Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2010

מקבץ לינקים

1. האתר החדש של האקדמיה ללשון עברית מכה גלים במרשתת.

2. באותו עניין, מירה אריאל מאוניברסיטת תל-אביב לא חוסכת שבטה מהאקדמיה: "אני חושבת שהאקדמיה ללשון היא מוסד ארכאי לחלוטין. שפה משתנה מעצמה, מתוך היגיון פנימי ומתוך שימוש שאנשים עושים בה, ואין כל מקום להכתיב מלמעלה צורה נכונה או לא נכונה. זה כמו שתהיה מועצת אופנה שתחליט מה האופנה."

3. שמואל בולוצקי מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומיכאל בקר מהרווארד פרסמו לקסיקון חי לשמות העצם בשפה העברית, שכולל את אופן ההגייה הנפוץ של מלים בעברית וצורות הרבים שלהן (בתעתיק IPA). "וידאו" הוא vidjo, עם צורת הרבים vidjoim. צורות ההגייה maqrer ו-meqarer כלולות שתיהן.

4. קוריאני מלמד איך לגדף באנגלית. משעשע לפחות כמו שזה נשמע.

Read Full Post »

תמיד שקט במשרדי "דגש קל" במהלך הקיץ, אבל לא בגלל שכולם בחופשה. להיפך: מי שלא לומד למבחן לוקח קורס קיץ, ומי שלא לוקח קורס קיץ יכול להתרכז במחקר, ומי שלא מתרכז במחקר עובד קשה על השיזוף (הרי מישהו צריך לשים קרם הגנה). אתם רואים, אנחנו ממש כמו אקדמאים אמיתיים! אז בזמן שטחנות הבלשנות בולגות לאט, חשבתי לאפשר לכם להציץ בתפריט של השבועות הקרובים. אם תרצו, תוכלו כבר לטעום מהמתאבנים (אבל לא מכולם, כדי לשמור על קצת מיסתורין).

  • אני לקראת סיום קריאת המאמר התוקפני של אוונס ולווינסון והתגובות עליו (גם התגובות אצלנו היו מעניינות). קצרה היריעה מלנסות ולפרט את דקויות הוויכוח בבלוג מדע פופולרי כמו שלנו, אבל חי נפשי – זאת אעשה! ובתקווה גם לפני שייצא גיליון מיוחד של כתב העת Lingua שיוקדש כולו להמשך התפלמסות בעניין. התרשמותי האישית, בגדול, מהטענות וטענות-הנגד: אינספור הטעויות שאוונס ולווינסון עושים בניתוחם תופעות שונות גורם להם לחשוב שהגישה הגנרטיביסטית שגויה. אבל היא גישה יציבה למדי, וכל עוד היא מתפקדת במסגרת הנחות היסוד שלה עצמה, אי אפשר להשליך מכך על טענות אבולוציוניות כמו שהם מנסים לעשות. ברם, יש להם כמה נקודות חשובות, ובאופן כללי יש מקום לבחון את כללי המשחק כשבודקים מה הדמיון ומה השוני בין שפות שונות, ומה שעוד יותר מעניין – בין שפות דבורות ובין שפות סימנים.
  • מה שכן, קראתי לא מזמן על שבט מסוים שאת השפה שלו פשוט אי אפשר לחקור. למה? חכו ותראו.
  • אורן סיכם את כנס ACL האחרון בצורה מעניינת מאוד, ולפחות החצי הראשון של הרשומה קריא גם למי שלא בקיאים בתחום. הוא המליץ על מאמר מסקרן מאוד: "במאמר הם בונים מעין רשת חברתית של דמויות מקלסיקות של המאה ה-19 [...] על סמך ניתוח (אוטומטי, כן?) של דיאלוגים בין הדמויות [...] על מנת להפריך תאוריות ספרותיות מקובלות שמנתחות את תופעת העייור (אורבניזציה) כפי שהיא משתקפת ביחסי הדמויות בקלסיקות תקופתיות. זה מה שאני קורא מאמר עם השלכות מעשיות. הקץ להנדסה! ריתמו את האלגוריתמיקה לטובת מדעי הרוח!". כתבנו ייצא לבדוק הכצעקתה.
  • אורן גם הטיל עלינו לדון לשפוך זעמנו על טור משונה קמעה של שיזף רפאלי ב"כלכליסט". כתבנו ייצא לשפוך זעמו, אם יישאר על מה לדבר אחרי הדיון המשובח בתגובות אצל אורן.
  • השיח אודות חינניותה וכוחה של האנגלית יהיה הזדמנות טובה לחגוג יומולדת לאוטו יספרסן. כפי שכולכם ודאי זוכרים, "דגש קל" עלה לאוויר ביום הולדתו ה-149 של הבלשן הדני הדגול האנס אוטו הארי יספרסן, מה שאומר שממש לא מזמן ציינו 150 שנה להולדתו. בשנה שעברה סקרתי חלק מהאוטוביוגרפיה שלו והבטחתי לסקור את הספרון הנהדר Growth and Structure of the English Language שהוא פרסם עוד בשנות השלושים. אז סוף סוף אעשה את זה. ואולי לא. מי יודע.
  • זוג מחקרים שהתפרסמו לאחרונה דנים בשאלה, באיזו שפה משתמשים בהברות בעלות טון גבוה במיוחד והאם ניתן לחזות תופעה דומה בשפות אחרות בעתיד. יצירתי משהו.
  • לרה בורודיצקי (מי?) כתבה טור לקהל הרחב בהוול סטריט ז'ורנל. קריאה מומלצת. אין שם הרבה חדש בהשוואה למה שכבר סוקר כאן, אבל הפעם בורודיצקי מפספסת קצת כשהיא מנסה להסיק מסקנות כלליות יותר לגבי הקוגניציה האנושית.

