Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘דע את בלשנך’ Category

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל- לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.

Read Full Post »

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.
אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

המשך…

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

נעצבתי לשמוע היום על פטירתו של פרופ' יהודה פאלק ז"ל, חוקר בחוג לבלשנות באוניברסיטה העברית. פאלק היה – בין שלל תפקידיו והישגיו – אחד החוקרים הפעילים במסגרת התיאורטית LFG (דקדוק לקסיקלי-פונקציונלי), שאותה טיפח במשך שלושה עשורים. התיאוריה הזו נותרת גם היום אחת האלטרנטיבות הרציניות והמבוססות לתחביר החומסקיאני המיינסטרימי.

בין פרסומיו הרבים חיבר פאלק ספר מבוא ל-LFG, שהצטיין בשפה קריאה ומזמינה. ועל כך אנקטודה קצרה: לפני כמה שנים זכיתי לבלות סמסטר בחוג לבלשנות חישובית באוניברסיטת היידלברג, שם עבדו בעיקר עם LFG ולמדו מהספר הזה. פגשתי שם לא מעט סטודנטים מעניינים, אבל כשסיפרתי להם שאני מישראל ביקשו ממני כמה מהם, ספק בצחוק ספק ברצינות, דבר אחד: למסור ד"ש לפרופסור המפורסם יהודה פאלק כשאני מגיע לעיר הקודש ירושלים. כך נכרכו זה בזה שמו של פאלק, מפעל חייו האקדמי ועיר מגוריו. נראה לי שזה היה מוצא חן בעיניו.

Read Full Post »

וואו. כריס מאנינג ודן ג'ורפסקי, שני בלשנים חישוביים מוערכים מסטנפורד, מלמדים קורס בעיבוד שפה טבעית, בחינם, דרך האינטרנט, החל מה-23 לחודש. הם חוקרים כל כך מוכשרים, והרעיון הזה כל כך מלהיב, שזה שווה פוסט שלם רק בשביל קישור אחד: כל הפרטים כאן.

מומלץ לצפות גם בסרטון הקצר שבו שני החוקרים מזמינים אתכם לקורס; הוא נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים משני מדעני מחשב שמושיבים אותם מול מצלמה ונותנים להם לדקלם טקסט. זה כה חמוד.
אז כדי שהפוסט הזה לא יהיה חסר כל תוכן משל עצמו, הנה חידה: ישנן 4 טעויות בכתוביות (האוטומטיות?) של הסרטון ביוטיוב. מה הן?

רמז: שלוש הן של מאנינג — כנראה בגלל המבטא האוסטרלי — ואחת של ג'ורפסקי.


Read Full Post »

בשולי ההברקה האחרונה של נשיאות אוניברסיטת בן גוריון, הבלשן עידן לנדו ניצל את ההזדמנות כדי לדבר על איך זה שחוקרים טוענים שהם עובדים אפילו כשהם לא במשרד שלהם באוניברסיטה. הרשומה שלו לא ארוכה ושווה קריאה גם עבור תלמידי מחקר וגם עבור אנשים נורמלים. הרשת מלאה בטקסטים על מחקר, חייו של הדוקטורנט המסכן ושאר קשקושים. לא אלאה אתכם, רק אוסיף פיסקה משלי.

מחקר אקדמי מלמדי אותי המון על עצמי. לנדו למשל מזכיר שיש אנשים שעובדים הכי טוב על הליכון בחדר הכושר. אני אוהב לרוץ אבל אני לא מסוגל לחשוב על עבודה כשאני רץ; ככה אני מנקה את הראש. אני יכול לענות לדוא"ל מקצועי בבוקר ולדוא"ל אישי בעיקר בערב, אבל משתדל לענות על הכל בתחילת היום כי בבוקר אני קורא חומר מקצועי הכי טוב. במהלך היום אני בד"כ צריך אוזניות כדי להתרכז בקריאה – וגם אז, מוזיקה קלאסית או אינסטרומנטלית, שום דבר עם מילים שעשוי להסיח את דעתי. בלי מילים מאף שפה, כמובן. היום לקחתי מאמר שלא פורסם באף פורום רשמי ושנכתב ע"י איזה דוקטורנט אפריקנר ב-2002 וישבתי איתו בפארק, כי רק שם יכולתי להתרכז. מאמר שלא מתמלא שרבוטים וקשקושים הוא מאמר שלא הבנתי ממנו כלום. יש לי ידידה שקמה בשש בבוקר, עושה יוגה וכותבת במשך שעה וחצי. כשאני עובד על היבטים חישוביים של המחקר שלי (כלומר תכנות) אני הכי יעיל כשאני מתכנת לתוך הלילה. בשעות הערב והלילה אני יכול לכתוב הכי הרבה. אני לא יכול בשום אופן לעבוד בבתי קפה. כמה מהמרצים שלי עובדים הכי טוב בבתי קפה. היה לי מרצה אחד, מבריק ופרודוקטיבי במיוחד, שהעדיף לעבוד מהבית כי שם היו כל הספרים שלו. כשהייתי אצלו הבנתי בכמה ספרים מדובר.

כל זה לא יותר קל או יותר קשה, יותר פשוט או יותר מסובך מכל עבודה אחרת (והתנסיתי בעבודות אחרות, תודה רבה). זה פשוט שונה. וזה מעודד לשמוע מישהו כמו עידן לנדו מדבר על התהליך, כי בדרך כלל חוקרים כמוהו גורמים לבלגאן הזה להיראות קל.

