Feeds:
רשומות
תגובות

ארכיון רשומות מהקטגוריה "פסיכולינגוויסטיקה"‏

מנהג קבוע הוא בבלוגנו להתלונן על כותבים עצלנים שמאשימים את השפה בכל חוליי החברה, כאילו השימוש במילה כזו או אחרת מטַפֵּש את הנוער או מצביע על הידרדרותנו המוסרית או מה שזה לא יהיה. ביד חזקה ובזרוע נטויה נזעקנו להגיב ולתקן, להסביר שצריך גם למצוא קשר בין סיבה ותוצאה, שזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה מסוימת אבל שאי אפשר להכליל מכך על איזושהי תופעה חברתית מעורפלת.

אבל זה לא אומר שאין קשר בין שפה ותודעה, כפי שציינו בעצמנו. ד"ר עופר כרמי, למשל, כותב כך בבלוג של קופת חולים כללית על ההבדל ביחס שלנו לסרטן ולסוכרת:

שימו לב לרגשות שעולים כשאנחנו קוראים את המילה "סרטן". המעיים מתהפכים, נכון? רק מעצם אזכור המילה עולות במוחנו אסוציאציות איומות: מוות, סכנה, פחד וסבל. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן. כשמאבחנים אצל מישהו את ה"מחלה" (שפעמים רבות עדיין מקובל לא להזכיר את שמה המפורש, מפחד, שמא, ופן, וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כחולה שחייו נעצרו באחת. לכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את האגודה למלחמה בסרטן.

אבל האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכול עניין של התניות תרבותיות.

לעומת זאת, חישבו כיצד אנחנו מתייחסים לסוכרת, למשל. בדרך כלל לא מבריאים מסוכרת, ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים. [...] האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?

אין לי נתונים על הקשר בין אופטימיות וגישה חיוביות להבראה ממחלה, אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שיש מתאם בין השניים ושגישה חיובית לתהליך ההחלמה אכן עוזרת. שוב – אני לא מכיר את המדע מאחורי הטענה הזה. כרמי ממשיך:

עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנחנו קוראים "כימותרפיה", אף ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש במילה או מהזכרתה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שבכל פעם שהיינו רושמים אנטיביוטיקה לתינוק ורוד לחיים שחלה בדלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו  תרופה נוגדת (אנטי) חיים (ביו). ברור שהיינו משתגעים.

מה הפלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (וכיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאוד את שיעור הבחילות וההקאות ואת חומרתן), מתויגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי!

כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר, רובן ככולן, רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן עניין של צפייה והתניה שלילית נלמדת.

[...]

גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסוימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להיכנע לתשישות. כשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד, הם מתנגדים לצורך להאט וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.

החיים והמוות, אם כן, ביד הלשון והתודעה.

אני לא יודע עד כמה כרמי מגזים לצורך הבעת המסר שלו, אבל הטענה הגיונית לטעמי: אוצר המילים שקשור לסרטן שונה מאוצר המילים המקובל לסוכרת, ועומד בסתירה ליחס בין סיכויי ההחלמה משתי המחלות. כמובן שצריך להתחשב גם בסבל היום-יומי שהמחלות השונות גורמות, אבל אין ספק שכחברה אנחנו מתייחסים לשתיהן באופן שונה מהותית. בנוסף, אם בחילות והקאות במהלך טיפול כמותרפי הן לפחות בחלקן תוצאה של התניה שלילית, הטענה של כרמי מקבל משנה תוקף.

נכון שכמו בטורים שסקרנו בעבר, גם כאן אין מספרים או נתונים אלא רק הערכות שבודה הכותב מליבו. אבל הפעם, בהתחשב בכך שהמציג הינו רופא ובכך שהקישור הלוגי בין הסיבה והתוצאה נראה לי יציב, יש כאן דוגמה טובה לכך שהשפה אכן עשויה להשפיע על התודעה – ואיתה, על הגוף.

Read Full Post »

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת
Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.
אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

המשך…

Read Full Post »

(60)

אני זוכר שאוּרזֶל, אמי החורגת, אמרה את המילה בלוּזֶה (חולצה).
לפעמים הדברים לובשים את צורתן של המילים שמסמנות אותם. רֹב החולצות אכן דומות לבלוזה. או קחו שמות כמו אורליה. ילדה ששמה אורליה דומה לאורליה. אי אפשר לומד דוד לאדם ששמו פנחס ולהיפך.
גם השֵנה היא דבר מוזר. אתה הולך מפה לשם ופתאום אתה קופא על מקומך. והתעטשות שמבהילה מאוד את הזולת.

אם למשל אנחנו הולכים למאפיה ונכנסים בפתח הקדמי וחוצים את האולם הגדול שבו המכונות מעצבות את הבצק לצורתו של הלחם ויוצאים בפתח האחורי יכול אדם לשאול: למה הלכתם דרך המאפיה?
פעם ראינו אשה שמוצאה ממולדביה. היא למדה עברית באולפן אבל השתמשה רק במילה סתם.
או קחו למשל את המשפחה הענפה ששמה בוכבינדר (כורך ספרים). הלא לא כולם כורכי ספרים. וישנם, למרבה הפליאה, כורכי ספרים ששמם אחר לגמרי.
או הצינורות שמניחים. הם ישרים עד שמגיעים לזווית ואז פונים לכיוון אחר.

מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו.

מתוך Curriculum Vitae מאת יואל הופמן (כתר, 2007). שנה טובה.

Read Full Post »

מי מקוראינו שלמד ערבית ספרותית בבית הספר וזוכר משהו, אז קודם כל הוא תופעה שאין לזלזל בה, ושנית כל כנראה זוכר שיש דבר כזה מה קוראים אותו רשמב"א: ריבוי שאינו מציין בני אדם. בערבית יש לצורות רבים שכאלה חשיבות כיוון שהמתאם שלהם זהה לזה של יחיד נקבה, כלומר יש לומר "הבתים יָפָה" וכיו"ב. אם אני זוכר נכון. מי בכלל זוכר משהו משיעורי ערבית.

אילן גונן (נו, לא באמת צריך שוב לשים לינק) פנה נפעם לדסק הפינטר בדגש קל עם הכותרת הבאה בטמקא: "אורז או גז טבעי: מי הוריד את כמות המתאן?"

שלא לדבר על אורז טבעי, או גז פרסי

אליבא דאילן (הנה, זכרתי משהו גם משיעורי יהדות), עיתונים שמשתמשים במילת השאלה "מי" במקום "מה" לשמב"א היא כבר תופעה בת כמה שנים.

"כמה" זו לא מילה. לרשותנו ארכיון העיתונות ההיסטורית, ושם חיפוש קליל של "מי גרם" מעלה מיד כתבה בעיתון עברי אנכי מאוקטובר 1878 ובה התשובה לשאלה "מי גרם לך לשלוח יד בקנין אחרים?" היא "הרעב!". אולי תגידו ששואל השאלה לא ציפה שהתשובה תהיה שמב"א. נו, בסדר. אז נמתין ליוני 1899, שם בכתבה מהמליץ שואל הכותב ועונה לעצמו: "ומי גרם לכל זה? הלא רק הגזע העומד תחת המים, הוא עיכב את הרפסודות מלכת לדרכן". בינתיים הרושם הוא שאילננו שוגה באשליית הטריות. מי שממש משעמם לו מוזמן לבצע שאילתא על "מי" במאגר עברית תנ"כית/משנאית ולתת לו עוד יותר בראש.

כך או כך, אילן טוען שזו תופעה שמתרחשת יותר בכתיבה ולא בדיבור, ושחל סיפוח זוחל לאורך השנים (לא בדקנו תדירויות היסטוריות של מי שמב"א, אז נזרום): בתחילה היה "מי" יכול לתאר, למשל, חברות מסחריות, שהן לפחות ישויות שמורכבות מבני אדם (ויש כמה פסיקות של בתי משפט שמאנישות אותן): מי ניצחה במכרז על אספקת חלב לצה"ל – תנובה או טרה?, או כמאמר המאמר מעיתון הלבנון בדצמבר 1873: מי הוריד עוז מבטחו? רק המפלגות. אז אפשר לומר שיש כאן סקאלה, של משהו שבקריצה הייתי קורא לו שמב"אוּת, אלמלא כבר היה לו כינוי אפור באנגלית: Animacy, שכנראה מחייב אותי ל"חיוּת" או "נפשיות" או איזה דרעק דומה לכך. בני אדם הם חיים מאוד וחובה לשאול עליהם "מי". חברות הן חצי-חיות ואם תשאלו עליהן "מי" הרבה אנשים יקבלו זאת בהבנה. אורז וגז אינם חיים כלל וכלל, ושאלת "מי" עליהן גוררת מיילים נזעמים מדוקטורנטים קיימברידג'אים.

מה לגבי בעלי חיים? בטח משהו שדומה לתפוצה של כינוי הגוף it באנגלית, וספרו לי דעתכם: בעל חיים ספציפי שקרוב אלינו (חיית בית, סוס מירוץ, דולפין קולנועי) יזכה ל"מי", בעוד בעל חיים לא-מוכר (ג'וק במטבח) או לא-ספציפי (נמיות כלליות שעולות מן הוואדי) יהיה "מה".

[תודה לאילן, כתב הצללים של דגש קל. ובכל זאת לינק.]

