Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘בלשנות השוואתית’ Category

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

ברשת דוברת-העברית מסתובב לאחרונה סטיקר של עמותת חדו"ש משנת 2010:

החלק הרלוונטי בכתביו של הרמב"ם מודגש (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'):

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

"מלסטם"? כמו שאומרים, ויקומו המלפפונים וילסטמו את הגנן. איזה פועל נהדר. ניסיתי להתחקות אחריו ולהשוות אותו לשם העצם הארכאי "ליסטים", שמובנו שודד או שודדים.

אתנחתא לקסיקוגרפית קלה לפני שנחזור לפועל ללסטם. השורש השני שאני מכיר ביוונית לענייני שוד וגזל הוא קלפטוס, כמו במילה קלפטומניה. ניסיתי לבדוק אם אחד השורשים מודרני יותר מהשני, ללא הצלחה. בינתיים נראה לי שקלפטוס פירושו לגנוב וליסטיס פירושו לשדוד. אתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות, ובינתיים נחזור לעברית המלסטמת.

המקום הראשון שבדקתי הוא אתר "השפה העברית" – על פי רוב אתר מהימן ביותר – ושם מסביר לנו רוני הפנר כי "המילה [ליסטים] נוצרה כתוצאה מטעות כתיב – המילה היוונית ליסטיס נקראה "ליסטים" (מ' סופית במקום ס') והובנה בטעות כצורת רבים." כלומר בגלל אי-הבנה אורתוגרפית האות האחרונה סמ"ך במילה ליסטיס (שאכן נשמעת יוונית למדי) פורשה כמ"ם סופית. הפנר מוכיח שהמילה שימשה בלשון חז"ל הן ביחיד והן ברבים:

"ליסטים מזויין בתוך ביתו ואנו נכנסים לבקרו?" (תמורה ט"ו ב') – יחיד.
"שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים" (משנה, פיאה ב' ז') – רבים.

אז מה עושים עם מילה כמו ליסטים, שפירשנו בטעות כצורת רבים? אפשר ליצור ממנה ממנה צורת יחיד, ליסטי, בתהליך שמכונה גזירה לאחור (back-formation). וברגע שניכסנו לעצמנו את השורש, ניתן לעשות ממנו גם פועל כמו ללסטם. מה שיפה הוא שהשורש כאן הוא ל.ס.ט.ם, בעוד השורש המקורי ביוונית הוא בכלל ליסט(יס). המ"ם הזו, שבכלל לא היתה חלק מהשורש המקורי, מצאה את דרכה לפועל בעברית כמו ליסטיס בלילה.

Read Full Post »

מזה יותר משנה שאני מקבל בערב שבת איגרת דוא"ל שבועית מיעקב עציון עם הטור השבועי עוד מילה, הגיג אטימולוגי שחושף צדדים שונים של מילים בעברית. למשל, ידעתם שבתנ"ך לא מוזכר אף אחד מהימים בשמו ("יום שני")? פרופ' יצחק קלוזנר הציע ב-1929 לקרוא לימות השבוע על שם הכוכבים, כמו בלעז: שמשום, ירחום, מאדימום, כוכבום, צדקום, נגהום, שבת. זה לא הצליח.

עציון מסתמך הרבה על המקורות אבל דואג להישאר מעודכן גם על לשון הצעירים ועל השפעות משפות אחרות. בכל פעם המילה הנדונה שאובה מפרשת השבוע. הטור מתפרסם במוסף "שבת" של מקור ראשון, ולאחרונה גיליתי שהטורים נגישים גם ברשת. אני מקשר כאן לכמה מהטורים החביבים עלי, וממליץ לקרוא באופן קבוע.

Read Full Post »

דסק האוונגארד של הבלוג שמח להציג קומיקס אורח פרי עטו ודף השורות של מתי ברסקי, מסטרנט להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. כפי שאולי הרגשתם, הקיץ נותן אותותיו בכותביו הקבועים של הבלוג שעסוקים מאוד מי במבחניו, מי בתזתו, מי בעבודתו ומי במאמריו. תודה למתי על השינוי המרענן – לִחצו להגדלה.

Read Full Post »

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 - דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

כמה אירועים מעניינים שמתרגשים עלינו לכבוד שפת השנה בעברית שאנחנו בעיצומה.

כנס ראש הממשלה לשפה העברית ראשון לציון

ובכן, מדובר בכנס על השפה העברית, בחסות ראש הממשלה, בעיר ראשון לציון. הוא ייערך בשבוע הבא, מיום שלישי עד יום שישי, 18-21/1/11. התוכנית אקלקטית למדי: מוזיקה, לשון, ספרות וחינוך. חדי העין והמעורים בנעשה ישימו לב שאין שם הרבה בלשנים. נו טוב.

המושבים שנראים מעניינים במיוחד: פאנל לשונות היהודים בהשתתפות תע"ג, פאנל שפות סימנים והקהילה החירשת (נראה מרתק, אבל אני משוחד) ואף יום עיון למורות לעברית. מה הסיכוי שיעלו שם אותם הנושאים שעלו ביום העיון של החוג לשון העברית בחיפה בחודש שעבר?

מטמון במוזיאון הכט

מוזיאון הכט עורך תחרות עיצוב כרזות למבקריו הצפוניים הצעירים (כיתות ד'-ט'): ניב ומילה מסתתרים בתערוכה. החוקים פשוטים: על הכרזה לשלב ביטוי בעברית עם מוצג מהמוזיאון. מעניין איזה רעיונות יהיו לזאטוטים (ולהוריהם).

וגם ערבית

אמנם שנת השפה העברית, אבל לא נשכח את הערבית. "רתם" כותבת בבלוג ארץ האמורי על ערבית כחלק מחייה: שפה זרה, שפה לצרכי עבודה, שפה שכולה נאמנות ותשוקה. בתגובות נפרש הדיון למספר כיוונים נוספים.

[ת' ליונתן]

Read Full Post »

כתב החוץ יואב קרני הגן בסוף השבוע באחד מטוריו שהתפרסמו לאחרונה (רגע של ספרדית, גלובס 2/12/10 [ומה-18/12 גם בבלוגו]) על אקדמיות ללשון ועל התערבותן השרירותית-כביכול במסלול ההתפתחות הטבעי של השפה. שלא במפתיע, קרני כתב דברי טעם, אך בכל זאת כדאי להרחיב על מספר דברים: על הרפורמה הספרדית האחרונה ועל כמה מטענותיו.

