Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for דצמבר, 2009

הבהרה והתנצלות

שלום לקהל הקוראים,

מוקדם יותר השבוע, בתגובה לאחד הפוסטים באתר, ייחסתי לדר' רן הכהן משהו שלא אמר באמת, ונבע מאי-הבנה שלי את דבריו (איתמר – תראה איזה מזל שהוספת קטגוריית "פרגמטיקה"). את התגובה מחקנו מהאתר.

אני מביע את התנצלותי הכנה בפני רן ומקווה שלא נגרמו לו נזק או עוגמת נפש בעקבות מה שכתבתי.

- יובל פינטר

Read Full Post »

מעשה שהיה

גם לי בא לזעום קצת על עברית בת ימינו. אני לא אהיה מקורי במיוחד – אני מדבר על השימוש האינפלציוני הבלתי-סביר בעליל בפועל "לעשות" במקום הפעלים האמיתיים של השפה.

העניין אמנם נדוש ונאכל ונלעס על-ידי טובי הבלשנים וטובי בעלי הטורים הבלשניים, אבל אתם הרי מכירים אותי – אני מביא אותה בראיות האנקדוטליות ("להביא" הוא הפושע האינפלציוני השני, אח של "לעשות", אבל לפחות הוא מגוון יותר מבחינת הביטויים הנגזרים ממנו, כפי שזה עתה הדגמתי בכשרון רב).

שלשום עשיתי שמיעה של מישהי עושה הליכה באחת המדשאות בקמפוס אוניברסיטת ת"א, עושה שיחת טלפון ועושה צעקות, ממש צעקות, עם מישהו בטלפון. בן השיח כנראה עשה נסיון לעשות הצגה של מישהו כעורך דין מפורסם למרות שהוא לא באמת כזה, ואלו שני הציטוטים שעשו לי צמרמורת:

"עשיתי עליו גוגל" (…ולא גיליתי כלום, בלה בלה), ואז:

"עשיתי אותו בגוגל".

עכשיו, לגבי הראשון אפשר לעשות כעס. זה לא רק ש"לחפש" הוא פועל קיים, פשוט וחביב על הבריות. שפת הרחוב (או שפת אוטוסטרדת המידע, אם תעשו רצון) עשתה המצאה את הפועל "לגגל", מה שהיה עושה קיצור של המשפט ההוא לשתי מילים (ואז עושה צורך בפחות אנרגיה כדי לעשות צעקה).

המשפט השני, לעומת זאת, גרוטסקי. אני לא עושה צורך לעשות סיפור לכם, הקוראים, על אילו קונוטציות עושה רמיזה המשפט הזה. אבל אולי עם המחשבות המוזרות שעכשיו תקועות לכם בראש אני אעשה השארה אתכם, ונעשה יתר דיון נרחב בתופעה בפוסט עתידי.

Read Full Post »

נהניתי למדי מהסרט אווטאר: הוא לא מנסה לקפוץ מעל הפופיק ואת מעט הדברים שהוא רוצה לעשות, הוא עושה היטב. אחד הדברים השוליים יותר שאווטאר ניסה ליצור הוא שפה חייזרית עבור בני הנָאבִי, התושבים הילידים של הכוכב פנדורה, והוא הצליח. נסקור בקצרה האם יש תקדימים ומה מיוחד בנאבי, ואז אשאל אתכם מה הייתם חוקרים בשפה כזו.

אני לא חובב גדול של שפות מלאכותיות (כאלה שמישהו ישב במשרד והמציא, מאספרנטו ועד נאבי), אבל מדובר בסוג של שעשוע אינטלקטואלי שקיים לא מעט זמן. טולקין יצר לא מעט שפות עבור העולמות שהוא ברא וגם בלשנים של ממש יצרו שפות עבור תכניות טלוויזיה וסרטים. הבלשנית האמריקאית ויקטוריה פרומקין (שנפטרה בתחילת העשור) הרכיבה שפה עבור תוכנית הטלוויזיה Land of the Lost (זה שודר בארץ?) בשנות השבעים והבלשן מארק אוקרנד יצר את אחת השפות האהובות בעולם כשפיתח את הקלינגונית עבור סרטי מסע בין כוכבים.

מה מצבה של נאבי מול הטיטאנים האלה? לא רע בכלל. פול פרומר, בלשן בעברו ואסטרטג כזה או אחר בהווה, בנה את השפה לבקשתו של ג'יימס קאמרון, המוח שמאחורי אווטאר, שביקש שהיא תהיה חייזרית אבל עדיין כזו שהשחקנים יוכלו לבטא בעצמם. התוצאה נחמדה למדי. הנה ראיון עם פרומר, הנה הערך בוויקיפדיה והנה מקור המידע העיקרי עליו הערך הזה מתבסס, דקדוק קצר של השפה כפי שהוצג לקוראי לאנגואג' לוג. בקישור האחרון אפשר להיווכח איזו התרגשות מעוררת השפה הזו; לא מעט גולשים מרהיבים עוז ומנסים ללמוד את שפתם של הנאבי, ואם גם אתם רוצים, אפשר להתחיל כאן.

מה זה בעצם אומר, ששפה היא חייזרית? זו שאלה מסקרנת ביותר, ומן הסתם אין עליה תשובה בינתיים. סביר להניח שמוח של חייזר עובד אחרת ממוח שלנו, ולכן השפה שלו תעבוד לפי עקרונות אחרים לגמרי. הנאבי, להבדיל, די דומים לבני האדם בהתנהגות שלהם: הם צוחקים, הם מתנשקים, הם דוחפים אחד את השני והם עושים שלל פעולות מוזרות כאלה. גם השפה שלהם לא מכילה שום דבר שאין בשפה אנושית אחרת: לא העיצורים ההדופים (מה שמכונה לעיתים בשגגה 'קליקים'), לא מערכת היחסות ולא שיטת סימון שמות התואר. השילוב בין כל מרכיבי השפה הוא כנראה יחודי, אבל כעיקרון, באותה מידה זו היתה יכולה להיות שפה אנושית. אולי החלק האהוב עלי בשפה הוא שהיא על בסיס שמונה (אוקטלי) משום שלנאבי יש 4 אצבעות על כל יד. אבל כמובן שכל זה לא באמת חשוב.

ובכל זאת זה תרגיל נחמד. תארו לעצמכם שאתם בלשנים שמגיעים לכוכב פנדורה כדי לחקור את שפת הנאבי. מה היה מעניין אתכם? אני הייתי בודק (גם על סמך הסרט):

  • האם הדרך בה הם מדברים אנגלית מושפעת מתחביר נאבי,
  • מהו סדר המילים במשפט (רשמית, סדר המילים הוא חופשי כמו בלטינית, אבל בפועל נוצרת בדרך כלל העדפה מסוימת עבור סוגי משפטים מסוימים – לפחות אצל בני אדם),
  • ואיזה הבדל יש בין הלהגים (או אפילו השפות) של השבטים השונים.

אני רק מקווה שלא יבוא בלשן כלשהו ויטען שלפי גישתו ההיברידית אין לקרוא לשפה 'נאבי' אלא 'פנדוראית'.

Read Full Post »

[החלק הרביעי בביקורת שלנו על לונדון פינת בן יהודה. את החלק הראשון אפשר למצוא כאן, את השני כאן ואת השלישי כאן. הביקורת כנראה לא תהיה נהירה במיוחד אם לא ראיתם את הפרק, אז אנחנו ממליצים לראות את הפרק. באתר של ערוץ 10 הפרקים לא מופיעים כרגע, אבל באתר יס מודיעים שהם מעלים פרק חדש כל שבוע וכרגע אפשר לראות שם את ארבעת הפרקים הראשונים, אז אין תזמון טוב מזה.]

פרק ד' – עברית.דוט.קום

במספרה של אפי גרוסי בגבעתיים, השלט בכניסה כתוב באנגלית. "הייר סטיילינג, הייר דיזיין, סולט אנד פפר" הם חלק מאוצר המילים המקצועי של גרוסי, והם מזעזעים את ירון לונדון. מעניין אותי לתהות באיזה מונחים לונדון עצמו השתמש כשהנחה ברדיו, אם גם לשם חלחלו מונחים בלועזית או שכולם עוברתו. יכול להיות. כך או כך, גרוסי מסביר את ההבדלים: "סטיילינג זה עיצוב ו[דיזיין] זה עיצוב פלוס". האם יש לנו מקבילות הולמות בעברית? אולי עיצוב שיער ותכנון שיער? מה לגבי ההבדל בין ווליום ובּוֹדי? "בודי זה לתת לווליום יותר נפח". מה שכן, בענייני גלים התשובה פשוטה יותר וההעדפה לאנגלית 'כי ככה זה נשמע יותר טוב' תופיע כחוט השני בפרק ותתסכל את לונדון בכל פעם מחדש: וֵּיב ולא גלים כי לדברי גרוסי "לא גלים, אנחנו לא בים, אנחנו במספרה. -למה? וויב זה גלים, זה לא יותר מזה! זה לא יותר מזה!"

לונדון מתוסכל, משום שלדידו "העברית בנתה את הציונות והפגישה את ירון לונדון מאוקראינה עם אפרים גרוסי מפרס … רק העברית עשתה את זה". נו שויין. גרוסי מבטיח "לישון לילה" על ההצעה של לונדון לשנות את השלט כך שיהיה בעברית.

לונדון ספק-מאשים ספק-מתוודה: "השילוט באנגלית מרתיח אותי כפי ששילוט של נערה חשופה מרתיח את החרדים". אדם ציניקן ממני היה טוען שזה משום שמדובר בפגיעה באמונות שלא מבוססת על שום דבר מוחשי; כלום מכירים אנחנו את דעתו של לונדון על דת, משום שבדיוק שבוע קודם לכן הוא חלק אותה עמנו. לונדון דואג, משום שהעברית לא חסינה, בדיוק כמו שפות רבות שנכחדות מדי יום ביומו.

