Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘פסיכולינגוויסטיקה’ Category

מנהג קבוע הוא בבלוגנו להתלונן על כותבים עצלנים שמאשימים את השפה בכל חוליי החברה, כאילו השימוש במילה כזו או אחרת מטַפֵּש את הנוער או מצביע על הידרדרותנו המוסרית או מה שזה לא יהיה. ביד חזקה ובזרוע נטויה נזעקנו להגיב ולתקן, להסביר שצריך גם למצוא קשר בין סיבה ותוצאה, שזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה מסוימת אבל שאי אפשר להכליל מכך על איזושהי תופעה חברתית מעורפלת.

אבל זה לא אומר שאין קשר בין שפה ותודעה, כפי שציינו בעצמנו. ד"ר עופר כרמי, למשל, כותב כך בבלוג של קופת חולים כללית על ההבדל ביחס שלנו לסרטן ולסוכרת:

שימו לב לרגשות שעולים כשאנחנו קוראים את המילה "סרטן". המעיים מתהפכים, נכון? רק מעצם אזכור המילה עולות במוחנו אסוציאציות איומות: מוות, סכנה, פחד וסבל. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן. כשמאבחנים אצל מישהו את ה"מחלה" (שפעמים רבות עדיין מקובל לא להזכיר את שמה המפורש, מפחד, שמא, ופן, וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כחולה שחייו נעצרו באחת. לכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את האגודה למלחמה בסרטן.

אבל האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכול עניין של התניות תרבותיות.

לעומת זאת, חישבו כיצד אנחנו מתייחסים לסוכרת, למשל. בדרך כלל לא מבריאים מסוכרת, ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים. [...] האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?

אין לי נתונים על הקשר בין אופטימיות וגישה חיוביות להבראה ממחלה, אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שיש מתאם בין השניים ושגישה חיובית לתהליך ההחלמה אכן עוזרת. שוב – אני לא מכיר את המדע מאחורי הטענה הזה. כרמי ממשיך:

עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנחנו קוראים "כימותרפיה", אף ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש במילה או מהזכרתה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שבכל פעם שהיינו רושמים אנטיביוטיקה לתינוק ורוד לחיים שחלה בדלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו  תרופה נוגדת (אנטי) חיים (ביו). ברור שהיינו משתגעים.

מה הפלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (וכיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאוד את שיעור הבחילות וההקאות ואת חומרתן), מתויגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי!

כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר, רובן ככולן, רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן עניין של צפייה והתניה שלילית נלמדת.

[...]

גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסוימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להיכנע לתשישות. כשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד, הם מתנגדים לצורך להאט וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.

החיים והמוות, אם כן, ביד הלשון והתודעה.

אני לא יודע עד כמה כרמי מגזים לצורך הבעת המסר שלו, אבל הטענה הגיונית לטעמי: אוצר המילים שקשור לסרטן שונה מאוצר המילים המקובל לסוכרת, ועומד בסתירה ליחס בין סיכויי ההחלמה משתי המחלות. כמובן שצריך להתחשב גם בסבל היום-יומי שהמחלות השונות גורמות, אבל אין ספק שכחברה אנחנו מתייחסים לשתיהן באופן שונה מהותית. בנוסף, אם בחילות והקאות במהלך טיפול כמותרפי הן לפחות בחלקן תוצאה של התניה שלילית, הטענה של כרמי מקבל משנה תוקף.

נכון שכמו בטורים שסקרנו בעבר, גם כאן אין מספרים או נתונים אלא רק הערכות שבודה הכותב מליבו. אבל הפעם, בהתחשב בכך שהמציג הינו רופא ובכך שהקישור הלוגי בין הסיבה והתוצאה נראה לי יציב, יש כאן דוגמה טובה לכך שהשפה אכן עשויה להשפיע על התודעה – ואיתה, על הגוף.

Read Full Post »

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת
Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.
אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

המשך…

Read Full Post »

(60)

אני זוכר שאוּרזֶל, אמי החורגת, אמרה את המילה בלוּזֶה (חולצה).
לפעמים הדברים לובשים את צורתן של המילים שמסמנות אותם. רֹב החולצות אכן דומות לבלוזה. או קחו שמות כמו אורליה. ילדה ששמה אורליה דומה לאורליה. אי אפשר לומד דוד לאדם ששמו פנחס ולהיפך.
גם השֵנה היא דבר מוזר. אתה הולך מפה לשם ופתאום אתה קופא על מקומך. והתעטשות שמבהילה מאוד את הזולת.