מספיק ודי, אמרה האקדמיה

האקדמיה המלכותית הספרדית, כך סיפרו למשל בניו יורק טיימס וכך מסכם קרני, החליטה זה עתה על רפורמה מרעישת עולמות לפיה יאבדו האותיות ch ו-ll את מעמדן העצמאי, דבר שגרם לויכוח ער בעולם דובר הספרדית. אך לרפורמה פנים נוספות, כפי שלמדתי מסקירתו של הבלשן מארק ליברמן: האותיות האלו יאבדו את מקומן העצמאי בסדר האלפביתי המקובל ויקֻטלגו כדיגראפים, צירופים של שני תווים, כלומר הראשונה תחת c והשנייה תחת l. האות y, שהיתה ידועה בשם "y griega" [או "i griega"], תקבל מעתה את השם המאונגלז-משהו "ye"; ושלל סימני טעם (ó) יושלכו לפח, כך שהמילה 'אחד/בודד', sólo, תהפוך ל-solo ותו לא. הרפורמה, או ליתר דיוק גירסת 2010 של האורתוגרפיה הספרדית הרשמית, תפורסם לקראת סוף השנה. הנה תוכן העניינים בקובץ PDF.

רפורמה? לא כל כך מהר. על ירידתן מגדולה של ch ו-ll הוחלט כבר לפני 16 שנה. כנראה שאז, כשפייסבוק ואוגו צ'אווז עוד לא תפסו מקום כה מרכזי בחיינו, העניין עבר בשקט יחסי. הדבר מוביל אותנו לשאול אם רעש כזה מוצדק, אבל צריך להבהיר עוד עניין או שניים לפני כן.

בין אתחול העברית לשפעולה

קרני מצטט שני "פמפלטים" המתקוממים נגד משטרת השפה. הראשון הוא המילון העולמי של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה והשני הוא – הנה זה בא – הספר של צוקרמן. בניגוד להרגלי, אני מוכרח לצאת כאן להגנתו של האחרון. אני לא רואה סיבה לקרוא לתזה של צוקרמן "פמפלט בשבח הבורות". כוונותיו טהורות, עד כמה שאני מסֻגל להעריך. העובדה שהוא מערבב מספר נושאים וקופץ למסקנות שאינן נובעות בהכרח מהנתונים היא עניין נפרד; אבל כמו כל בלשן אחר, צוקרמן מנסה למצוא סדר בשגעון וגם הוא יודע שאפילו עגות תת-תקניות הן שפות מורכבות לכל דבר. הוא מנסה להסביר את מה שנראה כבורות, זה כן, ויש לו סיבות משלו מדוע ראוי לאמץ משלבים לא-תקינים בצורה מערכתית ורשמית. נו שויין. שפה תשתנה גם אם האוכלוסיה כולה תהיה ידענית ומשכילה, כך שמה שגורם לשפה להשתנות אינו נובע מבורות ובוודאי שלא מהעצלות והרשלנות שמעציבות את קרני.

הצד השני של המטבע הוא הגלובליזציה שגורמת לשפות רבות, ועברית ביניהן, להידמות לאנגלית. אין ספק שההשפעה גדולה, אבל זו אינה סיבה לכנות את העברית המודרנית בשלל כינויים מעליבים דוגמת עגת מטבח, קיראולית ופידג'ין היברו. האם לטינית היתה עגת מטבח בגלל השפעות האטרוסקית והיוונית? האם השפעת הצרפתית הפכה את האנגלית של תחילת האלף הקודם ל- "פגע סביבתי"? לא, ודאי שלא. אלא אם כן. מי יודע.

חוכמות אנשים מלומדות

כי השאלה היא היכן נמצא אותו כיעור ולפי מה הוא נמדד. מֻפרך הרי להשוות בין שפות מבחינת יופי וכיעור. אם אנחנו עורכים השוואה עם העבר, הרי שמדובר בהשוואה לאמת מידה שרירותית לחלוטין משום שגם השפה ההיא היתה תוצאה של התפתחות כלשהי (דברים דומים אמר גיא דויטשר ביום העיון האחרון. אל חשש, הסיכום בוא יבוא [והנה הוא בא]). סוף סוף, קרני אינו נביא זעם, וכאן חשיבות האיזון בפעילות האקדמיות שעליו הוא מדבר.

טענתו היא כזו: על האקדמיות לנטר את התפתחות השפה, משום שלאדם נטייה לניהיליזם ולהתנערות מסטנדרטים. כשזה נוגע לשפה, טועים לראות בניהיליזם חירות. נקודת התורפה בהערכה הזו היא שאותה "חירות" אינה בחירה מודעת. ודוק, כל השפות משתנות, כל הזמן. מדע הבלשנות לא היה קיים אם דוברי השפה לא היו משנים אותה השכם וערב, יוצרים צורת עתיד בשפות רומנסיות, התאמה פעלית בשפת הסימנים הישראלית, צורות התאמה מסובכות בפרדיגמת הפועל הלימבואית ומילה ארוכה כאורך הגלות באוּביח. הבלשן תר אחר תופעות כאלה כמו אחר כפית פלסטיק בעיר דגסטאנית אפורה, ואילו לא היו קיימות לא היה מה להסביר. דא עקא ששינויים אלה אינם תוצאה של ניהיליזם, נון קונפורמיזם או אף "איזם" אחר, אלא מנגנון מֻפלא ביותר שמפרק ומרכיב באופן תדיר את הדקדוק על מנת ליצור בו תבניות חדשות.

קרני עצמו מכיר אל נכון בעניין הזה, ולכן הוא מקפיד להבהיר שדאגתו נתונה בעיקר לחשיבות הסטנדרטיזציה. בנושא הזה לא נתווכח – כבר הסברנו כאן מספר פעמים מדוע יש מקום לסטנדרטים רשמיים לשפה. הדיון מתנקז, לטעמי לפחות, לשאלה של קריטריונים: האם מנסים לכפות סטנדרטים מסוימים על השפה פשוט משום שהם יניבו צורות הדומות ללשון עבר, מחד גיסא, או שיש לערוך התאמות לפי הלשון המדוברת, זעיר פה זעיר שם, מאידך גיסא. אין לי עמדה נחרצת בנושא הזה, אבל אני בספק אם הגישה הראשונה בת קיימא עבור שפה חיה. תחליט האקדמיה מה שתחליט, ובלבד שלא תזלזל בכישורי השפה של הדובר הילידי (ידידתנו תמר עילם גינדין, לעומת זאת, מנסחת משנה סדורה יותר).