רגע אחד.

למה בדיוק העברית לא חסינה? למה היא כמו השפות שנכחדות יום-יום? מה אתה באמת יודע, ירון לונדון, על השפות שנכחדות יום-יום? מה אתה באמת יודע על ביאק (כ-30,000 דוברים המדוכאים על ידי שלטון אינדונזי אכזר), קארייר (אלף דוברים), איינוּ (מאות בודדות) או אוביח (שפה מרתקת שלהפתעתי כבר לא עמנו)? מה אתה באמת יודע על 6000 השפות שיש בעולם ועל כמה מצבן דומה או שונה מזה של העברית? העברית, בעלת מיליוני הדוברים בלפחות ארבע יבשות? אני יכול להבין את דאגתו של לונדון, אבל כל מי שעבד אי פעם עם שפה שבאמת נמצאת בסכנת הכחדה לא יכול שלא להיעלב מהרמיזה שהעברית – המפוארת, היציבה, המלכותית – נמצאת באותו המעמד. עד כאן שחרור קיטור.

שלט, דבר עברית

כמובן שאין לי לב מאבן ואני אישית תומך במאמציה של פרופ' זהר שביט לאכוף את התקנה העירונית על שילוט בעברית. שביט ולונדון שואלים בעלת בוטיק חנות למה שם החנות מופיע באותיות לטיניות, והאחרונה מסבירה ש"זה רץ היום". אולי בגלל שהביטוי הזה מגיע מגרמנית ולא מאנגלית, לא עושה רושם שהוא מפריע לשביט ולונדון, צמד המִטַּרְחֵנים.

תיאוריה יפה יש לה לפרופ' שביט על אי-עמידות העברית, הגם שאינה מבוססת יותר מדי. אבל אז מפתיעה היא ואומרת: "זה נסיון להגיד, 'די, נמאס לנו ממה שהיה, אנחנו רוצים משהו אחר'. זה ניסיון לצאת מתחושת הפרובינציאליות שמשום מה שררה פה, לאיזושהי תחושה שאנחנו חלק מן העולם." תזה מעניינת למדי, ואם יורשה לי להרחיב ולפרש, אפשר לטעון שהמעבר לאנגלית מבטא מיאוס מהכיבוש, מהגזענות, מהשחיתות, מהאלימות, מהמאגר הביומטרי וממזג האוויר. בטח ירון לונדון יחקור את זה לעומק עכשיו! או שהוא ימשיך במאמצו למצוא טרחני-שפה.

אם כבר שביט, כשהיא משווה בין מצב העברית היום אל מול האנגלית מחד, ובין מצב היידיש במאה ה-19 אל מול העברית מאידך, גם היא מזדעזעת. אז מה יכולה להיות הסיבה להבדל? ההסבר נמצא מתחת לאף, פרופ' שביט: זה בדיוק מה שקורה לשפה חיה, בין אם יידיש ובין אם עברית.

מוי כיף

בינתיים, שחר סגל מביים באנגלית פרסומת עברית עם דוגמנית ספרדייה. אולי בגלל שהיא מדברת ספרדית ולא אנגלית, לונדון לא מסתער ולא מתלונן על השתלטות הספרדית על העברית, אלא ממשיך להתלונן על חדירת האנגלית. "זה לא זילות," מצטדק סגל. "זה עולם תוכן … שפה חדשה … תרבות חדשה שבה גבולות מיטשטשים. אני לא בטוח שזה דבר רע."

באופן דומה, הפרסומאי ספי שקד מסביר יפה למה בשביל השקת ערוץ הלווין החדש היה צריך שם שונה מערוצי זהב ותבל, וכך נולד יס. לא נותר לי אלא להסיק שלפני עשור לא היתה גלובליזציה, משום שלגורמי השידור שלנו היו שמות עבריים. גם אני חושב ששמות כמו הוט, nrg וכן הלאה מעידים על עצלנות וחקיינות שיווקיים במקרה הטוב, אבל לונדון מאוכזב מזה שהוא קיבל קוקטייל של עברית ואנגלית. הוא לא רצה "קוקטייל, אני רציתי וויסקי טהור של עברית". אז אולי נתחיל בזה שלא נשתמש במילים כמו קוקטייל או ויסקי, בבקשה. שקד מראה כדוגמה לפרובינציאליות הישראלית את מי עדן אקטיב, שמזכיר לי את קוקה קולה לייט בצרפת. האמת, חבל שלא מדברים על התיאוריות המעניינות האלה עוד קצת: "אני חושב שגם עם התפשטות המדינה הזו מכל ערכיה, אז גם השפה העברית משלמת איזשהו מחיר." יפה.

ד"ר דניאל דור, "בלשן וחוקר תקשורת" כפי שהוא מוצג, הוא חוקר תקשורת משכמו ומעלה — כפי שאפשר להתרשם מהספר 'עיתונות תחת השפעה'אבל בלשן? אולי תחת הגדרה רחבה ונדיבה. הוא קורא לפחד של לונדון "פחד בלתי מבוסס לחלוטין". כשלונדון מבקש לנמק, דור פותח ואומר שאין סיכוי שיקרה לעברית משהו פטאלי רק משום שהיא מוקפת באנגלית, ולונדון קופץ על הפטאליות של המילה "פטאלי". כי "אם אתה פטריוט" – לא פחות! – "הלשון העברית היא חלק מהחבילה … היא תיכחד כמו שאר השפות שעשר מהן נכחדות כל יום!" דור מסרב להתרגש ואומר שגם חדירת מילים מאנגלית לא תגרום לעברית להיעלם מהעולם. שאר טיעוניו או שלא קיימים או שנחתכו בעריכה. לונדון עצמו לא מתמודד איתם במהלך התוכנית.

בירה שצף

בחלק הבא בפרק, יוצאים לקניון (לא היתה אמורה להיות לנו מילה באנגלית במקום 'קניון'?) כדי לראות איזה שמות יוכלתיים (פוטנציאלים) הציבור מעדיף למוצרים חדשים. ההשוואת הראשונות מופרכות: אין טעם להשוות בין בירה שצף ובירה שוורצקופף, או בין שיכרית וSHERLOK. מאוד מדעי זה לא. נזק מול MESS מתחיל להתקרב להשוואה ששווה משהו, אבל אז הם מאבדים את זה שוב עם המילים חסרות הַקשר בוסתן וגריניץ' (הגם שמעניין לשמוע שהראשון נשמע "זול יותר" מהאחרון). הניסוי נהיה יותר מעניין עם swan וברבור, שם יש השוואה בין תרגומים של ממש, וגם ארגמן שמפסיד ל-argaman מעביר את הנקודה היטב. דווקא כאן כדאי לומר כל הכבוד ללונדון ושותפיו שלא חתכו בעריכה את הבחור שמסביר למה הוא דווקא כן יקנה בירה סדום. אז אולי לא אבדה תקוותנו? אמנם הרקורד שלי בתחום השיווק אינו מזהיר, אבל הייתי יכול לחסוך ללונדון וחבריו עבודה ולהגיד להם שבירה בשם סדום נשמעת הרבה יותר טוב מאשר בושם בשם ברבור.

ופתאום לונדון מפתיע: "הקבוצה הרגישה ביותר להלכי רוח משתנים היא הפקאצות". כבוד על העדכון! סליחה, ריספקט! מי יספר לנו על הפקאצות? אילן גונן מאונ' ת"א, מומחה לעברית עכשווית. הנה הגענו בשעה טובה לאמצע פרק 4, ומופיע הבלשן הראשון ששמו אינו צוקרמן. אולי היה כדאי ללונדון לדבר עם תחבירן, שהיה מסביר לו למה ביטויים פקאצים כמו "די בהירוש" או "לייטר, עידו הזמין טקסי ונסענו אליו הום" הם לא פחות ממפעימים (לדעתי). גונן לא מסיים לחבר ביחד ארבעה משפטים והנה צוקרמן מופיע שוב, מטיח את פרדיגמת ה"ישראלית" המפוקפקת שלו בלונדון. אוי. כמובטח, לא ניכנס לזה כאן. מה שכן, צוקרמן מדבר על ההשפעות הזרות על עברית כאילו שהיא איזו, איזו… איזו שפה חיה או משהו, ואולי כדאי ללונדון להסכין. אולי ביקום אחר; לונדון לא ישמע למי שאומר שכמו שמה נשמע זה בסדר, כך גם לקחת מקלחת.

טענה סתומה

חזרה במלמדה ללשון העברית, פרופ' משה בר-אשר (שלרעיונותיו הנאורים על קבורת תרבות ישראל התוודענו כבר בפרק הראשון) לא אוהב תרגומים מאנגלית. מסתבר שהוא נגד התופעה של תרגום מונח זר לתוך השפה. אם יורשה לי, זה תהליך מוכר שיוצר מה שמכונה תרגום שאילה או calque, כמו המילים טלוויזיה (מאנגלית/מיוונית) או שוק שחור (מאנגלית/מגרמנית) ברוב שפות העולם. רוב שפות העולם, בסדר, אבל אליבא דבר-אשר, "לקח החלטה" זה פסול כי מבנים לועזיים הם-הם הלעז האמיתי, לא רק מילים. "פעם 'עלו לארץ', היום 'עושים עלייה'." וזה, מספרים לנו, נורא.

כרגיל, הקטנונולוגים מפספסים את הטרייד-אוף שבדרך כלל נוצר במקרים כאלה; בר-אשר מתחלחל מכך שהביטוי "השאלה נשארה סתומה" הפך בהשפעת האנגלית ל"השאלה נשארה פתוחה". זה בגלל שהיום, שאלה סתומה היא שאלה מטומטמת, פרופ' בר-אשר. דוברי העברית הופכים את השפה שלך לעשירה יותר, לא לדלה יותר.