אם למשל אנחנו הולכים למאפיה ונכנסים בפתח הקדמי וחוצים את האולם הגדול שבו המכונות מעצבות את הבצק לצורתו של הלחם ויוצאים בפתח האחורי יכול אדם לשאול: למה הלכתם דרך המאפיה?
פעם ראינו אשה שמוצאה ממולדביה. היא למדה עברית באולפן אבל השתמשה רק במילה סתם.
או קחו למשל את המשפחה הענפה ששמה בוכבינדר (כורך ספרים). הלא לא כולם כורכי ספרים. וישנם, למרבה הפליאה, כורכי ספרים ששמם אחר לגמרי.
או הצינורות שמניחים. הם ישרים עד שמגיעים לזווית ואז פונים לכיוון אחר.

מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו.

מתוך Curriculum Vitae מאת יואל הופמן (כתר, 2007). שנה טובה.

Read Full Post »

מי מקוראינו שלמד ערבית ספרותית בבית הספר וזוכר משהו, אז קודם כל הוא תופעה שאין לזלזל בה, ושנית כל כנראה זוכר שיש דבר כזה מה קוראים אותו רשמב"א: ריבוי שאינו מציין בני אדם. בערבית יש לצורות רבים שכאלה חשיבות כיוון שהמתאם שלהם זהה לזה של יחיד נקבה, כלומר יש לומר "הבתים יָפָה" וכיו"ב. אם אני זוכר נכון. מי בכלל זוכר משהו משיעורי ערבית.

אילן גונן (נו, לא באמת צריך שוב לשים לינק) פנה נפעם לדסק הפינטר בדגש קל עם הכותרת הבאה בטמקא: "אורז או גז טבעי: מי הוריד את כמות המתאן?"

שלא לדבר על אורז טבעי, או גז פרסי

אליבא דאילן (הנה, זכרתי משהו גם משיעורי יהדות), עיתונים שמשתמשים במילת השאלה "מי" במקום "מה" לשמב"א היא כבר תופעה בת כמה שנים.

"כמה" זו לא מילה. לרשותנו ארכיון העיתונות ההיסטורית, ושם חיפוש קליל של "מי גרם" מעלה מיד כתבה בעיתון עברי אנכי מאוקטובר 1878 ובה התשובה לשאלה "מי גרם לך לשלוח יד בקנין אחרים?" היא "הרעב!". אולי תגידו ששואל השאלה לא ציפה שהתשובה תהיה שמב"א. נו, בסדר. אז נמתין ליוני 1899, שם בכתבה מהמליץ שואל הכותב ועונה לעצמו: "ומי גרם לכל זה? הלא רק הגזע העומד תחת המים, הוא עיכב את הרפסודות מלכת לדרכן". בינתיים הרושם הוא שאילננו שוגה באשליית הטריות. מי שממש משעמם לו מוזמן לבצע שאילתא על "מי" במאגר עברית תנ"כית/משנאית ולתת לו עוד יותר בראש.

כך או כך, אילן טוען שזו תופעה שמתרחשת יותר בכתיבה ולא בדיבור, ושחל סיפוח זוחל לאורך השנים (לא בדקנו תדירויות היסטוריות של מי שמב"א, אז נזרום): בתחילה היה "מי" יכול לתאר, למשל, חברות מסחריות, שהן לפחות ישויות שמורכבות מבני אדם (ויש כמה פסיקות של בתי משפט שמאנישות אותן): מי ניצחה במכרז על אספקת חלב לצה"ל – תנובה או טרה?, או כמאמר המאמר מעיתון הלבנון בדצמבר 1873: מי הוריד עוז מבטחו? רק המפלגות. אז אפשר לומר שיש כאן סקאלה, של משהו שבקריצה הייתי קורא לו שמב"אוּת, אלמלא כבר היה לו כינוי אפור באנגלית: Animacy, שכנראה מחייב אותי ל"חיוּת" או "נפשיות" או איזה דרעק דומה לכך. בני אדם הם חיים מאוד וחובה לשאול עליהם "מי". חברות הן חצי-חיות ואם תשאלו עליהן "מי" הרבה אנשים יקבלו זאת בהבנה. אורז וגז אינם חיים כלל וכלל, ושאלת "מי" עליהן גוררת מיילים נזעמים מדוקטורנטים קיימברידג'אים.