בניגוד לקרני, אני לא נתקף קנאה למראה המהומה-זוטא בעולם דובר הספרדית; לא קשה לעורר דיון לוהט יצרים על השפה. החוכמה היא לעורר דיון שיסודותיו מבוססים ומטרתו ברורה. קביעת סטנדרטים חשובה, אך אם היא נעשית נגד כיוון ההתפתחות הטבעי של השפה ולא איתו, היא תיתקל בקשיים רבים. התהיה ספרד נחשול מים אדירים – או נחל אכזב?

Read Full Post »

עוד קצת לטינית כפי שלמדתי עליה מספרו של ניקולס אוסטלר, עד אין-קץ (סיכום אותו ספר על רגל אחת: מעניין, אבל יבש. בכל זאת, ספר על לטינית).

באירופה הקלאסית היו קוראים לשיעורי שיעורי תחביר ולטינית נכונה grammatica. בואו נראה מה קרה למילה הזו מלבד הפיכתה למילה המוכרת grammar. ובכן, למילה יש את סיומת הנקבה -ica (זו לא תמיד סיומת נקבה, אבל היא כן במקרה הזה). בצרפתית ישנה (אותו להג וולגרי של לטינית, רצוף שגיאות ושיבושים מחרידים), חל הקיצור aire < ica. כך medicum הפך ל-mire ו-mathematicam (במקור בכלל או לחילופין artem magicam) הפך ל-artimaire.

באופן דומה נתקבל הצורה grammaire. מה מעניין בה? שכל ההתעסקות הזו של המעמדות העליונים במילים, משפטים וכללים היתה משהו משונה וקסום ביותר, כך שהמילה עברה לשפות אחרות עם שינוי קל בצליל ובמשמעות: gramarye באי הבריטי ומאוחר יותר פשוט glamour בסקוטלנד, במשמעות "כישוף ולחשים".

בינתיים בצרפת, grammaire עברה עוד שינוי ל-grimoire, מילה שמשמעותה באנגלית מודרנית "ספר לחשים".

קשה לי להחליט איזה פן בסיפור הזה אני אוהב יותר: את זה שהמילה glamour מקורה ב-grammar בגלל שמדובר בעניין מכושף ומסתורי; את זה שדקדוק הוא למעשה, מעצם הגדרתו, משהו מלא זוהר; או את זה שיש לנו עוד דוגמה למילה שעברה שינויי משמעות לא קטנים במרוצת השנים, אבל אף אחד לא נתקף זעם מילים ולא חושב לטעון שזו מילה מגוחכת שאסור להשתמש בה.

ובצדק. glamour היתה מילת השנה לשנת 1720.

Read Full Post »

תודה לכל מי שעקב במהלך היום. תודה דגשית גם לבן לי על עדכוני הטוויטר (http://twitter.com/dageshkal‏ , כן?) וליובל על החברה. מחר אעביר לו את שרביט העדכונים ואם היום השני של הכנס יהיה מוצלח אפילו חלקית יחסית ליום הראשון, מצבנו יהיה טוב.

והנה הסיכום המתגלגל:

18:00‏ והיום הראשון תם עם הרצאה מעניינת של יועד וינטר על כינויים חוזרים וטיפול בסקולם (יובל יסביר כבר מה זה). סיום הולם ביותר. וגם, נראה לי שזיהיתי מגמה או לפחות תופעה: בלשנים תיאורטיים שלא מתביישים למצוא דוגמאות ודוגמאות-נגד בגוגל. יובל רק מציין בצדק שבאינטרנט הגדול והמפחיד קשה לפעמים לדעת אם מדובר בדובר יליד או לא.

16:15‏ סשן צהריים אינטנסיבי היה לנו.
רועי גפטר בודק נושא אהוב, צירופי שייכות כמו "נפל לי הארנק". הוא הציג ניסוי שתומך בתיאוריה לפיה התקינות של משפטים כאלה (השוו *נפל השיפוצניק לחיים) נובעת ממאפייני השייכות: חי/דומם, מסוים/לא וכו'.
עידית דורון שמה לה למטרה לעורר את המחקר השמי עם תיאוריה איקונוקלסטית על ארגטיביות בניאו-ארמית.
ואורה מטושנסקי עשתה להטוטים תחביריים כדי לנסות ולתת תיאור אחיד לשימושים השונים של same‏ ומקבילותיו בשפות נוספות. אם כבר אורה, נזכיר בהזדמנותאת בדיחות-התחביר ובדיחות-חומסקי בדף הבית שלה,‎ ‎http://www.let.uu.nl/~Ora.Matushansky/personal/personal.html.

13:45 בלוגרי שפה נוספים כאן: גבי דנון ועידן לדנו. אני לא שואל אותם למה הם לא בולגים יותר על שפה כדי שהם לא ישאלו אותי למה אני כן.

13:30 מה יש לאכול בבר אילן? אין בשר! מזל שהיתה שווארמה מעבר לכביש. ‏

‏12:30 הפסקת צהריים, במהלכה אני מגלה שבן לי דרש ממני להשתמש בפחות סימני קריאה. מה לעשות, בלשנות זה מלהיב. וגם בורקס.

אולגה קגן מנסה למצוא מאפיינים לתחיליות פעלים ברוסית ולהצרין את כולם באמצעות פעולות על קבוצות. בעצם לא הכל, במידת האפשר. הרצאה סולידית ביותר, אחשוב על זה בהקשרי שפות גרמאניות.

11:20‏ אני מרגיש לא בנוח עם כל כך מעט תחבירנים וכל כך הרבה סמנטיקאים. פינטר מייעץ: "כשאתה במיעוט תשתוק". אבל מספיק פוליטיקה.

11:05‏ ברברה פארטי, סמנטיקאית מדופלמת, סיפרה על הבדלי נומינטיב/גניטיב ואקוזטיב/גניטיב ברוסית. ההבדלים ניתנים להוסבר ע"י התייחסות לכלליות של שם העצם או הפעל במסגרת של הלבנה סמנטית. במילים אחרות: הבנתי את כל ההרצאה הראשונה! ווהו! ויש כיבוד! ווהו!

09:25‏ אחרי סיבוב קצר בקמפוס נפתחה ההרשמה. אז ספרון אבסטרקטים יש, קפה יש, הרשמה יש, האינטרנט עובד ועכשיו הכל מוכן לאירוע המרכזי – ביאת הפינטר!