רק אציין שאחד הסעיפים ברשימה הוא שקר ואתם רשאים לנחש איזה.

Read Full Post »

טל ירקוני, הישראלי לפי שמו אם לא לפי מקום מגוריו, פרסם לאחרונה מאמר (שגרסה חופשית שלו נמצאת כאן) על הקשר בין תכונות האישיות של בלוגרים לבין המלים שהם בוחרים להשתמש בהן בכתיבתם. ירקוני שלח לכמה אלפי בלוגרים שאלוני אישיות, שבאמצעותם מיין את הנבדקים לפי תכונות כמו רגשנות, הרפתקנות וליברליות. בשלב השני הוא חיפש קשרים בין תכונות האישיות האלה לבין התדירות בבלוגים של כמה אלפי מלים שכיחות.

ואכן, התברר שהבלוגרים שהוגדרו כבעלי נטיות אמנותיות השתמשו יותר מהאחרים במלים כמו "יופי", "ירח" ו"מוזיקה", בעוד שהנוירוטיים נטו להשתמש במילים שקשורות לרגשות שליליים, כמו "נורא", "מדכא" ו"מלחיץ". זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל מסתבר שאפשר ללמוד לא מעט על אישיות הכותב מהמלים שהוא נוטה להשתמש בהן. כמה מהקורלציות היו די משונות — למשל, התברר שבלוגרים בעלי מודעות עצמית יתרה השתמשו הרבה במילה sizes; אבל בבדיקה מדוקדקת יותר נמצא שרוב השימושים במילה sizes היו במובן של מידות בגדים, שאמנם יש להניח שמעסיקות במיוחד את בעלי המודעות העצמית המפותחת. ועדיין, קשה להאמין שיש הסבר משכנע לעובדה שאנשים "יעילים" השתמשו הרבה בשם "רוברטס" ובמילה "הוואי", ולעומת זאת בלוגרים מוחצנים השתמשו במילה "מיאמי". תופעות כאלה מעמידות בסימן שאלה את התקפות הסטטיסטית של חלק מהתוצאות, אבל זה נושא לבלוג אחר.

ירקוני מצא קשרים לא רק בין מבנה האישיות של הכותבים לשכיחות של מלים בכתיבתם, אלא גם לשכיחות של חלקי דיבר שונים: למשל, הבלוגרים שהוגדרו כפתוחים לחוויות חדשות השתמשו יותר מהאחרים במילות יחס (אל, עם, על) ובמיליות כמו a ו-the. זה כנראה לא קשור באופן ישיר למבנה האישיות, אלא למשלב הכתיבה, שבתורו מן הסתם דווקא מושפע מתכונות האישיות של הכותב. בכלל, ירקוני לא ניסה להתחשב במשלב, גורם שעשוי להסביר חלק מהקורלציות שנמצאו — למשל הנטייה של בלוגרים שמתאפיינים ב"שיתוף פעולה" להימנע מהמלים fuck ו-asshole עשויה אמנם לנבוע באופן ישיר מחביבותם, אבל גם מהעובדה שהם כותבים במשלב פורמלי יותר שלא מאפשר שימוש במלים כאלה.

