Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ספיר-וורף’ Category

מנהג קבוע הוא בבלוגנו להתלונן על כותבים עצלנים שמאשימים את השפה בכל חוליי החברה, כאילו השימוש במילה כזו או אחרת מטַפֵּש את הנוער או מצביע על הידרדרותנו המוסרית או מה שזה לא יהיה. ביד חזקה ובזרוע נטויה נזעקנו להגיב ולתקן, להסביר שצריך גם למצוא קשר בין סיבה ותוצאה, שזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה מסוימת אבל שאי אפשר להכליל מכך על איזושהי תופעה חברתית מעורפלת.

אבל זה לא אומר שאין קשר בין שפה ותודעה, כפי שציינו בעצמנו. ד"ר עופר כרמי, למשל, כותב כך בבלוג של קופת חולים כללית על ההבדל ביחס שלנו לסרטן ולסוכרת:

שימו לב לרגשות שעולים כשאנחנו קוראים את המילה "סרטן". המעיים מתהפכים, נכון? רק מעצם אזכור המילה עולות במוחנו אסוציאציות איומות: מוות, סכנה, פחד וסבל. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן. כשמאבחנים אצל מישהו את ה"מחלה" (שפעמים רבות עדיין מקובל לא להזכיר את שמה המפורש, מפחד, שמא, ופן, וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כחולה שחייו נעצרו באחת. לכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את האגודה למלחמה בסרטן.

אבל האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכול עניין של התניות תרבותיות.

לעומת זאת, חישבו כיצד אנחנו מתייחסים לסוכרת, למשל. בדרך כלל לא מבריאים מסוכרת, ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים. [...] האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?

אין לי נתונים על הקשר בין אופטימיות וגישה חיוביות להבראה ממחלה, אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שיש מתאם בין השניים ושגישה חיובית לתהליך ההחלמה אכן עוזרת. שוב – אני לא מכיר את המדע מאחורי הטענה הזה. כרמי ממשיך:

עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנחנו קוראים "כימותרפיה", אף ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש במילה או מהזכרתה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שבכל פעם שהיינו רושמים אנטיביוטיקה לתינוק ורוד לחיים שחלה בדלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו  תרופה נוגדת (אנטי) חיים (ביו). ברור שהיינו משתגעים.

מה הפלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (וכיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאוד את שיעור הבחילות וההקאות ואת חומרתן), מתויגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי!

כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר, רובן ככולן, רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן עניין של צפייה והתניה שלילית נלמדת.

[...]

גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסוימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להיכנע לתשישות. כשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד, הם מתנגדים לצורך להאט וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.

החיים והמוות, אם כן, ביד הלשון והתודעה.

אני לא יודע עד כמה כרמי מגזים לצורך הבעת המסר שלו, אבל הטענה הגיונית לטעמי: אוצר המילים שקשור לסרטן שונה מאוצר המילים המקובל לסוכרת, ועומד בסתירה ליחס בין סיכויי ההחלמה משתי המחלות. כמובן שצריך להתחשב גם בסבל היום-יומי שהמחלות השונות גורמות, אבל אין ספק שכחברה אנחנו מתייחסים לשתיהן באופן שונה מהותית. בנוסף, אם בחילות והקאות במהלך טיפול כמותרפי הן לפחות בחלקן תוצאה של התניה שלילית, הטענה של כרמי מקבל משנה תוקף.

נכון שכמו בטורים שסקרנו בעבר, גם כאן אין מספרים או נתונים אלא רק הערכות שבודה הכותב מליבו. אבל הפעם, בהתחשב בכך שהמציג הינו רופא ובכך שהקישור הלוגי בין הסיבה והתוצאה נראה לי יציב, יש כאן דוגמה טובה לכך שהשפה אכן עשויה להשפיע על התודעה – ואיתה, על הגוף.

Read Full Post »

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת
Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

(60)

אני זוכר שאוּרזֶל, אמי החורגת, אמרה את המילה בלוּזֶה (חולצה).
לפעמים הדברים לובשים את צורתן של המילים שמסמנות אותם. רֹב החולצות אכן דומות לבלוזה. או קחו שמות כמו אורליה. ילדה ששמה אורליה דומה לאורליה. אי אפשר לומד דוד לאדם ששמו פנחס ולהיפך.
גם השֵנה היא דבר מוזר. אתה הולך מפה לשם ופתאום אתה קופא על מקומך. והתעטשות שמבהילה מאוד את הזולת.

אם למשל אנחנו הולכים למאפיה ונכנסים בפתח הקדמי וחוצים את האולם הגדול שבו המכונות מעצבות את הבצק לצורתו של הלחם ויוצאים בפתח האחורי יכול אדם לשאול: למה הלכתם דרך המאפיה?
פעם ראינו אשה שמוצאה ממולדביה. היא למדה עברית באולפן אבל השתמשה רק במילה סתם.
או קחו למשל את המשפחה הענפה ששמה בוכבינדר (כורך ספרים). הלא לא כולם כורכי ספרים. וישנם, למרבה הפליאה, כורכי ספרים ששמם אחר לגמרי.
או הצינורות שמניחים. הם ישרים עד שמגיעים לזווית ואז פונים לכיוון אחר.

מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו.

מתוך Curriculum Vitae מאת יואל הופמן (כתר, 2007). שנה טובה.

Read Full Post »

מתמודדת חדשה נכנסה לזירת הקטנונולוגיה: הילה בניוביץ הופמן, המוכרת לחלקכם מבלוגה המצוין ואן דר גראף אחותך. בטור שפורסם השבוע באתר סלונה ('מדינת ישראל שולתתתת', 24/7/11) היא טוענת ששר החינוך צריך להפסיק להחדיר ציונות בילדינו הרכים וללמד אותם עברית (עד כאן בסדר) כי הם לא יודעים עברית (זו אכן בעיה) בגלל האינטרנטים (רגע, מה?). עניינים כאלה מוכרים לקוראינו המתמידים: בבתי הספר משתוללת שפה זוועתית, הטוויטר והפייסבוק הורסים הכל ואפילו סימני השאלה סובלים.

וכך נטען במאמר: "טכנית כולנו מדברים עברית, אבל העברית של [הדור הצעיר] התפתחה לרמות שיח מתוחכמות שטובי האנתרופולוגים היו מתקשים לפענח." האמת היא שיש בארץ שני אנתרופלוגו-סוציו-בלשנים שדווקא עשו עבודה מצוינת בפענוח השיח הזה, אבל בואו נראה למה הכוונה. בניוביץ הופמן תוהה "איך צעירים עוברים 12 שנות חינוך במערכת מסודרת למדי, ועדיין לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה". הבעיה היא שהיא לא נותנת לנו עדות לכך שהילדים-של-ימינו באמת לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה. כל מה שהיא יכולה להראות זה שבאינטרנט משתמשים בשפה מסוימת. היא לא הראתה – ולמיטב ידיעתי אף אחד עוד לא הראה – השפעה שלילית של שפה אינטרנטית על שפה כתובה. כאמור, כבר נגענו בזה באופן מעמיק יותר. אבל זה לא הכל: גם אם רמת השליטה של ילדים בעברית מידרדרת, מנין לנו שהבעיה היא שהם כותבים הרבה בזמנם האינטרנטי הפנוי? הכשל הבסיסי בטיעון של בניוביץ הופמן הוא ההכללה מעגת האינטרנט לעברית התקנית, טענה שחוזרת שוב ושוב בקרב קטנונולוגים אבל שאף אחד למיטב ידיעתי לא טרח להוכיח. התוצאה היא בלבול של הכותבת בין לימוד לא מספק של העברית ובין מה שנתפס על ידה כשפה רדודה ושטוחה. זה הכל, ומכאן והלאה אתמקד בפירוק קדם-ההנחות שמלוות את הטור.

את יעילות שיטת התקשורת של הצעירים מדגימה ואןדר בדרכה האופיינית והמשעשעת:

חברה צעירה: ואיי בארור שראיתי!!!1 היה גדולללל את חייבת ללכת וזה אקשן מטורררררףףףף אני חולה על השחקן הבריטי האוסרטלי הזה איזה חתייייייךךךךך יווו בא לי למותתתתתת!!!111

ממה שהצלחתי להבין, ידידתי הצעירה ציינה שהסרט היה מוצלח בעיניה ושהיא העריכה מאוד את משחקו של השחקן הראשי, ועל כן המליצה לי ללכת ולצפות בו. הבעיה היא שהשדר שלה הכיל לא מעט אותיות מיותרות, מחסור משווע בסימני פיסוק (למעט סימן הקריאה; מקש זה עדיין מתפקד במקלדתה) וייתכן שגם כמה סתירות לוגיות.