תבלע העברית את הלעז

"שליש מתכולת הרשת כתובה באנגלית" אומר לונדון. הנה בא פרופ' שיזף רפאלי, אדם שמבין דבר או שניים במרשתת. הטיעונים שלו בעניין הוויקיפדיה יפים, חוץ מזה שאין באמת בוויקיפדיה העברית יותר ערכים מאשר בוויקיפדיה הערבית (אולי כשהסריטו את הסדרה היו, אבל לא נראה לי). האם ניכוס מושגים זרים היא הוכחה למותה של השפה או לחיות שלה? רפאלי לא נופל בפח: זה שהשפה שואבת "מושגים של הדברים העדכניים מראה שהיא חיה … אני גאה בזה." לונדון בעצמו ממהר להגיד שלא צריך לפסול מושגים משפות זרות, כי אז לא היו לנו "לא גזוזטרה ולא מרפסת ולא מסדרון ולא פרוזדור ולא טנדו." המסקנה של לונדון: "לא במילים הלועזיות טמונה הסכנה, אלא בשינוי ההקשרים התרבותיים", אבל מיד אחר כך הוא רושף אש וגפרית על מנכ"ל הסניף המקומי של מיקרוסופט משום שהמילים שתלויות על הקיר בכניסה למשרדי החברה (integrity and honesty) נשמעות "כמו של האח הגדול". כי הן באנגלית, אני מניח.

ובכל זאת אני מסכים שעדיף שהשלט מעל למספרה של אפי גרוסי יהיה בעברית, מה שיוצר עוד סצינת סיום נאה (מהסוג בו מתמחה הסדרה הזו). אני גם שואב נחמה פורתא מהסיום של לונדון: "בעברית אומרים על כך, 'נחמא פורתא'. אבל בעצם בא הביטוי הזה מארמית. אולי זו התשובה. העברית תבלע את הלעז. ואולי לא."

Read Full Post »

לפני חמישה חודשים תהיתי בקול רם אם סודאני הוא שם כללי לפליטים אפריקאים. היום השלמתי פוסטים ישנים מהבלוג החשוב לסה פסה וגיליתי שעו"ד יונתן ברמן גם מתרשם כך (ההדגשה שלי):

אחד ממקורות המידע הטובים ביותר הוא חיילים ומג"בניקים, שלוקחים איתך טרמפ ומפטפטים את עצמם לדעת. הם מספרים לך מתי וכמה מבקשי מקלט חצו את הגבול, מתי הם השתתפו בנוהל "החזרה חמה" הבלתי חוקי, שבמסגרתו מוחזרים מבקשי מקלט למצרים (ומשם מגורשים בחזרה למדינות מוצאם, בהן הם חשופים לסכנת מוות). הם גם מספרים לך בגבורה איך הם צפו בחדרי התצפיתניות בצילומים של חיילים מצריים הורגים מבקשי מקלט על הגבול. "סודנים", החיילים קוראים להם. כולם סודנים. אריתראים סודנים, חוף-שנהבים סודנים, גנאים סודניים. כולם סודנים.

שאר הפוסט לא נוגע לשפה, אז אני לא יכול להמליץ עליו בתור סטודנט לבלשנות. אני יכול רק להמליץ עליו בתור בן-אדם.

[ובאותו עניין: מחר הוא יום המהגר הבינלאומי. הנה תוכניית האירועים בסינמטק תל-אביב, החל מהשעה 15:30]

Read Full Post »

יעל רגב, כותבת הבלוג "אפילו עז", מפריכה באלגנטיות בדיה נפוצה אודות השימוש במילה "נפטר", אשר אינה מתייחדת ליהודים בלבד.

פיתחו מילון. המילה "נפטר" על פי מילון אבן שושן פירושה: "1, השתחרר, נחלץ, סר מעליו החיוב. 2, נפרד, הלך מן-. 3, מת, נסתלק". בנוסף מופיעים הביטויים "נפטר מן העולם" ו"נפטר לגן עדן". שום מילה על עולם הכבד של מצוות ישראל.

מה שעוד מעניין בסיפור הזה, היא הקלות הרבה שבה הופרכה הטענה: יעל, במקום להסכין עם אמירות שכביכול עומדת מאחוריהן חוכמת אנשים מלומדה ולמעשה לא עומד מאחוריהן כלום, עשתה את המעשה הפשוט ביותר האפשרי ופתחה מילון. מרשים כמה שטויות אפשר לסנן באמצעות שיטות פעולה טריוויאליות כאלה.

Read Full Post »

מדי פעם זוכים דסק המוזיקה (המגניב) ודסק התרגום (הנמרץ) לשלב זרועות ולעסוק בשירים מתורגמים, אחד הנושאים האהובים עליהם. היום נוסיף לרשימה את השיר של להקת 'עוזי נבון ומכרים', היא לא שם. בניגוד לדוגמאות קודמות שהבאנו, זה דווקא לא תרגום מילולי ומטופש אלא תרגום אמיתי ומשועשע. גם טוב.

השיר עצמו הוא לא יותר מאשר גרסת כיסוי אנרגטית לשיר של הזומביז משנות השישים (שיר זכה לא מזמן לעדנה מחודשת בזכות העיבוד של מלקולם מקלארן בסרט 'להרוג את ביל').

אם אנחנו כבר מדברים על מוזיקה, ננצל את ההזדמנות לאחל מזל טוב ומוצאי חנוכה שמח לרבקה בורטמן, הסולנית של להקת My First Earthquake, אותה להקה ששרה על "חבר עם דוקטורט בדקדוק" ועל כמה קר בחנוכה. על הדרך נאחל גם חג מולד שמח לקוראינו הנוצרים.

[פוסטי חגים קודמים: חנוכה ביולי, רמדאן, ראש השנה, יום כיפור, חנוכה]

Read Full Post »

יאיר ערך לא מזמן רשימה קצרה של ביטויים שנכנסו לעברית מגרמנית, ובתגובות תהה פאלק לגבי "פה קבור הכלב", ביטוי תמוה-משהו שקיים גם בגרמנית (da liegt der Hund begraben) ואפילו ברוסית. אז קודם כל, סחתיין גדול לפאלק שהתאמץ לכתוב בעברית אפילו שהיא לא מושלמת. וכעת לעניין כלבים וקבורתם.

ראשית נצטט את ויקימילון:

במקור הייתה האמרה הגרמנית שונה – לא der Hund (הכלב), אלא die Hunde (האוצר). האמרה השתבשה עם השנים משום שהמילה Hunde היא בגרמנית ישנה, ובגרמנית החדשה נשכחה בדרך כלל משמעותה וטעו "לתקנה" למילה Hund בעלת הצליל הדומה.

כצפוי, ויקימילון נותן לנו תשובה שגויה השקועה באטימולוגיה עממית את ההסבר המקובל והאמין ביותר שיש לנו.

באונ' טרייר העלו לרשת מספר מילוני גרמנית, וכך מספר לנו מילון בנקה-מילר-צרנקה לגרמנית אמצעית (שזה מה שדיברו בסביבות אלף לספירה):

HUNDE f. beute, raub. ahd. hunda; vgl. goth. hinþan capere. Gr. 2,35. Graff 4,965. Ulfil. wb. 63.

זה אומר שהמילה hunde משמעה "שלל, אוצר". המילון של מתיאס לקסר משלים:

hunde stf. (Artikel im BMZ I. 727a) beute, raub. ahd. hunda, mhd. zu folgern aus gehünde. – zu gt. hinthan fangen, vgl. DWB. 42, 327.

שני המילונים מפנים אותנו למילה hunda בגרמנית ישנה (אי שם בסביבות 800 לספירה), וכך מספר לנו מילון הגרמנית הישנה של המשפטן גרהארד קבלר מאוניברסיטת אינסברוק:

hunda* 1, ahd., st. F. (æ): nhd. Beute (F.) (1); ne. booty; ÜG.: lat. praeda Gl;
Vw.: s. heri-; Q.: Gl (8./9. Jh.); E.: germ. *hunþæ, st. F. (æ), Beute (F.) (1), Fang;
W.: mhd. hunde (1), st. F., Beute (F.) (1), Raub

שלא במפתיע, זו אותה התוצאה. אם נדלג על ההרחבות, אפשר להתרשם שהמילה הישנה hunda, שלא לדבר על קודמתה הפרוטו-גרמאנית המשוחזרת hunþæ (הוּנתֶ'אַה), היא מקור ההתכלבות: מילה שמשמעותה 'שלל' אבל נשמעת כמו 'כלב'. נראה שבמהלך השנים נוצר שיבוש הגיה כלשהו ויחד עם יציאתה של המילה hunde מהאופנה, הדרך נסללה לקבורת כלבים.

למען הסר ספק, גם לגרמנים יש אטימולוגיות עממית וסיפורים שונים ומשונים – ככל הנראה שגויים – לגבי מקור הביטוי. אחד מדבר על מצבה לכלב שנהג להעביר לאדוניו מכתבי אהבה אי שם בפאתי ת'ורינגן, אחר על אגדה לפיה כלב שחור המסמל את השטן שומר על אוצרות קבורים.

כל זה טוב ויפה, אבל עדיין לא מסביר למה הביטוי הזה קיים ברוסית. יתרה מזאת, ויקימילון הגרמני מספר שהביטוי קיים גם באיסלנדית:

בהיעדר מידע אחר, הניחוש שלי הוא שהביטוי עבר מגרמנית לאיסלנדית ומשם לרוסית, אבל זו רק תיאוריה. יכול להיות שמגרמנית הביטוי עבר ליידיש ומשם לרוסיה. אין לי מושג. איפה האיסלנדיסטים שלנו כשצריך אותם.