גורם מסבך נוסף הוא שתכונות אישיות שונות עשויות מן הסתם להוביל אנשים לעיסוקים שונים, שגורמים להם לדבר על דברים שונים. כלומר, לא מדובר כאן בשימוש במלים שונות כדי לדבר על אותו דבר, מה שהיה מעיד על הבדל לשוני טהור, אלא על הבדלים באורח החיים של הדוברים ובתחומי העניין שלהם. למשל, העובדה שאנשים אינטליגנטיים מרבים להשתמש במילה "פילוסופיה" נובעת כמובן מהעובדה שאנשים כאלה נוטים יותר לעסוק בפילוסופיה, ולא מהעובדה שהם מתארים סיטואציות יומיומיות באמצעות המילה "פילוסופיה".

המחקר של ירקוני מצטרף לטרנד של שימוש בטקסטים מהאינטרנט במחקרים לשוניים. אלה טקסטים שקל מאוד לאסוף אותם ושמאפשרים ניתוחים סטטיסטיים בקנה מידה שלא היה אפשרי לפני כמה שנים (ירקוני מתבסס על 80 מיליון מלים. זה מלא). ובכלל, נחמד לראות שאנשים משתמשים בכלים של בלשנות קורפוס (בגדול, לספור מלים) כדי לענות על שאלות רחבות יותר במדעי החברה. החיסרון הוא כנראה שבלשני קורפוס ייאלצו מעכשיו לבדוק אם כותבי הטקסטים שהם חוקרים היו חברותיים, צנועים, מודעים לעצמם או חרדתיים.

Read Full Post »

נפלאות הטכנולוגיה: מצד אחד היא גורמת לשפה בסכנת הכחדה להיות נגישה יותר לעולם הרחב, מצד שני לך תתאר עכשיו אייפוד.

המשתמש daybreakwarrior העלה ליוטיוב עשרות סרטונים המוקדשים לשפת שבט הנוואחו. מי שרוצה לשמוע איך נשמעת שפה אפאצ'ית יכול לצפות, למשל, בשני הסרטונים הבאים. בראשון המשתמש מתאר את האייפוד שלו בנוואחו (עם כתוביות ותרגום), ובשני כמה מבני השבט מספרים בדיחה (שכמו בדיחה טובה, מלמדת על המספרים אותה יותר מאשר שהיא מצחיקה).

Read Full Post »

מה ההבדל בין עוגה לעוגה?

עוגה מכינים עם סוכר, ועוגה מכינים עם סוכר!

את הבדיחה החבוטה הזו, אני בטוח, מכירים לא מעטים מבין קוראינו. יהיה זה די בטוח לומר, שההגייה המלעילית המצוינת בה נפוצה בעיקר בבירתנו הנצחית. ירושלמים שאני מכיר אפילו מתעקשים שמילה כמו "שבועות" נהגית עם טעם על ה-"שָׁ", כלומר משהו שבעברית "תקנית" (כלומר תנכ"ית, או קדם-בן-יהודאית בכל אופן), שיודעת רק מלעיל ומלרע, בכלל לא קיים. גם בעברית מודרנית של אזורי החיוג הגדולים מ-02 אפשר למצוא מילים לא מעטות שהטעם מרוחק בהן מסוף המילה – אוניברסיטה, למשל, או טלפונים, שנשמעת בסדר גם עם טעם על ה-"פוֹ" וגם על ה-"טֶ"*. אבל לא על ה-"לֶ"… מה קורה כאן? פונולוגיה טו דה רסקיו!

ענף הפונולוגיה עוד לא קיבל בבלוג הזה את הכבוד המגיע לו, לדעתי. העובדה שאני מתייג את הרשומה הזו תחת "פונטיקה", כי אין לנו קטגוריית "פונולוגיה", אומרת הרבה. אך בסופו של דבר מדובר בענף שדואג לעובדות האמפיריות שלו ולא מהסס לעדכן תיאוריות בעקבות מידע מפריך. אז בואו נשמע עליה קצת.