נראה לי שהמסר הועבר בצורה ברורה, לא? מערכת התקשורת הזו דווקא מתפקדת יפה. אני מקווה שאני לא עושה עוול לטיעון המקורי משום שהוא לא נוגע אך ורק לשפת הפייסבוק. הבעיה אליבא דבניוביץ הופמן היא זו: "אנחנו רואים ניסוחים כאלה בכל מקום: בטוקבקים, ברשתות חברתיות, אפילו באימיילים ומכתבים שאמורים להיות מקצועיים." רגע, במכתבים? זה כבר מפתיע. אני עצמי לא נתקלתי בדבר כזה במכתבים מקצועיים. כן קיבלתי מכתבים מחיילים שלי, בעבר, שהיו כתובים בצורה מאוד לא משביעת רצון. אבל זה היה לפני שנים רבות, לפני עלייתו של הפייסבוק. אם צעירים ומבוגרים לא כותבים בצורה ראויה, זו אכן תעודת עניות למערכת החינוך. אבל שוב, מה הקשר ל"אקשן מטורררררףףףף"?

שימו לב לפסקה המצוינת הבאה, שאני מצטט כאן במלואה:

מה רע בהנפת הדגל ובשירת התקווה, תשאלו? מה רע בקצת ערכים יהודיים וציוניים? ובכן, כלום. הנקודה היא שזו לא בדיוק, איך לומר בעדינות, הבעיה הבוערת ביותר של מערכת החינוך כיום. בתי הספר רוויים באלימות מילולית ופיזית בין תלמידים לבין עצמם וגם כלפי מורים ועוברי אורח מזדמנים, ההישגים של התלמידים בבחינות בגרות ובמבחנים בינלאומיים הולכים ומידרדרים, יש פער עצום בין הישגיהם של תלמידים ממשפחות מבוססות להישגים של תלמידים מהשכבות החלשות והפריפריה, המערכת מעודדת חשיבה שטחית ומשמשת כמכונת ציונים בלבד, וכפי שציינתי לפני אי-אילו שורות – לא מעט מתוכם לא מסוגלים לכתוב משפט פשוט בעברית. אולי אני קטנונית, אבל נראה לי שמערכת חינוך שמלמדת ילדים רכים לשיר כמו תוכים את "התקווה" ולהניף דגל במקום לוודא שהם יודעים קרוא וכתוב בשפה נורמלית, חוטאת לתפקידה בצורה מהותית.

כל מילה בסלע, אבל אני מתעקש לציין שאין כאן כל קשר לעגת הצעירים. הרי בניוביץ הופמן מתכתבת עם ידידותיה הצעירות בפייסבוק וכותבת בעצמה "תגידי" ולא "הגידי" או "הגידי-נא". כמובן שהיא אף מציינת בעצמה שהיא לא מצפה מהילדים לכתוב במשלב גבוה וארכאי – אבל למה היא זו שמחליטה מה המשלב הראוי לפייסבוק?

אם כן, אני חושב שיש לי תשובה לשאלה הבאה שלה: "שפה היא יותר מאשר כלי תקשורת; השימוש בה מפתח מחשבה, וצורת הביטוי מעידה על עומק המחשבה. הבה נבחן את הביטוי השגור: 'פחחחחחח די נו יאללה עזובתי באמא’שך'. האם ניתן לייחס לכותב עומק מחשבה וחוכמה יתרה?". הן אפשר. למה לא? כשהכותבת טוענת ש"שפה כזו מעידה על רדידות, על חוסר יכולת – ואולי גם חוסר רצון – ללמוד, להקשיב, לעבד רעיונות", על מה זה בעצם מתבסס? האם 'אני לא מסכים' עמוק יותר מ"עזובתי"? האם אנשים לא רוצים להקשיב אחד לשני רק בגלל שהם יכולים להגיד "די נו"?

הטור של בניוביץ הופמן מבלבל בין שני דברים, ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות עברית אינטרנטית. מחד, את הוראת העברית בבתי הספר יש לשפר. מאידך, עד היום עוד לא הוכח שעגת האינטרנט משפיעה לרעה על יכולות הכתיבה בשפה התקנית. למעשה, יש עדויות לכך שהיא דווקא עוזרת. ובכל זאת הטור הזה הוא משב רוח רענן בשמי הקטנונולוגיה, בין היתר משום שלפחות הפעם אנחנו לא זוכים לתלונות על השפעתה המחריבה והאפוקליפטית של האנגלית על העברית.

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 - דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

במסגרת הנהי האינסופי של אסכולת הזאב-זאב, ההמדינה-מתפרקת והכולם-פשיסטים (מה שמזכיר לי: שלום לכל מי שהגיע דרך החברים של ג'ורג'), שלום ירושלמי מתבכיין לו במעריב (תודה להסקירה היומית של שוקי טאוסיג בהעין, שהרי לא הייתם תופסים אותי מת נכנס לנרג/קורא מעריב ביוזמתי):

מי שקרא את הפרוטוקולים של הוועדה לבחינת קשרי הון שלטון שפורסמו ביום שישי בהארץ לא התקשה למצוא הבדלים בין ישראל לבין מצרים של חוסני מובארק ואלג'יריה של בן עלי. בשלוש המדינות קיימת כנראה מערכת משומנת של תן קח. במצרים ובתוניסיה מתחילים לפחות לעשות תיקון. [ההדגשה שלי - י.פ; "אלג'יריה" במקום "תוניסיה" - במקור]

אלא אם הבנתי לא נכון*, ירושלמי רצה לומר כאן שהדמיון בין ישראל למצרים-תוניסיה  ברור, לא ההבדל. כך נפל קורבן לאחת המגפות של השפה האנושית – שלילה שגויה. כי מה שיצא לו, זה שלא קשה למצוא הבדלים, כלומר קל למצוא הבדלים, כלומר יש המון הבדלים. וההקשר בוודאי אינו רומז שלכך התכוון. אתם יכולים לקרוא את כל הטור, אבל לא הייתי ממליץ.

ג'פרי פולום הוא לרוב זה שמתייחס לתופעה בספינת האם, ושם אספו דוגמיות מרשימות בהרבה. זו האחרונה שבהם, ואלוהים שישמור.

וזה בוודאי המקום לחלוק אתכם את משנתו של פרופסור ויטלי מילמן מהחוג למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, שטוען שהמספרים השליליים לא היו יכולים להומצא על-ידי מתמטיקאי דובר אנגלית, כי כפל של מספר שלילי בשלילי נותן חיובי, ואילו באנגלית אין שלילה כפולה שנותנת חיוב (האמנם? יחליט הקורא המלומד לאחר שיעיין בפוסטי הלנגוואג' לוג לעיל). זאת לעומת הרוסית, למשל, שבה "יש משפט עם 11 שלילות שהשומע צריך לחשב את מספרן כדי להבין אם הוא חיובי או שלילי בסיכומו של דבר". אז ראשית כל – ספיר ווורף מתמוגגים בקברם בקבריהם, שנית כל – דוברי רוסית יקרים, אתם יכולים לערוב לקיום המשפט הנ"ל? ושלישית כל – דובר איזו שפה בעצם המציא את המספרים השליליים?

המשך…

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

עוד משהו מבית היוצר של לרה בורודיצקי: טור בוול סטריט ג'ורנל בו היא פונה לקהל הרחב ומספרת על המחקר שלה ושל קולגות. למרבה הצער, אין זכר לתחפושת הבננה הפעם, אבל רוב הדברים שם יהיו מוכרים למי שעוקב אחרי מעלליה אצלנו. יש גם מספר עניינים נוספים, שלגבי אחד מהם היא טועה (לעניות דעתי הקובעת, כמו שהיינו אומרים בצבא).

