ברשת דוברת-העברית מסתובב לאחרונה סטיקר של עמותת חדו"ש משנת 2010:
החלק הרלוונטי בכתביו של הרמב"ם מודגש (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'):
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
"מלסטם"? כמו שאומרים, ויקומו המלפפונים וילסטמו את הגנן. איזה פועל נהדר. ניסיתי להתחקות אחריו ולהשוות אותו לשם העצם הארכאי "ליסטים", שמובנו שודד או שודדים.
אתנחתא לקסיקוגרפית קלה לפני שנחזור לפועל ללסטם. השורש השני שאני מכיר ביוונית לענייני שוד וגזל הוא קלפטוס, כמו במילה קלפטומניה. ניסיתי לבדוק אם אחד השורשים מודרני יותר מהשני, ללא הצלחה. בינתיים נראה לי שקלפטוס פירושו לגנוב וליסטיס פירושו לשדוד. אתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות, ובינתיים נחזור לעברית המלסטמת.
המקום הראשון שבדקתי הוא אתר "השפה העברית" – על פי רוב אתר מהימן ביותר – ושם מסביר לנו רוני הפנר כי "המילה [ליסטים] נוצרה כתוצאה מטעות כתיב – המילה היוונית ליסטיס נקראה "ליסטים" (מ' סופית במקום ס') והובנה בטעות כצורת רבים." כלומר בגלל אי-הבנה אורתוגרפית האות האחרונה סמ"ך במילה ליסטיס (שאכן נשמעת יוונית למדי) פורשה כמ"ם סופית. הפנר מוכיח שהמילה שימשה בלשון חז"ל הן ביחיד והן ברבים:
"ליסטים מזויין בתוך ביתו ואנו נכנסים לבקרו?" (תמורה ט"ו ב') – יחיד.
"שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים" (משנה, פיאה ב' ז') – רבים.
אז מה עושים עם מילה כמו ליסטים, שפירשנו בטעות כצורת רבים? אפשר ליצור ממנה ממנה צורת יחיד, ליסטי, בתהליך שמכונה גזירה לאחור (back-formation). וברגע שניכסנו לעצמנו את השורש, ניתן לעשות ממנו גם פועל כמו ללסטם. מה שיפה הוא שהשורש כאן הוא ל.ס.ט.ם, בעוד השורש המקורי ביוונית הוא בכלל ליסט(יס). המ"ם הזו, שבכלל לא היתה חלק מהשורש המקורי, מצאה את דרכה לפועל בעברית כמו ליסטיס בלילה.
הייתי ממליץ לעיין כאן: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=48232&st=&pgnum=51
אבשלום קור התקשר
לייק.
נדמה לי שהשימוש כפועל ההטיה ללסטם נמצאת כבר בלשון חז"ל, כאלף שנה לפני הרמב"ם: ""ועיני לאה רכות" מאי רכות? … רב אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת – גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? איש תם יושב אוהלים. והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה" (בבא בתרא קכג.)
כלומר לאה שעיניה רכות כלומר הייתה בוכה כי אמרו שישדכו אותה (האחות הגדולה) לעשיו – האח הגדול והפשטק ש"מלסטם את הבריות". ואת רחל הצעירה לאח הצעיר – יעקב. ותשאלו את מאיר שלו מה קרה בסוף.
אה, ועוד משהו חביב מהציטוט דלעיל – עשיו היה "מלסטם" ולאה "משאלת". בינוני פעול בלשון חזל.
מעניין אותי אם יש עוד מילים יווניות הבם הוחלפה ה-ס' הסופית ב-ם'. לא עולה לי לראש שום דוגמא כזו. כי אני מניח שחזל ידעו יוונית ושהחלפות אורתוגרפיות כאלו הן די נדירות ולא סבירות אלא אם יש גם שיקולי הגיה כו'.
זוכרים שבימי נעורינו הרחוקים היינו קונים פוסטרים של ברוס לי ומכוניות פרארי ותולים אותם על הקיר באמצעות מוטות פלסטיק ארוכים שנקראו לייסטים?
אז הדמיון שבין "לייסטים לתליה" לבין "ליסטים לתליה" מבהיל אותי.
אני אף פעם לא ראיתי את המילה "ליסטי", בטח לא כיחיד של "ליסטים". וגם מוכיח את זה השורש שנגזר מליסטים, אחרת הוא היה צריך להיות ל.ס.ט או ל.ס.ט.ה.
התחושה שלי היא שלהסביר את זה בשגיאת כתיב זה קצת חסר, אבל אין לי מושג אמיתי.
המלה נכנסה גם לערבית בצורה لِصّ, אבל גם لَصّ ואפילו لَصْت שהלקסיקוגרפים טוענים שהוא لغة – צורה דיאלקטלית (במקומות אחדים נאמר מפורשות שכך נאמר בדיאלקט של שבט טיא', שישב בחלקו בעיראק):
: اللِّصُّ: السارقُ معروف؛ قال: إِن يأْتِني لِصٌّ فإِنِّي لِصّ أَطْلَسُ مثلُ الذئب إِذ يَعُسُّ جمع بين الصاد والسين وهذا هو الإِكْفاء، ومصدره اللُّصُوصِيَّة والتَّلَصُّص ولِصٌّ بَيِّنُ اللَّصُوصِيّة واللُّصُوصِيّة، وهو يَتَلَصَّصُ. واللُّصّ كاللِّصّ، بالضم لغة فيه، وأَما سيبويه فلا يعرف إِلا لِصّاً، بالكسر، وجمعهما جميعاً لِصَاصٌ ولُصُوصٌ، وفي التهذيب: وأَلْصَاصٌ، وليس له بناء من أَبنية أَدنى العدد. قال ابن دريد: لِصٌّ ولَصٌّ ولُصٌّ ولِصْتٌ ولَصْتٌ، وجمع لَصٍّ لُصُوصٌ، وجمعُ لِصّ لُصُوصٌ ولِصَصَةٌ مثل قرود وقِرَدةٍ، وجمع اللُّصّ لُصُوصٌ، مثل خُصٍّ وخُصوص. والمَلَصّة: اسمٌ للجمع؛ حكاه ابن جني، والأُنثى لَصَّةٌ، والجمع لَصّاتٌ ولَصائِصُ، الأَخيرة نادرة. واللَّصْتُ: لغة في اللِّصِّ، أَبدلوا من صادِه تاءً وغَيّروا بناء الكلمة لما حدث فيها من البدل، وقيل: هي لغة؛ قال اللحياني: وهي لغة طيء وبعض الأَنصار، وجمعه لُصوتٌ، وقد قيل فيه: لِصْتٌ، فكسروا اللام فيه مع البدل، والاسم اللُّصوصِيّة واللَّصُوصِيّة. الكسائي: هو لَصٌّ بيَّن اللَّصوصِيّة، وفعلت ذلك به خَصُوصِيّة، وحَرُورِيّ بيِّن الحَرُورِيّة. وأَرض مَلَصّة: ذاتُ لُصوصٍ. (מתוך לסאן אלערב) כמובן, מרגע שנכנסה, נגזרו ממנה צורות פועל, כפי שאפשר לראות.
באורח לא־פלא המילה נכנסה גם לסורית (לסטא), וגם ממנה נגזרו פועלים בשורש המרובע לסט"י(!).
אסי ואורן: אכן אבשלום קור התקשר:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=474175
ושם אפשר למצוא דוגמא נוספת לחילופי מ"ם וסמ"ך
תודה רבה.
אורק, אורן, התגובה שלך מאד מענינת.