וזה מה שכתבתי לפני הכנס:
09:00 בוקר טוב לכולם. היום יום חג לקהילת הבלשנות הישראלית: היום ומחר נערך בבר-אילן הכינוס העשרים ושישה של האגודה הישראלית לבלשנות תיאורטית.
היום הוא גם יום חג לדגש קל: הלייב בלוגינג הראשון שלנו! שדרי הקווים שלנו תופסים את מקומם וישתדלו לדווח מהכנס. הרשומה הזו תתעדכן ככל שהיום יתקדם. אם נצליח.

Read Full Post »

דסק הלטינית של הבלוג לא היה פעיל במיוחד לאחרונה אבל כידוע, אימפריות נופלות לאט, והיום הוא שמח לשלוף מספר אנקדוטות מהספר עד אין-קץ (Ad Infinitum) של הבלשן ניקולס אוסטלר. אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בהשפעת השפה האטרוסקית על הלטינית, רגע לפני שהרומאים השתלטו על אגן הים התיכון כולו והפכו חלק נכבד מעולם לדובר לטינית. היום אספר לכם על השפעת האטרוסקית על הלטינית, ותסמכו עליי שיש סיבה שתתבהר בסוף.

דרך טובה להתרשם מהשפעת תרבות אחת על תרבות אחרת היא לפי מספר המילים שהאחרונה שואלת ממנה. כך למשל יש באנגלית שני שמות לחיות רבות: השם הגרמאני המקורי לחיה, ושם צרפתי לצורתה המבושלת והאכילה (השוו pork-pig, beef-cow, poultry-chicken, וכן הלאה); ומונחים אנגליים רבים בתחום הספנות הגיעו במקור מדנית. לפי אוסטלר, ניתן להתרשם מהקידמה האטרוסקית – שבאה לידי ביטוי באמנות המפותחת שלהם – גם לפי המילים שלטינית אימצה. אלו היו בעיקר שמות עצם שתיארו את מנעמי החיים מהם נהנו האטרוסקים או את הטכנולוגיה המפותחת שלהם, וכדאי לזכור שאין קשר משפחתי בין אטרוסקית ולטינית. רבות מהמילים תהיינה מוכרות לדוברי שפות אירופאיות כאלה ואחרות (חלקן מקורו ביוונית). אם כן, כך נהגו הרומאים בהשפעת האטרוסקים (עמ' 36-40 ונספח ב'):

הם שייטו (gubernāre) והטילו עוגן (ancora), חגגו את נצחונותיהם (triumphāre) בעזרת תקיעה בחצוצרה (tuba) וכישפו (fascināre) את כל מי שפגשו. בבתיהם היו מבואות (atrium), עמודים (columna), חלונות (fenestra), ארונות (cella), צריחים (turra) וביבי שופכין (cisterna). כדי להאיר את דרכם היו משתמשים במנורה (lanterna) וכך היו מגיעים בבטחה לחנות או למסבאה (taberna).
חוש האופנה המשובח שלהם הוביל אותם לחבוש כובעים (cappa) ולהדק חגורות (balteus). הם אהבו ללבוש סגול (purpurissum), צבע הוורד (rosa). גם המטבח שלהם (culīna) היה תאווה לשפתיים, במיוחד הגבינה (caseus), כפי שיודע כל מי שביקר בטוסקנה.
בזמנם הפנוי הם העלו הצגות בזירת חול (harēna) בכיכובם של שחקנים (histriōnes) שדיקלמו מונולוגים (sermōnes), אפילו בסתיו (autumnus) הקריר.
על כל זה הם יכלו לספר במכתביהם (elementum), ובלבד שנתנו להם כותרת (titulus).

מספיק אטימולוגיות אטרוסקיות להיום. כידוע לכולנו, השפה העברית סובלת קשות מהשפעת האנגלית: מילים שאולות רבות מגיעות מאנגלית למרות שיש מקבילות עבריות ראויות, מבנים תחביריים משתנים ללא סיבה, העילגות משתלטת על חיינו, ילדים לא יודעים איך לכתוב, בלה בלה בלה בלה בלה. בלה בלה. מדי פעם יצא לנו להיאנח מול הצהרות מעייפות כאלה ואחרות ולנסות להסביר בסבלנות, אבל כמובן שזה לא עבד. אז הפעם אנסה מכיוון הפוך.

לאחרונה שמתי לב לטרנד: קטנונולוגים שאומרים "זה לא שאני טהרן, ברור לי ששפה משתנה תדיר, אבל כשאנשים אומרים X זה ממש מפריע לי כי זה לא נכון". מה שמשונה הוא שלקטנונולוגים לא אכפת שצרפתית, איטלקית, ספרדית ושאר שפות משעממות הן שיבושים של לטינית. לא יודע למה – כנראה שאם אמרו לך שצרפתית היא שפה מכובדת ואצילית, לא אכפת לך שהיא בעצם ערימה של שיבושי הגייה קשים של לטינית שמסתכמים בכך שמתעלמים מההברה האחרונה בכל מילה מקורית. בעיני הקטנונולוגים, התהליך שעבר על איטלקית בדרכה מלטינית לאיטלקית מודרנית הוא בסדר, אבל שיבושים שמתקבעים בעברית הם אסורים בתכלית האיסור. גם לי מפריע כשאנשים אומרים "אני ירשום" במקום אני "ארשום", אבל ברור לי במה מדובר: במשלב לשוני מסוים שעם הזמן יהפוך לנורמה. עוד כמה עשורים, לאף אחד כבר לא יהיה אכפת.

אני לא יודע אם היו קטנונולוגים רומאים שהתלוננו על כל המילים שבני עמם ייבאו מאטרוסקית כשהאחרונה היתה התרבות הגבוהה, לפני שהלטינית הפיצה את אוצר המילים שלה עצמה ברחבי אירופה וצפון אפריקה. אולי הם הבינו מה שאנחנו לא רוצים להבין: כל שפה שואלת מילים משפות אחרות איך ומתי שבא לה, וכל שפה משתנה איך ומתי שבא לה.

עד כאן התקוממותי הדו-שבועית נגד הקטנונולוגים. בקרוב, כמובטח, נספר לכם איך השפה האנגלית הגיעה למצב בו היא נמצאת היום. רק אצלנו, בדגש אטרוסקי!