בין המחקרים המעניינים שעוד לא הזכרנו נמצא ניסוי שבו אותר הבדל בין איך שדוברי אנגלית, ספרדית ויפנית מתייחסים לגורם של אירועים כמו אגרטל שבור, בלון מפוצץ וכן הלאה. בעברית אפשר להגיד "האיש שבר את הכוס" או "הכוס נשברה", אם רואים סצינה שבה דבר כזה קורה. באנגלית יש העדפה לכיוון הגירסה שכוללת את עושה הפעולה, אפילו אם זה לא היה בכוונה. בספרדית יעדיפו את גרסת "נשברה" על פני גרסת "שבר". ובאמת, דוברי האנגלית שצפו במספר סצינות זכרו טוב יותר מי ביצע את הפעולה.

דבר דומה קרה עם תיאורים של "תקלת המלתחה" של ג'סטין טימברלייק וג'אנט ג'קסון שהוצגו למספר נבדקים (חפשו ביוטיוב אם אתם לא מכירים, אבל זהירות: פטמה!). במספר דיווחים קראו המשתתפים בניסוי על שמלה שנקרעה, בעוד קבוצה אחרת קראה על שמלה שטימברלייק קרע. אלה שקראו את הדיווחים בהם הדגש היה על מבצע הפעולה נטו להאשים את טימברלייק יותר בתקרית.

סך הכל נראה שאפשר להסכים על כך שהשפה משפיעה במידה כזו או אחרת על תפישת המציאות. הדברים משתבשים כשבורודיצקי טוענת שמחקר כזה סותר טענה חומסקיאנית קלאסית:

Dr. Chomsky proposed that there is a universal grammar for all human languages—essentially, that languages don't really differ from one another in significant ways. And because languages didn't differ from one another, the theory went, it made no sense to ask whether linguistic differences led to differences in thinking.

בין אם בורודיצקי מסכימה עם אוונס ולוינסון ובין אם לא, אני לא חושב שיש קשר של ממש בין שני הדברים. כן, התפישה היא שהבסיס המבני של כל השפות הוא זהה, מהבחינה הזו שהוא כפוף למספר מגבלות מופשטות. ישנן רמות שונות של גיוון בהתחשב במגבלות האלה, וסך הכל אפשר לחזות איך שפה יכולה או לא יכולה להתנהג.
המשפט השני של בורודיצקי לא נובע מכך כלל ועיקר; הלקסיקון דווקא זוכה לחשיבות לא מועטה בתיאוריות דקדוקיות עכשוויות. מה שבורודיצקי ועמיתיה מצאו הוא פשוט שבשפה ששמה דגש על נקודות מסוימות במה שנקרא סמנטיקה לקסיקלית – הסמנטיקה של מילים בודדות – הנקודות  הללו יהיו נגישות יותר לדובר. אם יש מילים נפרדות לגוונים של כחול, ההבדל כנראה יהיה נגיש יותר לדובר, אבל שתיהן ייוצגו במוח הדובר בתור שם של צבע. המחקרים האלה מרתקים כתמיד, אבל ספק אם הם נוגעים למבנה התחבירי העמוק יותר של השפה.

Read Full Post »

לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.

לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.

כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".

תקציר הכתבה

אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.

כללים אוניברסאלים או נטיות

כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)

אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.

חקר הקוגניציה – לאן

מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.

יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.

מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!

בעיות

כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.

UG חיה מתה

אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.

בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.

אבל נגיד ש-

אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.

עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.

סיכום ביניים

דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–448. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

הבלשן ההיסטורי גיא דויטשר, שעל ספרו הנהדר "גלגולי לשון" השתפכנו כאן לא פעם, הוציא לאחרונה ספר חדש, Through the Language Glass. את ההקדמה ניתן לקרוא באתר של דויטשר, והיא מעוררת תיאבון – המחבר טוען שהוא יצליח לענות "כן" על שלוש שאלות שהתשובה עליהן היא בדרך כלל "לא":

  1. האם יש עוד מה לומר על הקשר בין שפה והתרבות שהיא חלק ממנה?
  2. האם שפה באמת מייצגת משהו מהותי לגבי התרבות ממנה היא באה, מעבר לשטויות כמו מספר המילים שיש לאסקימוסים עבור שלג?
  3. האם שפות שונות יגרמו לדובריהן לתפוש את העולם בצורה שונה?

טוב, אלה בהחלט שאלות מעניינות למדי ונגענו בהן לא אחת. עד כמה מצליח דויטשר לערער את יסודות הדקדוק האוניברסלי, שמניח קיומו של בסיס אחד לכל השפות הטבעיות? לא יודע, עוד לא קראתי את הספר. לפי ביקורת בגארדיאן, הספר מתמקד במידה רבה בהבדלים שיש בייצוג צבעים בשפות שונות; היזכרו בגווני הכחול של דוברי-האנגלית ודוברי הרוסית. למעשה, היזכרו בכל הרשומה ההיא. הביקורת מזכירה את ניסוי גווני הכחול, את ניסוי התפוחים והמפתחות ואת השבט קואוק תאיורה שמסמן זמן ממזרח למערב. על כל אלה קראתם כאן לראשונה! או לא לראשונה. אבל לפחות קראתם.

הספר ייצא בעברית בהוצאת חרגול/עם עובד בשנה הבאה (שאלתי אותם והם ענו בזריזות ובאדיבות). בבריטניה הוא יצא לפני שבועיים, ובארה"ב הוא ייצא באוגוסט. מי שמעוניין בטיפול מעמיק יותר בנסיונות לערער על הנחות יסוד חומסקיאניות מוזמן לחכות לפוסט הבא.

Read Full Post »

בחודש שעבר חוויתי מתקפה (מבורכת) על תיבת הדוא"ל שלי. הסיבה היא הציטוט הבא, מהראיון שהעניק פרופ' פיליפ זימבארדו, פסיכולוג בסטאנפורד (יוני שדמי, כלכליסט 18.3.10, ההדגשה שלי):

קשה להתנגד לכוחות שסביבך: השכלה, כסף, סביבה. כדי להתנגד להם, אתה חייב להיות מסוגל לדמיין את העתיד: לצפות באופן ברור בתרחיש עתידי, שבו אתה רואה לאן הצעד הרע שאתה עושה מוביל אותך. אנשים שמאוד ממוקדים בהווה, בפיתוי של ההווה, הכי חשופים למדרון החלקלק.

המשפחה שלי באה מסיציליה, וזו תרבות שחיה בהווה ובעבר. בדיאלקט הסיצילאני אין פועל עתיד, יש was ו־is, אבל אין will be. כשאפילו השפה אינה תומכת בהדמיית העתיד, קשה להטמיע את תוצאות מעשיך לטווח הרחוק. זו אחת מהסיבות לשגשוג המאפיה הסיציליאנית.

הקורא המתמיד אביב התפלא לשמוע שדבר כזה אפשרי בכלל. שפה בלי עתיד? בלתי נתפש!
ואולי לא.

זימבארדו בעבודה, לפני שהוא מתדרך את וויל סמית' וטומי לי ג'ונס. (צילום: יואל אהרון)

ראשית, לא פלא שזימבארדו מתעניים בזמנים משום שזה מה שהוא חוקר לאחרונה.
כדי לחשוב על שפה בלי זמן עתיד לא צריך להסתכל רחוק מדי. לא אלאה אתכם בפרטים על שבדית, פינית, האוסה, אווה, ערבית ושאר שפות בהן זמן עתיד הוא למעשה הרחבה של זמן הווה עם מילה נוספת; מספיק להסתכל על אנגלית. הרי איך נוצר זמן עתיד באנגלית? מצרפים מילה נוספת שמשמעותה סתומה (will) או צירוף בזמן הווה שהמקור שלו ברור למדי, במיוחד אם קראתם את "גלגולי לשון" (is going to). גם בעברית המקראית, מה שאנחנו מכנים היום "זמן עתיד" לא הורה בהכרח על עתיד ("וילך" במובן של "הלך"). כך ש"זמן עתיד" הוא מושג חמקמק.

מה בעצם קורה בסיציליאנית? בוויקיפדיה הסתכלו על כמה ספרים שמתארים את השפה ושם טוענים שגם סיציליאנית יכולה להשתמש בפעלי עזר. בכל מקרה ברור שאפשר להשתמש בזמן הווה כשההקשר ברור, ממש כמו בעברית: "אני הולך מחר לים". משפט לתפארת שמתאר את העתיד בלי להשתמש בשום אלמנט מורפולוגי שמיוחד לעתיד.