מה לגבי בעלי חיים? בטח משהו שדומה לתפוצה של כינוי הגוף it באנגלית, וספרו לי דעתכם: בעל חיים ספציפי שקרוב אלינו (חיית בית, סוס מירוץ, דולפין קולנועי) יזכה ל"מי", בעוד בעל חיים לא-מוכר (ג'וק במטבח) או לא-ספציפי (נמיות כלליות שעולות מן הוואדי) יהיה "מה".

[תודה לאילן, כתב הצללים של דגש קל. ובכל זאת לינק.]

Read Full Post »

מתמודדת חדשה נכנסה לזירת הקטנונולוגיה: הילה בניוביץ הופמן, המוכרת לחלקכם מבלוגה המצוין ואן דר גראף אחותך. בטור שפורסם השבוע באתר סלונה ('מדינת ישראל שולתתתת', 24/7/11) היא טוענת ששר החינוך צריך להפסיק להחדיר ציונות בילדינו הרכים וללמד אותם עברית (עד כאן בסדר) כי הם לא יודעים עברית (זו אכן בעיה) בגלל האינטרנטים (רגע, מה?). עניינים כאלה מוכרים לקוראינו המתמידים: בבתי הספר משתוללת שפה זוועתית, הטוויטר והפייסבוק הורסים הכל ואפילו סימני השאלה סובלים.

וכך נטען במאמר: "טכנית כולנו מדברים עברית, אבל העברית של [הדור הצעיר] התפתחה לרמות שיח מתוחכמות שטובי האנתרופולוגים היו מתקשים לפענח." האמת היא שיש בארץ שני אנתרופלוגו-סוציו-בלשנים שדווקא עשו עבודה מצוינת בפענוח השיח הזה, אבל בואו נראה למה הכוונה. בניוביץ הופמן תוהה "איך צעירים עוברים 12 שנות חינוך במערכת מסודרת למדי, ועדיין לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה". הבעיה היא שהיא לא נותנת לנו עדות לכך שהילדים-של-ימינו באמת לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה. כל מה שהיא יכולה להראות זה שבאינטרנט משתמשים בשפה מסוימת. היא לא הראתה – ולמיטב ידיעתי אף אחד עוד לא הראה – השפעה שלילית של שפה אינטרנטית על שפה כתובה. כאמור, כבר נגענו בזה באופן מעמיק יותר. אבל זה לא הכל: גם אם רמת השליטה של ילדים בעברית מידרדרת, מנין לנו שהבעיה היא שהם כותבים הרבה בזמנם האינטרנטי הפנוי? הכשל הבסיסי בטיעון של בניוביץ הופמן הוא ההכללה מעגת האינטרנט לעברית התקנית, טענה שחוזרת שוב ושוב בקרב קטנונולוגים אבל שאף אחד למיטב ידיעתי לא טרח להוכיח. התוצאה היא בלבול של הכותבת בין לימוד לא מספק של העברית ובין מה שנתפס על ידה כשפה רדודה ושטוחה. זה הכל, ומכאן והלאה אתמקד בפירוק קדם-ההנחות שמלוות את הטור.

את יעילות שיטת התקשורת של הצעירים מדגימה ואןדר בדרכה האופיינית והמשעשעת:

חברה צעירה: ואיי בארור שראיתי!!!1 היה גדולללל את חייבת ללכת וזה אקשן מטורררררףףףף אני חולה על השחקן הבריטי האוסרטלי הזה איזה חתייייייךךךךך יווו בא לי למותתתתתת!!!111

ממה שהצלחתי להבין, ידידתי הצעירה ציינה שהסרט היה מוצלח בעיניה ושהיא העריכה מאוד את משחקו של השחקן הראשי, ועל כן המליצה לי ללכת ולצפות בו. הבעיה היא שהשדר שלה הכיל לא מעט אותיות מיותרות, מחסור משווע בסימני פיסוק (למעט סימן הקריאה; מקש זה עדיין מתפקד במקלדתה) וייתכן שגם כמה סתירות לוגיות.