Nicholas Ostler (2007). Ad Infinitum: A Biography of Latin and the World it Created. London: Harper Press. 382pp+xvii.

Read Full Post »

האם השפה משפיעה על המחשבה? סוף השבוע מפנק אותנו בשתי כתבות איכותיות בנושא והמסקנה היא: די כבר, למי אכפת.

טוב, אולי קצת אכפת. כשהתחלתי לכתוב על המחקרים בנושא לא חשבתי שתוך שנה הם יהפכו ללהיט של עולם המדע הפופולרי, אבל זה רק מראה עד כמה אני מנותק כאן במגדל השן שלי. על כל פנים, מי שקורא בצמא ובשקיקה את הרשומות שלנו בנושא ודאי ישמח לעיין בשני כתבות נוספות.

הכתבה הראשונה היא מאת איתי להט (שעושה עבודה יפה לאחרונה) בכלכליסט (ביידיש זה נשמע יותר טוב, 26/8/10). כותרת המשנה: "מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע". מלבד כמה אי-דיוקים מזעריים וכמה טענות מגוחכות לגבי יכולות מתמטיות של ילדים (שלמרבה המזל לא נבעו מלהט עצמו), מדובר בסקירה נאה ביותר.

הכתבה השנייה היא טור של לא אחר מאשר גיא דויטשר, שעיבד פרק מהספר החדש שלו עבור הניו יורק טיימס (Does Your Language Shape How You Think?, 26/8/10). הכתיבה של דויטשר קלילה ונינוחה כתמיד, והוא מצליח לתמצת יפה את הנושא בלי להיגרר להצהרות חסרות כיסוי על טבעה של השפה.

כאמור, מי שקורא על הנושא הזה אצלנו לא ימצא כאן הרבה דברים חדשים, ובכל זאת שתי אנקדוטות לא היו מוכרות לי קודם לכן: אחת היא מהטור של דויטשר ונוגעת לדובר גוגו ימיד'יר (שבט שמשתמש ברוחות השמיים כמו מזרח-מערב במקום בכיוונים כמו ימין-שמאל) אשר הגיע לכפר אחר ולא הצליח למצוא את הידיים והרגליים משום שמזרח ומערב כבר לא היו כל כך ברורים לו.
השנייה היא מהכתבה של להט, על שופטי כדורגל ששורקים (אולי) בהתאם לכיוון הקריאה והכתיבה שלהם.

אין לי עוד מה להגיד על הכתבות האלה, אבל זה יכול להיות מקום טוב לשוחח עליהן אם חם לכם מדי לצאת החוצה השבת.

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע

Read Full Post »

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

נישאים על גלי ההדף של אירוע יומולדת לדורבנות, רוביק רוזנטל וגלעד צוקרמן ממשיכים להִדיין, כשהפעם האכסניה היא הבלוג של ידידתנו תמר עילם גינדין. צוקרמן קיבל אכסניה לפרט את התיאוריה ההיברידית שלו, ואני נחפזתי להגיב לכל פוסט-אורח שלו שם, משום שאני עצלן מכדי לעשות את זה כאן שלא רציני לקטול את התיאוריה שלו בבלוג שלי מבלי שקראתי את הספר עצמו מהתחלה ועד הסוף. למרבה המזל, אצל תע"ג יש לצוקרמן הזדמנות למחזר את מיטב טוריו ומאמריו ואפשר להגיב לכל נקודה ונקודה. הנה הפוסט הראשון, על דוברים ילידים (שעם רובו אני מסכים), והנה הפוסט השני, על מורפולוגיה (שעל רובו אני חולק).

Read Full Post »

בהארץ הזמינו אותנו בסופ"ש האחרון להכיר את דניאל פינר, חברו של הרוצח ג'ק טייטל (חיים לוינסון, 4/12/09). פינר דנן הוא בחור מעניין למדי המחזיק, איך נאמר, בדעות מסקרנות שאינן בהכרח מהוות חלק מהקונצנזוס. למען האמת, כשקוראים את המונולוג שלו נדמה שמדובר בסאטירה ולא באדם אמיתי. כך הוא מציג את עצמו:

פה בכפר תפוח אני רואה את שכם, איפה שהתחילה ההיסטוריה היהודית. מצד אחר של תפוח אני רואה את בקעת הירדן, את הרי עבר הירדן, שבינתיים נמצאים תחת הכיבוש ההאשמי הבלתי-חוקי שהומצא על ידי בריטניה. אני מסתכל לצד שני ורואה את הזיהום-אוויר של גוש דן ואני נזכר למה אני לא חי שם.

כמובן שאנחנו לא כאן כדי לדון בדעותיו הפוליטיות-תאולוגיות התמוהות של פינר. אנחנו כאן כדי לדון בדעותיו הלשוניות-קטנונולוגיות התמוהות! נתחיל מהפשוט ונמשיך למהותי באמת.

תנאי בטל

משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.

פינר מתקטנן על ההבדל בין אם ואילו, וקטנונולוגיה כזו באמת מכניסה אותי לטראומה. הנקודה כאן היא שאליבא דפינר זהו תנאי בטל, בסגנון "לו הייתי רוטשילד" או "אם הייתי לוקח את המטרייה לא הייתי נרטב אתמול" – זה תנאי שמתייחס לעבר ולא יכול להתממש. נהוג לציין תנאי בטל עם המיליות לוּ או אילו. אבל אם מתקטננים, אז עד הסוף:

  1. בעברית מודרנית נהוג להשתמש באם במקום אילו או לו. פינר לא חייב לאהוב את זה, אבל זו עובדה בשטח.
  2. כך או כך, מבנים כמו "אם היית מבין" קיימים בכתיבתם של ברדיצ'בסקי, מל"ל, פיינברג, אחד העם ופרישמן. (ותודה לפרויקט בן-יהודה, כמו תמיד)
  3. חיפוש שטחי ביותר בתנ"ך העלה – בלי להיכנס להקשר כרגע – את תהילים נ' י"ח: אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ; וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
  4. אבל אפילו אם פינר צודק בהתקטננות, הוא עדיין לא מבין את המצב של המשפט. מבחינת פינר זה היה תנאי בטל – אין סיכוי שהוא אי פעם יוכל להבין כמה חמור המצב שלו בצורה בה התכוון לכך החוקר, ולכן זהו תנאי שאף פעם לא יתממש; ובהתאם, צריך לומר לו או אילו.
    מנגד, החוקר התכוון לתנאי רגיל שעשוי להתממש: אם פינר יבין את X, אז יקרה Y. במקרה כזה, בהחלט מותר לומר אם.

