו של העורך כנראה היתה עם "החמאס", צורת זכר יחיד.

אין מקומות עבודה שאינם חיוניים

מהנחיות פיקוד העורף: אין מקומות עבודה שאינם חיוניים.

או ליתר דיוק, אין פעילות או עבודה במקומות עבודה שאינם חיוניים. זה לא שכל מקומות העבודה בעוטף עזה מוכרזים כמקומות עבודה חיוניים.

רוצחים וקילרים

בנימין בן-אליעזר הסתבך מעט כשנשאל על ידי אמנון לוי על אחמד אלג'עברי (אני מצטט את 'הארץ' משום שלא צפיתי בראיון בערוץ 10):

"אני מכיר אותו, אני מכיר אותו" אמר בן אליעזר ללוי, "הוא גבר, הוא גבר". לוי שאל : "היתה טענה שהוא בין המתונים. אלוף בן ב"הארץ" כתב זאת". בן אליעזר השיב: "אם אתה שואל את דעתי, אז מילה שלו היתה מילה. הוא אומר 'אני אתן לך', הוא נותן לך. אתה בטח שמעת אותי אומר לא פעם: תשחררו את ברגותי. למה?"

לוי: "כי איתו אפשר לעשות עסקים?"

בן אליעזר: "כי עסקים אתה עושה רק עם רוצחים. תלמד את זה. רק עם רוצחים. חאפז אל אסד היה רוצח. סאדאת היה רוצח. רבין היה רוצח. אריק היה רוצח. חוסיין היה רוצח. נכון או לא נכון?" (אמש אמר בן אליעזר ל"ידיעות אחרונות" כי התכוון לומר שרבין ושרון היו אנשים חזקים).

את ההבהרה של פואד ל'ידיעות' לא הצלחתי למצוא בטמקא. האם הוא הבין שהוא אמר משהו מוגזם וניסה לתקן, או שהוא פשוט הבהיר את הכוונה המקורית? גם במקרה הזה אין לי תשובה חד משמעית. המילה קילר קיימת בסלנג במובן ציורי, וכך גם רוצח. הרושם שלי הוא שרוצח בכל זאת משמשת בעיקר במשמעותה המילולית, אלא אם מקדימים לה את תואר הפועל ממש ('הכלב הזה ממש רוצח').

Read Full Post »

כזכור לכם, לפני שבועות מספר הכרזנו מעל דפים אלו על תחרות הקטנונולוגיה לפי הזמנה, במסגרתה הציבור הוזמן

להציע בתגובות כלל שימוש חדש בשפה. הכלל צריך להיות חדש [...] ולהיות קטנונולוגי למהדרין: כלומר, חסר כל בסיס היסטורי, פסקני ופשוט, ובעל נימוק הגיוני להפליא.

ההיענות היתה גדולה למדי, והמגיבים תרמו דוגמאות איכותיות רבות ששמור להן מקום מכובד בכל מדריך סגנון בעברית. בחלק מהמקרים הכללים המומצאים אף קלעו מבלי דעת ל"כללים" שיש האוכפים אותם בכוונה מלאה.

לא היה קל לברור מבין עשרות ההצעות היפות, אבל היות שהתחייבנו לבחור הצעה מנצחת, לא אמתח אתכם עוד. מערכת "דגש קל" סבורה כי הכלל הבא, שאותו הציע/ה המגיב/ה פשפש-ש, ראוי לערך של כבוד בספרי הקטנונולוגיה העבריים:

השימוש הרווח ב"נטול" הוא חסר יסוד. "נטול X" הוא רק דבר שנטלו ממנו X, ולא דבר שחסר את X באופן טבעי. לכן לא ניתן לומר "תה ירוק נטול קפאין" או "הלהקה נתנה הופעה מהממת חושים ונטולת מאמץ", אלא יש לומר: "תה ירוק ללא קפאין" או "הלהקה נתנה הופעה מהממת חושים ללא מאמץ".