Read Full Post »

מתמודדת חדשה נכנסה לזירת הקטנונולוגיה: הילה בניוביץ הופמן, המוכרת לחלקכם מבלוגה המצוין ואן דר גראף אחותך. בטור שפורסם השבוע באתר סלונה ('מדינת ישראל שולתתתת', 24/7/11) היא טוענת ששר החינוך צריך להפסיק להחדיר ציונות בילדינו הרכים וללמד אותם עברית (עד כאן בסדר) כי הם לא יודעים עברית (זו אכן בעיה) בגלל האינטרנטים (רגע, מה?). עניינים כאלה מוכרים לקוראינו המתמידים: בבתי הספר משתוללת שפה זוועתית, הטוויטר והפייסבוק הורסים הכל ואפילו סימני השאלה סובלים.

וכך נטען במאמר: "טכנית כולנו מדברים עברית, אבל העברית של [הדור הצעיר] התפתחה לרמות שיח מתוחכמות שטובי האנתרופולוגים היו מתקשים לפענח." האמת היא שיש בארץ שני אנתרופלוגו-סוציו-בלשנים שדווקא עשו עבודה מצוינת בפענוח השיח הזה, אבל בואו נראה למה הכוונה. בניוביץ הופמן תוהה "איך צעירים עוברים 12 שנות חינוך במערכת מסודרת למדי, ועדיין לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה". הבעיה היא שהיא לא נותנת לנו עדות לכך שהילדים-של-ימינו באמת לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה. כל מה שהיא יכולה להראות זה שבאינטרנט משתמשים בשפה מסוימת. היא לא הראתה – ולמיטב ידיעתי אף אחד עוד לא הראה – השפעה שלילית של שפה אינטרנטית על שפה כתובה. כאמור, כבר נגענו בזה באופן מעמיק יותר. אבל זה לא הכל: גם אם רמת השליטה של ילדים בעברית מידרדרת, מנין לנו שהבעיה היא שהם כותבים הרבה בזמנם האינטרנטי הפנוי? הכשל הבסיסי בטיעון של בניוביץ הופמן הוא ההכללה מעגת האינטרנט לעברית התקנית, טענה שחוזרת שוב ושוב בקרב קטנונולוגים אבל שאף אחד למיטב ידיעתי לא טרח להוכיח. התוצאה היא בלבול של הכותבת בין לימוד לא מספק של העברית ובין מה שנתפס על ידה כשפה רדודה ושטוחה. זה הכל, ומכאן והלאה אתמקד בפירוק קדם-ההנחות שמלוות את הטור.

את יעילות שיטת התקשורת של הצעירים מדגימה ואןדר בדרכה האופיינית והמשעשעת:

חברה צעירה: ואיי בארור שראיתי!!!1 היה גדולללל את חייבת ללכת וזה אקשן מטורררררףףףף אני חולה על השחקן הבריטי האוסרטלי הזה איזה חתייייייךךךךך יווו בא לי למותתתתתת!!!111

ממה שהצלחתי להבין, ידידתי הצעירה ציינה שהסרט היה מוצלח בעיניה ושהיא העריכה מאוד את משחקו של השחקן הראשי, ועל כן המליצה לי ללכת ולצפות בו. הבעיה היא שהשדר שלה הכיל לא מעט אותיות מיותרות, מחסור משווע בסימני פיסוק (למעט סימן הקריאה; מקש זה עדיין מתפקד במקלדתה) וייתכן שגם כמה סתירות לוגיות.

נראה לי שהמסר הועבר בצורה ברורה, לא? מערכת התקשורת הזו דווקא מתפקדת יפה. אני מקווה שאני לא עושה עוול לטיעון המקורי משום שהוא לא נוגע אך ורק לשפת הפייסבוק. הבעיה אליבא דבניוביץ הופמן היא זו: "אנחנו רואים ניסוחים כאלה בכל מקום: בטוקבקים, ברשתות חברתיות, אפילו באימיילים ומכתבים שאמורים להיות מקצועיים." רגע, במכתבים? זה כבר מפתיע. אני עצמי לא נתקלתי בדבר כזה במכתבים מקצועיים. כן קיבלתי מכתבים מחיילים שלי, בעבר, שהיו כתובים בצורה מאוד לא משביעת רצון. אבל זה היה לפני שנים רבות, לפני עלייתו של הפייסבוק. אם צעירים ומבוגרים לא כותבים בצורה ראויה, זו אכן תעודת עניות למערכת החינוך. אבל שוב, מה הקשר ל"אקשן מטורררררףףףף"?

שימו לב לפסקה המצוינת הבאה, שאני מצטט כאן במלואה:

מה רע בהנפת הדגל ובשירת התקווה, תשאלו? מה רע בקצת ערכים יהודיים וציוניים? ובכן, כלום. הנקודה היא שזו לא בדיוק, איך לומר בעדינות, הבעיה הבוערת ביותר של מערכת החינוך כיום. בתי הספר רוויים באלימות מילולית ופיזית בין תלמידים לבין עצמם וגם כלפי מורים ועוברי אורח מזדמנים, ההישגים של התלמידים בבחינות בגרות ובמבחנים בינלאומיים הולכים ומידרדרים, יש פער עצום בין הישגיהם של תלמידים ממשפחות מבוססות להישגים של תלמידים מהשכבות החלשות והפריפריה, המערכת מעודדת חשיבה שטחית ומשמשת כמכונת ציונים בלבד, וכפי שציינתי לפני אי-אילו שורות – לא מעט מתוכם לא מסוגלים לכתוב משפט פשוט בעברית. אולי אני קטנונית, אבל נראה לי שמערכת חינוך שמלמדת ילדים רכים לשיר כמו תוכים את "התקווה" ולהניף דגל במקום לוודא שהם יודעים קרוא וכתוב בשפה נורמלית, חוטאת לתפקידה בצורה מהותית.

כל מילה בסלע, אבל אני מתעקש לציין שאין כאן כל קשר לעגת הצעירים. הרי בניוביץ הופמן מתכתבת עם ידידותיה הצעירות בפייסבוק וכותבת בעצמה "תגידי" ולא "הגידי" או "הגידי-נא". כמובן שהיא אף מציינת בעצמה שהיא לא מצפה מהילדים לכתוב במשלב גבוה וארכאי – אבל למה היא זו שמחליטה מה המשלב הראוי לפייסבוק?

אם כן, אני חושב שיש לי תשובה לשאלה הבאה שלה: "שפה היא יותר מאשר כלי תקשורת; השימוש בה מפתח מחשבה, וצורת הביטוי מעידה על עומק המחשבה. הבה נבחן את הביטוי השגור: 'פחחחחחח די נו יאללה עזובתי באמא’שך'. האם ניתן לייחס לכותב עומק מחשבה וחוכמה יתרה?". הן אפשר. למה לא? כשהכותבת טוענת ש"שפה כזו מעידה על רדידות, על חוסר יכולת – ואולי גם חוסר רצון – ללמוד, להקשיב, לעבד רעיונות", על מה זה בעצם מתבסס? האם 'אני לא מסכים' עמוק יותר מ"עזובתי"? האם אנשים לא רוצים להקשיב אחד לשני רק בגלל שהם יכולים להגיד "די נו"?

הטור של בניוביץ הופמן מבלבל בין שני דברים, ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות עברית אינטרנטית. מחד, את הוראת העברית בבתי הספר יש לשפר. מאידך, עד היום עוד לא הוכח שעגת האינטרנט משפיעה לרעה על יכולות הכתיבה בשפה התקנית. למעשה, יש עדויות לכך שהיא דווקא עוזרת. ובכל זאת הטור הזה הוא משב רוח רענן בשמי הקטנונולוגיה, בין היתר משום שלפחות הפעם אנחנו לא זוכים לתלונות על השפעתה המחריבה והאפוקליפטית של האנגלית על העברית.

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 - דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

במסגרת הנהי האינסופי של אסכולת הזאב-זאב, ההמדינה-מתפרקת והכולם-פשיסטים (מה שמזכיר לי: שלום לכל מי שהגיע דרך החברים של ג'ורג'), שלום ירושלמי מתבכיין לו במעריב (תודה להסקירה היומית של שוקי טאוסיג בהעין, שהרי לא הייתם תופסים אותי מת נכנס לנרג/קורא מעריב ביוזמתי):

מי שקרא את הפרוטוקולים של הוועדה לבחינת קשרי הון שלטון שפורסמו ביום שישי בהארץ לא התקשה למצוא הבדלים בין ישראל לבין מצרים של חוסני מובארק ואלג'יריה של בן עלי. בשלוש המדינות קיימת כנראה מערכת משומנת של תן קח. במצרים ובתוניסיה מתחילים לפחות לעשות תיקון. [ההדגשה שלי - י.פ; "אלג'יריה" במקום "תוניסיה" - במקור]

אלא אם הבנתי לא נכון*, ירושלמי רצה לומר כאן שהדמיון בין ישראל למצרים-תוניסיה  ברור, לא ההבדל. כך נפל קורבן לאחת המגפות של השפה האנושית – שלילה שגויה. כי מה שיצא לו, זה שלא קשה למצוא הבדלים, כלומר קל למצוא הבדלים, כלומר יש המון הבדלים. וההקשר בוודאי אינו רומז שלכך התכוון. אתם יכולים לקרוא את כל הטור, אבל לא הייתי ממליץ.