[ולהערה המנהלתית: לנדו סגר את הרשומה שלו לתגובות, אבל אני לא חושב שיש בזה צורך כאן. כמובן שכמיטב מסורת הבלוג, תגובות מזלזלות לא יאריכו ימים]

Read Full Post »

ושוב אנו עם לקט אייטמים אשר קצרים מכדי להחזיק פוסט משל עצמם:

1. במסגרת אירועי מאהל הדיור ביקר את המחנאים ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. ומה היה לו לעשות שם? להיות קטנונולוג ו"להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה"", מדווח עפרי אילני בארץ האמורי.

2. בתוך עמנו אנו חיים, ואין דבר שיותר מעניין את האינטרנטים בימים אלו מאשר גוגל פלוס. אחת התכונות מעלות התמיהה של הרשת החברתית היתה הבחירה שלא לאפשר למשתמש להסתיר את מינו בהגדרות הפרטיות, אולם לאחר מעט לחץ מצד המשתמשים גוגל התקפלה. השאלה, כמובן, היא מה עושים עם עדכונים אשר מעצם ניסוחם חושפים את מינו של המשתמש, כמו בדוגמה שניתנת בוידאו: "Greg added you to his circle". באנגלית, הפתרון הקיים והזמין הוא "Greg added you to their circle". בסרטון הפתרון מכונה בכינוי המעליב Grammatically questionable: המקור, סביר להניח, הוא בספרי עצות לשוניות גרועים כמו של Strunk & White, בעוד הבלשן ג'פרי פולום הראה מזמן שמדובר במבנה ותיק שמתועד בכתביהם של כותבים מן השורה הראשונה זה מאוד שנים. יחד עם זאת, פולום שיער שהתופעה, שנקראת Singular They, לא תופיע לפני שם פרטי, אם כי הכיר בכך שישנן דוגמאות נגדיות. והנה לנו עוד כמה.

אבל בעברית? קפטן אינטרנט שתרגמו את הידיעה בחרו בתרגום "גרג הוסיפו אותך למעגל שלהם". מפוקפק מבחינה דקדוקית? לא ולא. אסון דקדוקי אמיתי. כפי שמראה התחקיר המעמיק שערכתי לצורך הפוסט, מתרגמי גוגל פלוס התמודדו יפה עם העניין ובחרו ב"הוסיף/ה". פתרון מקורי אחר היה יכול להיות "נתווספת למעגלים של גרג". אבל אז כבר היה נמצא מי שהיה מקטר על הסביל.

3. גיא דויטשר מתראיין במוסף סוף השבוע של כלכליסט על ספרו החדש, שסקירה שלו, מאת דפנה שיזף, פורסמה ממש בבלוג הזה. כפי שהעיר איתמר, כלכליסט בטיבם כשהם פשוט נותנים לגיא דויטשר לדבר.

(ואיתמר מעיר עוד:)

4. בדרך כלל אני נמנע מלכתוב כאן על המעבדה שלי כדי לשמור על הפרדה בין הבליגה ובין העבודה. אבל כשיש ראיון כל כך מוצלח עם ידידתי כריסטינה הילי, שעבדה אצלנו במשך שנה על השוואה בין שפת הסימנים האמריקאית ושפת הסימנים הישראלית, אני לא יכול שלא להמליץ. על שאר הראיונות שם כדאי לדלג.

(ויש סיום אופטימי:)

5. סוזי לוסן, מורה בבי"ס תיכון במילווקי, כתבה בשבוע שעבר על נסיונה ללמד שיעור בלשנות בבית הספר. התיאור שלה מעניין מאוד ונראה כמו קורס מבוא לבלשנות בתואר ראשון: קצת פונטיקה ופונולוגיה, קצת מורפולוגיה ותחביר, קצת שיטות כתיבה, קצת רכישת שפה, קצת סוציובלשנות וקצת בלשנות היסטורית. הרקע השונה של כל תלמיד גם תרם לשיעור. יפה מאוד. היא מצרפת בסוף משוב שכתבו התלמידים, ולפחות לטעמי הוא פחות מלהיב מתיאור החומר. ואצלנו האוניברסיטה הפתוחה הוסיפה בשעה טובה קורס מבוא לבלשנות תיאורטית.

[ת' לדפנה]

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 - דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

כתבי השטח שלנו חורשים לאחרונה את הארץ לאורכה ולרוחבה, בעיקר לרוחבה, כדי ללמוד ממיטב כנסי הבלשנות שיש לקהילה הישראלית להציע.
יובל נכח לאחרונה בסמינר הבלשנות החישובית ISCOL וחלק עמנו מרשמיו הרבים ב טוויטר .
ומהיום ולמשך שאר השבוע אהיה אני באוניברסיטה העברית לכנס Roots ‎3 (או בשמו הרשמי: Approaches to the Lexicon‏) שמתמקד במורפולוגיה ובממשקיה עם התחביר. גם התרשמויותיי יצויצו; צריך רק ללחוץ כאן ולקרוא. אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לבוא ולומר שלום. היום אקל עליכם את הזיהוי – אני לובש חולצה‎ ‎של קומיקס דינוזאורים .

ובינתיים, אחרי שנהניתי ממיטב פקקי ארצנו, הגעתי באיחור קל להרצאת הפתיחה של היידי הארלי מאונ' אריזונה, מבט מקיף ומאלף על השורש במובנו הבסיסי ביותר. יאללה בלגאן.