דרך אגב, פינר, "הכנסתי כמה מהם לטראומה"? איזה אנגליציזם. מה רע ב"גרמתי להם נזק נפשי"?

לאומנות לקסיקלית רלטביסטית דרמיניסטית

"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.

יש כאן סלט של שני דברים: ראשית, "אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר", עניין שמחזיר אותנו לספיר-וורף. האם זה אומר שאילמים לא יכולים לחשוב ישר? האם זה אומר ששוטה-עילוי כמו כריסטופר, שלומד שפות חדשות לגמרי תוך יום אבל לא מסוגל לקשור את שרוכי נעליו לבד, מסוגל לחשוב ישר?

שנית, פינר טוען שעברית היא השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוהים. זה רעיון שיכול לשפוך אור על סוגיות רבות בבלשנות ההשוואתית המודרנית, אז אשמח אם פינר יוכל לספק מראי-מקום למקורות שלו.

פרגמטיקה בשירות הרטוריקה

אם עד עכשיו צחקנו ונהנינו, אפשר לגשת לעיקר. לא מזמן דיברנו על דברים כמו גרירה וקדם-הנחה שמתארים את הקשר הרעיוני בין שני משפטים. נוסיף הפעם את האימפליקטורה. נזכיר בקצרה: בגרירה, משפט א' גורר את נכונות משפט ב'. אם אני אומר את משפט א', בבלוג שלי אני כותב על בלשנות, המשפט הזה גורר את משפט ב', יש לי בלוג. משפט ב' חייב להיות נכון. לעומת זאת, אימפליקטורה רק רומזת שמשפט ב' נכון – מותר לו להיות לא נכון. אם נישאר עם הדוגמה הקודמת, משפט ב' יכול להיות אני לא כותב על חיי הפרטיים. זו הנחת העבודה שלנו, אבל אם אני דווקא כן אכתוב פוסט על מה אכלתי היום לארוחת בוקר, זה לא יסתור את נכונות משפט א'.
בסוף הפוסט הזה צירפתי עוד כמה קישורים בנושא, ואם יש פרגמטיסטים בקהל הם מוזמנים להרחיב (בתגובות או בפוסט משלהם).

בשביל מה זה טוב, כל הקשקושים האלה? כי ככה אפשר לקרוא בין השורות ולנתח בדיוק מה פינר אומר לאורך כל הכתבה. לא נזהה כאן את כל הגרירות וקדם-ההנחות של פינר אלא נשאיר את זה כתרגיל לקוראים. הנה דוגמה קטנה.

בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.

זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

חוק פינר

משהו אחרון לקראת סיום, רק כדי שנוכל להתקטנן עוד קצת. את דעתו על יצחק רבין פינר מביע לא רק בשירה אלא גם בפרוזה:

אני לא מזכיר את שמו של אבו-יובל באותה רמה שאני לא מקלל ולא משתמש במלים גסות. יש הלכה מדאורייתא, את שם אלוהים אחרים אל תזכירו. הרביניסטים עשו מאבו-יובל אליל ואני נוטה לא להזכיר את שמו. מי שכל תפיסת עולמו זה השמדת יהודים, שזה רמה יחודית, אני אומר ימח שמו אחרי שמו. אחרי שמו של אבו-יובל אני אומר ימח שמו.

פינר לא מוכן להזכיר אפילו את שמו של רבין, אבל מייד אח"כ מדבר על "רביניסטים"! בספרות הקטנונולוגיה מקובל לדבר על חוק מק'קין, על שם הלקסיקוגרפית המגניבה ארין מק'קין (הוא ידוע גם בתור חוק מפרי או חוק הארטמן). החוק הזה טוען שמי שבא לתקן טעות בדקדוק של מישהו אחר, יטעה בעצמו. בן לי (שהפנה את תשומת לבי לנקודה הזו) מציע וריאציה בשם חוק פינר, משהו בסגנון "מי שמתאמץ באופן מוצהר לא להשתמש בביטוי מסויים, ימצא עצמו משתמש בו לעיתים קרובות".

סיכום

זוהי כתבה מעניינת מאוד, בין היתר בגלל חידושי השפה של פינר (נגריל את הפרס הרגיל – מנוי חינם לבלוג – בין מי שיצליחו להבין מה זה אש"ף בלי לקרוא את המילון המצורף בסוף הראיון), אבל אסור לשכוח שאנשים כמו דניאל פינר מסוכנים. משום שהם טרחנים וקטנונולוגים!

[ת' לטליה]
עוד על אימפליקטורות וגרירות:
אימפליקטורה
במילון הפילוסופיה המשובח של סטאנפורד.
סוגי אימפליקטורות במילון של SIL.
גרירה
בוויקיפדיה.
משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.וגם:
"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.וגם שלל גרירות וקדם-הנחות פרגמטיות, כמו:
בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.
זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

Read Full Post »

צוקרמאניה! הקוראת רוני התרתחה כששמעה שאני לא מסכים עם התיאוריה של פרופ' גלעד צוקרמן (במשתמע – תיאוריית ההיברידיות): "נו באמת!? נראה אותך מתמודד לרגע קט עם התיאוריות של פרופסור צוקרמן. מצטערת מאוד אבל ד"ר ולדן הבת של הממסדית לא שכנעה אותי בכלל בקישור שנתת לנו". שורתה התחתונה:

אני חושבת שהיה הוגן לו היית נותן התייחסות רצינית ומעמיקה יותר לתורה ההיברידית של צוקרמן. שמעתי הרצאות שלו וקראתי את ספרו "ישראלית שפה יפה". הוא הרשים אותי יותר מכל מי שציינת בהערכה כל כך גדולה.

השורה התחתונה שלי: אין לי זמן לדון בספר של צוקרמן עכשיו, אבל יש חומר קריאה בסוף הפוסט.