מנימוקי ועדת הפרס: הכלל פשוט לניסוח, אך בלתי ניתן לאכיפה. יתרה מכך, נימוקו המשכנע כמו נוצק מהתבניות החביבות ביותר על עורכי הלשון. "כיצד העזת", הם יאמרו לכותב חסר האונים בחיוך ממזרי, "לכתוב כי הטענה נטולת כל יסוד? שמא תאמר-נא לי מי בדיוק נטל את היסוד שלה?", וכך יעבירו את עטם האדום על המילה וישימו תחתיה "חסרת".

הכבוד והיקר לפשפש-ש על הצעתו/ה המנצחת, וכאמור, ברכות לבביות גם לשאר המגיבים על הצעותיהם המצויינות. שיהיה שבוע נטול רקטות לכולכם.

Read Full Post »

מי שכותב בלוג על שפה יודע שלא מעט פעמים אזור התגובות לפוסטים מכיל התייחסויות שאינן קשורות לתוכן הפוסט, אלא הערות על השפה של הכותב, בסגנון "דווקא אתם? בבלוג על שפה? מעזים להשתמש בעברית כזאת?". פעם תגובות כאלה הרגיזו אותי, אם כי כיום כבר השלמתי עם העניין.

אבל לפני כמה שבועות, כשתגובה כזאת פורסמה באחד הפוסטים של הבלשן אלן מטקאלף בבלוג Lingua France, חלק מהמגזין The Chronicle of Higher Education, הוא החליט לנצל את ההזדמנות כדי ליזום תחרות מיוחדת במינה: על המשתתפים נדרש להמציא כלל שימוש חדש בשפה, כלומר, כזה שאינו מופיע בספרי הסגנון הקיימים, להסביר את ההגיון שעומד מאחוריו ולספק דוגמה של משפט שמפר את הכלל, ואיך יש לתקן אותו. בנוסף, הכלל צריך להיות מספיק פשוט כדי שניתן יהיה להסביר אותו בקלות לציבור הרחב.

לאחר כשבוע, הוכרזו המנצחים. הכלל החביב עליי הוא זה שטוען שאין להשתמש במילה "because" במשפטים בזמן עתיד, כיוון שזה לא הגיוני ליצור יחסי סיבתיות עם אירוע שטרם התרחש. כך למשל, את המשפט He’s going to Florida next week, because of a friend’s wedding, יש לתקן ל-He’s going to Florida next week *for* a friend’s wedding.

טוב, אז בטח כבר הבנתם לאן אני חותר. לא משנה מה אומרים הגויים, משנה מה עושים היהודים, ולכן אנחנו שמחים להכריז על תחרות הקטנונולוגיה הראשונה בעברית. החוקים זהים, אתם מוזמנים להציע בתגובות כלל שימוש חדש בשפה. הכלל צריך להיות חדש, כלומר, לא להופיע באחד מה"ודייקים" למיניהם (טוב, לא נלך ונסרוק את כל הספרים אז לכל הפחות תסתפקו בלא להעתיק), ולהיות קטנונולוגי למהדרין: כלומר, חסר כל בסיס היסטורי, פסקני ופשוט, ובעל נימוק הגיוני להפליא (למשל: לא אומרים "נפטר" על אדם שאינו יהודי). כמו כן, נבקשכם לצרף דוגמה להפרת הכלל והצעת תיקון.

התחרות תהיה פתוחה למשך שבועיים מהיום, לאחר מכן תתכנס מערכת "דגש קל" ותבחר את הזוכים. בהצלחה לכולם.

Read Full Post »

ושוב, במסגרת סיקורנו המתמשך של הבחירות בארה"ב וסיקורנו המתמשך של שגיאות תרגום באתרי החדשות בעברית, אנחנו מוצאים שגיאות תרגום באתרי החדשות בעברית במסגרת סיקור הבחירות בארה"ב.