Posted by Wordmobi

Read Full Post »

[פוסט אורח מאת אמיר אהרוני, כותב הבלוג "חיפושים כמשל"]

ביום שלישי הייתי בכנס "החינוך ביד הלשון: בין המחקר הלשוני לעשייה החינוכית" באוניברסיטת חיפה. חינוך לשוני זה הדבר שהכי מעניין אותי בבלשנות ובחיים בכלל, כך שכותרת הכנס כבר הייתה מספיקה כדי לגרום לי לרצות להגיע. עבור הרבה אנשים אחרים הסיבה להגיע היא הרצאת מליאה של גיא דויטשר, בלשן ישראלי שעובד בעיקר באוניברסיטת מנצ׳סטר, ושהתפרסם בזכות ספרו "גלגולי לשון". אבל מכיוון שאני עוף מוזר ואיכשהו טרם התגלגלתי לקרוא את הספר הזה, לא גיא דויטשר היה המגנט ששכנע אותי סופית לנסוע שעתיים לחיפה, כי אם רחל רוזנר.

מיהי רחל רוזנר? לפני מספר חודשים התחלתי לכתוב איזה מאמר שעוסק בניקוד (פרטים בקרוב) ורציתי להוסיף אליו פרק על הוראת הניקוד בבתי ספר. התקשרתי למשרד החינוך ושם הפנו אותי לרחל רוזנר, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ההיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ. אז ניצלתי את ההזדמנות לבוא להכיר מישהי שאכפת לה מחינוך לשוני עד כדי כך שהיא כתבה על זה דוקטורט. ההרצאה שלה בכנס עסקה גם היא בהיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ ועל ההשפעות של האפנות בבלשנות האקדמית על תכנית הלימודים הממלכתית. מאמר שמבוסס על אותה ההרצאה אמור להתפרסם בקרוב ואני מצפה לו בקוצר רוח.

אבל אל תחשבו, חלילה, שאני מזלזל בגיא דויטשר. לא הכרתי אותו עד עכשיו, אבל ההרצאה שלו הייתה אחת הטובות ששמעתי אי־פעם. היא לא חידשה לי הרבה; עבורי, הערך שלה מצוי בעיקר בזה שדויטשר הראה שאפשר להיות בלשן צעיר וכוכב ומרצה מבוקש בלי לשבור מוסכמות ולעצבן את הקהל באמירות מתריסות ובלי להיות מתנגד קיצוני לדקדוק פוסקני; לא להכעיס, אלא לפייס. הרצאתו עסקה בתסכול שחווים הילדים בשיעורי לשון כאשר מורים מתייגים משפטים שהם אומרים כ"שגיאות", אף־על־פי שלאותם הילדים המשפטים האלה נשמעים הגיוניים: "למה 'למרות ש־' אסור ו'מפני ש־' מותר? למה 'הואיל ו־' מותר ו'במידה ו־' אסור?".

לטעמי "הואיל ו־" לא הרבה יותר טוב מ"במידה ו־", כי שניהם משמשים לזיון שכל משפטי. מתקני לשון אומרים ש"הואיל ו־" תקין – אבל למה הם אומרים את זה? כי הם מצאו אותו במקורות העתיקים והמכובדים ואת "במידה ו־" הם לא מצאו שם. בשלב הזה בלשנים רבים היו פוסקים שאותם מתקני הלשון פשוט צריכים לסתום, כי כל מה שהם אומרים זה קשקוש מוחלט שאין לו שום קשר לבלשנות. דויטשר מסכים עם זה שתיקון "שגיאות" לשון והוראת לשון תקנית אינם קשורים לבלשנות מדעית, אבל טוען שזה לא הופך אותם לדברים אסורים באופן מוחלט. אלה דברים הגיוניים וצפויים, וכשהם נעשים בחכמה, הם אפילו רצויים מבחינה חברתית.

איך עושים אותם בחכמה? משלימים עם העובדה שלשון תקנית אינה הגיונית יותר מלשון "מדוברת": ב"שגיאות" בשפה המדוברת יש לרוב היגיון, והן נחשבות לשגיאות רק בשל הזיהוי בין דיבור כזה לבין שכבות נמוכות בחברה, ולהפך – הלשון התקנית הספרותית הגבוהה כוללת כל מיני סתירות והפתעות, שממשיכות להתקיים ולהיחשב "נכונות" רק בשל היוקרה שיש לספרים שבה הם כתובים. אם משלימים עם זה ומסבירים את האמת הפשוטה הזאת לתלמידים, זה חוסך להם את התסכול ועוזר להם להפיק מלימודי לשון תועלת. דויטשר גם סיפר שלפני מספר שנים בלשן אחד עשה תגלית מרעישה: שהלשון העברית שמדברים היום בישראל אינה אותה לשון שדיברו בה דויד המלך ורבי עקיבא, ולכן לא צריך ללמד את הלשון של דויד המלך בבתי הספר. דויטשר טען שהצגת הדברים בצורה כזאת מעידה על חוסר ההבנה המוחלט של אותו הבלשן במהות הבעיה: אם מודים שלשונו של דויד המלך אינה בדיוק הלשון שבה מדברים התלמידים, או אז דווקא כן אפשר ללמד אותה בתור לשון התרבות, משום שיש ביקוש לדבר הזה שנקרא "לשון תרבות". המורים פשוט צריכים להפסיק לשקר לעצמם ולתלמידים, ויהיה להם סיכוי להשיג את מה שהם רוצים – שהילדים יֵדעו את הלשון הספרותית הגבוהה והעתיקה. הוא לא הזכיר את שמו של אותו בלשן; נחשו לבד.