נראה לי שהמסר הועבר בצורה ברורה, לא? מערכת התקשורת הזו דווקא מתפקדת יפה. אני מקווה שאני לא עושה עוול לטיעון המקורי משום שהוא לא נוגע אך ורק לשפת הפייסבוק. הבעיה אליבא דבניוביץ הופמן היא זו: "אנחנו רואים ניסוחים כאלה בכל מקום: בטוקבקים, ברשתות חברתיות, אפילו באימיילים ומכתבים שאמורים להיות מקצועיים." רגע, במכתבים? זה כבר מפתיע. אני עצמי לא נתקלתי בדבר כזה במכתבים מקצועיים. כן קיבלתי מכתבים מחיילים שלי, בעבר, שהיו כתובים בצורה מאוד לא משביעת רצון. אבל זה היה לפני שנים רבות, לפני עלייתו של הפייסבוק. אם צעירים ומבוגרים לא כותבים בצורה ראויה, זו אכן תעודת עניות למערכת החינוך. אבל שוב, מה הקשר ל"אקשן מטורררררףףףף"?

שימו לב לפסקה המצוינת הבאה, שאני מצטט כאן במלואה:

מה רע בהנפת הדגל ובשירת התקווה, תשאלו? מה רע בקצת ערכים יהודיים וציוניים? ובכן, כלום. הנקודה היא שזו לא בדיוק, איך לומר בעדינות, הבעיה הבוערת ביותר של מערכת החינוך כיום. בתי הספר רוויים באלימות מילולית ופיזית בין תלמידים לבין עצמם וגם כלפי מורים ועוברי אורח מזדמנים, ההישגים של התלמידים בבחינות בגרות ובמבחנים בינלאומיים הולכים ומידרדרים, יש פער עצום בין הישגיהם של תלמידים ממשפחות מבוססות להישגים של תלמידים מהשכבות החלשות והפריפריה, המערכת מעודדת חשיבה שטחית ומשמשת כמכונת ציונים בלבד, וכפי שציינתי לפני אי-אילו שורות – לא מעט מתוכם לא מסוגלים לכתוב משפט פשוט בעברית. אולי אני קטנונית, אבל נראה לי שמערכת חינוך שמלמדת ילדים רכים לשיר כמו תוכים את "התקווה" ולהניף דגל במקום לוודא שהם יודעים קרוא וכתוב בשפה נורמלית, חוטאת לתפקידה בצורה מהותית.

כל מילה בסלע, אבל אני מתעקש לציין שאין כאן כל קשר לעגת הצעירים. הרי בניוביץ הופמן מתכתבת עם ידידותיה הצעירות בפייסבוק וכותבת בעצמה "תגידי" ולא "הגידי" או "הגידי-נא". כמובן שהיא אף מציינת בעצמה שהיא לא מצפה מהילדים לכתוב במשלב גבוה וארכאי – אבל למה היא זו שמחליטה מה המשלב הראוי לפייסבוק?

אם כן, אני חושב שיש לי תשובה לשאלה הבאה שלה: "שפה היא יותר מאשר כלי תקשורת; השימוש בה מפתח מחשבה, וצורת הביטוי מעידה על עומק המחשבה. הבה נבחן את הביטוי השגור: 'פחחחחחח די נו יאללה עזובתי באמא’שך'. האם ניתן לייחס לכותב עומק מחשבה וחוכמה יתרה?". הן אפשר. למה לא? כשהכותבת טוענת ש"שפה כזו מעידה על רדידות, על חוסר יכולת – ואולי גם חוסר רצון – ללמוד, להקשיב, לעבד רעיונות", על מה זה בעצם מתבסס? האם 'אני לא מסכים' עמוק יותר מ"עזובתי"? האם אנשים לא רוצים להקשיב אחד לשני רק בגלל שהם יכולים להגיד "די נו"?

הטור של בניוביץ הופמן מבלבל בין שני דברים, ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות עברית אינטרנטית. מחד, את הוראת העברית בבתי הספר יש לשפר. מאידך, עד היום עוד לא הוכח שעגת האינטרנט משפיעה לרעה על יכולות הכתיבה בשפה התקנית. למעשה, יש עדויות לכך שהיא דווקא עוזרת. ובכל זאת הטור הזה הוא משב רוח רענן בשמי הקטנונולוגיה, בין היתר משום שלפחות הפעם אנחנו לא זוכים לתלונות על השפעתה המחריבה והאפוקליפטית של האנגלית על העברית.

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 – דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,371 שכבר עוקבים אחריו