מה הפעם? ברק אובמה התראיין לתוכנית רדיו ודיבר בין היתר על העימות הטלוויזיוני הראשון שלו עם מיט רומני. הנשיא נדרש למטאפורה מעולם הכדורסל, כך אליבא דוואלה:

כשבוע לאחר התבוסה הבלתי מעורערת שלו בעימות הנשיאותי הראשון, מודה היום (רביעי) נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, כי התנהג בנימוס יתר. כשנשאל בראיון לשדרן הרדיו טום ג'וינר מה קרה בעימות, השיב הנשיא כי "אני חושב שזה הוגן לומר שהייתי פשוט מנומס מדי" והבטיח להיות לוחמני יותר בשני העימותים הנשיאותיים הבאים, שייערכו ב-16 וב-22 באוקטובר. "אנחנו הולכים לקחת לו (לרומני) את זה".

"הולכים לקחת לו את זה"? Them's fighting words! איזו אגרסיביות! וגם, זה קצת מוזר, לא? שהנשיא יודה שעכשיו "זה" (הבחירות) נמצא בכיס של רומני?

מנומס, מנומס מאוד, מנומס מדי

טוב, חסל שאלות רטוריות. מה שהנשיא באמת אמר (אפשר למצוא באתרי חדשות זרים ואפשר פשוט להאזין לראיון בן שמונה הדקות) הוא שהם מתכוונים to take it to them, שזה בתרגום חופשי 'להיכנס בהם', או לכל הפחות 'לקחת את היוזמה ולגרום להם להגיב'. נכון, במקרים רבים ניתן לתרגם את to בעזרת מילית היחס ל-, אבל לא במקרה הזה.

אז זה דבר אחד. בהמשך הראיון, לפי וואלה:

בסקרים האחרונים, שפורסמו בימים שלאחר העימות, נראתה עלייה באהדה של האמריקאים למועמד הרפובליקני – ובחלקם אף הוביל מיט רומני בפער של עד 4%. "תמיד היה ידוע שזה הולך להיות מרוץ קרוב", אמר אובמה בראיון. "המושל רומני ממשיך לעשות טעויות חודש אחר חודש, כך שזה גורם לזה להיראות מלאכותי כמו שזה היה, אולי כמו משחק ילדים. אך אנו מבינים שזה לעולם לא יהיה".

"מלאכותי כמו שזה היה"? מה בדיוק היה מלאכותי? אז זה כן היה מלאכותי או לא מלאכותי? בואו נראה מה כתבו בטמקא:

אובמה דחה את הטענות שלפיהן האמין שהבחירות "סגורות" בטרם התמודד בעימות בדנבר מול רומני. "המושל רומני המשיך לעשות טעויות חודש אחרי חודש, כך שזה גרם לזה להיראות מלאכותי כפי שזה היה, וזה יכול להיגמר כמו במשחק ילדים. אבל הבנו בתוכנו שזה לעולם לא יהיה".

אבל אם מקשיבים להקלטה או מביטים בתמלול נוכחים לדעת שאובמה אמר כך: "so it made it look artificially like this was, might end up being a cakewalk." כלומר, שגיאותיו האחרונות של רומני גרמו באופן מלאכותי לכך שנראה כאילו הסיפור גמור – אבל הוא לא.

טוב, אנחנו לא כאן רק בשביל לרטון. הנה משהו נחמד שמופיע בתחילת הראיון. המראיין, שדרן הרדיו השחור טום ג'וינר, אומר כך במה שנראה לי כמו מקרה של תיקון עצמי (ההדגשות שלי):

and the other question is
for all of my umm
my black friends who say that uh
the president's not doing nothing
not doing anything for the black community
talk to me
בדיאלקט הטבעי של ג'וינר, African American Vernacular English (שבוודאי זכור לכם מכאן), אפשר להגיד not doing nothing. אני חושב שג'וינר מתקן את עצמו לאנגלית תקנית.