הרצאה מעניינת, אם כי לא לגמרי קשורה לחינוך לשוני, העבירה יהודית הנשקה. היא עסקה בייצוג של לשון הפריפריה הישראלית בספרות עם דוגמאות מהספר – ניחשתם נכון – "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. את הספר הזה כן קראתי, כי היה ברור שהמון בלשנים ירצו לכתוב עליו עבודות. המסר העיקרי של ההרצאה היה שהלשון של גיבורי הספר היא לא סתם עברית "נמוכה", אלא שמיוצגים בה בחכמה יסודות של ערבית יהודית מרוקאית, למשל "עזבתי" = "השארתי", "לקום" = "להתעורר", ועוד. אומנם הייצוג הזה לא בהכרח מהימן וייתכן שהוא חוטא למציאות, אבל – וזאת כבר תוספת שלי – אם מפעילים את הדמיון, כך אולי הייתה נשמעת השפה אילו בן־יהודה לא היה פרלמן, אלא אברג׳יל, כפי שמפנטז גלעד צוקרמן (ישראלית שפה יפה, עמ׳ 49).

הרצאה נהדרת נוספת הייתה זו של מיכל אפרת, שטענה שהילדים הם בלשנים קטנים. יש בזה כנראה ההשפעה מחומסקי, שטוען שדקדוק זו יכולת מולדת; לטענה הזאת יש מתנגדים רבים, אבל קשה להטיל ספק בטענתה של אפרת כי ילד שמתחיל כיתה א׳ כבר יודע המון על הדקדוק של השפה שלו, גם אם אינו יודע להגדיר מה זה פועל ומה זה נשוא. אפרת בדקה את תכניות הלימודים בלשון ומצאה שהן מתעלמות משפה מדוברות – "לפי התכניות, בשפה המדוברת אין דקדוק וסדר, אלא רק בשפה הכתובה", ושהיעדים של הוראת לשון נשארים באופן מתמיה ביותר זהים מכיתה לכיתה ואינם מתקדמים. אהבתי את ההרצאה, כי כשאנשים שואלים אותי דברים על לשון, אני תמיד משתדל לענות להם עם כמה שפחות מונחים מדעיים ולהראות לאנשים כמה לשון הם כבר יודעים.

הרצאה חמודה העבירה רביעה בסיס: היא דיברה על ההשפעה של העברית על הערבית המדוברת בישראל. אני אוסף לאט־לאט ביטויים כאלה כאן בדף "מעריב ערבים", אבל היא הביאה דוגמאות שאהבתי הרבה יותר: "טִיבּוּל נמרץ", "בנק הבועלים" ו"חִיבּוּשׂ בגוגל". מעבר לצחוקים, זאת הייתה הרצאה נהדרת, גם אם לא מאוד מחדשת, מצד הבלשנות התיאורית, כי חוץ מביטויים משעשעים היא גם הציגה תופעות מסקרנות בתורת הצורות ובתורת ההגה של העברית המדוברת, אבל מעט התאכזבתי מהמסקנה שלה: בסיס הביעה תקווה שהשפה הערבית תזכה למעמד מכובד יותר בישראל, בהתאם להיותה שפה רשמית – ועם זה אני בהחלט מסכים – וגם הוסיפה שהאקדמיה ללשון הערבית, שהוקמה בישראל לפני מספר שנים, צריכה לדאוג לכך שהערבית תישאר טהורה יותר וגם להמציא מונחים טכנולוגיים בערבית, כדי שהערבים לא יצטרכו להגיד בעברית "מזגן".

ובכן, זה בדיוק מה שהאקדמיה ללשון הערבית אצלנו לא אמורה לעשות, כי האקדמיה ללשון הערבית בסוריה עושה את זה עבור כל מדינות ערב ולפי ששמעתי, הולך לה די טוב. האקדמיה ללשון הערבית בישראל אמורה לחקור את הלשון של הערבים בישראל, עם ההשפעות הבלתי־נמנעות מכיוון העברית, ועם ההתפתחויות הפנימיות שבה. והיא צריכה לכתוב לה ספר דקדוק שלם ומסודר ולהנהיג לה כתיב תקני. כדי שדוברי הערבית בארץ יוכלו לנשום לרווחה ולדעת שהם מדברים בשפה אמתית שגם לה יש דקדוק.

ההרצאה האחרונה הייתה הפתעה גדולה: ליאור דגן הציג שיטה חווייתית לשימוש בשפה הערבית כדי להסביר תופעות בשפה העברית. הוא סיפר סיפור פשוט לילדים, כולו בערבית, והדגים לקהל איך אפשר גם להבין את הסיפור, גם ללמוד כמה דברים על דקדוק עברי וגם ללמוד קצת על תורת ההגה השוואתית בהרבה כיף.