מילת המפתח בתיאוריות הפונולוגיות הינה מסומננות (Markedness בלעז). תופעה נחשבת מסומננת אם היא נדירה יותר בקטגוריה שלה, ובמקרה זה קיומה בשפה מסוימת גוררת את קיום התופעה הפחות מסומננת. דוגמה: עיצורים קוליים, למשל [d], הינם מסומננים לעומת מקביליהם הבלתי-קוליים, במקרה שלנו [t]. ההצדקה היא פונטית: עיצורים מופיעים לרוב בין תנועות, שהן אלמנט קולי, ולכן קל יותר להבחין בעיצור בלתי-קולי, והשפה תעדיף את העיצור הבלתי-קולי כאלמנט הנושא אינפורמציה. המשמעות היא פונולוגית: אם בשפה כלשהי יש [d], יש בה גם [t]. יש גם הכללות חזקות יותר, שאומרות שבשפות שבהן יש את שני העיצורים, [d] יהיה פחות נפוץ (סטטיסטית) מ-[t]. (זה בגדול, כן? יש גם טיעוני-נגד)

הגענו לטעם. התורה המטרית בפונולוגיה (ברוס הייז, 1980), שמקורה בחקר השירה ועוסקת בטעם, גורסת שהברות המילה מחולקות לזוגות. בכל זוג הברות יש הברה ימנית ושמאלית, כאשר לשם הנוחות (שלי) נקרא דווקא משמאל לימין**. טעם הוא מחלה מדבקת בין הברות ימניות ובין הברות שמאליות, כלומר אם יש לנו מילה ארוכה והטעם נופל על הברה שמאלית, גם שאר השמאליות ירגישו קצת טעם (טעם משני). למשל, תגידו בקול "גמדונים" gamadonim. נכון הרגשתם משהו בהברה השנייה? אם לא, נסו "אנציקלופדיה" (ותחשבו על ה"ציק"), או "טלוויזיה" (עם ה"ט") או "מטאפורה": בהגייה עם טעם קדם-מלעילי ("טא") תרגישו משהו על ה"רה". בהגייה עם טעם מלעילי ("פו") תרגישו משהו על ה"מ".

נשאלות שתי שאלות: האחת, איך מחלקים את ההברות לזוגות – מההתחלה או מהסוף? ב"אנציקלופדיה", למשל, יש חמש הברות. האם ההברות שאנו מטעימים שם הן ימניות או שמאליות? והשאלה השנייה, מה בכלל המשמעות? בעברית ובאנגלית הטעם עושה מה שבא לו, אז מה אני מבלבל את המוח עם ימין ושמאל? נקרא לזה "כל הברה שנייה" ונסגור עניין.

אז זהו, שחוקרינו עמלו וגילו, שיש עוד שפות חוץ מאנגלית ועברית, וברובן הטעם דווקא קבוע (כלומר נקבע פונולוגית: רק לפי מבנה המילה, ולא לכל מילה בנפרד). ניקח כמה שפות לדוגמה – הונגרית וטורקית מטעימות תמיד את ההברה הראשונה. צרפתית ופרסית מטעימות את האחרונה. בספרדית הטעם נקבע רק על סמך ההגה האחרון במילה, ומילים יוצאות מן הכלל מסומנות באופן מפורש. קיבלנו שלוש שיטות שונות לקביעת הטעם באופן פונולוגי (ויש עוד כמובן), מה שמצביע על כך שלשתי השאלות ששאלתי בפסקה הקודמת יש אותה תשובה: גם הכיוון של קביעת הזוגות, וגם ההעדפה בתוך הזוגות, היא פרמטר לשוני. זוכרים? הזה מהעקרונות והפרמטרים לחומסקי. הונגרית וטורקית מחלקות לזוגות מתחילת המילה, ומעדיפות הברה שמאלית (כלומר, הראשונה בכל מילה), צרפתית ופרסית סופרות מסוף המילה ומעדיפות הברה ימנית (כלומר, האחרונה במילה). ספרדית סופרת מהסוף, מעדיפה ימנית אבל כלל פונולוגי יכול להטעים את השמאלית במקום (בדיוק כמו עברית מקראית, אגב), והלקסיקון יכול להתערב ולדרוש טעם מיוחד. שפת ווראו (Warao) בוונצואלה סופרת מהסוף ומעדיפה שמאלית, כלומר כל המילים שם מלעיליות. מקדונית סופרת מהסוף, מתעלמת מהזוג האחרון ומטעימה דווקא את ההברה השלישית מהסוף. נדמה לי שהבנו***.