Mittelhochdeutsches Wörterbuch. Mit Benutzung des Nachlasses von Georg Friedrich Benecke ausgearbeitet von Wilhelm Müller und Friedrich Zarncke.  Stuttgart: S. Hirzel 1990.
Matthias Lexer, Mittelhochdeutsches Handwörterbuch. Zugleich als Supplement und alphabetischer Index zum Mittelhochdeutschen Wörterbuche von Benecke-Müller-Zarncke.  Stuttgart: S. Hirzel 1992.
Köbler, Gerhard, Althochdeutsches Wörterbuch, (4. Auflage) 1993

Read Full Post »

הומוגרפים. כבר בגיל צעיר שנאתי אותם, ושמתי לב שהכתב העברי המקובל (דודי, חוס עליי!) מפוצץ בהם.

כבר כתבתי פה על הומוגרפיה, אז אני רק אזכיר שמדובר במספר מילים הנכתבות באותה צורה. לפעמים יש גם הומופוניה במקביל, בעברית לרוב לא.

אז נותר לי רק להביא את הדוגמה האחרונה – מתוך תכתובת מסרונים (אין, אני פשוט מדען מסרונים) בנושא מפגש חברתי שלא זה המקום לדון בתוכנו:

יובל: אני מגיע, יש שיכר?

שחר: בירה לכל משתתף

יובל: אני אתגבר

כל אדם סביר כנראה הבין את התגובה שלי כ"זה מצער אותי, אבל אני אתגבר על הצער".

לכן מה רבה היתה (כנראה) הפתעתו של שחר כשהגעתי עם תגבורת של שלוש בירות ("מכבי" כמובן, לכבוד החנוכה).

חג שמח!

Read Full Post »

פרופ' ונדי סנדלר (כן, ההיא מהספר 'שפה במרחב') העבירה לי את מודעת הדרושים המסקרנת הבאה, לפרוייקט מחקר (עם מלגה מלאה) בתחביר של שפת הסימנים הקטלאנית. שימו לב שהדדליין הוא עוד שבועיים. אם אתם רוצים להעביר את המודעה הלאה (ואתם רוצים), כתובת מקוצרת של הפוסט הזה היא http://wp.me/pzkWR-jH

4-year research assistantship in Sign Linguistics (Formal Syntax and Typology, Catalan Sign Language)

The research group GLiF (Grup de Lingüística Formal) at the Universitat Pompeu Fabra (Barcelona) announces an opening for a 4-year research assistantship associated to the project Clause combining in sign languages: the grammar of complex sentences in Catalan Sign Language in a crosslinguistic and crossmodal perspective (CLAUSECOMBISL, FFI2009-10492/FILO), funded by the Spanish Ministry of Science and Innovation and starting in 2010.

The project aims at investigating the mechanisms of clause combining in sign languages (SLs), a scarcely studied area in most cases, if at all. Empirically, the research will focus on Catalan Sign Language (LSC), which lacks descriptions of the relevant phenomena almost entirely. The project has two major goals: to remedy the gap in grammatical description for clause combining strategies in LSC and to contribute to linguistic typology and, specially, to linguistic theory with SL research, a domain that can no longer be neglected when trying to elucidate which properties of human languages are modality-(in)dependent –modality being understood as either oral-aural or gestural-visual. With these goals in mind, we resort to typological knowledge and theoretical syntactic accounts of crosslinguistic variation, which will in turn be enriched with new data and insights from SLs. The project will try to identify and analyze the SL counterparts of classic subordination (argument, relative and adjunct clauses), parataxis, conjunction and disjunction along with serial verb constructions and clause-chaining.

This project follows up on two previous projects that focused on research into SLs, specifically LSC, from the point of view of theoretical linguistics. At present it involves two senior researchers, two Deaf LSC research assistants and two PhD students at the Department of Translation and Languages Sciences (Universitat Pompeu Fabra) and the Department of General Linguistics (Universitat de Barcelona).

The basic eligibility requirement is a Bachelor’s degree or equivalent by the end of June 2010.

The interested candidates should:

-have a background in Sign Linguistics, especially in syntax,

-be proficient in a sign language and, in case it is not LSC, be ready to learn it,

-be ready to carry out his/her own research on a topic related the group’s one, leading to a PhD,

-be willing to conduct fieldwork and contribute to the research activities of the group, and

-have a good command of English and some knowledge of Catalan or Spanish, or be ready to acquire it.

The position includes a monthly stipend, coverage by the Social Security system, and university fees related to doctoral study. The assistantship also includes the possibility of applying for grants for short-term stays abroad. Annual renewal of the assistantship will depend on successful progress in the doctoral program and collaboration on the research project. The first 24 months have the status of a scholarship and the following 24 months have a work-contract form.

As the application for these assistantships will be handled through the Spanish Ministry of Science and Innovation, individuals who are interested in applyingare advised to contact us in advance.

For more information please contact Josep Quer (see contact information below) as soon as possible, and in any case no later than December 31st, 2009. Interested candidates are requested to send their CV and a sample writing to him. The Ministry’s application period will be open in January just for 15 days, therefore the documents required for the application should be prepared well in advance.
For information (in Spanish) about last year’s call, visit the MICINN website: http://web.micinn.es/contenido.asp?menu1=1&menu2=&menu3=&dir=03_Plan_IDI/00-LIAs/00@LIARRHH/00-Formacion/00-FPI/001Con09

Contact information: josep.quer [שטרודל] upf.edu

For more information about GLiF, visit our website: http://parles.upf.edu/glif/htm/frameset.htm

Read Full Post »

מאחר ואנו חוגגים בימים אלו את חג הסופגניות ושאר מוצרי השמן, הרי פוסט קצר על המאכל הנהדר הזה, באדיבות ובעזרת איגרת המידע לחנוכה מאת האקדמיה ללשון העברית, שנכתבה ע"י נורית אלרואי.

(למעוניינים, הינה לינק לעוד איגרות מידע של האקדמיה ללשון.)

הסופגניות הגיעו ארצה עם העליות ממרכז אירופה, שם מוצאן. עדיין ניתן למצוא משהו דומה לזה באיטליה, תחת השם bombolone, ובגרמניה יש גירסה הרבה יותר קרובה למה שאנחנו מכירים, וזה נקרא Berliner. אפשר בהזדמנות זאת גם להזכיר את המשפט המפורסם של הנשיא קנדי, שבעת ביקורו בברלין המערבית אמר קבל עם ועדה: Ich bin ein Berliner, וכולם צחקו עליו. במקום "אני ברלינאי" זה נשמע יותר כמו I'm a doughnut…

בכל מקרה, נעזוב את אירופה. מאכל דומה נזכר במשנה, ושמו "סופגנין – לחם שבלילתו רכה והוא עשוי כספוג". דוד ילין לקח את המילה המשנתית ובשנת 1897 חידש אותה ל"סופגניות", ממנה נגזרת צורת היחיד המוכרת לנו "סופגנייה".

היו גם מי שהתנגדו לצורה הזאת. ביאליק, למשל, הציע "אספוג" כמו "אתרוג". האקדמיה ללשון החליטה "סופגנית". אבל הדוברים החליטו ע"פ רצונם הם: "סופגנייה".

כמו שכתוב באיגרת, אחרי שמוציאים את הסופגניות מהשמן, אפשר אכן לסחוט אותן כמו ספוג, ועם השמן שנאגר לעשות ספונג'ה. שלוש המלים האלו – סופגנייה, ספוג, ספונג'ה – דומות ולא במקרה. מקור שלושתן במילה היוונית "ספונגוס", שפירושה ספוג. הספוג נכנס לעברית בטבעיות גמורה, כמו שמוסבר לנו בדף המידע, ואחר כך אל המשנה, שם נגזרה ממנו המילה "סופגנין", שהרי ה'לחם' הרך הזה עשוי כספוג.

ומה הקשר לספונג'ה? גם היא באה מאותה מילה יוונית, אבל דרך הספרדית היהודית: espongar בספרדית יהודית פירושו לנקות ב-esponja, כלומר בספוג. והמילה "אספונג'ה" נכנסה בסופו של דבר לעברית בלי ההברה הראשונה.

חג שמח ומלא אור!

Read Full Post »

דבורית שרגל, בסדרת פוסטים בבלוגה "לחיות את חייה", זועמת. על מה, תשאלו? על המילים "לגמרי" ו"מזעזע" ו"מנחם" ו"קונספט". מרגיז, נכון? אדם מנסה לחיות את חייו בשקט, אבל הסביבה מתעקשת להפגיז אותו במילים איומות כמו "יוקרתי" או "רכב" או "להתנהל". תשמעו, ממש זוועה. לא קל.

כותבי התגובות, כתמיד, ניחנים בחוש מיוחד שמאפשר להם לגלות כר גידול איכותי לקטנונולוגיה, וממהרים להצטרף בשלל הצעות משלהם למילים האיומות האלה שכבר עולות על כל העצבים.

ראשית כל, ניתן להיות רגועים. דוברי העברית לא המציאו את התופעה, המכונה באנגלית "word rage". ברשימות דומות שנערכות חדשות לבקרים בשפה האנגלית, זוכה המילה "moist", ע"פ סטטיסטיקות בלתי-רשמיות, לבכורה בפער ניכר, כשגם המילה "panties" מטפחת שונאים למכביר. די לכם בחיפוש קצר בגוגל של הביטוי כדי למצוא דוגמאות בשפע. לכל זועם, כמובן, יש שובל טוקבקיסטים משלו, רובם אף יותר זועמים ממנו, והתגובות בפוסטים / טורים כאלה סוטים עד מהרה למהומה קקופונית של זעם מילים בלתי מוצדק ובלתי מוסבר.

במקרה של שרגל, יש לציין, דומה שהזעם הוא היתולי בעיקרו, שכן היא מודה מפורשות שהיא משתמשת בחלק מהביטויים האסורים. הסיבות להכללת ביטויים ברשימה מגוונות: החל מפונולוגיה שלא מוצאת חן בעיניה ("לפרגן"; אגב, סיבות דומות הביאו את המילה moist לקו האש של כל כך הרבה דוברי אנגלית), מילים אשר השימוש בהן והתפוצה שלהן עלתה, לתחושתה ("להכיל" במובן הניו-אייג'י, "מתחזק"), תרגומים מאנגלית ("מרגיש לי כמו", "עושה שכל"), שימוש שגוי במילה, לתפיסתה ("רכב" לציון כלי רכב יחיד ולא שם קיבוצי – אני מנחש שזו הסיבה. לא מפורטת סיבה אחרת; "שמתי עלי" (פריט לבוש) – כמה פעמים עוד נצטרך לקשר לפוסט המצויין של גבי דנון לפני שאנשים יתחילו להבין?), ועוד.