ג'פרי פולום הוא לרוב זה שמתייחס לתופעה בספינת האם, ושם אספו דוגמיות מרשימות בהרבה. זו האחרונה שבהם, ואלוהים שישמור.

וזה בוודאי המקום לחלוק אתכם את משנתו של פרופסור ויטלי מילמן מהחוג למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, שטוען שהמספרים השליליים לא היו יכולים להומצא על-ידי מתמטיקאי דובר אנגלית, כי כפל של מספר שלילי בשלילי נותן חיובי, ואילו באנגלית אין שלילה כפולה שנותנת חיוב (האמנם? יחליט הקורא המלומד לאחר שיעיין בפוסטי הלנגוואג' לוג לעיל). זאת לעומת הרוסית, למשל, שבה "יש משפט עם 11 שלילות שהשומע צריך לחשב את מספרן כדי להבין אם הוא חיובי או שלילי בסיכומו של דבר". אז ראשית כל - ספיר ווורף מתמוגגים בקברם בקבריהם, שנית כל – דוברי רוסית יקרים, אתם יכולים לערוב לקיום המשפט הנ"ל? ושלישית כל – דובר איזו שפה בעצם המציא את המספרים השליליים?

המשך…

Read Full Post »

אז מה, קשה לקרוא ערבית וזה משפיע לרעה על תלמידים ערבים? כך סיפרו לנו בכל מיני כלי תקשורת לאחרונה. בגלל שגם אני הייתי עצלן לא הספקתי לבלוג על המחקר עד עכשיו, אבל כעת נתקן את המעוות. נדבר על המחקר והתוצאות, ואז איך ניתן לפרש אותן. ואז – אוֹהוֹ! – נדבר על איך ניתן לפרש את פירוש התוצאות, כי זה מה שמעניין את הציבור הרחב (ולשם גם ניתן לדלג אם אתם לא מעוניינים בפרטים הטכנים): האם ערבית מקשה על ילדים ללמוד?

המחקר עצמו

המחקר נערך ע"י רפיק אברהים וזוהר אביתר מאוניברסיטת חיפה. פרופ' אברהים הוזכר אצלנו לפני שנה, אבל על פרופ' אביתר ועבודתה הפסיכובלשנית המעניינת עוד לא יצא לנו לכתוב. כשניגשים למאמר הזה כדאי להזכיר בקצרה את ההבדל בין ההמיספרה הימנית של המוח להמיספרה השמאלית: רוב עיבוד השפה נעשה בצד שמאל, בעוד צד ימין אחראי יותר על מחוות ותנועה. פיזית, ההמיספרה השמאלית שולטת בצד הימני של הגוף וההמיספרה הימנית בצד שמאל של הגוף, כך שאפשר לעשות ניסוי פיזי בצד ימין (כפי שנראה מיד) וללמוד ממנו על הפעילות של ההמיספרה השמאלית, ה"לשונית" יותר.

החוקרים עבדו עם סטודנטים ערבים באונ' חיפה, אוכלוסיה מעניינת בין היתר משום שהיא לכל הפחות תלת-לשונית: עברית, ערבית ואנגלית. יש שיטענו שקיימת דיגלוסיה משמעותית מספיק בערבית כדי שאפשר יהיה להתייחס לאוכלוסיה כאל ארבע-לשונית: ערבית מדוברת (שפת אם), ערבית ספרותית (נלמדת מכיתה א'), עברית (נלמדת מכיתה ב') ואנגלית (נלמדת מכיתה ד'). במחקרים קודמים (2004 עם דאיה גנאים, 2007), אותם לא היתה לי הזדמנות לקרוא, החוקרים גילו שההמיספרה הימנית מתקשה עם מספר מילים בערבית (אך לא בעברית). ספציפית, ההמיספרה הימנית לא הבדילה בין אותיות כמו تـ-ثـ-نـ-بـ אבל ההמיספרה השמאלית כן. ההסבר של אביתר, אברהים וגנאים: הנקודות הדיאקריטיות מקשות על הפיענוח, כמו גם הצורות שונות שאות עשויה לקבל (למשל هـ-ـهـ-ه-ـه, ואם יורשה לי רגע של טרחנות, כדאי לדאוג לאותיות מודפסות במאמר הבא ולא כפי שפורסם במאמר הזה).

אז מספר דברים משתלבים כאן: רב-לשוניות, שתי ההמיספרות של המוח ושפות שונות מבחינה מורפולוגית (בניינים ושורשים בשפות השמיות אך לא באנגלית) ואורתוגרפית (אותיות מתחברות וניקוד דיאקריטי בערבית). כדי לנסות ולבודד את ההשפעות השונות נבדקו מספר פנים של ניסוי בסיסי אחד: המשתתף התבקש לסמן אם מילה מסוימת היא מילה אמיתית (למשל פתרון) או לא-אמיתית (למשל כשלדן). חצי מהניסויים היו חד-צדדיים (רק מילה אחת מוצגת) וחצי היו דו-צדדיים (שתי מילים מוצגות, אחת בכל צד של המסך, כשהמילה הרלוונטית מסומנת בקו). ולהלן הדקויות:

  • ההמיספרה המשתתפת. אם מילה מוצגת בצד ימין של שדה הראיה ניתן להניח שהיא תעובד על ידי ההמיספרה השמאלית, ולהיפך. כאן יש שני גורמים נוספים: מילה אמיתית/לא-אמיתית ומידת הסיבוכיות של המילה.
    למה הכוונה ב"סיבוכיות"? נטען שמילים בשלוש השפות יכולות להיות "פשוטות" או "מורכבות". מילים "מורכבות" הן הטייה של מילה אחרת, "פשוטה", שאותה לא ניתן לפרק הלאה. כך למשל idiot היא מילה "פשוטה" אך lover היא מילה "מורכבת" (love+er). בעברית, חלמון היא מילה "פשוטה" אך דרכון היא מילה "מורכבת" (דרך+ון). ובערבית, طاولة "פשוטה" אך مدرسة "מורכבת" (م+درس+ة). אני מוכרח לומר שאני לא משוכנע לגבי החלוקה הזו וגם לא הבנתי על איזה בסיס תיאורטי היא נשענת, אבל לאורך המחקר ברור שישנם הבדלים בין מילים "פשוטות" ומילים "מורכבות". הרשומה הזו היא לא המקום להיכנס לעומק העניין, ובין כה וכה המחקר לא נשען על ההבחנה הזו. ניתן לעיין ברשימות המילים בשלושת העמודים האחרונים של המאמר.
  • מסיחים. בניסויים הדו-צדדיים היו מסיחים שמהם הנבדקים היו צריכים להתעלם. השפעה של המסיחים על התוצאות תעיד על כך שהמיספרה אחת משתמשת במשאבים של ההמיספרה השנייה על מנת לעבד את המילה ש"באחריותה".
  • צדדיות. הבדל בתוצאות בין הניסויים החד-צדדים והדו-צדדים ירמוז לכך שישנם תהליכים שמבוצעים על ידי שתי האונות גם יחד.

המשתתפים בניסוי היו 37 סטודנטים ערבים באונ' חיפה. תפקידם היה לקבוע – במהירות האפשרית – האם מילה מסוימת היא באמת מילה בשפה או שאינה מילה בשפה. נזכיר גם שבניסויים הקודמים ניתן היה לראות שההמיספרה הימנית מתקשה לזהות מילים בערבית ללא עזרת ההמיספרה השמאלית. נמשיך הלאה.

התוצאות

זה החלק הקשה ביותר לסיכום משום שהוא מלא בניתוחים סטטיסטיים וגרפים. העירו-נא בתגובות אם משהו לא ברור מספיק.
אברהים ואביתר בדקו כיצד המשתנים שהוזכרו לעיל משפיעים על התשובה שהנבדקים נותנים, ובפרט על היחס בין תשובות נכונות ובין זיהויים שגויים. החוקרים הגדירו מדד רגישות למשתנה מסוים, שאפשר לתאר אותו כהתאמה בין תשובות מדויקות ובין המשתנה. מהניתוח הסטטיסטי ניתן היה לזהות גם הטייה לאחד משני הכיוונים, אם היתה קיימת; כלומר אם היתה נטייה לענות יותר "כן מילה" או "לא מילה". מדגדג לי לנתח את זה כך שנטייה לענות "כן מילה" משמעותה שניתנה תשובת ברירת המחדל ונטייה לענות "לא מילה" מעידה בהכרח על כך שהתרחש ניתוח, אבל זה לא עקרוני.
אם כך, תוצאות (שתמיד אפשר לדלג עליהן ולעבור לפסקה הבאה).

  1. הרגישות היתה גבוהה יותר עבור טווח הראיה הימני מאשר טווח הראיה השמאלי, קרי רגישות גבוהה יותר עבור ההמיספרה השמאלית. מכאן שההמיספרה השמאלית היתה יעילה מאוד במשימה הזו באופן כללי, הן עבור ניסויים חד-צדדיים והן עבור דו-צדדיים (איור 1A).