אם לומר את האמת, ניתן היה לצפות שבלוג שפה ישראלי (כמו זה שאתם קוראים עכשיו) יתייחס לספרו של צוקרמן במוקדם או במאוחר. מה לעשות שאנחנו ב'דגש קל' שוברי מוסכמות, ונתייחס לספר הזה בזמן ובמקום שנראה לנכון! וברצינות: עם כל הסימפטיה לרעש שהספר של צוקרמן עשה ולדיונים המועילים שהוא עורר, יש כמה דברים שאני רוצה להספיק בבלוג הזה קודם. הטיוטות שלי כוללות ביקורות על שאר פרקי לונדון פינת בן יהודה, התייחסות למספר ספרים, סקירות של שלל מאמרים מעניינים ועוד כהנה וכהנה עניינים. את הספר של צוקרמן אקרא כשיהיה לי זמן, תודה רבה. בינתיים הסתפקתי במספר פרקים, מאמרים וראיונות. דרך אגב, ה"ממסד" לו בזה רוני דווקא נוטה לדון בנושאים כאלה בשמחה. אז אני לא הולך לכתוב על 'ישראלית שפה יפה' בקרוב, אבל אני באמת צריך להגיד שוב שנשמח לפרסם פוסטי אורח בנושא הזה או בכל נושא אחר?

וכעת, הנה התייחסותי הרצינית והמעמיקה: טענתו של צוקרמן, לפיה העברית המודרנית אינה עברית אלא "ישראלית" ואף אינה שפה שמית כלל ועיקר, לא משכנעת אותי. אני חושב שגם רוני תסכים עם העיקרון לפיו מותר לי לחלוק על דעתו של צוקרמן, אפילו שהוא עשה דבר או שניים בקריירה שלו ואפילו שהוא ללא ספק אחד הבחורים הפיקחים שהופיעו בשדה הקרב הבלשני בעשור או שניים האחרונים. לבקשתה של הקוראת, אני מצרף חומר קריאה ובו מספר בלשנים המפריכים טענה כזו או אחרת. הרשימה מוצגת בפניכם כדי שתוכלו לעיין במאמרים המקושרים בה, עד שנדון בנושא בעתיד. עד אז – התגובות סגורות.

תזכורת: האתר של גלעד צוקרמן נמצא כאן.

[ת' לאבי]

Read Full Post »

לא מזמן חיפשתי משהו באטלס-מִבנֵי-שפות-העולם ומפה לשם הגעתי לפרק "שימוש על-לשוני בקליקים". מה שנגלה לעיני היה כה מגניב, שלא לומר מדליק, שלא לומר מקליק, שאמרתי לעצמי שאני מוכרח לבלוג עליו מייד תוך שלושה-ארבעה חודשים. וכך היה!

בדרום ומזרח אפריקה יש מספר שפות להן מערכת עיצורים יחודית שכוללת קליקים פונמיים, כלומר "קליקים" שהם חלק מהדרך בה מבטאים מילה. בעמוד "עוד בלשנות" שלנו אפשר למצוא את אתר הפונטיקה של פיטר לאדפוגד המנוח, בו אפשר להאזין לכל עיצור ועיצור על פני הפלנטה. רבים ממה שאנחנו מכנים קליקים הם למעשה סוג עיצור שונה שנפוץ בשפות הבאנטו של מרכז אפריקה, אבל זה לא מעניין אותנו כרגע. מה שמעניין אותנו הוא קליקים שאינם חלק מהדרך בה מבטאים מילים, אלא קליקים שעומדים בפני עצמם – קליקים על-לשוניים.

מסתבר שאפשר לסווג קליקים כאלה לקליקים לוגיים וקליקים אפקטיביים. בעברית יש קליקים לוגיים, קליקים שנושאים משמעות מסוימת. אם שואלים אותי שאלה והתשובה שלילית, יכול להיות שבמקום לענות במילה "לא" אני פשוט אעשה קול שנשמע בערך כמו "ץ" ומשמעותו לא. זה אולי נראה מובן מאליו אבל בלהגים מסוימים של תימנית משמעות קליק כזה היא דווקא כן. בשפות צפון-אפריקאיות מסוימות יש קליק אחד עבור כן וקליק אחר עבור לא. לעומת זאת, באנגלית יש קליקים אפקטיביים, קליקים שנושאים רגש או תחושה מסוימים. כשדובר אנגלית מאוכזב ממשהו, הוא יכול לעשות רצף של קליקים שנשמע בערך כמו "צק צק צק" (ובאנגלית נהוג לכתוב "tsk tsk tsk"). קליקים כאלה הם על-לשוניים במובהק: דוברים רבים מבצעים קליק קטן לפני שהם מתחילים להגיד משהו, גם בלי קשר לרגש מסוים, ואטלס-מבני-שפות-העולם מציין במובהק שמגישי חדשות עושים את זה הרבה.

המפה המצורפת מסווגת את שפות העולם שנחקרו לשני הסוגים האלה. בשפות עם קליקים לוגיים יש בד"כ גם קליקים אפקטיביים, אבל ההיפך לא תקף.

קליקים נושאי משמעות (באדום) ונושאי רגש (בוורוד). הקליקו להגדלת הקליקים

קליקים נושאי משמעות (באדום) ונושאי רגש (בוורוד). הקליקו להגדלת הקליקים

אם ניקח עכשיו בחשבון שקליקים פונמיים על סוגיהם השונים קיימים בדרום ומרכז אפריקה, אפשר להעז ולהסתכל על מפת העולם כך: בלב אפריקה קליקים הם בעלי משמעות רבה בתור חלק מהמילה; בצפון אפריקה, דרום-מזרח אירופה ומערב אסיה, הם עדיין שומרים על ערך לוגי; אם מתרחקים קצת יותר, נותרה להם משמעות מעורפלת למדי; ובשאר העולם הם איבדו כל משמעות של ממש. יש כאן תמיכה של ממש בתאוריה המוסכמת לפיה מקור המין האנושי באפריקה, והאמת שאפשר לנסח כאן טיעון לפיו אם-כל-השפות, אם בכלל היתה כזו, התחילה שם איתו. להרחבות ראו באטלס-מבני-שפות-העולם. או כמו שאומרים כאן: פונטיקאים, השמיעו קול!

דרך אגב, שפות שמיות שונות במובהק משפות מערב-אירופאיות במובן הזה. עם גיל'עאד צוקרמן הסליחה, אבל נדמה שגם במקרה הזה אפשר להיווכח שעברית היא שפה שמית ו"ישראלית" היא פיקציה.