מה לכל זה ולירושלמית? ולמסומננות? עכשיו אני אציף את התיאוריה הבלתי-מבוססת שלי, שמבוססת על מעט מאוד מידע (אבל בשביל זה יש בלוגים, לא?), ואנחש שהדיאלקט הירושלמי מבקש קצת סדר במערכת הטעם. הגישה הבלתי-מסומננת (כלומר היותר טבעית) היא לקבוע את הטעם פונולוגית ולא פר מילה (ככה יש הרבה פחות לזכור), וההגיה העברית המודרנית עם כל מילות השאילה החדשות שלה מקשה מאוד על הכללה. אז הירושלמית מצאה לה הכללה, ודווקא אחת שמאוד זרה לעברית הקלאסית: טעם על ההברה הראשונה. אמנם לספור מתחילת מילה זה קצת יותר מסומנן מלספור מהסוף, אבל העדפה של ההברה השמאלית דווקא לא. אז יש לנו ניב עם טעם פונולוגי בארץ. הידד!

—–

המשך…

Read Full Post »

הזמן טס כשנהנים: היום לפני שנה (למניין הגויים ימ"ש) עלה הפוסט הראשון בבלוגנו זה, אפוס מכונן מאת איתמרק על אשליית הטריות ("מה, רק שנה?").

הזדמנות טובה לנשוף קצת בחצוצרתנו שלנו, לנוח על זר דפנה או שניים, ולפקוד מפקד:

עד כה רשמו חמשת סופרי הבלוג ושלושה אורחים מאה תשעים ותשע רשומות (זה בערך 4 בשבוע), כולל זו שלפניכם (על מה תהיה ה-200? תנחשו). הקטגוריה הגדולה ביותר, באופן בלתי-מפתיע, היא עברית (123). האהובה עלינו מבין הקטנות ביותר היא כמובן קרואטית (1).

מספר בלתי ידוע של מגיבים ייחודיים כתב כ-1120 תגובות (המגיבה האלף היתה אפרת! וזהו השי הצנוע שלך – תהילת עולם וטראקבק).

לא כל הקוראים מגיבים, כמובן. המומחים שלנו מדווחים על 367 מנויים ודאיים (יש לנו פיד רסס כפול, אל תשאלו), כ-450 מנויים משוערים, וקרוב לאלף קוראים מזדמנים (ליחידת זמן שבין רשומות).

—-

ההעורך עדיין לא מאמין שכבר שנה רץ בלוג רציני על שפה ברשת העברית, ורוצה לנצל את ההזדמנות ולומר תודה למספר אנשים מלבד הקוראים הנאמנים. ליהונתן קלינגר. לאורן צור ויואב גולדברג שמתקנים ומאירים מן הרגע הראשון. הרבה אנשים טובים קישרו אלינו; בפרט, יוסי קליין מ"הארץ", יוסי גורביץ מ"כלכליסט", אורי קציר מ"אפלטון" ועידו קינן משאר האינטרנט סיפרו לשלל קוראיהם עלינו. כך גם איתמר שאלתיאל ותמר עילם-גינדין. ח"ח למי שטרחו להגיב על רשומות שביקרו אותם ובכך תרמו לדיון: רוני סומק, נדב הולנדר, יהודה נוריאל, נמרוד גנצרסקי ועידוק. ונדי סנדלר אמנם לא הגיבה, אבל התרגשה לשמוע שמאות אנשים קראו אצלנו על הספר שלה. וכל מי ששכחנו בעצם נמצאים כאן, הם פשוט לא מבוטאים פונולוגית.

—-

נמשיך גם השנה להתעדכן ולעדכן, להתקטנן ולחקור קטנוניים, לסכם ולהסתכם. לחיי השנים שיבואו!

Read Full Post »

אנחנו משתעשעים לא מעט עם יידוע מיותר. התחלנו כאן והמשכנו עם תגלית של בן לי שמצא שבעיתון "האור" היו כותבים כך פעם, ובכך קיבלנו צידוק לקטגוריה "מכתבים להעורך" (שמכילה את שאלות הגולשים). לפעמים זה בלבל את קוראינו התמימים, אבל עכשיו אפשר ליישב את העניין.

לאחרונה נתבקשתי לעזור ולהגיה אסופת מכתבים מתחילת המאה שעברה שמועברים כעת למחשב. הכותב שלט בעברית, רוסית ויידיש, ובין היתר הביע דעתו (במרץ 1910) שבבוא היום מצרים תמלא תפקיד גדול "בהחיים הפוליטיים של פלשתינה", או למשל (בנובמבר 1910) שהערבים בפורט סעיד מגינים על היהודים מפני היוונים לא מתוך אהבה "אלא משנאתם להיונים". עורך האסופה הסביר לי שהיה נהוג אז להוסיף את ה"א הידיעה כדי למנוע בלבול ולהבהיר שהשם מיודע. הא לכם.

Read Full Post »

Older Posts »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,358 שכבר עוקבים אחריו