    איור 1 מתוך אברהים ואביתר 2009

    איור 1 מתוך אברהים ואביתר 2009

  2. בשדה הראיה הימני – כלומר ההמיספרה השמאלית – הביצועים היו תמיד טובים יותר בערבית מאשר בשפות האחרות. בשדה הראיה השמאלי – כלומר ההמיספרה הימנית – אין הבדל כזה, מה שמתקשר לטענה הקודמת לגבי אי-היכולת של ההמיספרה הימנית לעבד ערבית.
  3. הבדלים במורכבות לקסיקלית (מילה "פשוטה"/"מורכבת") היו רק בעברית ואנגלית, אבל בכיוונים הפוכים. באנגלית היה קל יותר לענות נכון על מילים "פשוטות" ובעברית היה קל יותר לענות על מילים "מורכבות". כמובן שהשוואות כאלה נעשו רק בתוך אותה שפה, כי אין טעם להשוות בין מילים "מורכבות" בערבית ומילים "פשוטות" באנגלית.
  4. איור 2 מתוך אברהים ואביתר 2009

    איור 2 מתוך אברהים ואביתר 2009

    עוד בסיבוכיות, בשפות השמיות היתה הטייה לכיוון "כן מילה" רק במילים ה"מורכבות" אבל לא ב"פשוטות". הטייה כזו משמעותה זיהוי מוטעה של לא-מילים בתור כן-מילים. בעברית הדבר קרה בשני טווחי הראיה, מה שמעיד על מעורבות שתי האונות. לעומת זאת, גם בערבית וגם באנגלית הנטייה היתה לכיוון "כן מילה" רק כשהיה מדובר בטטוח הראיה השמאלי בניסויים דו-צדדיים. זה עסק מסובך, אבל החוקרים מסבירים אותו בכך שבעברית, ההמיספרה הימנית מסתייעת בהמיספרה השמאלית ובשפות האחרות האונות מנסות להסתדר לבד.

  5. כשמסתכלים על האינטראקציה בין שתי האונות בולטת לעין העובדה שההמיספרה השמאלית תמיד חזקה יותר בכן-מילים וחלשה יותר בלא-מילים (איור 2). החוקרים טוענים שמדובר בעדות לעיבוד עצמאי של כל המיספרה והמיספרה.
  6. מה קורה באמת בניסויים הדו-צדדיים? בערבית ישנה רגישות גדולה יותר עבור כן-מילים מאשר עבור לא-מילים. מעבר לכך, עבור כל שלוש השפות יש רגישות גדולה יותר עבור מילים "פשוטות" מאשר עבור מילים "מסובכות" (טבלה 3). להערכת החוקרים, זה משום שההמיספרות מזהות לא-מילים לבד אך על מנת לזהות כן-מילים יש צורך בשיתוף פעולה ביניהן. גם כאן עושה רושם שערבית דווקא נזקקת לשיתוף פעולה בין שתי ההמיספרות (איור 3). מה שמביא אותנו לדיון בתוצאות הניסוי.

    איור 3 מתוך אברהים ואביתר 2009

    טבלה 3 מתוך אברהים ואביתר 2009

    טבלה 3 מתוך אברהים ואביתר 2009

פירוש התוצאות

אלה היו התוצאות העיקריות. כפי שניתן לראות, מדע זה עסק מסובך, וזה לא שניתן לומר "קשה לקרוא ערבית" וזהו. אבל בואו ננסה.

  • ההמיספרה השמאלית מתמחה בעיבוד לאורך כל הניסוי. בנוסף, עושה רושם שההמיספרה הימנית מתקשה להתמודד עם ערבית לבדה.
  • ברם, גם ההמיספרה הימנית השתתפה במשימה. ניתן לראות זאת באמצעות ההשפעה של טווח הראיה ימין/שמאל על תוצאות הניסוי עם סיבוכיות המילים.
  • המיספרות מסוגלות לזהות לא-מילים לבדן, אך על מנת לזהות כן-מילים הן נדרשות לשיתוף פעולה זו עם זו.
  • פרשנות מעניינת במיוחד נוגעת להשפעת שפת האם על השפות האחרות. כזכור, ההנחה שנתמכת במחקרים קודמים היא שההמיספרה השמאלית מטפלת במורפולוגיה אצל דוברי אנגלית, בעוד דוברי שפות שמיות נזקקים לשתי האונות עקב השילוב בין זיהוי השורש והכנסתו למשקל. בניסוי הנוכחי נצפתה התנהגות שונה לגבי אנגלית מזו שנצפית אצל מוחות של דוברי אנגלית ילידים. החוקרים משערים שישנה השפעה של שפת האם, ומסקרן לבדוק איפה עוד בתוצאות ישנה השפעה של שפת האם על עיבוד עברית ואנגלית.
  • ושוב, ההמיספרה הימנית: בערבית יש רגישות לסטטוס כן-מילה/לא-מילה רק בהמיספרה השמאלית. כפי שראינו, זוהי אחת הנקודות העיקריות של אביתר ואברהים.

מה הלאה

אחת ההנחות הבולטות של צמד המדענים היא שההמיספרה הימנית של דוברי שפות שמיות מוכרחת להיות מודעת למורפולוגיה, בין אם לבדה או תוך היעזרות בהמיספרה השמאלית. המסקנה הבולטת שנגזרת מכך ומהנתונים היא שאמנם הדבר קורה בעברית אך לא בערבית, ולכן ניתן לומר שההמיספרה הימנית לא מצליחה לבצע את העבודה הזו בערבית; ולא באנגלית, כצפוי, משום שבשפה גרמאנית אין צורך בפירוק מורפולוגי כזה.

עכשיו כמה הערות משלי. הפרשנות של החוקרים היא אמנם רק הסבר אפשרי אחד, אבל כזה שנתמך היטב על ידי התוצאות. כדי להעמיק עוד יותר בנושא הזה, צריך לשים לב לשני המישורים הקיימים. האחד הוא המפורולוגי והשני הוא האורתוגרפי, כלומר צורת האותיות. אם לזה היתה השפעה מכריעה (כפי שניתן היה להבין בטעות מהכתבות בתקשורת), נצפה לראות תופעות דומות גם באמהרית (בגלל כתב הגעז המטריף), בגרמנית (בגלל ההבדלים המזעריים בין a ו-ä) ובאנגלית (כי הרי אין צמדים מבלבלים יותר מאשר O/Q, E/F ו-i/l).

ברם, המורפולוגיה היא עסק כבד הרבה יותר והיא יכולה ליצור עומס חישובי כמו זה שאולי ניתן להבחין בו בניסוי הזה. לכן הכיוונים העתידיים שצויינו בהודעה לעיתונות (השוואה בין דוברי ערבית מבוגרים יותר וצעירים יותר) נראים הגיוניים.

פירוש פירוש התוצאות

עכשיו שצלחנו את המחקר, נותרנו עם שאלה אחת – מה זה בעצם אומר אם המיספרה כך וכך מתפקדת כך וכך? זה באמת נתון לפרשנות. ראשית, זכות הדיבור לד"ר אברהים:

ד"ר רפיק אברהים מסכם את תוצאות הניסוי: "תוצאות אלו מעידות על כך שקיים אתגר גדול יותר בקריאה של השפה הערבית במיוחד אצל הקורא המתחיל. הדבר מחייב את העוסקים בהוראת הכתב הערבי, בעיקר בשלבי בית הספר ולימוד הקריאה, להיערך בהתאם ולבנות תוכניות לימוד מיוחדות כולל שיטות התערבותיות לקריאת הערבית.
יש לשקול קביעת לוחות זמנים שונים ללימוד ערבית מאשר ללימוד שפות אחרות, בניגוד לתוכניות הקיימות לפיהן על התלמיד ללמוד לשלוט בכל רזי השפה ופיענוח הכתב בתוך זמן קצר יחסית, כאשר אובייקטיבית נראה שזה כמעט בלתי אפשרי. יש למצוא עקומה אחרת ללימוד הקריאה בערבית ואפילו לדחות את הלימוד לשלב מאוחר יותר (התחלת כיתה ב')".

לא השתכנעתי. המחקר הזה לא הראה לי בוודאות שיש עומס קוגניטיבי מיוחד בעת קריאת ערבית, רק שהמנגנונים שונים. אולי כאן השוואה עם שפות שמיות נוספות בישראל יכולה להועיל. בפשטות, אני לא חושב שעמדתו של אברהים היא נובעת ישירות מהמחקר שלו, גם אם היא יכולה להסתמך עליו.

מה שברור עוד פחות הוא ההפרזה של אמצעי התקשורת כמו הביביסי והפרשנות היצירתית (תרגום שלי):

"ההמיספרה הימנית רגישה יותר להיבטים הגלובליים של מה שהיא מסתכלת עליו, בעוד ההמיספרה השמאלית רגישה יותר למאפיינים המקומיים", אומרת פרופסור אביתר. משמעות ההבדלים הקטנים מאוד בין תווים בערבית היא שלקרוא את התווים האלה זו משימה קשה עבור ההמיספרה הימנית.

מה שכן, לטמקא מגיע קרדיט על כותרת המשנה "הימין לא קורא ערבית".

