מסמנים ובוכים

דיברנו כאן לפחות שלוש פעמים על ביטויים שלעתים משתמשים בהם באופן מנוגד להגיונם הפנימי.

המקרה הראשון ("כי ייתן בכוס עינו") הוא נסלח וממוסך על-ידי מאות שנים של אבולוציה לשונית (כמו גם התגובות הרבות, המדברות על "כי האדם עץ השדה", "מהריסייך ומחריבייך"וכו', ואפשר להוסיף לקטגוריה זו את "ימים כלילות", ביטוי שמשמעותו לישון כל היום, את "המשכיל בעת ההיא יידום" ואת "הלנצח נאכל חרב?" שזה כבר וט"פ די רציני).

המקרה השני ("לא רואה מקילומטר") נסלח אף הוא, כי צריך לעבד כל מיני הגיונות ולחשוב יותר מששיחה קולחת מאפשרת בזמן אמת.

המקרה השלישי ("החינוך במרכז סדר העדיפויות") הוא תוצאה של בלבול בין שני ביטויים, אם כי לא בלתי משעשע.

על-שלושה פשעי דמשק, ועל-ארבעה לא אשיבנו: בכתבת תוכנית הטלוויזיה "המקור" על משפט רומן זדורוב (2 במרס, שם שם) מצטט מיקי רוזנטל משפט כתוב (!) מהכרעת הדין:

פלג עד מגמתי, מוטה, אשר סימן את המטרה ולאחריה ירה את החץ.

נו, ככה צריך, לא? האתגר הוא בירי, לא בסימון…

אם נתאמץ עוד קצת, נגלה שקשה להבין למה אפילו הביטוי המקורי ("קודם ירה את החץ ואחר כך סימן את המטרה") חל במקרה זה. להבנתי, הביטוי מתאר מצב שבו אדם מתרץ בדיעבד תוצאות של פעולה שרירותית, ומעניק להן משמעות כאילו זו היתה מכוונת. אז אולי יריית החץ כאן היא שכירתו של העד ע"י ההגנה, אבל בכל זאת לא נראה שלזה כיוונו השופטים במסמכם.

ערב יום פאי שמח לכולם, ואל תחלקו באפס!