איך אפשר להחליט שבשפה חייבת להיות צורת עתיד כלשהי? מן הסתם, אי אפשר. אנחנו פשוט רגילים לזה. יש דברים אליהם אנחנו פחות רגילים, אבל בשפות אחרות אי אפשר בלתם. למשל, יש שיטענו שדווקא הרבה יותר חשוב לדעת עד כמה הדובר בטוח במה שהוא אומר. בגרמנית אפשר להביע עם הטייה פשוטה של הפועל האם מדובר בציטוט עקיף או בדעתו האישית של הדובר. בשפות אחרות חלק מהפועל חייב לציין האם הדובר חווה בעצמו את האירוע שהוא מדבר עליו, ראה אותו במו עיניו או שמע עליו ממישהו אחר.
ישנן שפות (אני חושב שהונגרית היא כזו) שבהן אפשר להטות את הפועל "טען" בשתי דרכים: אחת אומרת שמישהו טען משהו ודיבר אמת, אחת אומרת שהוא טען משהו אבל שיקר. מהו זמן עתיד זניח ליד יצירות מופלאות שכאלה?

אבל עזבו אתכם מזימבארדו וטענותיו על סיציליאנית. איך הוא יכול לקרוא לעצמו פסיכולוג בסטאנפורד בלי להתחפש לבננה?

[ת' לאביב, לינון, לאורן ולכל מי ששלח ותהה למה אף פעם לא עניתי]

Read Full Post »

השפה בה אנחנו משתמשים מכוננת את המחשבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופשים את העולם, כך טוענים חוקרים העוסקים בפילוסופיה של השפה. במובן זה לשפה יש תפקיד בעיצוב המציאות בתוכה אנחנו חיים.

כשאני קורא טקסט שמתחיל כך (יובל דרור, העין השביעית), קל לדעת לאן הדברים הולכים להתדרדר, ואני מניח שגם קוראינו כבר יודעים (כרגיל, מי שכבר יכול לנחש ולצטט בעל פה מה הולך להיות כתוב בפוסט הזה, יכול לדלג ישירות לתגובות ולהשתתף בהגרלת מנוי-חינם לבלוג). אם כך, התחלנו בספיר-וורף. לאן נמשיך?

במהלך השבוע החולף יצא לי להאזין למספר רב של דוברים בכמה תוכניות רדיו שדנו במגוון של נושאים. כעבור כמה שעות של להג אינסופי, שמתי לב שאני מתקשה למצוא אפילו אחד שלא שילב בדבריו את הביטוי "חשבון נפש".

אה, כן. בוודאי. גם דרור נופל קורבן לאשליית הטריות: שמתי לב לזה רק עכשיו, אז זה חייב להיות חדש. וזאת טענה על שפה, אז אני לא צריך לטרוח לבסס אותה. בואו ננסה לבדוק רגע: חיפוש פשוט בגוגל חדשות אחר הופעות של המונח, לא מראה דברים מרגשים מדי: עלייה מתונה לאורך השנים (שכנראה נובעת מהתרבות המקורות הטקסטואליים בכלל, ואלו שגוגל מאנדקס בפרט: את אותו שיפוע מתון תוכלו למצוא גם בחיפוש אחר מונחים ניטרליים כמו "מטבע חוץ" או "משרד התחבורה"), ופסגות מחזוריות כל שנה בסביבות ספטמבר-אוקטובר (יום הכיפורים).

אבל גם אם נניח שחלה עלייה, אפילו עלייה משמעותית, בשימוש בביטוי "חשבון נפש": למה זה כל כך רע?

העובדה שעורכי דין, פוליטיקאים וספורטאים כל כך אוהבים להשתמש בביטוי הפומפוזי הזה, שאמור לרמז על עולמו התרבותי העמוק של הדובר, חושפת את מה שהשימוש השכיח בו מסתיר בכל כוחו: מדובר במלל ריק, חסר שחר, שכל משמעותו הוא: "ככה אי אפשר להמשיך אבל אין לי מושג מה לעשות".

טוב, מסתבר שעורכי דין, פוליטיקאים וספורטאים משתמשים בקלישאות. זה באמת מעצבן, אבל בואו כולנו ננסה להירגע ולא לגלוש ל…

השימוש בביטוי "חשבון נפש" מצביע על מה שקלוקל, רקוב ודל בדיון הציבורי.

לאאאאא!!!! זעם מילים!!! מכאן, כצפוי, דרור ממשיך לקטנונולוגיה מכלילנית אודות תכונות האופי האיומות והנוראות של כל מי שמעז להשתמש בביטוי "חשבון נפש".  זה נשמע כמו טענה מוגזמת במתכוון, בעיקר על מנת להביע את מורת רוחו מהמרואיינים אותם שמע ברדיו, אותם כדורגלנים, פוליטיקאים ועורכי דין. וזה קצת חבל, כי נדמה שברקע דבריו של דרור מסתתרת טענה אמיתית ובעלת משמעות, שהלכה לאיבוד.

Read Full Post »

(וגם בלִבּי, כמובן)

שיזף רפאלי, ראש ביה"ס לניהול באוניברסיטת חיפה, חיבר מאמר קצר עבור "כלכליסט" (האם ה-SMS מעצב מחדש את מוחותינו?, 18/2/2010) בו הוא מספר על מספר ניסויים שערכה לרה בורודיצקי ומשמעותם לגבי הקשר שבין שפה ומחשבה, נושא בו הספקנו לעסוק לא מעט. הבעיה היא שרפאלי עשה מיש-מש קל מכמה דברים, פירש לא נכון מספר ניסויים ותיבל עם כמה שטויות גמורות. איזה מין שטויות? אתן לכם רמז: הן מתחרזות עם "לאסקימואים יש מאה מילים לפלג". אבל מילא בורות בעניינים בלשניים, לזה אנחנו רגילים; כותרת הכתבה וכותרת-המשנה מבטיחות גדולות ונצורות לגבי ההשפעה של מסרונים על הדרך בה אנחנו חושבים, נושא שלא נידון בכתבה בכלל. כנראה שהשילוב בין אי-התעמקות מספקת בטקסט ובין עורכים יצירתיים עד כדי סילוף בכלכליסט היכה שוב. לכן, דסק אימות הנתונים של "דגש קל" חבר פעם נוספת לחטיבת החינוך והאינדוקטרינציה על מנת לעשות סדר במאמר של פרופ' רפאלי – בימים כתיקונם מישהו שאנחנו דווקא מעריכים – ולפרט מה אנחנו באמת יודעים לגבי שפה אנושית, מה לא, ומה ממש אבל ממש לא (רמז: זה קשור לקוטב הצפוני).

זה פוסט קצת ארוך, אז אפשר בהחלט לדלג לחלק שיעניין אתכם יותר: ב"המקור" אזכיר על מה מבוסס הטור של רפאלי. תחת "תיקונים" נכנסות כל ההכללות השגויות שהופיעו בכתבה. בחלק שנקרא "מחקרים" אני סוקר את הניסויים שבורודיצקי באמת ערכה ומה הם באמת אומרים, ואז בא סיכום ונו-נו-נו ל"כלכליסט".

המקור

עושה רושם שהמקור לטור של רפאלי הוא פרק של בורודיצקי בספר What's Next שיצא לא מזמן. את המאמר של בורודיצקי (שכתוב בצורה נגישה מאוד, ובעניין חיבתה של בורודיצקי למדע פופולרי אספר אנקדוטה נחמדה בסוף הרשומה) אפשר למצוא במלואו כאן באתר Edge. זו ההפנייה הביבליוגרפית עבור מי מכם שהתעניין לדעת על מה מתבסס הטור של רפאלי. על חלק מהמחקרים של בורודיצקי דיברנו כאן בעבר: זמנים ומין דקדוקי.

תיקונים

שלג וגמלים

בואו נתחיל:

וכבר גילו שלאסקימואים יש יותר מילים נרדפות לשלג ולערבים לגמלים,

קודם כל: אז מה? ועכשיו לעובדות.
לגבי הסנובון של השלג: לא נכון, כפי שהסברנו לא פעם (וראו אצל בן לי).
לגבי הגמלים: לא נכון. הנה טור מצוין של הבלשן ג'פרי פולום מאוניברסיטת אדינבורו בנושא (קריאה מומלצת מאוד!) והנה דעתו של לאמין סואג, דוקטורנט מבריק לבלשנות ממוצא אלג'יראי. העיקרון הוא כזה: גם אם לערבים היו ארבעים מילים לגמלים (ואין להם), זה עדיין לא אומר שום דבר על תפישתם את המציאות, או על איך שהמוח שלהם עובד, או שום דבר בסגנון. זה רק אומר שערבים שעובדים בתור מגדלי גמלים יודעים יותר על גמלים, ותסכימו איתי שזו לא תגלית גדולה במיוחד. גם זה שבחברות מערביות ניתן להבדיל בין תריסרי סוגי כלבים לא אומר שכל תפישת העולם שלנו מושפעת ממושג הכלביוּת. ובמילים אחרות: הבדלים תרבותיים אינם משתקפים בהכרח בגודל אוצר המילים, וגודל אוצר המילים אין משמעו בהכרח הבדל תרבותי, ואין לערבים 40 מילים לגמל (אבל בסומאלית, אם מתאמצים מאוד, אפשר למצוא).