אסיים בדבר חשוב שנאמר באחת ההרצאות, לצערי שכחתי של מי: אחת המטרות של תכנית הלימודים בעברית היא לטפח את הרגשות כלפי הלשון, מה שלא מוגדר כמטרה של לימודי האנגלית. משיחות עם תלמידי בית ספר של היום קיבלתי את הרושם שלכולם יש רגשות חיוביים כלפי אנגלית – אולי קשה להם ללמוד אותה, אבל הם חושבים שהיא שפה יפה. כי המוזיקה, הסרטים ואתרי האינטרנט שמעניינים אותם כתובים באנגלית. לעומת זאת, העברית מבחינתם היא בררת מחדל לא מי־יודע־מה מוצלחת. אז כן – ועכשיו אני לא מדבר בתור בלשן, אלא סתם בתור אחד שמשום־מה בוחר לגור בישראל – צריך לטפח רגשות כלפי העברית. אבל לא בגלל שזאת שפת התנ״ך, אלא פשוט כי זאת השפה שלנו.

Read Full Post »

כתב החוץ יואב קרני הגן בסוף השבוע באחד מטוריו שהתפרסמו לאחרונה (רגע של ספרדית, גלובס 2/12/10 [ומה-18/12 גם בבלוגו]) על אקדמיות ללשון ועל התערבותן השרירותית-כביכול במסלול ההתפתחות הטבעי של השפה. שלא במפתיע, קרני כתב דברי טעם, אך בכל זאת כדאי להרחיב על מספר דברים: על הרפורמה הספרדית האחרונה ועל כמה מטענותיו.

מספיק ודי, אמרה האקדמיה

האקדמיה המלכותית הספרדית, כך סיפרו למשל בניו יורק טיימס וכך מסכם קרני, החליטה זה עתה על רפורמה מרעישת עולמות לפיה יאבדו האותיות ch ו-ll את מעמדן העצמאי, דבר שגרם לויכוח ער בעולם דובר הספרדית. אך לרפורמה פנים נוספות, כפי שלמדתי מסקירתו של הבלשן מארק ליברמן: האותיות האלו יאבדו את מקומן העצמאי בסדר האלפביתי המקובל ויקֻטלגו כדיגראפים, צירופים של שני תווים, כלומר הראשונה תחת c והשנייה תחת l. האות y, שהיתה ידועה בשם "y griega" [או "i griega"], תקבל מעתה את השם המאונגלז-משהו "ye"; ושלל סימני טעם (ó) יושלכו לפח, כך שהמילה 'אחד/בודד', sólo, תהפוך ל-solo ותו לא. הרפורמה, או ליתר דיוק גירסת 2010 של האורתוגרפיה הספרדית הרשמית, תפורסם לקראת סוף השנה. הנה תוכן העניינים בקובץ PDF.

רפורמה? לא כל כך מהר. על ירידתן מגדולה של ch ו-ll הוחלט כבר לפני 16 שנה. כנראה שאז, כשפייסבוק ואוגו צ'אווז עוד לא תפסו מקום כה מרכזי בחיינו, העניין עבר בשקט יחסי. הדבר מוביל אותנו לשאול אם רעש כזה מוצדק, אבל צריך להבהיר עוד עניין או שניים לפני כן.

בין אתחול העברית לשפעולה

קרני מצטט שני "פמפלטים" המתקוממים נגד משטרת השפה. הראשון הוא המילון העולמי של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה והשני הוא – הנה זה בא – הספר של צוקרמן. בניגוד להרגלי, אני מוכרח לצאת כאן להגנתו של האחרון. אני לא רואה סיבה לקרוא לתזה של צוקרמן "פמפלט בשבח הבורות". כוונותיו טהורות, עד כמה שאני מסֻגל להעריך. העובדה שהוא מערבב מספר נושאים וקופץ למסקנות שאינן נובעות בהכרח מהנתונים היא עניין נפרד; אבל כמו כל בלשן אחר, צוקרמן מנסה למצוא סדר בשגעון וגם הוא יודע שאפילו עגות תת-תקניות הן שפות מורכבות לכל דבר. הוא מנסה להסביר את מה שנראה כבורות, זה כן, ויש לו סיבות משלו מדוע ראוי לאמץ משלבים לא-תקינים בצורה מערכתית ורשמית. נו שויין. שפה תשתנה גם אם האוכלוסיה כולה תהיה ידענית ומשכילה, כך שמה שגורם לשפה להשתנות אינו נובע מבורות ובוודאי שלא מהעצלות והרשלנות שמעציבות את קרני.

הצד השני של המטבע הוא הגלובליזציה שגורמת לשפות רבות, ועברית ביניהן, להידמות לאנגלית. אין ספק שההשפעה גדולה, אבל זו אינה סיבה לכנות את העברית המודרנית בשלל כינויים מעליבים דוגמת עגת מטבח, קיראולית ופידג'ין היברו. האם לטינית היתה עגת מטבח בגלל השפעות האטרוסקית והיוונית? האם השפעת הצרפתית הפכה את האנגלית של תחילת האלף הקודם ל- "פגע סביבתי"? לא, ודאי שלא. אלא אם כן. מי יודע.

חוכמות אנשים מלומדות

כי השאלה היא היכן נמצא אותו כיעור ולפי מה הוא נמדד. מֻפרך הרי להשוות בין שפות מבחינת יופי וכיעור. אם אנחנו עורכים השוואה עם העבר, הרי שמדובר בהשוואה לאמת מידה שרירותית לחלוטין משום שגם השפה ההיא היתה תוצאה של התפתחות כלשהי (דברים דומים אמר גיא דויטשר ביום העיון האחרון. אל חשש, הסיכום בוא יבוא [והנה הוא בא]). סוף סוף, קרני אינו נביא זעם, וכאן חשיבות האיזון בפעילות האקדמיות שעליו הוא מדבר.