עם מרבית הסיבות קשה להתווכח. כנראה שגם אין סיבה – אחרי הכל, מדובר בטעם אישי, וזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה או ביטוי מסויים. כל עוד הוא לא מנסה להציק לסביבה עם זה, זה אפילו נסבל. הדבר היחידי עליו חבל בכל הסיפור הזה, הוא הזעם המיותר שנשפך לשווא על מילים, שהן בסך הכל, מילים, כן?

לכן אנצל את ההזדמנות להעביר לשרגל ולקוראינו את המלצתו הטרייה של ארנולד זוויקי, תחבירן מסטנפורד ובלוגר, על הספר "The Evolution of "Proper" English, from Shakespeare to South Park":

The book is meant for a general audience; it's engaging and often funny, and wears its erudition lightly. Along the way from Shakespeare to South Park, we get a lineup of distinguished people peeving like mad, along with some more reasonable people.

Read Full Post »

דורית גוטספלד מתרגמת עבור הבלוג הסימפטי 'זוית אחרת' את הטור "מלכודת" העברית? של עבדה ואזן, עורך המדור הספרותי של אל-חיאת, על תרגום ספרות ערבית לעברית. מצד אחד:

התרגום נמשך והסופרים הערביים המתורגמים אינם ניזוקים כלל, גם אם הם מצהירים על כך שהם מתנגדים לתרגום. מספיק שנציג את שמותיהם של המשוררים והנובליסטים הערביים, אשר תורגמו לעברית, בהסכמתם או שלא בהסכמתם, בכדי שניווכח לדעת שהתרגום הפך להיות טבעי מאד, כמו התרגום לצרפתית ולאנגלית. חלק מן הסופרים הללו נמנים באמת על הסופרים הטובים: טהא חוסין, תופיק אל-חכים, נגיב מחפוז, מחמוד דרוויש, מוחמד שוכּרי, אליאס ח’ורי, סונעאללה אבראהים ואחרים… אפילו לתרגום יצירותיו של משורר כמו מחמוד דרוויש נודעה השפעה על הפוליטיקה הישראלית ועל השירה הישראלית. כולנו זוכרים כיצד דיבר שרון פעם אחת בעורמה על ההשפעה הזאת שהייתה לשירתו של דרוויש עליו, כאויב.

אבל מצד שני:

אולם, התרגום הזה אינו יכול להיות שלם, טהור, או לפחות “חיובי”, שכן התרגום ביסודו של דבר הוא דיאלוג בין שפה לשפה ובין טקסט לטקסט. הוא אינו יכול להתקיים מחוץ לדיאלוג הזה הוא ואם הוא כן מתקיים, הוא ייצא מסולף או מזויף. התרגום מערבית לעברית הוא תרגום מזויף לחלוטין, כיוון שהוא קטוע או חסר וחתוך. התרגום מתרחש כאילו היה פעילות פיראטית או שוד. אין בו דיאלוג ואין דיאלוג לא לפניו ולא אחריו. התרגום הזה לא יכול להיות נקי ובעל כוונות טובות. הוא מעין “מלכודת” שהישראלים טומנים לספרות ולשפה הערבית, זאת מאחר ודרך התרגום הם מוכיחים בראש ובראשונה, שהשפה העברית היא שפה חיה ושהיא יכולה להתחרות בשפה הערבית. כמו כן, הם מראים לעולם ששפתם היא שפת הדיאלוג עם האחר ושפה שהכלת האחר בתוכה אינה משפיעה עליה. ברור שישראל מתכוונת בעורמה רבה לפתוח את שערי שפתה בפני הערבים עצמם, בכדי שהללו יאמצו אותה ויכתבו בה וכך היא תהפוך לשפתם הראשונה. ההוכחה הטובה ביותר לתופעה הזאת היא הופעתו של דור של סופרים ערביים צעירים, אשר כותבים בעברית. ישראל גם לא היססה להרעיף עליהם שבחים ולסווגם בקטגורית הסופרים העבריים.

כמובן שמדובר בטיעון מגוחך למדי, אבל מדיניות חשוכה מזו זקפה את ראשה כבר בעבר:

ואולם בשנה שעברה השתנו פני הדברים: באוגוסט 2008 קיבל עבאסי מכתב ממשרד התמ"ת, המודיע לו כי "על פי חוות דעת משפטית עדכנית של משרד האוצר, המשרד המופקד על פקודת הסחר עם האויב, לא יינתנו עוד רישיונות לייבא ספרים אשר הודפסו/יוצרו בארץ אויב, גם אם נרכשו בארץ אחרת".

מלכודת העברית.

Read Full Post »

[החלק השני בביקורת שלנו על לונדון פינת בן יהודה. את החלק הראשון אפשר למצוא כאן ואת השני כאן. הביקורת כנראה לא תהיה נהירה במיוחד אם לא ראיתם את הפרק, אז אנחנו ממליצים לראות את הפרק. עד לא מזמן היה אפשר לצפות בכל הפרקים באתר של ערוץ 10 או באתר של יס ועכשיו כבר לא, אבל בעלי התושיה יוכלו למצוא אותם באמצעות חיפוש זריז בגוגל]

עברית בע"מ

כאילו שאז היתה רק עברית אחת! ירון לונדון חוזר אל רשות השידור ונזכר בימים בהם עברית צחה נישאה על גלי האתר, כשהוא עצמו התחיל לעבוד שם. למזלנו, "כמובן שהתנפצה יומרתנו להפוך אותנו לעם חד-לשוני וחד-מבטאי"; איזה רעיון מחריד. תמיד יש סוגים שונים של עברית בתקשורת ובכלל, רק שלא אל כולם אנחנו נחשפים. בפרק ג', לונדון בודק מאילו תת-שפות מורכבת העברית.

"עברית היא תמיד עבריוֹת" אומרת מיכל חמו, וזה נכון לגבי כל שפה. היא מדברת על מקורות ההשראה הצבאיים והכוחניים של העברית ומביאה כדוגמה פרק מהסדרה הצבאית והכוחנית 'הישרדות': "לקצור את [שבט] ג'יבארו אחד אחד, לתקתק את ג'יבארו אחד אחד, יש להם מישהו על הכוונת". טוב, זה לא בדיוק פרק של מסיבת גן.  אני לא מתפלא ששורה כמו "ג'יבארו מרגישים חרא", אליבא דחמו, "משקפת אופי קצת כוחני". אני מרשה לעצמי לנחש שגם בגרסאות לועזיות של 'הישרדות' השיח ילבש אופי דומה. ההיקש הלוגי הזה של חמו ולונדון מזכיר לי את הכתבה שבן-לי הראה לי לפני כמה שבועות, בה סופר על קשר בין הצורה בה תרמילאים מדברים על סמים ועצם זה שהם צורכים סמים. כך או כך, אולי אצל חיילים אפשר יהיה להבחין להיווכח באופי "קצת בוטה, קצת חזק וקשה של האופן שבו אנחנו משתמשים בשפה", ולשם כך לונדון נוסע לשטח, להקלטה של 'קולה של אמא'.

אל"ף, הרצאה טובה. בי"ת, גם אני כותב שירה

לונדון הלך להקלטה של התוכנית במחנה שרגא אצל חיילי גולני. כשהחיילים הסבירו לו שלשאוב זה כמו להרים (לגנוב) ושציוד כזה מגיע בסוף לתחנת שאיבה, הוא דווקא נראה משועשע למרות שזו לא בדיוק עברית מקראית (היא יותר יפה). וברקע, סיפור מעולה של רוני סומק על דיאלוג עם מפקד יחידה בה הוא העביר שיחה על שירה. אם אתם צופים רק בראיון אחד עם רוני סומק החודש, צפו בראיון הזה!

מגולני לישיבת חוזרים בתשובה ברמת אביב (עוד הערה לאנשי הכתוביות: כותבים בבא מציעא, בארמית, ולא בבא מציאה), שם לומדים גמרא ומשוחחים עליה עם השפעות משפת היומיום, כשאפילו הרבי שלהם דיבר על "להחדיר את הקודש בתוך המקומות היותר נמוכים". אחד החוזרים בתשובה מקביל את זה לאיך שלדור שלהם יש "יכולת ללכת ולפתוח דוכן של תפילין באמצע הרחוב". בשביל הקונטרה, רוביק רוזנטל מדבר קצת על היחס לעברית במגזרים הדתיים.

כדי להתרשם באמת, לונדון נכנס לטנק מצוות חב"דניקי ולומד על דרכיהם. הרבי מספר איך פונים לכל אחד בשפה קצת אחרת: "אם אתה רואה איזה שמאלני כזה, סנוב, אתה אומר לו, 'תפילין? אולי אתה מעוניין?' [עוד הערה לאנשי הכתוביות: כתבתם שמאלני אבל כותבים את זה סמולני.] אם אתה רואה איזה אחד ספרדי, אתה אומר לו, 'אח שלי, בוא תניח תפילין'." הוא אומר ש"לחבדניקים יש ניסיון מאוד גדול בדבר הזה" ולונדון משיב שלכל מיסיונר יש נסיון כזה. והנה הגענו לתרגיל נחמד בסמנטיקה, כי הרבי עונה בלי למצמץ: "אבל זה לדת שלנו! מיסיונר זה לדת אחרת!" בסוף לונדון אדיב כלפי מארחיו ונותן להם להניח עליו תפילין. הרבי מתרגש באמת ובתמים, בעוד סצינה שראויה להיכנס לדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית.

