עוד על העניין המוזר והמופלא הזה, מחקר אקדמי

בשולי ההברקה האחרונה של נשיאות אוניברסיטת בן גוריון, הבלשן עידן לנדו ניצל את ההזדמנות כדי לדבר על איך זה שחוקרים טוענים שהם עובדים אפילו כשהם לא במשרד שלהם באוניברסיטה. הרשומה שלו לא ארוכה ושווה קריאה גם עבור תלמידי מחקר וגם עבור אנשים נורמלים. הרשת מלאה בטקסטים על מחקר, חייו של הדוקטורנט המסכן ושאר קשקושים. לא אלאה אתכם, רק אוסיף פיסקה משלי.

מחקר אקדמי מלמדי אותי המון על עצמי. לנדו למשל מזכיר שיש אנשים שעובדים הכי טוב על הליכון בחדר הכושר. אני אוהב לרוץ אבל אני לא מסוגל לחשוב על עבודה כשאני רץ; ככה אני מנקה את הראש. אני יכול לענות לדוא"ל מקצועי בבוקר ולדוא"ל אישי בעיקר בערב, אבל משתדל לענות על הכל בתחילת היום כי בבוקר אני קורא חומר מקצועי הכי טוב. במהלך היום אני בד"כ צריך אוזניות כדי להתרכז בקריאה – וגם אז, מוזיקה קלאסית או אינסטרומנטלית, שום דבר עם מילים שעשוי להסיח את דעתי. בלי מילים מאף שפה, כמובן. היום לקחתי מאמר שלא פורסם באף פורום רשמי ושנכתב ע"י איזה דוקטורנט אפריקנר ב-2002 וישבתי איתו בפארק, כי רק שם יכולתי להתרכז. מאמר שלא מתמלא שרבוטים וקשקושים הוא מאמר שלא הבנתי ממנו כלום. יש לי ידידה שקמה בשש בבוקר, עושה יוגה וכותבת במשך שעה וחצי. כשאני עובד על היבטים חישוביים של המחקר שלי (כלומר תכנות) אני הכי יעיל כשאני מתכנת לתוך הלילה. בשעות הערב והלילה אני יכול לכתוב הכי הרבה. אני לא יכול בשום אופן לעבוד בבתי קפה. כמה מהמרצים שלי עובדים הכי טוב בבתי קפה. היה לי מרצה אחד, מבריק ופרודוקטיבי במיוחד, שהעדיף לעבוד מהבית כי שם היו כל הספרים שלו. כשהייתי אצלו הבנתי בכמה ספרים מדובר.

כל זה לא יותר קל או יותר קשה, יותר פשוט או יותר מסובך מכל עבודה אחרת (והתנסיתי בעבודות אחרות, תודה רבה). זה פשוט שונה. וזה מעודד לשמוע מישהו כמו עידן לנדו מדבר על התהליך, כי בדרך כלל חוקרים כמוהו גורמים לבלגאן הזה להיראות קל.

[ולהערה המנהלתית: לנדו סגר את הרשומה שלו לתגובות, אבל אני לא חושב שיש בזה צורך כאן. כמובן שכמיטב מסורת הבלוג, תגובות מזלזלות לא יאריכו ימים]