לפני שנסיים, כדאי לראות מה נכתב בבלוגוספירה על המחקר הזה. שניים מבלוגרי השפה הנחשבים ברשת, Language Hat (עורך לשוני בעברו ואדם עם גישה בריאה לשפה) וד"ר אלאמין סואק (מבין לא קטן בשפות צפון-אפריקאיות) התייחסו בפקפוק לא ברור לדיווחים על המחקר. הטענה העיקרית של סואק היא שבגלל שמדובר בערבים ישראלים שמוקפים בעברית ואף לומדים בעברית באוניברסיטה, המחקר לא קביל כמקור מידע על התנהגות של דוברי ערבית "אמיתיים" (במילותיי שלי). סואק הוא בלשן מרשים למדי, אבל במקרה הזה הוא טועה בגדול. הבדלים בין שלוש השפות צצו לאורך כל הניסוי, כתוצאה של משתנים רבים ומגוונים, ואין זה רציני לפטור אותם במחי יד; מילא, אם היה מתייחס עניינית לפרשנות מסוימת של תוצאה כזו או אחרת, אבל לא זה המצב. נראה לי שבמקרה הזה, הסוציובלשן שבסואק ניצח את המדען שבו וניסה לייחס את התוצאות למאפיין חוץ-לשוני אנתרופולוגי. תעיד על כך התייחסותו למשתתפים במחקר כ"תושבים פלסטינים בישראל", צירוף שלא הופיע כלל במחקר המקורי.

הח"מ מנסה לשווא להבין את הניתוחים הסטטיסטיים המסובכים באברהים ואביתר 2009

הח"מ מנסה לשווא להבין את הניתוחים הסטטיסטיים המסובכים באברהים ואביתר 2009

Raphiq Ibrahim and Zohar Eviatar (2009). Language status and hemispheric involvement in reading: Evidence from trilingual Arabic speakers tested in Arabic, Hebrew, and English. Neuropsychology, 23(2), 240-254.

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

תקציר: 1) משפטי חולצה הם לא משפטי חולצה. 2) אנחנו צריכים שם חדש למה שעד עכשיו נקרא "משפטי חולצה". 3) אנחנו בהטוויטר! לא צריך להירשם או לעשות שום דבר מיוחד, רק ללחוץ על הקישור: dageshkal@.

פעם סיפרתי על "משפטי חולצה". זה נהיה להיט קטן, אבל יש בעיה אחת שמפריעה יותר ויותר לחברי המערכת כאן: קצת פישלתי בהגדרה. אמרתי שמשפט חולצה הוא garden path sentence, משפטים שנראים בסדר גמור אבל שדו משמעות לקסיקלית מפילה אותם בסוף, יוצרת כשל תחבירי קטסטרופי וגורמת לנו לקרוא אותם מהתחלה:

  • The horse raced past the barn fell
  • The Russian women loved died
  • Fat people eat accumulates (ת' ליואב)
  • כשיהודים בונים בניינים נופלים (ת' לבן לי)

תע"ג הגדירה זאת כך: "כשמגיעים למילה האחרונה כל המשפט קורס". אלה משפטי garden path, ואנחנו צריכים שם טוב עבורים. כאן ההזדמנות שלכם להציע שם מוצלח בתגובות או לצייץ אותן לעברנו ב-dageshkal@.

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל אם אלה לא משפטי חולצה, מה כן?
אה, אז זהו. הגורואים שלנו משתמשים במונח Crash Blossoms עבור כותרות קצרות באמצעי התקשורת שבהן אחת המילים דו-משמעית ומכשילה קריאה נורמלית של המשפט (לפעמים אפשר לקרוא את המשפט בכל זאת והוא עדיין יהיה תקין, ולפעמים לא). האם באמת יש צורך בהפרדה בין שני הסוגים האלה? לא יודע. משפט Crash Blossom אפילו מוגדר כמקרה פרטי של Garden Path. אבל כמו שאמרתי כמה פעמים כשדיברנו על המינוח:

באמת התחוור לי מוקדם יחסית שאכן יצרתי מפלצת!
עושה רושם שהקוראים שלי זורקים את כל סוגי ההומונימיה וה-GP לתוך קלחת אחת כי לא טרחתי להפריד ביניהם. מצד אחד, זה קצת חבל. מצד שני, אנשים פתאום חושבים על דקויות תחביריות ודנים בשאלה האם משפט מסוים הוא משפט חולצה או לא ואיזו מין דו-משמעות טמונה בו. אז למרות הקנאות שלי למינוח נכון, קשה לי להיות מתוסכל מזה.

וכשמיכאל ז. התלונן ש-"בקיצור, חבל על המאמצים שלי. לא מבין אף אחת מהדוגמאות", עניתי באופן דומה:

מיכאל, אין צורך לשקוע במרה שחורה (הגם שלבלוג שלנו השפעה מכרעת על מצב הרוח). בסופו של דבר, תת-החלוקה לסוגים שונים של דו-משמעות היא כלי עבודה של העוסקים בתחום, ואך טבעי הוא שמינוח כזה או אחר יהיה מבלבל מדי עבור מי שלא מעורה בעניינים.
אולי בפוסט עתידי אנסה להבהיר את הדברים, ואולי לא. לא קריטי.

אז זה הפוסט העתידי. משפט חולצה הוא, אם לדייק, כותרת קצרה ודו-משמעית שכזו. דו-המשמעות הנוצרת היא תחבירית, אך מקורה לקסיקלי (כפל קטגוריות של מילה מסוימת). גם כזו היתה לנו כאן: גנב רכב נמלט והרג אופנוען. מיד נספר לכם על עוד אחת, אבל קודם עִזרו לנו להפריד בין שני הסוגים. כלומר, הַציעו שם למקרים התחביריים הקשים, אלה בהם אין קריאה נוספת למשפט כולו וצריך בשלב מסויים לקרוא הכל מהתחלה (כמו "כשיהודים בונים בניינים נופלים").

[ת' לסמנטיקאי הבית על שלל הערות והתעקשויות]

Read Full Post »

במוסף "כלכליסט" האחרון כתב איתי להט על נושא פופולרי למדי: עד כמה הקידמה וריבוי המידע הופכים אותנו לטיפשים (דיגיטמבלים? מה באמת עושה הטכנולוגיה למוח האנושי, 5/8/10). אנחנו נגענו בנושא הזה בעקיפין כאן. לא נתייחס לכתבה כולה (היא שווה קריאה), רק נעיר לגבי עניין אחד:

… לפי מחקרים פורצי דרך שפורסמו בשנות ה־90, מספר המילים שהורים אומרים לילדיהם הפעוטים משפיע ישירות על התפתחות כישורי השפה והאינטליגנציה של הילד. ניסויים וסקרים ממושכים הניבו המלצות מעשיות להשמיע לתינוקות וילדים לפחות 2,000 מילים בשעה כדי להבטיח התפתחות תקינה ומהירה של אוצר המילים שלהם והבטחת תשתית ליכולתם ללמוד לקרוא מהר – והורים ששקועים במחשב או בבלקברי מאטים את התפתחות השפה של ילדיהם.

עד שלשום לא ידעתי שקיים קשר בין כמות המילים שילדים שומעים ובין האינטיליגנציה שלהם. בגלל שלא מצאתי דרך ליצור קשר עם להט, כתבתי תגובה באתר ("טוקבק", בלשון הדיגיטמבלים) ובה ביקשתי מראי מקום למחקרים פורצי הדרך הללו. התגובה שלי עדיין לא אושרה, אבל אני בטוח שיענו לשאלתי ברגע שתאושר. בינתיים, חיפשתי ונדמה לי שמצאתי.

את תקציר העניינים אפשר למצוא בטור קצר של הבלשן ג'ף נונברג. המחקר המדובר נערך לפני כמה עשורים ע"י בטי הארט וטוד ריזלי, שבדקו איך כמה משפחות בקנזס מדברות עם ילדיהן. מתוך 42 משפחות שנבדקו לאורך שנתיים וחצי, 13 היו ממעמד סוציואקונומי גבוה, 23 מבינוני-נמוך ו-6 נפלו תחת ההגדרה הנאה "welfare" (דהיינו, מובטלים). בקיצור נמרץ, החוקרים גילו שככל שההורים באו ממעמד גבוה יותר, כך הם דיברו יותר עם הילדים, נתנו להם יותר חיזוקים חיוביים, השתמשו באוצר מילים רחב יותר והשתמשו בכמות מילים גדולה יותר בשיחות עם ילדיהם. אוצר המילים של הילדים דמה לזה של הוריהם כבר בגיל 3, ומספר שנים מאוחר יותר הראו מבחני אוצר מילים שהפער בין הילדים שבאו ממשפחות עניות יותר ובין אלו שבאו ממשפחות עשירות יותר רק התרחב. עד כאן העובדות.

ישנן מספר דרכים לפרש את הממצאים האלה. להט החליט שאם אך פולטים 2000 מילה בשעה על הילד, ההתפתחות שלו תהיה תקנית והוא יוכל לקרוא מהר. זו לא מסקנה מפורשת של המחקר, אבל זה יכול להיות נכון. מאידך, בואו לא נשכח שבלי קשר לאינטיליגנציה שלי, לילדים שלי יהיו יכולות קוגניטיביות דומות: ילדים להורים אינטיליגנטים יותר יהיו ככל הנראה אינטיליגנטים יותר, ולו רק כתוצאה מהגנים. הורים שטורחים לדבר יותר עם הילדים שלהם כנראה גם משקיעים יותר בחינוך של הילדים שלהם באופן כללי. אין כאן סתירה חד-משמעית של הנאמר בכתבה, אבל מספר הקסם 2000 נראה לי חסר ביסוס. האם שיחות מרובות עם ילדיכם יגדילו את אוצר המילים שלהם? נו, יתכן. אולי מי מקוראינו יוכל להאיר את עיניי ולהצביע על ממצאים ממחקרים נוספים.