טענתו היא כזו: על האקדמיות לנטר את התפתחות השפה, משום שלאדם נטייה לניהיליזם ולהתנערות מסטנדרטים. כשזה נוגע לשפה, טועים לראות בניהיליזם חירות. נקודת התורפה בהערכה הזו היא שאותה "חירות" אינה בחירה מודעת. ודוק, כל השפות משתנות, כל הזמן. מדע הבלשנות לא היה קיים אם דוברי השפה לא היו משנים אותה השכם וערב, יוצרים צורת עתיד בשפות רומנסיות, התאמה פעלית בשפת הסימנים הישראלית, צורות התאמה מסובכות בפרדיגמת הפועל הלימבואית ומילה ארוכה כאורך הגלות באוּביח. הבלשן תר אחר תופעות כאלה כמו אחר כפית פלסטיק בעיר דגסטאנית אפורה, ואילו לא היו קיימות לא היה מה להסביר. דא עקא ששינויים אלה אינם תוצאה של ניהיליזם, נון קונפורמיזם או אף "איזם" אחר, אלא מנגנון מֻפלא ביותר שמפרק ומרכיב באופן תדיר את הדקדוק על מנת ליצור בו תבניות חדשות.

קרני עצמו מכיר אל נכון בעניין הזה, ולכן הוא מקפיד להבהיר שדאגתו נתונה בעיקר לחשיבות הסטנדרטיזציה. בנושא הזה לא נתווכח – כבר הסברנו כאן מספר פעמים מדוע יש מקום לסטנדרטים רשמיים לשפה. הדיון מתנקז, לטעמי לפחות, לשאלה של קריטריונים: האם מנסים לכפות סטנדרטים מסוימים על השפה פשוט משום שהם יניבו צורות הדומות ללשון עבר, מחד גיסא, או שיש לערוך התאמות לפי הלשון המדוברת, זעיר פה זעיר שם, מאידך גיסא. אין לי עמדה נחרצת בנושא הזה, אבל אני בספק אם הגישה הראשונה בת קיימא עבור שפה חיה. תחליט האקדמיה מה שתחליט, ובלבד שלא תזלזל בכישורי השפה של הדובר הילידי (ידידתנו תמר עילם גינדין, לעומת זאת, מנסחת משנה סדורה יותר).

בניגוד לקרני, אני לא נתקף קנאה למראה המהומה-זוטא בעולם דובר הספרדית; לא קשה לעורר דיון לוהט יצרים על השפה. החוכמה היא לעורר דיון שיסודותיו מבוססים ומטרתו ברורה. קביעת סטנדרטים חשובה, אך אם היא נעשית נגד כיוון ההתפתחות הטבעי של השפה ולא איתו, היא תיתקל בקשיים רבים. התהיה ספרד נחשול מים אדירים – או נחל אכזב?

Read Full Post »

עמיתתנו הסקפטית דפנה מבשרת על שתי הרצאות ספקנו-בלשניות בשבועות הקרובים: ביום חמישי הקרוב, 9/12, היא תרצה במסגרת כנס "מאורות" בירושלים, וביום ראשון 19/12 ירצה גלעד צוקרמן במפגש "ספקנים בפאב" בחיפה.
או במילים אחרות:
לפרק את מגדל בבל: במסגרת כנס מאורות למדע בידיוני יתקיים אירוע ראשון בירושלים בסגנון "ספקנים בפאב" – הרצאה ודיון על ההרצאה ועל ספקנות באופן כללי. נושא ההרצאה: לפרק את מגדל בבל. בכל שבוע נכחדות שתי שפות ברחבי העולם. המגוון הלשוני העצום שאפיין את המין האנושי נעלם ממש במקביל להיכחדות המגוון הביולוגי העולמי. מה הדמיון בין שפות לאורגניזמים? מהי אבולוציה של שפות? האם יש בריאתנות לשונית? ואיך (אולי) יידברו אנשים במאה ה-25? מרצה: דפנה שיזף. האירוע יתקיים ביום חמישי, ה-9/12/2010 בשעה 21:00, בבניין נוער שוחר מדע, האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים. 25 ש"ח, 10 ש"ח לנוער מתחת לגיל 18.  פרטים באתר שפינוזה.
מנגד, ההרצאה של צוקרמן תתתקיים ביום ראשון, ה-19/12/2010, בשעה 20:30, המרתף 10, רח' ירושלים 23, הדר הכרמל, חיפה. 10 ש"ח כניסה, פרטים נוספים באתר שפינוזה. צוקרמן ידבר כהרגלו על ישראלית עברית, נושא שהתייחסנו אליו כאן וביתר קונקרטיות כאן. הח"מ ישתדל להגיע ולהפליא בהתקלותיו, אבל כנראה שהוא לא יספיק לקפוץ להדר.

דרך אגב, יום העיון באוניברסיטת חיפה ייערך מחר כמתוכנן.

Read Full Post »

פִתחו יומנים: גיא דויטשר ישא הרצאה בכנס החינוך ביד הלשון: בין המחקר הלשוני לעשייה החינוכית שייערך עוד שבועיים באוניברסיטת חיפה (7/12). יום העיון נראה מעניין מאוד גם ללא דויטשר, אבל נוכחותו היא כמובן סיבה כפולה למסיבה. מקורות יודעי דבר מוסרים גם שההרצאה האחרונה, של ליאור דגן, היא יהלום חבוי.