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

אם עקבתם אחר החדשות בימים האחרונים, ודאי נחשפתם לסרטון שהודלף מתוך מפגש פרטי של המועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, מיט רומני, עם תורמים, ושפורסם במגזין Mother Jones. גם מתי גולן, מבכירי הפובליציסטים של "גלובס", צפה בסרטון, ולא היסס להביע דעה מקורית:

הבן אדם מדבר אל כמה עשרות אנשים, אולי מאות, והוא פולט אמירות שלא אמורות להגיע לציבור? הוא הרי צריך להיות אידיוט מוחלט בשביל לא לדעת שכל מילה שלו מודלפת; או מצולמת.
בעיקר בתקופה זו של עידן הפייסבוק ושאר הפייסים? מה, רומני לא נחשף למאות ואלפי הסרטונים שהביאו לציבור כל מיני מצבים מביכים? הוא לא יודע שהיום ל"כל אחד" יש מצלמה ומיקרופון? ושאין שום סיכוי שבקרב עשרות התורמים העשירים אליהם דיבר יש מישהו נטול סמרטפון שיודע להקליט ולצלם?

(ההדגשה לא מופיעה במקור. ורק כדי לבטח את עצמי, כנהוג, הנה צילום מסך):

אני יודע. שמתם לב למרכאות המיותרות סביב "כל אחד". לא חייבים להעיר על זה בתגובות.

אם קראתם את הפסקה הזאת בפעם הראשונה, יש סיכוי לא רע שהמשפט האחרון לא אומר את מה שאתם חושבים שהוא אומר. כן, שוב היא כאן. השלילה השגויה שוב פעם זורעת הרס בטורים של פובליציסטים פזיזים. הנה המשפט של גולן שוב:

[הוא לא יודע ש]אין שום סיכוי שבקרב עשרות התורמים העשירים אליהם דיבר יש מישהו נטול סמרטפון שיודע להקליט ולצלם?

כלומר, שואל רטורית מתי גולן: האם רומני לא יודע שההסתברות של המאורע: "בקרב עשרות התורמים העשירים קיים מישהו נטול סמארטפון" נמוכה מאוד? ובמשתמע: ידוע לכל בר-דעת כי הסתברות המאורע "בקרב קבוצה בת עשרות תורמים עשירים, לכולם יש סמארטפון" היא גבוהה.

ניתוח המשפטים האלה אינו עניין פשוט. הוא מצריך ריכוז, סבלנות וזמן. רובנו לא קוראים מאמרים פובליציסטיים בכזאת מידה של ריכוז. אנחנו סורקים במהירות את השורות, ומעניקים למשפטים האלה את המשמעות הסבירה ביותר בהתחשב בידע שלנו על התנהלות העולם, בלי קשר לערך האמת הלוגי שלהם. במקרה הזה, פירוש הרבה יותר סביר למשפט, שהוא זה שהענקתי לו אני בתחילה, ועל כן התעכבתי בקריאתו זמן רב, הוא הפירוש הבא: האם רומני לא יודע שבקרב קבוצה בת עשרות תורמים, הסתברות המאורע "קיים אדם בעל סמארטפון" היא גבוהה? אני חושד שאולי זה מה שגם מתי גולן התכוון לכתוב.

מה הסיבות להעדיף את הפירוש הזה? הראשונה היא חישוב הסתברות פשוט. בארוחת הערב, כך אנו למדים, נכחו כ-150 תורמים. נניח שההסתברות שתורם אמיד יחזיק בבעלותו סמארטפון ויביא אותו לארוחת הערב היא p<1 (אני מתנצל על הצל המוזר שמקיף את כל הביטויים המתמטיים בפוסט. לא מצאתי דרך לבטל אותו), ושכל אחד מהתורמים עושה זאת באופן בלתי תלוי באחרים (הנחה שמידת תקפותה לא ברורה, כיוון שיש יסוד להניח שבין התורמים ישנם כאלה שמכירים אחד את השני ושוחחו לפני כן, אולי הם אפילו זוגות נשואים, אבל נו). אזי ההסתברות שכולם יחזיקו בבעלותם באותו רגע סמארטפון שמצלם ומקליט היאp^{150}. גם עבור ערכים גדולים של p, שכנראה גדולים ממספר הסמארטפונים באוכלוסייה הרלוונטית (למשל 0.95), ההסתברות הזאת יוצאת מאוד קטנה.