דרך אגב, אין לנו שום דבר עקרוני נגד "כלכליסט", למרות שרושם כזה עשוי להתקבל מפוסטים קודמים שלנו. בינתיים, בעוד "כלכליסט" שוקלים אם להעלות את התגובה שלי לכתבה של להט, נזכיר שאיתנו דווקא אפשר ליצור קשר בקלות באמצעות עמוד "צרו קשר", ושאנחנו קוראים את כל התגובות שנכתבות כאן. הן לא חייבות להיות בנות 2000 מילה.

Betty Hart and Todd Risley (1995). Meaningful Differences in the Everyday Experience of Young American Children. Brookes, 304pp.
Betty Hart and Todd Risley (2003). The Early Catastrophe: The 30 Million Word Gap by Age 3. American Educator 27(1).

Read Full Post »

עוד משהו מבית היוצר של לרה בורודיצקי: טור בוול סטריט ג'ורנל בו היא פונה לקהל הרחב ומספרת על המחקר שלה ושל קולגות. למרבה הצער, אין זכר לתחפושת הבננה הפעם, אבל רוב הדברים שם יהיו מוכרים למי שעוקב אחרי מעלליה אצלנו. יש גם מספר עניינים נוספים, שלגבי אחד מהם היא טועה (לעניות דעתי הקובעת, כמו שהיינו אומרים בצבא).

בין המחקרים המעניינים שעוד לא הזכרנו נמצא ניסוי שבו אותר הבדל בין איך שדוברי אנגלית, ספרדית ויפנית מתייחסים לגורם של אירועים כמו אגרטל שבור, בלון מפוצץ וכן הלאה. בעברית אפשר להגיד "האיש שבר את הכוס" או "הכוס נשברה", אם רואים סצינה שבה דבר כזה קורה. באנגלית יש העדפה לכיוון הגירסה שכוללת את עושה הפעולה, אפילו אם זה לא היה בכוונה. בספרדית יעדיפו את גרסת "נשברה" על פני גרסת "שבר". ובאמת, דוברי האנגלית שצפו במספר סצינות זכרו טוב יותר מי ביצע את הפעולה.

דבר דומה קרה עם תיאורים של "תקלת המלתחה" של ג'סטין טימברלייק וג'אנט ג'קסון שהוצגו למספר נבדקים (חפשו ביוטיוב אם אתם לא מכירים, אבל זהירות: פטמה!). במספר דיווחים קראו המשתתפים בניסוי על שמלה שנקרעה, בעוד קבוצה אחרת קראה על שמלה שטימברלייק קרע. אלה שקראו את הדיווחים בהם הדגש היה על מבצע הפעולה נטו להאשים את טימברלייק יותר בתקרית.

סך הכל נראה שאפשר להסכים על כך שהשפה משפיעה במידה כזו או אחרת על תפישת המציאות. הדברים משתבשים כשבורודיצקי טוענת שמחקר כזה סותר טענה חומסקיאנית קלאסית:

Dr. Chomsky proposed that there is a universal grammar for all human languages—essentially, that languages don't really differ from one another in significant ways. And because languages didn't differ from one another, the theory went, it made no sense to ask whether linguistic differences led to differences in thinking.

בין אם בורודיצקי מסכימה עם אוונס ולוינסון ובין אם לא, אני לא חושב שיש קשר של ממש בין שני הדברים. כן, התפישה היא שהבסיס המבני של כל השפות הוא זהה, מהבחינה הזו שהוא כפוף למספר מגבלות מופשטות. ישנן רמות שונות של גיוון בהתחשב במגבלות האלה, וסך הכל אפשר לחזות איך שפה יכולה או לא יכולה להתנהג.
המשפט השני של בורודיצקי לא נובע מכך כלל ועיקר; הלקסיקון דווקא זוכה לחשיבות לא מועטה בתיאוריות דקדוקיות עכשוויות. מה שבורודיצקי ועמיתיה מצאו הוא פשוט שבשפה ששמה דגש על נקודות מסוימות במה שנקרא סמנטיקה לקסיקלית – הסמנטיקה של מילים בודדות – הנקודות  הללו יהיו נגישות יותר לדובר. אם יש מילים נפרדות לגוונים של כחול, ההבדל כנראה יהיה נגיש יותר לדובר, אבל שתיהן ייוצגו במוח הדובר בתור שם של צבע. המחקרים האלה מרתקים כתמיד, אבל ספק אם הם נוגעים למבנה התחבירי העמוק יותר של השפה.

Read Full Post »

לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.

לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.

כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".

תקציר הכתבה

אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.

כללים אוניברסאלים או נטיות

כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)

אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.

חקר הקוגניציה – לאן

מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.

יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.

מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!

בעיות

כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.

UG חיה מתה

אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.

בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.

אבל נגיד ש-

אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.

עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.

סיכום ביניים

דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–448. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

הבלשן ההיסטורי גיא דויטשר, שעל ספרו הנהדר "גלגולי לשון" השתפכנו כאן לא פעם, הוציא לאחרונה ספר חדש, Through the Language Glass. את ההקדמה ניתן לקרוא באתר של דויטשר, והיא מעוררת תיאבון – המחבר טוען שהוא יצליח לענות "כן" על שלוש שאלות שהתשובה עליהן היא בדרך כלל "לא":

  1. האם יש עוד מה לומר על הקשר בין שפה והתרבות שהיא חלק ממנה?
  2. האם שפה באמת מייצגת משהו מהותי לגבי התרבות ממנה היא באה, מעבר לשטויות כמו מספר המילים שיש לאסקימוסים עבור שלג?
  3. האם שפות שונות יגרמו לדובריהן לתפוש את העולם בצורה שונה?

טוב, אלה בהחלט שאלות מעניינות למדי ונגענו בהן לא אחת. עד כמה מצליח דויטשר לערער את יסודות הדקדוק האוניברסלי, שמניח קיומו של בסיס אחד לכל השפות הטבעיות? לא יודע, עוד לא קראתי את הספר. לפי ביקורת בגארדיאן, הספר מתמקד במידה רבה בהבדלים שיש בייצוג צבעים בשפות שונות; היזכרו בגווני הכחול של דוברי-האנגלית ודוברי הרוסית. למעשה, היזכרו בכל הרשומה ההיא. הביקורת מזכירה את ניסוי גווני הכחול, את ניסוי התפוחים והמפתחות ואת השבט קואוק תאיורה שמסמן זמן ממזרח למערב. על כל אלה קראתם כאן לראשונה! או לא לראשונה. אבל לפחות קראתם.

הספר ייצא בעברית בהוצאת חרגול/עם עובד בשנה הבאה (שאלתי אותם והם ענו בזריזות ובאדיבות). בבריטניה הוא יצא לפני שבועיים, ובארה"ב הוא ייצא באוגוסט. מי שמעוניין בטיפול מעמיק יותר בנסיונות לערער על הנחות יסוד חומסקיאניות מוזמן לחכות לפוסט הבא.

Read Full Post »

בחודש שעבר חוויתי מתקפה (מבורכת) על תיבת הדוא"ל שלי. הסיבה היא הציטוט הבא, מהראיון שהעניק פרופ' פיליפ זימבארדו, פסיכולוג בסטאנפורד (יוני שדמי, כלכליסט 18.3.10, ההדגשה שלי):

קשה להתנגד לכוחות שסביבך: השכלה, כסף, סביבה. כדי להתנגד להם, אתה חייב להיות מסוגל לדמיין את העתיד: לצפות באופן ברור בתרחיש עתידי, שבו אתה רואה לאן הצעד הרע שאתה עושה מוביל אותך. אנשים שמאוד ממוקדים בהווה, בפיתוי של ההווה, הכי חשופים למדרון החלקלק.

המשפחה שלי באה מסיציליה, וזו תרבות שחיה בהווה ובעבר. בדיאלקט הסיצילאני אין פועל עתיד, יש was ו־is, אבל אין will be. כשאפילו השפה אינה תומכת בהדמיית העתיד, קשה להטמיע את תוצאות מעשיך לטווח הרחוק. זו אחת מהסיבות לשגשוג המאפיה הסיציליאנית.

הקורא המתמיד אביב התפלא לשמוע שדבר כזה אפשרי בכלל. שפה בלי עתיד? בלתי נתפש!
ואולי לא.

זימבארדו בעבודה, לפני שהוא מתדרך את וויל סמית' וטומי לי ג'ונס. (צילום: יואל אהרון)

ראשית, לא פלא שזימבארדו מתעניים בזמנים משום שזה מה שהוא חוקר לאחרונה.
כדי לחשוב על שפה בלי זמן עתיד לא צריך להסתכל רחוק מדי. לא אלאה אתכם בפרטים על שבדית, פינית, האוסה, אווה, ערבית ושאר שפות בהן זמן עתיד הוא למעשה הרחבה של זמן הווה עם מילה נוספת; מספיק להסתכל על אנגלית. הרי איך נוצר זמן עתיד באנגלית? מצרפים מילה נוספת שמשמעותה סתומה (will) או צירוף בזמן הווה שהמקור שלו ברור למדי, במיוחד אם קראתם את "גלגולי לשון" (is going to). גם בעברית המקראית, מה שאנחנו מכנים היום "זמן עתיד" לא הורה בהכרח על עתיד ("וילך" במובן של "הלך"). כך ש"זמן עתיד" הוא מושג חמקמק.