שבע בעשר

לונדון הולך להאזין לשוק (איזה שוק? מה זה משנה, כולם אותו דבר) "ומוצא שהשוק מתוחכם: הוא כבר מחקה את עצמו ואפילו מלגלג על שפתו". יכול להיות שלונדון מתחיל להתרגל לרעיון שגם שפה לא תקנית יכולה להיות יצירתית ופיקחית?

אחד הבסטיונרים טוען שלונדון "לא אוהב ספרדים … בגלל כל החדשות [שהוא] עושה". לונדון שואל את הבחור – עיראקי יליד הארץ – איך הוא איבד את ההגייה הנכונה של ע', ר' וח' והבסטיונר עונה: "למה שיהיו לי עי"ן ורי"ש?" לונדון משיב: "למה אתה מדבר כמו אשכנזי?" בדיאלוג מלבב במיוחד שמתהלך על הגבול שבין נימוס וזעם. רק עוד הערה לאנשי הכתוביות: אותיות כותבים כראשי תיבות ולא כמילים. עי"ן ולא עין, רי"ש ולא ריש, חי"ת ולא חית.

תמיד נחמד לדבר עם בסטיונרים, הם יותר מצחיקים מרוב המרואיינים של לונדון לאורך השנים ונראה שגם הוא נהנה איתם יותר. הם גם יותר מתלוננים על האליטה האשכנזית ששולטת בארץ, ובסוף לונדון מגיע לפואנטה של השפה: איך היא שונה? אחד המוכרים בשוק מסביר: "אתה תבוא בשפה ספרותית ותרביץ בטח בסוף קמץ או חיריק … [אבל אם] אני מדבר – אנשים מבינים." כל הנקודות היפות של הבסטיונר האלמוני, כמו "שלושת רבעי עם מדבר בניב כזה. אתה בא לשנות עכשיו את כולנו?", לא זוכות לתשובה של לונדון; לפחות לא בקטעים ששודרו.

הפקות המזרח גאים להציג

הבמאי רון כחלילי מדבר על "דיכוי של שפהתהליך של דה-לגיטימציה". הוא טוען שקבוצות השוליים לא מצליחות להכניס ביטויים לקאנון המרכזי, אבל מצד שני הוא אומר שהשיטה של הממסד להתמודד עם השוליים האלה היא חיבוק הדב: "אני מחבק אותה עד שאני חונק אותה". נדמה לי שכוונותיו הטובות מקהות את הניתוח שלו; כשהוא אומר שהאשכנזים תמיד יקחו את המזרחי הנלעג ויהפכו אותו לדוגמה של המזרחים הוא מפספס את הפואנטה, כי הוא מפספס איך מילה כמו כפרה בכל זאת הפכה למילה שגם אשכנזים משתמשים בה.

אנחנו ממשיכים את מסענו מזרחה, ולונדון מקבל תפקיד אורח בסרט של 'הפקות המזרח'. הבמאי ימין מסיקה מספר על תסריט שהגישו לקרן הישראלית לקולנוע ושנפסל כי "השפה היא עילגת". אמנם התסריטים של 'הפקות המזרח' הם לרוב לא יצירות מופת, אבל זה באמת נימוק מופרך. עמיתו של מסיקה, ירמי קדוש, מדבר על עשיית סרטים לקהל שלהם "בשפה שלו ובגובה העיניים שלו". מסיקה שואל למה הם צריכים "לסבול", עם בי"ת רפה, ולונדון מתקן ללסבּול כדי לשאול איך באמת צריך לדבר. התשובה של מסיקה מראה שהוא לא שולף מהמותן: בבתי ספר "צריך לתקן וצריך ללמד וצריך לחנך", אבל בתחומי התרבות "לא צריך לשים גבולות, שמה צריך לתת את החופש."

נמסו לי הצ'אקרות

לונדון הולך לפסטיבל בומבמלה בשביל להתרשם מעברית "שיובאה מהודו, בתיווך האנגלית-אמריקאית". במילים אחרות, רוּחְניקיות. רוביק רוזנטל מציין במיוחד את לזרום ואת להתחבר בתור מילים שנכנסו היטב לשפה הכללית. בכל מקרה, לונדון לא מתחבר לרוחניות ומתפלא על ביטויים כמו מיינד (mind, כשהשאלה היא אם אין מקבילה בעברית למשהו שכולל גם את המחשבה וגם את הרגש) או להתחבר לעצמך מחדש (וכאן אציין שזה נראה לי כמו מבנה קלאסי של עברית, להבדיל למשל מלהתחבר מחדש לעצמך שנשמע לי קצת מוזר). רוזנטל עצמו, בניגוד ללונדון, מרוצה. זו שפה "רוחנית ולא פיזית ולא מיוזעת … רכה במובן הטוב ביותר של המילה".

לקראת סיום, הודעה למען הקורא רוני סומק, שמדמיין לחרדתו המסוייגת שדרן רדיו שאומר "עוד שניות אחדות נעבור לחדשות, יאללה, להתראות, ביי" ותוהה: "מצד שני, תראה לי שפה אחרת בעולם שאפשר לדבר בה בשלוש שפות במשפט אחד והוא נשמע משפט תקני." רוני שלום. אם ניקח בתור דוגמה שרירותית את השפה הגרמנית, נראה שיש בה המון מילים שאולות מצרפתית. קח מילה אחת מהן, עוד מילה אחת מהרשימה הזו, ותוכל להרכיב איזה משפט שתרצה. הוא יכיל מילים בגרמנית, צרפתית ועברית ואף יהיה בעל מעט יותר בשר מהמשפט "יאללה, להתראות, ביי".

כדי לסכם את הפרק, לונדון ומיכל נבו חוזרים לדון בשפות שמדברים בטלוויזיה. לונדון עדיין מתעקש שזה טוב לדבר עברית עשירה במספר רבדים: "יש לי הרבה צבעים בנוצות הטווס שלי." נבו, מנומסת ומסתייגת, חיה בתוך עמה: "בהקשרים מסוימים."

Read Full Post »

בהארץ הזמינו אותנו בסופ"ש האחרון להכיר את דניאל פינר, חברו של הרוצח ג'ק טייטל (חיים לוינסון, 4/12/09). פינר דנן הוא בחור מעניין למדי המחזיק, איך נאמר, בדעות מסקרנות שאינן בהכרח מהוות חלק מהקונצנזוס. למען האמת, כשקוראים את המונולוג שלו נדמה שמדובר בסאטירה ולא באדם אמיתי. כך הוא מציג את עצמו:

פה בכפר תפוח אני רואה את שכם, איפה שהתחילה ההיסטוריה היהודית. מצד אחר של תפוח אני רואה את בקעת הירדן, את הרי עבר הירדן, שבינתיים נמצאים תחת הכיבוש ההאשמי הבלתי-חוקי שהומצא על ידי בריטניה. אני מסתכל לצד שני ורואה את הזיהום-אוויר של גוש דן ואני נזכר למה אני לא חי שם.

כמובן שאנחנו לא כאן כדי לדון בדעותיו הפוליטיות-תאולוגיות התמוהות של פינר. אנחנו כאן כדי לדון בדעותיו הלשוניות-קטנונולוגיות התמוהות! נתחיל מהפשוט ונמשיך למהותי באמת.

תנאי בטל

משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.

פינר מתקטנן על ההבדל בין אם ואילו, וקטנונולוגיה כזו באמת מכניסה אותי לטראומה. הנקודה כאן היא שאליבא דפינר זהו תנאי בטל, בסגנון "לו הייתי רוטשילד" או "אם הייתי לוקח את המטרייה לא הייתי נרטב אתמול" – זה תנאי שמתייחס לעבר ולא יכול להתממש. נהוג לציין תנאי בטל עם המיליות לוּ או אילו. אבל אם מתקטננים, אז עד הסוף:

  1. בעברית מודרנית נהוג להשתמש באם במקום אילו או לו. פינר לא חייב לאהוב את זה, אבל זו עובדה בשטח.
  2. כך או כך, מבנים כמו "אם היית מבין" קיימים בכתיבתם של ברדיצ'בסקי, מל"ל, פיינברג, אחד העם ופרישמן. (ותודה לפרויקט בן-יהודה, כמו תמיד)
  3. חיפוש שטחי ביותר בתנ"ך העלה – בלי להיכנס להקשר כרגע – את תהילים נ' י"ח: אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ; וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
  4. אבל אפילו אם פינר צודק בהתקטננות, הוא עדיין לא מבין את המצב של המשפט. מבחינת פינר זה היה תנאי בטל – אין סיכוי שהוא אי פעם יוכל להבין כמה חמור המצב שלו בצורה בה התכוון לכך החוקר, ולכן זהו תנאי שאף פעם לא יתממש; ובהתאם, צריך לומר לו או אילו.
    מנגד, החוקר התכוון לתנאי רגיל שעשוי להתממש: אם פינר יבין את X, אז יקרה Y. במקרה כזה, בהחלט מותר לומר אם.

דרך אגב, פינר, "הכנסתי כמה מהם לטראומה"? איזה אנגליציזם. מה רע ב"גרמתי להם נזק נפשי"?

לאומנות לקסיקלית רלטביסטית דרמיניסטית

"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.

יש כאן סלט של שני דברים: ראשית, "אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר", עניין שמחזיר אותנו לספיר-וורף. האם זה אומר שאילמים לא יכולים לחשוב ישר? האם זה אומר ששוטה-עילוי כמו כריסטופר, שלומד שפות חדשות לגמרי תוך יום אבל לא מסוגל לקשור את שרוכי נעליו לבד, מסוגל לחשוב ישר?

שנית, פינר טוען שעברית היא השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוהים. זה רעיון שיכול לשפוך אור על סוגיות רבות בבלשנות ההשוואתית המודרנית, אז אשמח אם פינר יוכל לספק מראי-מקום למקורות שלו.