לעומת הזאת, ההסתברות שמבין 150 התורמים קיים מישהו עם סמארטפון היא מאוד גבוהה: ההסתברות שאף אחד לא הביא סמארטפון, תחת אותן הנחות כמו במקרה הקודם, היא (1-p)^{150}, ולכן ההסתברות שיש באולם אדם עם סמארטפון היא 1-(1-p)^{150}, הסתברות שמאוד קרובה ל-1.

סיבה שנייה להעדיף את הפירוש הזה היא אמפירית: מהמפגש הודלף סרטון אחד, מזווית צילום אחת, שנעשה כנראה על ידי אדם אחד. לא הודלפו עשרות סרטונים.

אין לראות בדברים האלו ביקורת כלפי מתי גולן. הוא בסך הכל השתמש בקצת יותר מדי שלילות והסתבך עם הכמתים הלוגיים עד שיצא לו משפט קצת מוזר. הדברים האלו קורים לכותבים הטובים ביותר. לרוע מזלו, בשביל לתפוס אותו אפילו לא צריך סמארטפון.

Read Full Post »

כותבים עודד פלר ויונתן ברמן בפוסט מכמיר-לב נוסף בבלוגם "לסה פסה", על ביקורים בכלא קציעות ובמחנה הכליאה סהרונים (ההדגשות שלי. הטור עצמו קצר מאוד ושווה קריאה):

לפתע הבחנו בכלוב אנושי גדול, בו הצטופפו עשרות אנשים. "למה הם בתוך כלוב?", נחרדה ענת שהייתה עמנו שם, והסוהר, מתפלא על שאלתה, השיב בטבעיות: "כי הם ערבים". כשראה את מבטי האימה שלנו תיקן הסוהר: "כי הם מחבלים". לימים, בשנת 2008, כאשר נפתח מתקן "סהרונים" שליד "קציעות", הועתקה שיטה מוצלחת זו והורחבה גם על מי שאינם ערבים. בכל אחד משני המתחמים שבמתקן "סהרונים" כלוב גדול. מן הסוהרים למדנו כי הכלוב מכונה "כְּלוּבָּה".

למה משמש הכלובה? חיי המחנה דורשים העברה של עצורים ממקום למקום כל העת. לעתים נדרשים אנשים לצאת מן האגפים בהם נגזר עליהם לשהות במעצר מינהלי פרק זמן של שלוש שנים [...] לעיתים יש להוציא אישה מן האגף לראיון מקלט (שיביא לקביעה שהוכרעה מראש, כי אינה עומדת בתנאי אמנת הפליטים), לשימוע בפני פקידי משרד הפנים, להכנה לקראת גירוש, או לכל צורך אחר [...] הכלובה הוא, כאמור, כלוב גדול, בו דחוסים כל יום עשרות אנשים, הממתינים במשך כל שעות היום בישיבה על ספסלים או על הארץ.