סינית

שבעברית הדיבור ישיר יותר ובסינית הוא מתבסס יותר על טון הדיבור.

בעברית הדיבור ישיר יותר מאשר… איפה? בסינית? איך מגדירים ישירוּת של דיבור?
בסינית הדיבור לא "מתבסס" על הטון יותר מאשר שבעברית הוא "מתבסס" על החיך או על הלשון. סינית (הכוונה לכל השפות הסיניות, כי אין באמת דבר כזה "סינית") היא אכן שפה טונאלית: כשאומרים צירוף הברות מסוים, יש הבדל בין להגיד אותו בטון גבוה ובין להגיד אותו בטון נמוך, כי מתקבלת מילה שונה. זה עניין לקסיקלי גרידא, כלומר הוא נוגע רק להרכב המילים. מהבחינה הזו, הוא דומה להבדל בין "חיבל" ו-"חיבר" בעברית (מה שנקרא זוג מינימלי, מושג שהזכרנו בעבר), הבדל שלא קיים בסינית כי בפונולוגיה הסינית אין הבדל בין ר' ובין ל'. ככה שלהגיד שהדיבור בסינית מתבסס על הטון זה מטעה, משום שזה כמו להגיד שהדיבור בעברית מתבסס על הפרדה בין ל' ובין ר': יש שפות שעושות את זה ויש שפות שלא, אבל עוד לא הוכח הקשר תרבותי.

ילידי אוסטרליה

למשל, בשפתם המקומית של ילידי אוסטרליה

להגיד "ילידי אוסטרליה" זה כמו להגיד "ילידי אירופה". באוסטרליה היו כמה מאות שפות לפני שהגיע האדם הלבן וגם היום שרדו כמה תריסרים. הכוונה של רפאלי היא לשפת קואוק תאיורה (Kuuk Thaayorre) של בני הפוּמפוּרָאוּ. בורודיצקי עצמה (בורודיצקי 2003) ויובל שלנו (פינטר 2010, תכתובת פרטית) גילו את עיניי והעירו שגם בשפת צלטאל (Tzeltal) יש תופעה דומה. בכלל, בורודיצקי 2003 הוא עוד סקירה נחמדה של הנושאים עליהם אנחנו מדברים כאן. ראו גם את (לי וגלייטמן 2002) לדעה הפוכה על צלטאל.

מחקרים ופרשנות

שושנת הרוחות

אין מושגים המקבילים ל"צד ימין" "שמאל" "לפנים" ו"לאחור". התייחסותם למרחב היא רק תוך שימוש בשמות רוחות השמים. אפילו היד שאנחנו מכנים "יד שמאל" מכונה אצלם "היד שבצפון־מזרח".  בורודיצקי מקשרת זאת ישירות לכושר ההתמצאות יוצא הדופן של ילידי אוסטרליה, ל"מצפן הפנימי" שרומנטיקנים רבים מייחסים להם.

זה באמת עניין פנטסטי, אבל רפאלי הופך סיבה ומסובב. בורודיצקי לא טוענת שהשימוש ברוחות השמיים נובע מכושר התמצאות יוצא דופן. ההיפך הוא הנכון! מגיל אפס דוברי קואוק תאיורה רגילים לתאר את העולם במושגים של מזרח-מערב, ולכן הם מטפחים את כושר ההתמצאות שלהם. היא כותבת במפורש: "מה שמאפשר להם – למעשה, מה שמכריח אותם – לעשות את זה הוא השפה שלהם". זה נושא מעניין, כמו כל הנושאים בהם בורודיצקי עוסקת, אבל אין כאן שום הוכחה שלילידי אוסטרליה יש "מצפן פנימי" שמשפיע על איך שהם מעבדים את העולם. אדרבה, זה רק מראה עד כמה הם דומים לאנשים בשאר העולם.

במבחני תפיסה והבנת הנקרא הילידים הללו הצטיינו בפענוח של דברים מרחביים, אך התקשו בשאלות שדרשו מהם לבחון דברים זה ביחס לזה, או לבצע הקשרים סדרתיים.

כאן אני מוכרח להודות שאני לא יודע מאיפה הטענה הזו מגיעה. לא זכורות לי מסקנות כאלה מהעבודה הנרחבת של אליס גבי מאוניברסיטת ברקלי על קואוק תאיורה (הרבה מאמרים כאלה) או מהניסויים של בורודיצקי; למעשה, גבי מפרטת לאורך 28 עמודים את הדרכים השונות בהן דוברי קואוק תאיורה יכולים לבחון בשפתם דברים זה ביחס לזה (גבי 2008), ובורודצקי מצאה שכמו שאנחנו מתארים את הזמן מימין לשמאל ודוברי אנגלית משמאל לימין, דוברי קואוק תאיורה מתארים אותו ממזרח למערב.
אבל תמיד יכול להיות שרפאלי למד על כמה ניסויים שאני לא שמעתי עליהם. אשמח לקבל תיקונים והארות.

כחול בהיר וכחול כהה

ברוסית, למשל, אין שם כולל לצבע הכחול. לכחול העמוק יש מילה שמייצגת אותו, ולתכלת מילה אחרת לגמרי. והתוצאה: במבחני ראייה, רוסים הבחינו טוב יותר בהבדלים בין גוונים שונים של כחול. זהו קשר ישיר בין השפה לתפיסה.

זה באמת היה ניסוי מעניין מאוד (וינאוור, בורודיצקי ואחרים 2007), אבל צריך לדייק. הנה תמונה מתוך המאמר: למעלה שורת גוונים שנופלים תחת ההגדרה "כחול". באמצע אחד הצבעים שהוצגו למשתתפים בניסוי, ולמטה שני הצבעים שאחד מהם זהה לצבע באמצע. המשתתפים התבקשו להגיד איזה משני הצבעים התחתונים זהה לצבע באמצע, במספר מצבים שונים.

כאמור, הניסוי בוצע במספר שלבים.

  1. המשתתף קיבל שלשות רבות של ריבועים כפי שתואר לעיל, כשכל ריבוע הוא באחד מעשרים הגוונים השונים של כחול שניתן לראות למעלה. לפעמים שני הריבועים התחתונים היו כהים, לפעמים שניהם היו בהירים ולפעמים אחד היה כזה ואחד היה כזה. ההנחה היתה שדוברי רוסית יבדילו טוב יותר מדוברי האנגלית בין ריבועים ברמות כהות שונות, בעוד אצל דוברי האנגלית גוון הריבועים לא יהווה גורם כשיחליטו איזה ריבוע דומה לאיזה.
  2. כמו (1), רק שהמשתתף ביצע פעולה מילולית במקביל על מנת להקשות על המחשבה (נסו למשל לספור בקול רם מאחד עד מאה בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה).
  3. כמו (2), רק עם פעולה מרחבית במקום מילולית.

דוברי רוסית היו איטיים יותר באופן כללי, אבל מהירים יותר בתגובתם כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מסוגים שונים (בהיר/כהה) מאשר כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מאותו סוג. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל כזה.

בנוסף לכך, כשדוברי רוסית היו צריכים להבדיל בין גוונים דומים במהלך ביצוע מסיח מילולי, היה להם קשה הרבה יותר מאשר במשימות האחרות שהוטלו עליהם. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל של ממש.
חוץ מזה, יש עוד פיתול אחרון בעלילה: לדוברי הרוסית היה קל יותר (באופן יחסי לשאר המשימות) להבדיל בין גוונים שונים מאותו הסוג, כאשר הם לא ביצעו מסיח אחר.

אז מדע זה עניין מסובך וטרחני (כל אחד מהמשתתפים עבר יותר מ-130 שלשות של ריבועים כחולים!), וכשניסויים מתוכננים ומבוצעים כהלכה הם יכולים להיות מורכבים משהו, אבל בכל זאת, להגיד "רוסים הבחינו טוב יותר בגוונים של כחול" זה לא מדויק.