פרגמטיקה בשירות הרטוריקה

אם עד עכשיו צחקנו ונהנינו, אפשר לגשת לעיקר. לא מזמן דיברנו על דברים כמו גרירה וקדם-הנחה שמתארים את הקשר הרעיוני בין שני משפטים. נוסיף הפעם את האימפליקטורה. נזכיר בקצרה: בגרירה, משפט א' גורר את נכונות משפט ב'. אם אני אומר את משפט א', בבלוג שלי אני כותב על בלשנות, המשפט הזה גורר את משפט ב', יש לי בלוג. משפט ב' חייב להיות נכון. לעומת זאת, אימפליקטורה רק רומזת שמשפט ב' נכון – מותר לו להיות לא נכון. אם נישאר עם הדוגמה הקודמת, משפט ב' יכול להיות אני לא כותב על חיי הפרטיים. זו הנחת העבודה שלנו, אבל אם אני דווקא כן אכתוב פוסט על מה אכלתי היום לארוחת בוקר, זה לא יסתור את נכונות משפט א'.
בסוף הפוסט הזה צירפתי עוד כמה קישורים בנושא, ואם יש פרגמטיסטים בקהל הם מוזמנים להרחיב (בתגובות או בפוסט משלהם).

בשביל מה זה טוב, כל הקשקושים האלה? כי ככה אפשר לקרוא בין השורות ולנתח בדיוק מה פינר אומר לאורך כל הכתבה. לא נזהה כאן את כל הגרירות וקדם-ההנחות של פינר אלא נשאיר את זה כתרגיל לקוראים. הנה דוגמה קטנה.

בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.

זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

חוק פינר

משהו אחרון לקראת סיום, רק כדי שנוכל להתקטנן עוד קצת. את דעתו על יצחק רבין פינר מביע לא רק בשירה אלא גם בפרוזה:

אני לא מזכיר את שמו של אבו-יובל באותה רמה שאני לא מקלל ולא משתמש במלים גסות. יש הלכה מדאורייתא, את שם אלוהים אחרים אל תזכירו. הרביניסטים עשו מאבו-יובל אליל ואני נוטה לא להזכיר את שמו. מי שכל תפיסת עולמו זה השמדת יהודים, שזה רמה יחודית, אני אומר ימח שמו אחרי שמו. אחרי שמו של אבו-יובל אני אומר ימח שמו.

פינר לא מוכן להזכיר אפילו את שמו של רבין, אבל מייד אח"כ מדבר על "רביניסטים"! בספרות הקטנונולוגיה מקובל לדבר על חוק מק'קין, על שם הלקסיקוגרפית המגניבה ארין מק'קין (הוא ידוע גם בתור חוק מפרי או חוק הארטמן). החוק הזה טוען שמי שבא לתקן טעות בדקדוק של מישהו אחר, יטעה בעצמו. בן לי (שהפנה את תשומת לבי לנקודה הזו) מציע וריאציה בשם חוק פינר, משהו בסגנון "מי שמתאמץ באופן מוצהר לא להשתמש בביטוי מסויים, ימצא עצמו משתמש בו לעיתים קרובות".

סיכום

זוהי כתבה מעניינת מאוד, בין היתר בגלל חידושי השפה של פינר (נגריל את הפרס הרגיל – מנוי חינם לבלוג – בין מי שיצליחו להבין מה זה אש"ף בלי לקרוא את המילון המצורף בסוף הראיון), אבל אסור לשכוח שאנשים כמו דניאל פינר מסוכנים. משום שהם טרחנים וקטנונולוגים!

[ת' לטליה]
עוד על אימפליקטורות וגרירות:
אימפליקטורה
במילון הפילוסופיה המשובח של סטאנפורד.
סוגי אימפליקטורות במילון של SIL.
גרירה
בוויקיפדיה.
משחקי מוח מאוד מעניינים. לא עינו אותי, אני חושב שאני עיניתי אותם עם התשובות שלי. בנאדם שלא יכול להגיד שלוש מלים בלי שאני מתקן לו את הדקדוק זה סוג של עינוי. החוקר צעק עלי "אם היית מבין כמה חמור המצב שלך…" ואני הייתי מתקן אותו "זה לא אם. זה אילו". אני מקווה שהכנסתי כמה מהם לטראומה.וגם:
"יש לי שלוש אהבות בחיים: אשתי, עברית ואנגלית", אומר דניאל פינר. "השפה שלנו מיוחדת. זו השפה היחידה שניתנה ישירות מאלוקים. כל השאר הן או צורה של עברית משובשת, כמו ערבית, או פותחו במשך הדורות. צריך להקפיד על שפה טהורה, תקנית. אם אתה לא מסוגל לדבר ישר, אתה לא מסוגל לחשוב ישר.וגם שלל גרירות וקדם-הנחות פרגמטיות, כמו:
בעבר, כתבתי שיר על דמות בדיונית אשר המצאתי לצורך הבידור בלבד. וכל קשר או הקבלה בינה לבין דמות מציאותית הנו אקראי בלבד. השיר מתחיל כך:
הוא נולד כדי להיות מנהיג גדול של מדינה,
הוא היה חייל אמיץ גיבור בתוך ההגנה,
הוא ברח משדות הקרב והתחמק ממלחמה,
הוא הלך לעזאזל.
זה שיר קצת מצחיק, קצת מבדח. לא יותר מזה. בשיר הזה לא מוזכר אף שם של אף בנאדם. אם מישהו מחליט לשייך את השיר לראש ממשלה כלשהו, אז הוא-הוא שמכנה את אותו האיש במונחים האומללים האלה, רוצח, בוגד, מוסר וכדומה.

Read Full Post »

אתמול בלילה נערך משחק כדורסל בין הלוס אנג'לס לייקרס למיאמי היט. את המשחק ניצח ללייקרס קובי בראיינט עם שלשה משוגעת למדי בשנייה האחרונה. מילה טובה לוואלה! ספורט [וגם לטמקא, מעיר לי גרץ] שחשבו על תרגום קולע לציטוט שלו לאחר המשחק (ההדגשה שלי):

לאחר הניצחון 107:108 בריאנט כבר הודה: "זו הייתה הזריקה הכי מזליקית שאי פעם הייתה לי, בהרבה על פני השאר", הוא אמר. "הרגשתי טוב עם הזריקה, אבל לא האמנתי שהכדור הזה ייכנס".

מזליקי! זו מילה שמזכירה משחק כדורסל על מגרש בלטות בשמש הקופחת אי שם באמצע שנות התשעים. זה אולי לא תרגום מדויק אבל זה תרגום מושלם לצירוף lucky shot. הנה הציטוט המקורי:

Except this shot — this off-one-leg, swaying-to-the-left, three-point bank shot at the buzzer to beat Miami — was so ridiculous [...] even Bryant had a hard time believing it. He called it “the luckiest shot I’ve made by far.”

“I released the ball, I was kind of like, ‘No effing way. No way this ball’s going in,’” Bryant said. “It felt good, I just didn’t think I was going to make that shot. I’d like my chances if I had squared up and got the shot I’d wanted to.”

ורק נזכיר למען הסדר הטוב שבראיינט עצמו הוא, אפעס, טיפוס קצת בעייתי.

Read Full Post »

היום הייתי בדרך לאוניברסיטה להגיש מטלה, אלא ששכחתי למי אני אמור להגיש.

שלחתי מסרון לאדם יקר (שביקש להישאר בעילום שם) בזו הלשון: "איך קוראים לבודק בסיבוכיות?"

התשובה שקיבלתי:

301

זו תשובה מעולה: זהו מספר התיבה של הבודק בבניין שרייבר. כך שהתשובה כיוונה אותי בדיוק למה שרציתי וחסכה ממני את החיפוש המתיש בין התיבות (הן לא מסודרות בשום סדר הגיוני). לאחר שמצאתי את התיבה, השם הכתוב עליה אמנם הוקפץ אצלי בזכרון כשם אותו בודק.

זו התופעה שבשבילה נולדה ההבחנה בין סמנטיקה לפרגמטיקה. הדוגמה הקלאסית היא:

א: "יש לך שעון?"

ב: "אחת-עשרה שלושים ותשע".

כלומר, התשובה לא ענתה על השאלה עצמה אבל בהחלט היוותה את התשובה אותה חיפש השואל, אשר תשובה עבורה היתה מצריכה אותו לשאול עוד שאלה, "מה השעה?", ולמעשה מייתר את הראשונה. בעצם כל אקט נימוסי הוא כזה, כמו שיודע כל מי שענה ל-"אתה יכול להעביר לי את המלח"? ב-"כן" (וחטף סטירה).

אבל אני מאוד גאה במה שקרה כאן. יש מספיק הקשרים סבירים שבהם ארצה לדעת דווקא את שם הבודק ולא את מספר התיבה (אם אני כותב לו מייל, אם אני מחפש את המשרד שלו, אם חשבתי שראיתי את השם שלו איפשהו), והמענה שקיבלתי בכל זאת כוון להקשר המדויק ומסר יותר מידע משבעצם הייתי צריך במקור! הרי אדם שעונה מה השעה כששואלים אותו אם יש לו שעון עונה בדיוק את מה שהשומע רוצה, ולא יותר מכך. וכמובן, ההקשרים שבהם דווקא חשובה לשואל עובדת שייכות השעון לנשאל הם זניחים (אבל לא בלתי-סבירים: למשל אם השואל רוצה לוודא שלבן-שיחו תהיה מאוחר יותר היכולת לבדוק את השעה).

אז זהו. רוצים לשמח מישהו? תענו לו יותר ממה שהוא ביקש, ובכך תפרו את מקסימת הכמות של גרייס לכיוון שאפילו הוא לא חשב עליו.