כרגיל, אני לומד מהרשת הישראלית מילים חדשות שלא הכרתי קודם לכן. אבל מילא זה, כאן מדובר במשקל מעניין במיוחד: משקל קְטוּלָּה. אולי כבר שמתם לב שבאופן מפתיע, המילה כלובה היא ממין זכר (בניגוד לרוב המילים שמסתיימות ב-Xה). נבדוק קודם מה זו המילה הזו, כלובה, ואחר כך נבחן איך זה שהיא שם עצם בזכר. ראשית, המילה עצמה קיימת זה מכבר בעברית. דבר שנמצא בתוך כלוב הוא כָּלוּב, ואם אתם נועלים עקבים או נעליים גבוהות אתם עשויים — בנסיבות מסוימות שלא נרחיב עליהן כאן — לגרום לבעיה שנקראת בוהן כלובה, או hallux vulgus valgus: הנעליים הצרות ידחפו את הבוהן לכיוון שאר האצבעות. במילים אחרות, הבוהן תִכָּלֵב בין הנעל ושאר האצבעות. הכל טוב ויפה, מלבד שתי בעיות: הראשונה, שזו כנראה אטימולוגיה עממית! השם הנכון לתופעה הזו הוא בוהן קלובה, כלומר מחוברת או מצורפת, ולא כלובה. השנייה, שהבוהן שלכם עקומה.

כל שאר ההופעות הרלוונטיות של כלובה נופלות לאותה התבנית: צורת הנקבה של 'כלוא בתוך כלוב'. רוצה לומר, המילה כלובה כפי שמשמשת את אנשי קציעות וסהרונים כנראה אינה בשימוש בשאר השפה (אלא אם תתקנו אותי בתגובות). אז איך היא נוצרה?

זו שאלה מעניינת משום שבפירוש לא מדובר על צורת נקבה של תואר בזכר. אם תפסתי את השועל אז עכשיו הוא כָלוב, ואם תפסתי את הממותה אז עכשיו היא כְלובה. לעומת זאת, הכלובה שלנו היא לא צורת הנקבה של משהו בזכר. המילה מזכירה יותר שמות עצם במשקל העצמאי קטולה: צְרוּפָה, דְּבוּקָה, גְּלוּלָה (כולן מילים חדשות). יכול להיות שהדוברים פשוט השתמשו במשקל הזה, אבל יש כאן בעיה אחרת: הבי"ת דגושה, שלא כמו הפ"א בצרופה, למשל. אם זו מילה בעברית, זו מילה במשקל חדש.

עכשיו אנחנו נתקלים בבעיה המעניינת מכולן, שהוזכרה בהתחלה. כלובה הוא סוג של כלוב, בזכר. כמעט כל המילים בעברית תקנית שמסתיימות בתנועת a ובה"א הן מילים בנקבה (מילה, נקבה, גלולה, תנועה, מנהלה, מפלגה…). למעשה, היוצא מן הכלל היחידי שאני מכיר הוא לילה. יש גם את גובה ונוגה ("מה יפה נגהו של הירח"), אבל שם הה"א היא חלק מהשורש ולא סיומת. שלושת היוצאים מן הכלל האלה אכן שונים מהמילים שבנקבה — הטעם בהם נופל על ההברה הראשונה ולא על ההברה האחרונה. השוו את לילה המלעילית עם מילה המלרעית. אני לא יודע איפה הטעם נופל בכלובה, אבל זה לא נראה כמו משהו שנתקלנו בו בעבר. ואם לא שמתם לב עדיין, משקלים חדשים בעברית מטריפים אותי.

העברית התת-תקנית (כלומר הסלנג) נותן לנו את רולה, 'גבר או אישה גדולי-מידות'. יכול להיות שגם בוסה, 'נשיקה', מופיעה לעיתים כשם עצם זכרי. אני בטוח שיש גם דוגמאות מהעברית הצה"לית, אבל אני לא מצליח להיזכר בהן.

הסיבה שאני מזכיר את העגה הצה"לית היא שאני די בטוח שהיא מקור הכלובה שלנו. לא הצלחתי לחשוב על מילים בשפות אחרות שנשאלו לעברית בתור שם לכלוב הזה, אם כי אולי מדובר בשם של מוצר מסוים או בשיבוש ציני של המילה club, 'מועדון'. אז נתקעתי: אני לא מצליח להבין מאיפה הכלובה בא ולמה הוא בזכר. וכמובן, למה אנחנו כולאים בו אנשים.

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,358 שכבר עוקבים אחריו