הח"מ יהיה שם (בכל זאת, הוא עובד שם ועדיין לא יצא לו לראות את אודיטוריום הכט מבפנים), אז אתם מוזמנים לבוא לומר שלום.

Read Full Post »

תודה לכל מי שעקב במהלך היום. תודה דגשית גם לבן לי על עדכוני הטוויטר (http://twitter.com/dageshkal‏ , כן?) וליובל על החברה. מחר אעביר לו את שרביט העדכונים ואם היום השני של הכנס יהיה מוצלח אפילו חלקית יחסית ליום הראשון, מצבנו יהיה טוב.

והנה הסיכום המתגלגל:

18:00‏ והיום הראשון תם עם הרצאה מעניינת של יועד וינטר על כינויים חוזרים וטיפול בסקולם (יובל יסביר כבר מה זה). סיום הולם ביותר. וגם, נראה לי שזיהיתי מגמה או לפחות תופעה: בלשנים תיאורטיים שלא מתביישים למצוא דוגמאות ודוגמאות-נגד בגוגל. יובל רק מציין בצדק שבאינטרנט הגדול והמפחיד קשה לפעמים לדעת אם מדובר בדובר יליד או לא.

16:15‏ סשן צהריים אינטנסיבי היה לנו.
רועי גפטר בודק נושא אהוב, צירופי שייכות כמו "נפל לי הארנק". הוא הציג ניסוי שתומך בתיאוריה לפיה התקינות של משפטים כאלה (השוו *נפל השיפוצניק לחיים) נובעת ממאפייני השייכות: חי/דומם, מסוים/לא וכו'.
עידית דורון שמה לה למטרה לעורר את המחקר השמי עם תיאוריה איקונוקלסטית על ארגטיביות בניאו-ארמית.
ואורה מטושנסקי עשתה להטוטים תחביריים כדי לנסות ולתת תיאור אחיד לשימושים השונים של same‏ ומקבילותיו בשפות נוספות. אם כבר אורה, נזכיר בהזדמנותאת בדיחות-התחביר ובדיחות-חומסקי בדף הבית שלה,‎ ‎http://www.let.uu.nl/~Ora.Matushansky/personal/personal.html.

13:45 בלוגרי שפה נוספים כאן: גבי דנון ועידן לדנו. אני לא שואל אותם למה הם לא בולגים יותר על שפה כדי שהם לא ישאלו אותי למה אני כן.

13:30 מה יש לאכול בבר אילן? אין בשר! מזל שהיתה שווארמה מעבר לכביש. ‏

‏12:30 הפסקת צהריים, במהלכה אני מגלה שבן לי דרש ממני להשתמש בפחות סימני קריאה. מה לעשות, בלשנות זה מלהיב. וגם בורקס.

אולגה קגן מנסה למצוא מאפיינים לתחיליות פעלים ברוסית ולהצרין את כולם באמצעות פעולות על קבוצות. בעצם לא הכל, במידת האפשר. הרצאה סולידית ביותר, אחשוב על זה בהקשרי שפות גרמאניות.

11:20‏ אני מרגיש לא בנוח עם כל כך מעט תחבירנים וכל כך הרבה סמנטיקאים. פינטר מייעץ: "כשאתה במיעוט תשתוק". אבל מספיק פוליטיקה.

11:05‏ ברברה פארטי, סמנטיקאית מדופלמת, סיפרה על הבדלי נומינטיב/גניטיב ואקוזטיב/גניטיב ברוסית. ההבדלים ניתנים להוסבר ע"י התייחסות לכלליות של שם העצם או הפעל במסגרת של הלבנה סמנטית. במילים אחרות: הבנתי את כל ההרצאה הראשונה! ווהו! ויש כיבוד! ווהו!

09:25‏ אחרי סיבוב קצר בקמפוס נפתחה ההרשמה. אז ספרון אבסטרקטים יש, קפה יש, הרשמה יש, האינטרנט עובד ועכשיו הכל מוכן לאירוע המרכזי – ביאת הפינטר!

וזה מה שכתבתי לפני הכנס:
09:00 בוקר טוב לכולם. היום יום חג לקהילת הבלשנות הישראלית: היום ומחר נערך בבר-אילן הכינוס העשרים ושישה של האגודה הישראלית לבלשנות תיאורטית.
היום הוא גם יום חג לדגש קל: הלייב בלוגינג הראשון שלנו! שדרי הקווים שלנו תופסים את מקומם וישתדלו לדווח מהכנס. הרשומה הזו תתעדכן ככל שהיום יתקדם. אם נצליח.

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

עוד משהו מבית היוצר של לרה בורודיצקי: טור בוול סטריט ג'ורנל בו היא פונה לקהל הרחב ומספרת על המחקר שלה ושל קולגות. למרבה הצער, אין זכר לתחפושת הבננה הפעם, אבל רוב הדברים שם יהיו מוכרים למי שעוקב אחרי מעלליה אצלנו. יש גם מספר עניינים נוספים, שלגבי אחד מהם היא טועה (לעניות דעתי הקובעת, כמו שהיינו אומרים בצבא).