מה בעצם קורה בסיציליאנית? בוויקיפדיה הסתכלו על כמה ספרים שמתארים את השפה ושם טוענים שגם סיציליאנית יכולה להשתמש בפעלי עזר. בכל מקרה ברור שאפשר להשתמש בזמן הווה כשההקשר ברור, ממש כמו בעברית: "אני הולך מחר לים". משפט לתפארת שמתאר את העתיד בלי להשתמש בשום אלמנט מורפולוגי שמיוחד לעתיד.

איך אפשר להחליט שבשפה חייבת להיות צורת עתיד כלשהי? מן הסתם, אי אפשר. אנחנו פשוט רגילים לזה. יש דברים אליהם אנחנו פחות רגילים, אבל בשפות אחרות אי אפשר בלתם. למשל, יש שיטענו שדווקא הרבה יותר חשוב לדעת עד כמה הדובר בטוח במה שהוא אומר. בגרמנית אפשר להביע עם הטייה פשוטה של הפועל האם מדובר בציטוט עקיף או בדעתו האישית של הדובר. בשפות אחרות חלק מהפועל חייב לציין האם הדובר חווה בעצמו את האירוע שהוא מדבר עליו, ראה אותו במו עיניו או שמע עליו ממישהו אחר.
ישנן שפות (אני חושב שהונגרית היא כזו) שבהן אפשר להטות את הפועל "טען" בשתי דרכים: אחת אומרת שמישהו טען משהו ודיבר אמת, אחת אומרת שהוא טען משהו אבל שיקר. מהו זמן עתיד זניח ליד יצירות מופלאות שכאלה?

אבל עזבו אתכם מזימבארדו וטענותיו על סיציליאנית. איך הוא יכול לקרוא לעצמו פסיכולוג בסטאנפורד בלי להתחפש לבננה?

[ת' לאביב, לינון, לאורן ולכל מי ששלח ותהה למה אף פעם לא עניתי]

Read Full Post »

[רשמים מערב עם פרופ' סופי סקוט, Speech on the brain - looking at the voices in our heads, במסגרת "קפה מדע" 3/11/09]

"קפה מדע" הוא השם של סדרת מפגשים (במקומות שונים בעולם) אליהם מוזמן הקהל הרחב (כלומר אתם) ושבהם מומחה לתחום מסוים מדבר בצורה לא מחייבת על הנושא אותו הוא חוקר ואז מנהל שיחה על כוס קפה/בירה עם המבקרים. בָארץ המפגשים האלה מאורגנים על ידי מוזיאון המדע ירושלים ונערכים בבית הקפה "תמול שלשום". יום אחד, כשאהיה מרצה מדופלם, אארגן הרבה ערבים כאלה. בטח.

הנה סיכום תמציתי קצר של אחד המפגשים, שהוקדש לדיבור: פרופ' סקוט דיברה בקצרה על איך מערכת הדיבור שלנו עובדת ואז סיפרה על המחקר שלה, לפני שהבמה ניתנה לקהל לדון בנושא ולשאול שאלות. גם כאן אצלנו מותר: פונטיקה ואבולוציה אינם תחומים בהם אני מתמחה ולא רק הפונטיקאים בקהל מוזמנים להשמיע קול.

הרצאתה של פרופ' סקוט

קצת ביולוגיה

דיבור הוא דבר מסובך, מתוחכם וייחודי. דיבור מבוסס על שימוש במיתרי הקול ובמערכת הנשימה שלנו, אבל השרירים פועלים אחרת מאשר כשאנחנו נושמים. משמעות הדבר היא שאנחנו יכולים באופן עקרוני לדבר תוך כדי נשימה, שזה דבר שחיה כמו קוף, למשל, לא יכולה לעשות. בכלל, מערכת ההגייה שלנו היא מרשימה מאוד ואחד החלקים החשובים בה מבחינת התפתחות השפה הוא בית הקול (ממש מעל לנקודה בה הגרון מתפצל לשניים: לוושט ולקנה הנשימה). בית הקול הוא מה שמאפשר לנו להשמיע צלילים עמוקים, ואצל בני אדם בוגרים (לא אצל תינוקות!) ומספר חיות הוא "יורד" נמוך יותר ומאפשר להשמיע באסים ובמשתמע – להיתפס כגדולים ומאיימים יותר. מה שמסקרן מבחינה התפתחותית הוא שהמבנה הזה גם מאפשר לנו להיחנק, כך שישנו איזון כלשהו בין הצרכים ההתפתחותיים שלנו.

יש שפות בהן הדרך בה משתמשים במיתרי הקול היא חלק מהשפה. אם מכווצים אותם, מדברים במה שמכונה creaky voice (כך השחקן הבריטי הנהדר יו לורי עושה מבטא אמריקאי בסדרה "האוס", מבטא כה משכנע עד שמפיק הסדרה היה בטוח שהוא אמריקאי). אם דואגים לרווח את מיתרי הקול מקבלים breathy voice. בכמה שפות הודיות (כמו הינדי) ובכמה שפות באנטו (אפריקאיות) ישנו הבדל במשמעות בין מילה מנושפת שכזו ומילה לא מנושפת.

בכלל, יש המון מרכיבים במערכת ההגייה. מלבד בית הקול ומיתרי הקול אנחנו משתמשים הרבה בלסת, בשפתיים, בלשון, בשיניים ובחיך בשביל לשנות את הצליל שיוצא באינספור דרכים. גם על קליקים דיברנו טיפה בעבר.

אם אתם רוצים לראות איך זה עובד, באוניברסיטת איווה בדיוק חנכו אתר חדש שבו אפשר להתרשם מדרכי ההגייה של אנגלית, ספרדית וגרמנית בצורה גרפית. חביב ביותר. ויש גם את סרטון הרנטגן הישן הבא:

איך משתמשים בזה

אפשר לנחש במידה לא מעוטה של הצלחה שלל פרטים על אדם לפי הצורה בה הוא מדבר: הגיל, המין, מידת עייפות, מצב רוח (כולל האם הוא מחייך או לא), האם הדובר בריא, המיקום הגיאוגרפי בו הוא חי ובו הוא גדל, וכן הלאה. פרופ' סקוט סיפרה שסטודנטית שאלה אותה פעם אם היא מבלקבורן (בצפון אנגליה) למרות שהיא עברה ללונדון 25 שנה קודם לכן והמבטא שלה הספיק להשתנות משמעותית מהמבטא שהיה לה בתור ילדה. חוץ מזה, ידעתם שיותר קל לשמור על פרצוף פוקר מאשר על קוֹל פוקר? כשאנשים מפחדים, מתרגשים, עומדים לצחוק וכד', הקול שלהם משתנה משמעותית.

קליפת המוח שלנו עבה יותר מאשר זו של יונקים אחרים, שימפנזות למשל. בהתאם, אנחנו טובים יותר בשפה ובכל מיני דברים ויזואלים. מצד שני, שימפנזות טובים יותר בלברוח, ללקט ולהתרבות. המוח עצמו, כידוע, מחולק לאונה ימנית ואונה שמאלית. המוח השמאלי אחראי לשפה ולדיבור, ומאפשר לנו בין היתר לזהות מילים גם כשהן נאמרות בקול סינטתי לגמרי. המוח הימני רגיש יותר למלודיות. נהוג להסביר כך את ההרגל שלנו להצמיד אוזניות דווקא לאוזן ימין (שנשלטת ע"י הצג השמאלי במוח!) כשאנחנו רוצים לשמוע משהו טוב יותר.

איך הכל מתואם – זו כבר השאלה הגדולה של מדעי המוח (הם נקראים גם "מדעי העצב", מה שנשמע יותר כמו שם של אלבום).

חקיינים

במחקר הנוכחי שלה פרופ' סקוט בודקת מה קורה כשמנסים לדבר אחרת: איך חקיינים ומדובבים משתמשים במוח שלהם? מסתבר שכשאנחנו מנסים לחקות מישהו, אנחנו משתמשים באותם חלקים של המוח כמו בדרך כלל אבל זה יותר קשה לנו. מנגד, חקיינים מקצועיים מפעילים אזורים נוספים במוח, כאלה שאחראים על ויזואליזציה, על תנועת פלג הגוף העליון ועל תנועות הגפיים. חקיינים תמיד אומרים שהם מנסים "להיכנס" למושא החיקוי שלהם, ונראה שגם פיזית זה באמת מה שהם עושים. פרופ' סקוט אמרה שאם בתחילת המחקר שלה היא חשבה שחקיינים פשוט ייצוג פונטי של החיקוי, עכשיו היא השתכנעה שהם יוצרים יצוג הרבה יותר מורכב.

החלק השני של המפגש היה פתוח לשיחה עם הקהל ולשאר אנקדוטות ופרטי טריוויה.

שאלות ותשובות

מה בא קודם, היכולת הוויזואליות או היכולת הקולית?
כנראה שהצלחנו לעמוד זקופים ושחיינו בקבוצות עוד לפני שהתפתחה השפה: ישנו מאובן אנושי ללא בית חזה רחב, אז הוא לא היה יכול לדבר, והיה צריך יותר מקום בשביל יותר עצבים. בסופו של דבר השאלה היא מה בא קודם, דיבור או שפה, והשאלה הזו נותרת פתוחה.