אמנות

פרופ' בורודיצקי נכנסה גם למוזיאונים ובדקה כיצד אמנים מתרבויות שונות ציירו מושגים מופשטים כגון "זמן", "ניצחון", "חטא", או "מוות". ב־85% מהמקרים, מינה של הדמות שייצגה את המושג – וכנגזר מכך הסטריאוטיפים של אופייה – תאמו את מינה בשפת האם של הצייר. בציורי הגרמנים המוות היה גבר הרסני, אצל הרוסים – אשה מסתורית.

לא הספקתי למצוא את המאמר המדובר – גם לי קשה לפעמים לשרוד את כל הפוסט של עצמי. רק אומר שכשדיברתי עם אוצרת היא אמרה לי שלדעתה זה דבר מאוד נכון. מה שיפה הוא שהיא אמרה לי את זה כהערת אגב לפני שבכלל הזכרתי את הניסוי הזה, כשדיברנו על הניסוי עם המפתח והגשר.

כותרות

אני בוחר להאמין שפרופ' רפאלי הגיש ל"כלכליסט" כתבה מפורטת יותר, אבל עורכיו חתכו בבשר החי והותירו את ערימת הטלאים שפורסמה. כך או כך, נביא שוב את כותרת המשנה:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות ה-SMS משפיעים על התפיסה והמחשבות

היי, יש לי כותרת משנה טובה יותר:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות העריכה ב"כלכליסט" משפיעים על תפיסת העיתונות כאמינה

בננה

אך נסיים בנימה חיובית ושמחה. לאחרונה התחוור לי שעוד לא הסברתי למה אני כל כך מחבב את בורודיצקי (החברים שלי מכירים אותי לא רע – תמונה שלה הופיעה על ברכה ליומולדת שקיבלתי בשנה שעברה). אז אם להיות רצינים, החיבה שלי לבורודיצקי, אותה מעולם לא פגשתי, לא נובעת רק מזה שהמחקר שלה מרתק; מה שעוד חשוב הוא שהיא נהנית להסביר אותו לקהל הרחב ושהיא נוהגת להתחפש לבננה.

כשאני אומר "מסבירה לקהל הרחב", אני מתכוון שהיא מתראיינת לרדיו ולעיתונאים וכותבת מאמרי מדע פופולרי. כשהיא מעבירה הרצאות בבאר אפלולי בסן פרנסיסקו, מדובר בלהיט.

כשאני אומר "בננה" אני מתכוון שיש לה חליפת-בננה והיא אף בנתה אוהל-בננה. וכך צריכים להתנהג פרופסורים לפסיכולוגיה!

Peggy Li, Lila Gleitman (2002). Turning the tables: language and spatial reasoning, Cognition 83(3):265–294
Lera Boroditsky (2003). Linguistic Relativity. In Nadel, L. (Ed.), Encyclopedia of Cognitive Science: 917–921. MacMillan Press: London, UK.
Alice Gaby (2008). Distinguishing reciprocals from reflexives in Kuuk Thaayorre. In Ekkehard König and Volker Gast (Eds.), Reciprocals and Reflexives: 259-288. Mouton de Gruyter: Berlin, New York.
Winawer, J., Witthoft, N., Frank, M., Wu, L., Wade, A., and Boroditsky, L. (2007). Russian blues reveal effects of language on color discrimination. PNAS. April 30, 2007

Read Full Post »

בהארץ הזמינו אותנו בסופ"ש האחרון להכיר את דניאל פינר, חברו של הרוצח ג'ק טייטל (חיים לוינסון, 4/12/09). פינר דנן הוא בחור מעניין למדי המחזיק, איך נאמר, בדעות מסקרנות שאינן בהכרח מהוות חלק מהקונצנזוס. למען האמת, כשקוראים את המונולוג שלו נדמה שמדובר בסאטירה ולא באדם אמיתי. כך הוא מציג את עצמו:

פה בכפר תפוח אני רואה את שכם, איפה שהתחילה ההיסטוריה היהודית. מצד אחר של תפוח אני רואה את בקעת הירדן, את הרי עבר הירדן, שבינתיים נמצאים תחת הכיבוש ההאשמי הבלתי-חוקי שהומצא על ידי בריטניה. אני מסתכל לצד שני ורואה את הזיהום-אוויר של גוש דן ואני נזכר למה אני לא חי שם.

כמובן שאנחנו לא כאן כדי לדון בדעותיו הפוליטיות-תאולוגיות התמוהות של פינר. אנחנו כאן כדי לדון בדעותיו הלשוניות-קטנונולוגיות התמוהות! נתחיל מהפשוט ונמשיך למהותי באמת.

תנאי בטל

משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.

פינר מתקטנן על ההבדל בין אם ואילו, וקטנונולוגיה כזו באמת מכניסה אותי לטראומה. הנקודה כאן היא שאליבא דפינר זהו תנאי בטל, בסגנון "לו הייתי רוטשילד" או "אם הייתי לוקח את המטרייה לא הייתי נרטב אתמול" – זה תנאי שמתייחס לעבר ולא יכול להתממש. נהוג לציין תנאי בטל עם המיליות לוּ או אילו. אבל אם מתקטננים, אז עד הסוף:

  1. בעברית מודרנית נהוג להשתמש באם במקום אילו או לו. פינר לא חייב לאהוב את זה, אבל זו עובדה בשטח.
  2. כך או כך, מבנים כמו "אם היית מבין" קיימים בכתיבתם של ברדיצ'בסקי, מל"ל, פיינברג, אחד העם ופרישמן. (ותודה לפרויקט בן-יהודה, כמו תמיד)
  3. חיפוש שטחי ביותר בתנ"ך העלה – בלי להיכנס להקשר כרגע – את תהילים נ' י"ח: אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ; וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
  4. אבל אפילו אם פינר צודק בהתקטננות, הוא עדיין לא מבין את המצב של המשפט. מבחינת פינר זה היה תנאי בטל – אין סיכוי שהוא אי פעם יוכל להבין כמה חמור המצב שלו בצורה בה התכוון לכך החוקר, ולכן זהו תנאי שאף פעם לא יתממש; ובהתאם, צריך לומר לו או אילו.
    מנגד, החוקר התכוון לתנאי רגיל שעשוי להתממש: אם פינר יבין את X, אז יקרה Y. במקרה כזה, בהחלט מותר לומר אם.

דרך אגב, פינר, "הכנסתי כמה מהם לטראומה"? איזה אנגליציזם. מה רע ב"גרמתי להם נזק נפשי"?

לאומנות לקסיקלית רלטביסטית דרמיניסטית

"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.

יש כאן סלט של שני דברים: ראשית, "אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר", עניין שמחזיר אותנו לספיר-וורף. האם זה אומר שאילמים לא יכולים לחשוב ישר? האם זה אומר ששוטה-עילוי כמו כריסטופר, שלומד שפות חדשות לגמרי תוך יום אבל לא מסוגל לקשור את שרוכי נעליו לבד, מסוגל לחשוב ישר?

שנית, פינר טוען שעברית היא השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוהים. זה רעיון שיכול לשפוך אור על סוגיות רבות בבלשנות ההשוואתית המודרנית, אז אשמח אם פינר יוכל לספק מראי-מקום למקורות שלו.

פרגמטיקה בשירות הרטוריקה

אם עד עכשיו צחקנו ונהנינו, אפשר לגשת לעיקר. לא מזמן דיברנו על דברים כמו גרירה וקדם-הנחה שמתארים את הקשר הרעיוני בין שני משפטים. נוסיף הפעם את האימפליקטורה. נזכיר בקצרה: בגרירה, משפט א' גורר את נכונות משפט ב'. אם אני אומר את משפט א', בבלוג שלי אני כותב על בלשנות, המשפט הזה גורר את משפט ב', יש לי בלוג. משפט ב' חייב להיות נכון. לעומת זאת, אימפליקטורה רק רומזת שמשפט ב' נכון – מותר לו להיות לא נכון. אם נישאר עם הדוגמה הקודמת, משפט ב' יכול להיות אני לא כותב על חיי הפרטיים. זו הנחת העבודה שלנו, אבל אם אני דווקא כן אכתוב פוסט על מה אכלתי היום לארוחת בוקר, זה לא יסתור את נכונות משפט א'.
בסוף הפוסט הזה צירפתי עוד כמה קישורים בנושא, ואם יש פרגמטיסטים בקהל הם מוזמנים להרחיב (בתגובות או בפוסט משלהם).

