מקף מעריב

נפתח ישירות עם אבחנתה של דורה קישינבסקי על מצב הכותרות בעיתוני ארצנו:

מקף מעריב, ש"ע: המקף שבא באמצע כותרת כדי להתאים את טון הידיעה לגיל המנטלי המשוער של הקורא. "שמע שאשתו מוצצת לאחיו — וירה בה עם אקדח גדול!"

בהיעדר הזמן והמשאבים הנדרשים למחקר מעמיק יותר, אנסה לענות כאן על שתי שאלות: ראשית, מה מאפייניו של מקף מעריב? ושנית, האם זוהי תופעה חדשה?

מקף מעריב – קווים מפרידים לדמותו

מפתה לחשוב שהמאפיין הטכני הבולט ביותר של מקף מעריב הוא היותו מקף, אך למעשה מדובר בקו מפריד, משום שמקף מחבר בין שתי מילים (בית-חולים) בעוד קו מפריד מחבר בין שני חלקים של אותו המשפט. בגלל שלא עושה רושם שזה מפריע לרוב דוברי העברית, בגלל שדורה בחרה את השם ובגלל שספק אם העורכים היצירתיים מודעים להבדל, ניצמד למקף.

מספר דוגמאות למקפי מעריב:
(1) המורה צייר עם התחת – ופוטר [10/1/07, נרג]
(2) סבתא האשימה החבר ברמאות במונופול – ודקרה [29/10/11, טמקא]
(3) רצח נער בן 16 "בשוגג" – ונשלח למאסר עולם [13/11/11, וואלה]
(4) חגג את חג הקורבן – ונורה בעינו [8/11/11, חדשות 2]
(5) הקיבוצניק הלך לטירונות שמן – ורזה בגדול [16/11/11, מיינט]
(6) המאבטח הלך לקורס הכשרה – וחזר נכה [8/11/11, מיינט]

ואם לא די בכל אלה:
(7) שחקן רוגבי חטף שבץ – והתעורר הומו [9/11/11, חדשות 2]

נאמנים לדוגמה שהתווה שלום רוזנפלד, אין ספק

נראה לי שהרעיון הכללי ברור, אבל מהו בדיוק המקף הזה? הרי לא כל מקף הוא מקף מעריב – יש קווים מפרידים שזוכים לשימוש נאות, ולפעמים קשה לדעת אם היה נסיון להריץ דאחקה או שהמקף שימש להביע סיבה ותוצאה או חלוף זמן (פועל בניין נפל מפיגום בטכניון – ונהרג, טמקא 30/10/11). אם נתמקד במקף מעריב הקלאסי, ההגדרה המקורית והקולעת של דורה היתה "המקף שבא באמצע כותרת כדי להתאים את טון הידיעה לגיל המנטלי המשוער של הקורא". אין ספק שרוח דחקאית מרחפת על פני הכותרות שדגמתי כאן – אפשר ממש לדמיין את העורך מגחך לעצמו בעוד ידו נשלחת אל אותו מקש קסום מימין לאפס. ננתח:
במשפט (1) המקף מבליט קשר של סיבה ותוצאה, כשברור לכל שלפעולה כגון ציור עם התחת יש השלכות. אולי יש כאן רצון לתת לקורא רגע להתאושש מהמילה המצחיקה "תחת" (ובגרמנית הקו המפריד באמת נקרא 'קו-של-מחשבה', כלומר הוא נותן לנו רגע להרהר במה שקראנו).
במשפט (2) המקף יוצר הפוגה דרמטית כדי להעצים את האפקט. אם לא די בכך שלְסבתא(!) יש חבר(!!) והיא משחקת מונופול(!!!), באה הסיפא המפתיעה: ודקרה!!!!
משפט (3) אולי נראה במבט ראשון כקו מפריד תמים, אבל סבורני שהמרכאות סביב המילה "בשוגג" מסגירות את ההתייחסות הספקנית של העורך, כאילו הוא רומז לנו הקוראים: "בשוגג, הא? הראנו לו מה זה בשוגג!".
ממשפט (4) ברור שערבים עם רובים זה מצחיק.
חשבתם שערבים זה מצחיק? חכו חכו, משפט (5) מביא אותה בילד שמן שהוא גם קיבוצניק.
משפט (6) לא רק מספר סיפור משעשע ומבדר לכל המשפחה אלא גם מזכה אותנו במשחק מילים מבדר. אחח, לו רק עזריאל קרליבך היה חי היום.
ואם המשפט הקודם היה גורם לעזריאל קרליבך להתמוגג, משפט (7) הוא ודאי עדות נצחית למורשתו של דב יודקובסקי.

זוהי כמובן דגימה אקראית למדי של מקפי מעריב – אני לא מתיימר להגיש ניתוח כולל ואחיד של התופעה. בן לי שאל אותי, למשל, אם "בשעת מלחמה – ערביי יפו יתקפו את תל אביב" זו דוגמה למקף מעריב. אני חושב שכן, אבל קשה לי לומר. כאמור, לפעמים מקף הוא רק מקף ("ניהל קרב קשה בלבנון – ומונה למפקד חטיבת גולני", וואלה, 5/9/11).

משהרעיון הכללי הובן, ראוי לבדוק אם אני לא נטפל למעריב על לא עוול מיוחד בכפו. אולי עורכינו משתמשים בתרגיל הזה מקדמת דנא? האם אשליית הטריות מרימה את ראשה הנפשע וגרמה לדורה לדמיין צל מקפים כמקפים?

מקף נרג', מקף מעריב, מקף טמקא, מקף הארץ

התשובה הקלה היא שקשה לדעת. קשה לחפש מקפים במאגרים היסטורים וקשה לחפש מקרים בהם העורכים ניסו להתחכם. ברם, בן לי הצליח לדלות את שתי ההופעות הבאות מארכיון העיתונות העברית ההיסטרי:
לקה בשבץ – ומת [מעריב, 2/5/1965]
חיפשו לשווא אמבולנס ליולדת – הוולד נחנק ומת [מעריב, 10/6/1966]

מה אפשר להסיק מכך? אני לא בטוח. תחושת הבטן שלי היא שדורה בכל זאת צודקת ומדובר בתופעה חדשה יחסית, אבל אין לי הוכחות כמותניות כרגע (ובטח גם אף פעם לא יהיו). מה שכן, המקף אינו מנת חלקו של 'מעריב' בלבד; ראינו ששאר האתרים טעמו מטעמו המשכר של המקף, אם כי עושה רושם ש'הארץ' נפגע פחות מהאחרים. שימו לב לאיפוק המקפי בכותרת חשבה שהיצירה היקרה היא כתם, והרסה אותה, ['הארץ', 5/1/2011], אולי בזכות מדריך הסגנון שלהם.

ניסיתי למצוא תופעה מקבילה באנגלית אבל לא הצלחתי בינתיים. זהו. ניסה לסכם את הפוסט – והחליק על קליפת בננה.

[ת' ללב]