אולי חיות מדברות, אבל בצורה כה מורכבת שאנחנו לא מעריכים אותה נכון?
לא סביר. דיבור אנושי הוא מדויק ברמות מזעריות (למשל הבחנה בין תנועות), משהו שלא קיים במערכות התקשורת של חיות אחרות. אמנם דולפינים יכולים לקודד הרבה מידע, אבל הוא פחות מורכב.

קופאים (פרימטים: קופים, קופיפים, בני אדם וכן הלאה) אחרים לא יכולים לשלוט בטון הדיבור כמו שאנחנו שולטים בו. שימפנזות צוחקים במקטעים כמו "אה אה אה אה" ולא באופן רציף כמו בני אדם.

אנשים שיודעים לקרוא שפתיים מסתכלים הרבה מאוד על העיניים של מי שהם קוראים. כן – יותר קשה להם להבין מישהי כשהיא מרכיבה משקפי שמש, למרות שהם קוראים בעיקר את השפתיים שלה.

הגבול בין דיבור של ממש ובין שינון הוא חמקמק מאוד. ישנו מקרה של אשה אפאזית (עם הפרעת דיבור שנבעה מפגיעה במוח) שלא היתה יכולה לדבר אבל כן הצליחה לשיר את השיר האהוב עליה בלי בעיה.

מה לגבי הטענה ש-7% (או כל מספר שרירותי אחר) מהתקשורת שלנו בא מדיבור והשאר משפת גוף?
זה מיתוס, ממש כמו המיתוס לגבי כך שאנחנו כביכול משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח.

והערה שלי לסיום

רואים? פונטיקה זה משעמם. כדאי להיות תחבירנים!

Read Full Post »

בשולי הפרשה שמסעירה את המדינה, הבה נעיין במשפטים הבאים מתוך הכתבה "מסתמן: חלק מפרשי הפרשה הבטחונית יפורסמו היום" (הארץ, 7/4/2010):

השב"כ, צה"ל והפרקליטות החליטו להסיר את התנגדותם להמשך איסור הפרסום על פרשה ביטחונית-תקשורתית האסורה לפרסום בישראל. בכוונתם לפנות היום (חמישי) לבית המשפט המחוזי בתל אביב ולבקש כי יוסר באופן חלקי צו האיסור שהיה בתוקף מעל שלושה חודשים וחצי.

קצר, פשוט, וברור, נכון? ניסוח זהה ("הפרקליטות, צה"ל והשב"כ יודיעו מחר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי הסירו את התנגדותם להמשך איסור הפרסום הגורף על פרטי הפרשה") מופיע גם בכותרת המשנה, כך שברור שהוא נכתב כך בכוונה תחילה. אבל מה? בואו ננתח קצת יותר לעומק על מה שכתוב כאן, שלילה אחר שלילה:

אם השב"כ, צה"ל והפרקליטות היו תומכים באיסור הפרסום, הרי שהם היו מעוניינים שהמידע לא יפורסם. כיוון שהם מתנגדים לאיסור הפרסום, הרי שהם מעוניינים שהמידע יפורסם. ולבסוף, אם הם מסירים את התנגדותם להמשך איסור הפרסום, הרי שהתנגדותם לאיסור הפרסום אינם תקופה עוד: כלומר, הם אינם מעוניינים עוד שהמידע יפורסם. או במילים אחרות, הם תומכים בהמשך האיסור על פרסומו. מה מפתיע אם כן, שמשפט אחד לאחר מכן הם פונים לבית המשפט ומבקשים כי הצו יוסר!

כבר הזכרנו את המונח misnegation כשדיברנו על אמנון דנקנר, והמקרה הזה הוא מייצג נוסף ואף יותר בולט: המשפט אומר בדיוק להיפך ממה שכותבו התכוון לומר, ובכל זאת כולנו בדרך פלא הצלחנו להבין את כוונתו: ההקשר, ידע העולם וההבנה שלנו את יחסי הכוחות במקרים אלו אפשרו לנו להתעלם מהפסוק הלוגי המורכב שהוא יצר (באמצעות שימוש חוזר ונשנה בביטויי השלילה) ופשוט לקלוט מיד מה הוא רוצה להגיד. למעשה, המשפט הזה, למרות שלא נראה ממבט ראשון כל כך מסובך, מצליח לבלבל אותנו עד כדי כך שנדרשות כמה קריאות על מנת להבין שקיימת איתו בכלל בעייה.

[הינד-כובע לנטע וטל לינזן]

Read Full Post »

רשות הדיבור לאמנון דנקנר, בטור מוצלח במיוחד:

המשימה הוטלה עליי וניסחתי מכתב די ארוך, מעטיר שבחים על מצחו של העסקן משיקגו, ובין השאר כתבתי את הפסקה שנראתה בעיניי כאלגנטית ביותר: "קשה להגזים בחשיבותה של פעולתו של משה פולצ'ק בחיים היהודיים בשיקגו ובאמת בארצות הברית כולה".

[...]

עמדתי נבוך והאיש התנפל עליי בצעקות, ולקח לי זמן להבין שהוא המנהיג הציוני-סוציאליסטי הדגול משיקגו ושנפגע מהניסוח שעליו הייתה גאוותי. מה זאת אומרת קשה להגזים בחשיבותו? אמר. מי מבין דבר כזה? זה טוב או רע? לך תדע. לי זה נשמע רע. גם לחברים שלי. זה נשמע כמו, נו, שוין, מוישה פולצ'ק הוא בחור טוב, אבל בואו לא נגזים – הוא לא כזה קנאקער. לא. . . לא . . . גמגמתי . זה בדיוק להפך. זה אומר שקשה להגזים בחשיבות שלך, זאת אומרת שככל שנפליג במחמאות עדיין נתקשה להגיע לכלל גוזמה, זאת אומרת. . . זאת אומרת. . . אה . . . ככה קורה, לעתים, שמה שנראה לך ברור כשמש, נתקע לך בגרון כמו חצץ ומנתק את המצתים במוח כשאתה נתבע להסביר אותו.

מבלי לנקוב בשמה המפורש, דנקנר מתייחס לתופעה מוכרת בשם misnegation (לעיתים over או undernegation), שגורמת למשפטים שגויים (מבחינה לוגית טהורה) להישמע לנו תקינים, ולהבין באופן מדוייק את כוונתו של הכותב, על אף שהוא כתב את ההיפך הגמור. אבל בואו נתחיל בהכרעת הויכוח בין דנקנר לפולצ'ק. הביטו-נא בשני המשפטים הבאים:

(1) קשה להגזים בחשיבותה של פעולתו של משה פולצ'ק.
(2) קשה לזלזל בחשיבותה של פעולתו של משה פולצ'ק.

במבט ראשון, לי לפחות שני המשפטים נשמעים כמעבירים את אותו המסר, בדבר חשיבותה הרבה של פעולתו של משה פולצ'ק. אבל, כשאני מעמיד אותם אחד ליד השני, קל לראות שמבחינה לוגית טהורה הם בעצם אומרים דברים הפוכים. למעשה, דנקנר צודק: אם קשה להגזים בחשיבותו של משהו, הרי ככל שנדגיש ונשבח את חשיבותו לרוב, עדיין לא יהיה זה בגדר הגזמה, כיוון שהוא מאוד חשוב. מצד שני, אם קשה לזלזל בחשיבותו של משהו, הרי ככל שנפחית ונמעיט בה, זה עדיין לא ייחשב כזלזול: עד כדי-כך חשיבותו מועטת. ובכל זאת, ניתן על-נקלה למצוא משפטים כגון "קשה לזלזל בחשיבותה של סביבת עבודה נעימה ופתוחה, במיוחד בארגוני סיוע, שנסמכים על רצון טוב ורוח התנדבותית" (כאן), שרובנו עוברים על פניהם תוך הבנה מדוייק של המסר, ומבלי להתעכב לרגע: למעשה, אנשים רבים יתקשו מאוד בכלל להבין היכן טמונה הבעייה.

אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא המשפט "No head injury is too trivial to ignore", שעל פי האגדה היה כתוב על קירות בתי החולים בלונדון עשרות שנים, עד שמישהו שם לב שהוא שגוי (זכרו-נא כי זאת אגדה). ואכן, המשפט הזה, שכולנו מבינים אותו מיידית, אומר למעשה את ההיפך ממה שהתכוון מחברו. מאוד קשה לתפוס את זה, בין היתר בשל ההבנה הראשונית ששובה אותנו, אבל השוואה עם משפטים כגון: "No business is too small to play a role", או "No donation is too small to make a difference" מבהירה את הבעייה: מבחינה לוגית טהורה: המשפט אומר שמכל פציעת ראש, לא משנה כמה קטנה היא, צריך להתעלם (הסברים נוספים ניתן למצוא בפוסט של מארק ליברמן, משם גם לקוחות הדוגמאות).

כנראה שמסיבה מסויימת המוח שלנו מאוד מתקשה בניסוח המשפטים הללו, שכוללים שלילות רבות וביטויים מודאליים, וחלקם מתקבעים לכדי ביטויים של ממש (כמו "לא ניתן לזלזל בחשיבותו").

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,335 שכבר עוקבים אחריו