בשביל מה זה טוב, כל הקשקושים האלה? כי ככה אפשר לקרוא בין השורות ולנתח בדיוק מה פינר אומר לאורך כל הכתבה. לא נזהה כאן את כל הגרירות וקדם-ההנחות של פינר אלא נשאיר את זה כתרגיל לקוראים. הנה דוגמה קטנה.

בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.

זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

חוק פינר

משהו אחרון לקראת סיום, רק כדי שנוכל להתקטנן עוד קצת. את דעתו על יצחק רבין פינר מביע לא רק בשירה אלא גם בפרוזה:

אני לא מזכיר את שמו של אבו-יובל באותה רמה שאני לא מקלל ולא משתמש במלים גסות. יש הלכה מדאורייתא, את שם אלוהים אחרים אל תזכירו. הרביניסטים עשו מאבו-יובל אליל ואני נוטה לא להזכיר את שמו. מי שכל תפיסת עולמו זה השמדת יהודים, שזה רמה יחודית, אני אומר ימח שמו אחרי שמו. אחרי שמו של אבו-יובל אני אומר ימח שמו.

פינר לא מוכן להזכיר אפילו את שמו של רבין, אבל מייד אח"כ מדבר על "רביניסטים"! בספרות הקטנונולוגיה מקובל לדבר על חוק מק'קין, על שם הלקסיקוגרפית המגניבה ארין מק'קין (הוא ידוע גם בתור חוק מפרי או חוק הארטמן). החוק הזה טוען שמי שבא לתקן טעות בדקדוק של מישהו אחר, יטעה בעצמו. בן לי (שהפנה את תשומת לבי לנקודה הזו) מציע וריאציה בשם חוק פינר, משהו בסגנון "מי שמתאמץ באופן מוצהר לא להשתמש בביטוי מסויים, ימצא עצמו משתמש בו לעיתים קרובות".

סיכום

זוהי כתבה מעניינת מאוד, בין היתר בגלל חידושי השפה של פינר (נגריל את הפרס הרגיל – מנוי חינם לבלוג – בין מי שיצליחו להבין מה זה אש"ף בלי לקרוא את המילון המצורף בסוף הראיון), אבל אסור לשכוח שאנשים כמו דניאל פינר מסוכנים. משום שהם טרחנים וקטנונולוגים!

[ת' לטליה]
עוד על אימפליקטורות וגרירות:
אימפליקטורה
במילון הפילוסופיה המשובח של סטאנפורד.
סוגי אימפליקטורות במילון של SIL.
גרירה
בוויקיפדיה.
משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.וגם:
"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.וגם שלל גרירות וקדם-הנחות פרגמטיות, כמו:
בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.
זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

Read Full Post »

לפני מספר שבועות העלה יואל מרקוס טענה תמוהה בדבר תדירות השימוש של ביבי בכינוי הגוף "אני" לעומת ראשי ממשלה קודמים, טענה שהפרכתי בבלוג בעזרת ניתוח הנתונים האמיתיים.

בין היתר, העזתי לקוות שאצליח למנוע את התפשטות הטענה בתקשורת. למרבה התדהמה, נכשלתי. נחום ברנע, האיש שכנראה לא יכול להעביר שבוע מבלי להסתכסך עם בלוג כלשהו, טוען בטורו השבועי את הטענה ההפוכה:

נתניהו נאם השבוע בוועידת הנשיא בירושלים. נאומו עמד בסימן "אנחנו" [...] אותי סיקרן השינוי שחל, אם חל, בנתניהו. ה"אני" מהקנדציה הקודמת פינה מקומו ל"אנחנו".

המממ מה? כלומר אתם רוצים להגיד לי שביבי אומר פחות "אני", או יותר? כנראה שלא ניתן להסתמך על דעתם של הפרשנים הפוליטיים בעניין, ויש צורך, בשנית, לבדוק את הנתונים. מישהו רוצה להמר האם ברנע צודק?

למרבה המזל, באחד העמודים הנשכחים באתר נשכח של בנימין נתניהו, ניתן למצוא חמישה נאומים מהשנים 1996-1997, כלומר תחילת כהונתו הראשונה. מצאתי את הסקריפט שסופר הופעות של המילה "אני" מהפעם הקודמת ויצאתי לעבודה לא ארוכה מדי של איסוף הנתונים:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אני" 22 0 17 9 9 57
יחס 0.011105502 0 0.013209013 0.009 0.005454545 0.008872976

מפתיע? לשם התזכורת, בבדיקה הקודמת, שנגעה לכהונתו הנוכחית של נתניהו, היחס הכולל עמד על 0.012163509. כלומר, בקדנציה הנוכחית חלה עלייה במספר הפעמים שהוא אומר "אני", בניגוד לטענת ברנע.

למרבה הפלא, מרקוס בא להכפיש את נתניהו וטען טענה אחת, ברנע בא לשבח וטען את ההיפך, ובכל זאת שניהם הצליחו לטעות. המסקנה כי כנראה לא להסתמך על ניתוחים לשוניים של פרשנים פוליטיים, אשר מומלץ להם פשוט לומר את דעתם, מבלי להסתתר מאחורי אמיתות לשוניות מפוקפקות.

[עדכון]: בעקבות הערה מועילה של יואב בתגובות החלטתי לספור את מספר הופעות המילה "אנחנו" בנאומים מייצגים מכל אחת מהקדנציות של נתניהו. להלן הנתונים. תחילה, הנאומים מהקדנציה הראשונה שנזכרו לעיל:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אנחנו" 20 1 1 24 0 46
יחס 0.010095911 0.001976285 0.000777001 0.024 0 0.007160648

לעומת 3 הנאומים מהקדנציה הנוכחית שנסקרו בפוסט הקודם:

נאום נאום בר אילן טקס השבעת הממשלה ישיבת הכנסת – יום הרצל סה"כ
מספר מילים כולל 2071 1670 1274 5015
מספר מופעי המילה "אני" 8 1 2 11
יחס 0.003862868 0.000598802 0.001569859 0.00219342

ניתן לראות שגם כאן המגמה ההפוכה מזאת שמצביע עליה ברנע: נתניהו אומר בקדנציה הנוכחית יותר "אני" ופחות "אנחנו".

Read Full Post »

לאחר שקרא את הפוסט הקודם על הניסויים של לרה בורודיצקי שלח יואב ע' ללשכתי במשרדי דגש קל את האיגרת הבאה:

מעניין אותי דווקא השימוש המדהים הזה:

"הממשל יעבוד עם כל ממשלה שתקום"
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/185661

כאשר ברור לכל קורא עיתונים עברי שב"הממשל" הזכרי מדובר על זה האמריקאי ואילו ממשלה הנקבית היא ממשלתנו שלנו. למעשה ברוב העיתונים מספיק לכתוב "הממשל" בשביל שיהיה ברור על מי מדובר, בשונה מ"הממשלה הבריטית" למשל.
מעניין מה זה מביע על תפיסת ההירכיה בחרה הישראלית לגבי היחסים בין הממשל לממשלה.

צר לי לאכזב אותך, יואב, אבל זה לא מביע כלום משום ששיטות השלטון בישראל ובארצות הברית אינן זהות. בישראל ישנה ממשלה, ובארצות הברית אין. המערכת השלטונית הפדראלית הנהוגה בארה"ב היא ממשל, כמו שהמערכת השלטונית הפדראלית בגרמניה היא ממשל (אבל לכל מדינה בגרמניה יש ממשלה משלה: בראש גרמניה עומדת ה-Bundeskanzlerin, הקאנצלרית של הרפובליקה, אבל לכל מדינה כמו באדן-וורטמברג או בוואריה יש Ministerpräsident משלה, ראש ממשלה). באופן דומה, הסיבה שאפשר לדבר על הממשלה הבריטית היא סיבה פרוזאית למדי – לבריטים יש מערכת שלטון פרלמנטרית עם ממשלה.

גם שפות אחרות עורכות את ההבחנה המתבקשת הזו ובערבית משתמשים אפילו בשורשים שונים: ממשל הוא إدارة (אִדארה) וממשלה היא حكومة (חֻכוּמה), והרי אין דין יחסי ארה"ב-ישראל כדין יחסי ארה"ב-[מדינה ערבית X].