לסיום, בונוס למתמידים: כך נשמעים קליקים אפקטיביים באנגלית. גייסתי לעזרה את הארכיטיפוס של האמריקאית השורשית, מושלת אלסקה עד התפטרותה, ראש העיר וואסילה לשעבר, אם-הוקי בהווה וחברה שלי בפייסבוק, שרה פיילין! שימו לב שמשפטים רבים של פיילין (כמו גם של מראייניה, במיוחד בסביבות 0:37) מתחילים בקליק כזה בדיוק:

Read Full Post »

בסופ"ש האחרון דיווח ברוך פודולסקי ב"הארץ" (מישהו כאן מדבר נוסטרטית?, 28/8/09) על ספרו של פרופ' אהרון דולגופולסקי מאונ' חיפה, "מילון נוסטרטי". כך מתלהב פודולסקי:

השפה הנוסטרטית אינה קיימת כיום, אבל סביר להניח שלפני כעשרת אלפים שנה היתה קיימת שפה אחת שממנה התפתחו שפות רבות ומוכרות.

השפה הנוסטרטית. נא להתייחס בסקפטיות

השפה הנוסטרטית. נא להתייחס בסקפטיות המתבקשת

זוהי השפה הנוסטרטית, אם-כמעט-כל-השפות, אם מתעלמים משתי נקודות: (1) עצם קיומה של השפה הזו מוטל בספק רציני (2) ועשרת אלפים שנה זו הערכה גסה מאוד (אבל סבירה). לענף בבלשנות שחוקר את היחסים בין שפות שונות לאורך השנים קוראים בלשנות היסטורית או "השוואתית". פודולסקי (בעצמו בלשן היסטורי שתומך בהיפותיזה הנוסטרטית, מעיר לי יובל) ממשיך להתלהב:

ובכל זאת קבעה הבלשנות ההיסטורית כללים שבאמצעותם אפשר לבדוק אם יש קשר גנטי בין שפות או שמדובר בדמיון חיצוני בלבד. הכלל החשוב לקביעת קשר גנטי הוא קיום חוקים פונטיים, הנקראים מעתקי הגיים. אם אנו מוצאים שהגה א' בשפה אחת מופיע כהגה ב' בשפה שנייה, ולא במלה אחת אלא באופן עקבי במספר רב של מלים, אפשר לטעון בוודאות שבין שתי השפות קיים קשר גנטי. כך, למשל, בעברית נאמר "שנה" ובערבית – "סנה", "שלום" בעברית ו"סלאם" בערבית; "זהב" בעברית, בערבית – "ד'הב" וכו'.

בלשנות היסטורית לענפיה השונים עוסקת במציאת החוקים הללו ובשחזור הפרוטו-שפה (פרוטו-שמית, פרוטו-הודואירופית וכו') – מלאכה מעניינת אך קשה מאוד. קשה שבעתיים למצוא את החומר המשותף בפרוטו-שפות שונות. העוסקים במלאכה זו אמורים להכיר היטב לא רק את השפות עצמן אלא את ההיסטוריה שלהן, את התפתחותן הפונטית והדקדוקית. בלשנים המסוגלים לכך נדירים מאוד, ואחד מהם הוא הפרופסור דולגופולסקי.

נו טוב, "נדירים מאוד" זו הגזמה קלה. אמנם הבלשנות המשווה היא לא הענף הסקסי ביותר בבלשנות בימינו, אבל לא חסרים בלשנים מוכשרים ברחבי העולם שעוסקים במלאכה. כך או כך, העניין החשוב כאן הוא מעתק ההגאים. במקור, הכלי הזה יושם כדי לנתח שינויים בשפות שהקשר ביניהן מוכר, כמו למשל איך לטינית התגלגלה לצרפתית. בהסתמך על הידע הזה, אפשר היה לשחזר במידה סבירה של וודאות את הפרוטו-שפות שמוזכרות בכתבה: השפה-האם של השפות השמיות, השפה-האם של השפות ההודו-אירופאיות, וכך הלאה. פרדיננד דה-סוסר, אבי הבלשנות המודרנית (והאיש שהעניק לבלוג הזה את הדיוקן שמתנוסס למעלה בדפדפן שלכם), עשה מטעמים הודו-אירופאים מהשיטה הזו. הקטע הוא שהיא נהיית פחות אמינה כשמנסים לשחזר פרוטו-שפה על בסיס פרוטו-שפות משוחזרות אחרות. בעייה נוספת היא שבסופו של יום, מעתק הגאים הוא לא מדע "קשה" שאפשר להעריך בצורה אמינה. חוץ מזה, קיומה של שפה נוסטרטית הוא כנראה דבר שאי אפשר יהיה להוכיח אלא אם נגלה ממצאים ארכיאולוגים חד-משמעיים.

אם כן, דולגופולסקי הוא אחת הסמכויות העולמיות למחקר הנוסטרטי ואין ספק שהמוצר הזה מרשים. אפשר למצוא את כולו ברשת. אמנם יש לי השגות על קיום שפה כזו – וכשאני אומר "יש לי" אני מתכוון לקונצנזוס הבלשני הרווח בימינו – אבל אין ספק שנעשתה כאן עבודה רצינית בתחום שהוא יחסית פתוח לספקולציות (ודולגופולסקי מקבל נקודות בונוס על מקום מגוריו). בכל זאת חשוב לא להסתנוור ממצאים כאלה, משום שלא כל ממצא שדומה לזהב-ד'הב או שלום-סלאם מצביע על יחסים עמוקים בין שפות. הבלשן החובב גלן גורדון מביא מספר "כללים" למחקר השוואתי רשלני ואתר אחר מראה כמה קל לבנות את שפת-האם של כל השפות כולן, אם מתעלמים מזה שאין באמת קשר בין המילים ושמעתקי ההגאים הם מקריים לחלוטין (חובבי הסתברויות יכולים להעיף מבט על סקירה סטטיסטית יותר כאן). אולי גם ב"הארץ" היו יכולים לזרוק מילה על הבעייתיות שבשחזור פרוטו-פרוטו-פרוטו-שפות, או לפחות לאיית את השם של פרופ' דולגופולסקי נכון.

הבהרה לסיום: את כל הרשומות בבלוג הזה אני משתדל לכתוב בצורה לא-רשמית, וככאלה הן נוטות לפשטנות מפעם לפעם כדי שייצאו ברורות. בכל מה שנוגע לתחום המסובך של בלשנות השוואתית – בו אני גם ככה לא מבין יותר מדי – צריך לקחת את זה עוד יותר בחשבון. אשמח להערות ותיקונים. ט.ל.ח.

[ת' לדודה]
Aharon Dolgopolsky (2008). Nostratic Dictionary. McDonald Institute for Archaeological Research, University of Cambridge, UK. 3116 pages.

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,358 שכבר עוקבים אחריו