בין המחקרים המעניינים שעוד לא הזכרנו נמצא ניסוי שבו אותר הבדל בין איך שדוברי אנגלית, ספרדית ויפנית מתייחסים לגורם של אירועים כמו אגרטל שבור, בלון מפוצץ וכן הלאה. בעברית אפשר להגיד "האיש שבר את הכוס" או "הכוס נשברה", אם רואים סצינה שבה דבר כזה קורה. באנגלית יש העדפה לכיוון הגירסה שכוללת את עושה הפעולה, אפילו אם זה לא היה בכוונה. בספרדית יעדיפו את גרסת "נשברה" על פני גרסת "שבר". ובאמת, דוברי האנגלית שצפו במספר סצינות זכרו טוב יותר מי ביצע את הפעולה.

דבר דומה קרה עם תיאורים של "תקלת המלתחה" של ג'סטין טימברלייק וג'אנט ג'קסון שהוצגו למספר נבדקים (חפשו ביוטיוב אם אתם לא מכירים, אבל זהירות: פטמה!). במספר דיווחים קראו המשתתפים בניסוי על שמלה שנקרעה, בעוד קבוצה אחרת קראה על שמלה שטימברלייק קרע. אלה שקראו את הדיווחים בהם הדגש היה על מבצע הפעולה נטו להאשים את טימברלייק יותר בתקרית.

סך הכל נראה שאפשר להסכים על כך שהשפה משפיעה במידה כזו או אחרת על תפישת המציאות. הדברים משתבשים כשבורודיצקי טוענת שמחקר כזה סותר טענה חומסקיאנית קלאסית:

Dr. Chomsky proposed that there is a universal grammar for all human languages—essentially, that languages don't really differ from one another in significant ways. And because languages didn't differ from one another, the theory went, it made no sense to ask whether linguistic differences led to differences in thinking.

בין אם בורודיצקי מסכימה עם אוונס ולוינסון ובין אם לא, אני לא חושב שיש קשר של ממש בין שני הדברים. כן, התפישה היא שהבסיס המבני של כל השפות הוא זהה, מהבחינה הזו שהוא כפוף למספר מגבלות מופשטות. ישנן רמות שונות של גיוון בהתחשב במגבלות האלה, וסך הכל אפשר לחזות איך שפה יכולה או לא יכולה להתנהג.
המשפט השני של בורודיצקי לא נובע מכך כלל ועיקר; הלקסיקון דווקא זוכה לחשיבות לא מועטה בתיאוריות דקדוקיות עכשוויות. מה שבורודיצקי ועמיתיה מצאו הוא פשוט שבשפה ששמה דגש על נקודות מסוימות במה שנקרא סמנטיקה לקסיקלית – הסמנטיקה של מילים בודדות – הנקודות  הללו יהיו נגישות יותר לדובר. אם יש מילים נפרדות לגוונים של כחול, ההבדל כנראה יהיה נגיש יותר לדובר, אבל שתיהן ייוצגו במוח הדובר בתור שם של צבע. המחקרים האלה מרתקים כתמיד, אבל ספק אם הם נוגעים למבנה התחבירי העמוק יותר של השפה.

Read Full Post »

לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.

לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.

כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".

תקציר הכתבה

אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.

כללים אוניברסאלים או נטיות

כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)

אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.

חקר הקוגניציה – לאן

מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.

יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.

מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!

בעיות

כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.

UG חיה מתה

אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.

בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.

אבל נגיד ש-

אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.

עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.

סיכום ביניים

דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–448. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

הבלשן ההיסטורי גיא דויטשר, שעל ספרו הנהדר "גלגולי לשון" השתפכנו כאן לא פעם, הוציא לאחרונה ספר חדש, Through the Language Glass. את ההקדמה ניתן לקרוא באתר של דויטשר, והיא מעוררת תיאבון – המחבר טוען שהוא יצליח לענות "כן" על שלוש שאלות שהתשובה עליהן היא בדרך כלל "לא":

  1. האם יש עוד מה לומר על הקשר בין שפה והתרבות שהיא חלק ממנה?
  2. האם שפה באמת מייצגת משהו מהותי לגבי התרבות ממנה היא באה, מעבר לשטויות כמו מספר המילים שיש לאסקימוסים עבור שלג?
  3. האם שפות שונות יגרמו לדובריהן לתפוש את העולם בצורה שונה?

טוב, אלה בהחלט שאלות מעניינות למדי ונגענו בהן לא אחת. עד כמה מצליח דויטשר לערער את יסודות הדקדוק האוניברסלי, שמניח קיומו של בסיס אחד לכל השפות הטבעיות? לא יודע, עוד לא קראתי את הספר. לפי ביקורת בגארדיאן, הספר מתמקד במידה רבה בהבדלים שיש בייצוג צבעים בשפות שונות; היזכרו בגווני הכחול של דוברי-האנגלית ודוברי הרוסית. למעשה, היזכרו בכל הרשומה ההיא. הביקורת מזכירה את ניסוי גווני הכחול, את ניסוי התפוחים והמפתחות ואת השבט קואוק תאיורה שמסמן זמן ממזרח למערב. על כל אלה קראתם כאן לראשונה! או לא לראשונה. אבל לפחות קראתם.

הספר ייצא בעברית בהוצאת חרגול/עם עובד בשנה הבאה (שאלתי אותם והם ענו בזריזות ובאדיבות). בבריטניה הוא יצא לפני שבועיים, ובארה"ב הוא ייצא באוגוסט. מי שמעוניין בטיפול מעמיק יותר בנסיונות לערער על הנחות יסוד חומסקיאניות מוזמן לחכות לפוסט הבא.

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,358 שכבר עוקבים אחריו