אני חושש שכל טענה לגבי היררכיית היחסים בין המדינות תצטרך להתבסס על משהו קונקרטי יותר; לטעמי, להגיד שארה"ב וישראל הם כמו זכר ונקבה זו אמירה שלא מבוססת על ממצאים לשוניים (ואולי אפילו מדובר בלישוּן פרופר). אבל בסופו של דבר עניינים כמו "מאחז עברי-מודרני הקורא תיגר על ההגמוניה האנגלית-אמריקאית" הם כבר התחום של פינטר.

Read Full Post »

בשבוע שעבר הפעלתי את מלוא כח השכנוע שלי וביקשתי מכם לתת שמות לשני פירות, בננה ותפוח, ואפילו טענתי שיש לזה קשר ליקירת הבלוג לרה בורודיצקי. בגלל שכבר עבר שבוע, עזבתי לרגע את שיעורי הבית בביאק (שפה שמדברים במערב פפואה) והתפניתי להיזכר בשני ניסויים מעניינים שהעלמה בורודיצקי ערכה בסטאנפורד. את כל מה שאני כותב כאן אני מבסס על הזיכרון ועל הכתבה הזו ברדיו NPR (אפשר לקרוא, ולהאזין, ובכלל לעשות כיף חיים שם), אבל את המאמרים המדעיים אפשר בטח למצוא באתר של החוקרת.

פירות

עושה רושם שהנטייה הטבעית שלנו היא לתת לבננה שם של אישה ולתפוח שם של גבר (כמו שרוב המגיבים בפוסט הקודם עשו). את זה אני אומר לא על סמך הצעות מפולפלות כמו "מנחם מענדל", אלא על סמך ניסוי בו בורודיצקי לקחה שתי קבוצות דוברים – דוברי ספרדית ודוברי גרמנית – וביקשה מהם לתת שמות לתפוחים ולבננות. המין הדקדוקי של "תפוח" בגרמנית הוא זכר, der Apfel, ובהתאם התפוח זכה לשמות משובבי נפש דוגמת פריץ, מארק, מיכאל וכד'. הספרדים העניקו לתפוח(ית) שלהם – la manzana, נקבה – שמות נשיים יותר.

גשרים ומפתחות

טוב, ברור שפירות על ריחותיהם המשכרים מעבירים אותנו על דעתינו. בניסוי אחר בורודיצקי השתמשה שוב בקבוצות של דוברי ספרדית ודוברי גרמנית וביקשה מהקבוצות לתת שמות תואר לחפצים שאת תמונותיהם הראתה להם. וזה מה שקרה עם תמונות של גשרים ותמונות של מפתחות:

  • גשרים: זכר בספרדית (el puente) ונקבה בגרמנית (die Brücke). הספרדים נתנו לגשרים תארים כמו גדול, חזק, יציב ועמיד, ואילו הגרמנים אמרו שהגשר יפה, שבירה ואלגנטית.
  • מפתח: נקבה בספרדית (la clave) וזכר בגרמנית (der Schlüssel). הפעם המחזה היה הפוך, כשהספרדים אומרים שהמפתח קטנה, מעודנת ושבירה בעוד המפתח הגרמני חזק, עמיד ומשונן.

מה קורה כאן?

ההסבר המתבקש הוא שספרדים גם גרמנים הם עמים מוזרים. שזה אולי נחמד להגיד, אבל לא באמת עוזר לנו. ההסבר האחר הוא שהשפה מעצבת את התודעה: בגלל שזכר משוייך אצלנו לעוצמתי וחזק, המאפיין הזה "זולג" לתפישה של עצמים מוחשיים.

האם זה באמת עובד ככה? לא בטוח. פגשתי לא מעט גרמנים שלא מהססים לפסוע בצעד בטוח על גבי גשר. ובכל זאת, עושה רושם שלמרות שהיפותזת ספיר-וורף במובנה הבסיסי היא שטות, ישנו עדיין קשר בין איך שהשפה מייצגת דברים בראש שלנו ובין איך שאנחנו תופשים אותם.

אבל למען הסר ספק: לאסקימואים עדיין אין מאה מילים לשלג.

Read Full Post »

נישאים על גבי גלי ההדף מהטור הדטירמיניסטי של אפרת ירדאי, זה זמן טוב לספר על עוד ניסויים מרתקים של לרה בורודיצקי. בשביל זה אציג לקוראי הבלוג הנכבדים שתי תמונות של חפצים דוממים. משימתכם היא לתת שמות לחפץ מס' 1 ולחפץ מס' 2. סתם שמות פרטיים, כמו השם שלכם. אפשר בהחלט לכתוב את ההצעות שלכם בתגובות, אבל מי שמתבייש יכול להגיד בלב. עוד כמה ימים אספר בשביל מה זה היה טוב ומה אפשר ללמוד מזה על איך שהראש שלנו עובד.

1:

2:

banana0909 apple0909

Read Full Post »

סיפור קצר ליום כיפור מאת דיוויד צ'ס. בלשנים, תחשבו טוב טוב על מה שעשיתם!

אולי זה לא היה כל כך נורא, אם רק לא היינו המגע הראשוני אחד של השני. ציוויליזציות בתוליות שחופנות אחת את השנייה בחשיכה.

"סעמק, סעמק, סעמק", רטן הקטן מבין שני הגברים כש ראשו נח בין זרועותיו על השולחן השבור; דרך החלון המבוצר-חלקית הלכו וגברו הקולות מבחוץ.

"אם הם רצו להשמיד אותנו, למה הם לא שלחו פשוט טיל, או אסטרואיד, או צבא מזוין?"

הגבוה מבין השניים לקח לגימה נוספת מהבקבוק שבידו ובהה בחלו מבלי לראות דבר.

"זה אנחנו התחלנו, אתה יודע."

"ממזרים, ממזרים."

"כמעט והשמדנו אותם."

"היינו צריכים!"

"אלה היו הבלשנים," קולו היה מחוספס ואיטי, מנותק, כמעט חסר צליל, "שיצאו על ספינת החלל הראשונה. אנחנו לימדנו את הטנאת'ה מהי התאבדות."

"ממזרים." הקולות בחוץ נעו הצידה מעט, נחלשו טיפה.

"השפה שלהם היתה זרה לחלוטין. ללא פעולות חוזרות, זמני פועל משונים. בסופו של דבר הם למדו מספיק ממנה כדי לנסות לשאול אותם שאלות, בסופו של דבר הם שאלו אותם איך הם אומרים 'להתאבד'. לא היתה להם מילה לזה."

"בולשיט."

"לא היתה להם. לא היו להם פעולות חוזרות, ו'להיות' ו'להרוג' היו רעיונות כה שונים זה מזה שהם פשוט לא היו מסוגלים לדמיין איך הורגים את האיש שאתה הוא. עד ששאלנו את השאלה, והמשכנו לשאול עד שהם הבינו."

הוא לקח לגימה ארוכה נוספת, נשימה עמוקה, והצטמרר. האיש בשולחן הרים את ראשו לרגע על מנת לנגב את עיניו.

"זה כמעט והשמיד את הציוויליזציה שלהם. לא היו להם אלפי שנים של מנגנוני הגנה מפותחים כמו שלנו יש, את המוסדות החברתיים שמטרתם למנוע ממך להרוג את עצמך, את המבנים להתמודד עם זה.

הם התנסו.

הם מתו.

החברות שלהן התפוררו."

"לא מספיק, הן לא", מלמל הגבר הקטן יותר ונתן לראשו להיחבט חזרה בשולחן.

"הם נפלו כל כך מהר. הבלשנים שלנו חזרו בספינת החלל האחרונה שהם שלחו, יחד עם הקולגות הטנאת'ים האחרונים שנשארו. חצי מהצוות מת בדרך, אבל הם הגיעו לכאן."

"ממזרים."

"והבלשנים שלהם, אלה שנשארו בחיים, למדו בתורם את השפה שלנו ויום אחד הם ידעו מספיק בשביל לשאול, לשאול איך אנחנו אומרים…"

"לא, לא, לא, לא, לא," גנח הגבר השפוף מעל לשולחן במונוטוניות, בעוד פיצוץ נוסף פרח בחוץ ומקהלת קולות בקעה בצרחה מקוננת, מלאת פחד ואקסטזה בלתי נתפשת.

[המקור כאן]

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,358 שכבר עוקבים אחריו