פרס גרייס לפרגמטיקה מצטיינת, 2009

היום הייתי בדרך לאוניברסיטה להגיש מטלה, אלא ששכחתי למי אני אמור להגיש.

שלחתי מסרון לאדם יקר (שביקש להישאר בעילום שם) בזו הלשון: "איך קוראים לבודק בסיבוכיות?"

התשובה שקיבלתי:

301

זו תשובה מעולה: זהו מספר התיבה של הבודק בבניין שרייבר. כך שהתשובה כיוונה אותי בדיוק למה שרציתי וחסכה ממני את החיפוש המתיש בין התיבות (הן לא מסודרות בשום סדר הגיוני). לאחר שמצאתי את התיבה, השם הכתוב עליה אמנם הוקפץ אצלי בזכרון כשם אותו בודק.

זו התופעה שבשבילה נולדה ההבחנה בין סמנטיקה לפרגמטיקה. הדוגמה הקלאסית היא:

א: "יש לך שעון?"

ב: "אחת-עשרה שלושים ותשע".

כלומר, התשובה לא ענתה על השאלה עצמה אבל בהחלט היוותה את התשובה אותה חיפש השואל, אשר תשובה עבורה היתה מצריכה אותו לשאול עוד שאלה, "מה השעה?", ולמעשה מייתר את הראשונה. בעצם כל אקט נימוסי הוא כזה, כמו שיודע כל מי שענה ל-"אתה יכול להעביר לי את המלח"? ב-"כן" (וחטף סטירה).

אבל אני מאוד גאה במה שקרה כאן. יש מספיק הקשרים סבירים שבהם ארצה לדעת דווקא את שם הבודק ולא את מספר התיבה (אם אני כותב לו מייל, אם אני מחפש את המשרד שלו, אם חשבתי שראיתי את השם שלו איפשהו), והמענה שקיבלתי בכל זאת כוון להקשר המדויק ומסר יותר מידע משבעצם הייתי צריך במקור! הרי אדם שעונה מה השעה כששואלים אותו אם יש לו שעון עונה בדיוק את מה שהשומע רוצה, ולא יותר מכך. וכמובן, ההקשרים שבהם דווקא חשובה לשואל עובדת שייכות השעון לנשאל הם זניחים (אבל לא בלתי-סבירים: למשל אם השואל רוצה לוודא שלבן-שיחו תהיה מאוחר יותר היכולת לבדוק את השעה).

אז זהו. רוצים לשמח מישהו? תענו לו יותר ממה שהוא ביקש, ובכך תפרו את מקסימת הכמות של גרייס לכיוון שאפילו הוא לא חשב עליו.

איתמר, בחייאת, פנק אותנו בקטגוריית "פרגמטיקה". "פסיכולינגוויסטיקה" זה לא זה. זה גם פחות עברי מ"בר אקטיבי".