המשך…

Read Full Post »

[החלק השני בביקורת שלנו על לונדון פינת בן יהודה. את החלק הראשון אפשר למצוא כאן. הביקורת כנראה לא תהיה נהירה במיוחד אם לא ראיתם את הפרק, אז אנחנו ממליצים לראות את הפרק]

אהבה עברית

ירון לונדון יוצא לבארים של תל אביב. הוא רוצה "לכתוב עבורם פזמון" אבל צריך ללמוד את שפתם קודם, ומי  מאשר לקבל עצה מיוני בלוך (שגם כתב את המוזיקה לסדרה). בלוך לא מבין על מה המהומה. אם לונדון אוהב את אשתו – ואוהב – אז עליו "לדבר פשוט: אוהב אותך, רוצה אותך, בואי נלך". לונדון לא מצליח להסביר לו מה חסר בשפה של ימינו ובלוך מבקש ממנו לכתוב "פשוט אך לא פשטני", בהגבהת-משלב כזו שקורה לאנשים כשהם מדברים עם ירון לונדון ("אך"?). הרגעים בהם בלוך מוודא שלונדון יודע מה זה אימייל הם הדבר המצחיק ביותר שבלוך היה מעורב בו מאז כתב שיר בשם למה את משחקת בי מה אני מונופול?.

"האם מסוגלת העברית העכשווית לדבר אהבה?"

לונדון מתחיל את מסעו בעקבות האהבה עם שיעור שימוש באתר ההיכרויות קיופיד, בו הוא לומד ש"היי מה קורה" זה קוד. כשהטרף אומרת שהיא הולכת לישון מוקדם היום ולונדון והמדריך שלו שואלים אותה "באלכסון? (:".

לפני

תשובתה "מה לעשות עד שאתה תגיע (:" גורמת ללונדון לפרוץ בקריאות שמחה משום שהוא פירש את ההודעה בתור שאלה: מה עליה לעשות עד שהוא יגיע? אבל לנו ברור שזה 'מה לעשות, (אלה החיים. זה המצב) עד שאתה תגיע.' לונדון מתרשם מהתהליך (שמסתכם בהשגת מספר טלפון), אבל לצערו "אין שום ייחוד גם לסגנון". לונדון מאוכזב מאוד, מאוכזב מ"לסמס סמיילים … וסימני קריאה". חבל, הוא לא רע בזה כשהוא מנסה לכתוב שיר: "אמר לי, 'איך?' אמרתי, 'וואלה'."

אחרי

כשלונדון מפטפט בחינניות עם רנה ורבין בשבוע הספר על הצורך ב"מלל מעודן, מלל מפתה" היא מתקשה לענות ברצף השאלות שלו, עד שהיא מתקילה בעצמה: "איך אומרים אינטואיציה בעברית?". שאר מרואייניו של לונדון ממשיכים להוכיח את ההיפך ממה שהוא טוען. זוג צעירים בקניון חולק איתו את השיחה הראשונה שלהם: "מה תעשי אם אני אנשק אותך?" -"תנסה ותגלה". "כל כך פשוט", מתפלא לונדון. "לא נרדם ממחשבות עליך", סימס לה הבחור, בלי לדעת שלונדון קיווה "שהלשון הרומנטית תתעשר ותתעדן". ולהבדיל, כשלונדון מדבר עם שני דתיים בקניון רננים, הבעל מספר שהוא שר לאשתו כל שבת את "אשת חיל". השיחה שלו עם ערסי-צעצוע פחות מרשימה: "אתה מדבר כאילו זה שיר, אתה מבין? אתה מדבר רגיל ומילים של שיר" ומצטטים לו מושיק עפיה. אז גיוון לא חסר.

יוסי גיספן מספק תובנה נאה: "כל שנה, כל רגע יש בן 16 חדש. והבן 16 החדש, יש לו שפה אחרת … אני רוצה להיות מעודכן, אני שואב את השפה של הילדים שלי". אבל הוא מסייג שחובה עליו "לא לפגוע בשפה העברית". לונדון שואל אותו למה הוא לא משתמש במילה 'כוסית' וגיספן עונה שהוא בא מרקע מזרחי ושמרני, והוא לא יכתוב "כמו ריקי גל (!) היא מזדיינת, היא לא נותנת, היא מוצצת, היא מחללת". ודוק: "את הדברים האלה אני לא יעשה לעולם". ממש כך, אני לא יעשה, כדי לא לפגוע בשפה – מה שרק מראה שאין שפה אחת נכונה שאפשר לשמור עליה. יש עוד הסברים יפים של גיספן על כתיבת שירים ומה רצוי להגיד. שווה לצפות, האיש אשף. (דרך אגב, אולפני נ.ל.ס שדואגים לכתוביות כתבו דווקא 'אעשה' ולא 'יעשה', אחד הנושאים הראשונים בהם עסקנו כאן)

מי המציא את המילה כפרה

אחרי ביקור קצר באולפן בו עולים חדשים מספרים לו שעברית אינה שפה טובה לאהבה (למרות שהגרמניה המרואיינת עברה מ-schatzie לכפרה), לונדון הולך לשוק. סצינה בשוק זה הרי תמיד טוב אז יאללה, תצפו, זה כיף. זה מצחיק כמו שסצנה של ירון לונדון מדבר עם מישהו בשוק יכולה להיות. כמו תמיד, הבאסטיונר יותר מצחיק ממה שמצפים: "מה ביאליק? מעניין אותה נד-נד? מעניין אותה רוץ בן סוסים? הבחורה רוצה לדהור!" ושאר מרגליות. לונדון לא אומר כלום על כמה טוב לשמוע עברית שמדברים בשוק וכמה הבדיחות שמסופרות שם לא יכולות להיות חלק מאף להג אחר ולא יכולות להופיע בשפה התקנית.

בניגוד לשוק, פרופסור אדמיאל קוסמן, משורר, מתחלחל כמו טרחן טוב מהמילה כוסית ש"הופכת את כל הגוף לאיבר אחד, ומתייחסים בגסות ובאלימות לעדינות שבגוף הנשי". חבל ששני הנכבדים לא אמרו מה דעתם על המילה נקבה שמוצאה דומה מאוד (ושמחתי לגלות שיש ערך נאה בוויקיפדיה העברית על כוסית). קוסמן ממשיך עם המתקפה הסטנדרטית: וזין זה כלי נשק וזה הכל אלימות ופורנו וכן הלאה וכן הלאה. מה לעשות, קוסמן מלהג קצת: "גם נשים הן אלימוֹת כאן. בגלל השפה, זה מה שאני טוען. מתכנתים אותנו." מוזר לשמוע דבר כזה ממרצה למדעי היהדות. העברית המקראית היתה אלימה ביותר (כמו כל התנ"ך), אבל רק עכשיו נהיינו אלימים כתוצאה מעברית מודרנית? כך או כך, אני אישית מעדיף לחשוב ששפה כוחנית — אם היא אכן כזו — היא פועל יוצא של חברה כוחנית, ולא ההיפך. השפה לא יצרה כיבוש, פשיעה, חוסר סובלנות, גזענות ושחיתות. היא רק משקפת את התופעות הקיימות. אבל היי, האשימו את השפה. לונדון עצמו נופל בפח ואומר שאולי אלימות היא המצב הטבעי של גבר המערות.

סופגניה שלי

חזרה בקניון, מרואיינת רוסיה מספרת איך ברוסית אומרים "שמש שלי", "סופגניה שלי" ולונדון הולך לדבר עם סקסולוג על "אימפוטנציה של השפה העברית כאשר היא מנסה להתמודד עם מין" (אימפוטנציה, הבנתם? חח חח). ד"ר דריי משתף פעולה עם תזת החברה המיליטריסטית (פצצה, תקעתי, הטיל שלי). בחיי המין הישראלים, אליבא דדריי, אתה מקבל סקס בעברית ולא מנסה לתת; לכן הוא מסביר למטופלים שלו שסקס זה לא מילואים. דריי ולונדון, צרפתי ופרנקופיל, מתלוננים: יש דברים רומנטים שאפשר להגיד בצרפתית, אבל בארץ אי אפשר. פשוט אי אפשר. דברים כמו: "מלאך שלי, אוצר שלי, יקרה שלי". אני יודע ששירים זה משהו אחר, אבל באמת אי אפשר?

לקראת סוף הפרק לונדון מדבר עם הסופרת מיכל זמיר. לונדון מובך מציטוט בוטה-משהו מאחד מספריה אבל היא לא מתרגשת לכתוב מה שנוח לה. היא לא מסכימה עם דבריו של לונדון לפיהם "עברית לא יודעת לדבר אהבה, או לא יודעת לדבר ארוס". לונדון טוען שלהשתמש רק בזין וכוס משעמם ספרותית, וזמיר עונה שיש סט מוגבל גם פיזיולוגית. היא ממליצה לו לא לכתוב שיר של תשוקה נעורית אלא להשתמש במצבו האמיתי. עושה רושם שזו עצה טובה.

לונדון חוזר ליוני בלוך עם השיר שלו. העיבוד קצת יוני בלוכי מדי לטעמי, אבל שווה לראות את הפרק רק בשביל הבית שלונדון עצמו מקריא בסופו. נדמה לי שגם לונדון מבין שעברית של ימינו יודעת לדבר אהבה. ובאין אהבה, נסתפק בערגה.

Read Full Post »

צוקרמאניה! הקוראת רוני התרתחה כששמעה שאני לא מסכים עם התיאוריה של פרופ' גלעד צוקרמן (במשתמע – תיאוריית ההיברידיות): "נו באמת!? נראה אותך מתמודד לרגע קט עם התיאוריות של פרופסור צוקרמן. מצטערת מאוד אבל ד"ר ולדן הבת של הממסדית לא שכנעה אותי בכלל בקישור שנתת לנו". שורתה התחתונה:

אני חושבת שהיה הוגן לו היית נותן התייחסות רצינית ומעמיקה יותר לתורה ההיברידית של צוקרמן. שמעתי הרצאות שלו וקראתי את ספרו "ישראלית שפה יפה". הוא הרשים אותי יותר מכל מי שציינת בהערכה כל כך גדולה.

השורה התחתונה שלי: אין לי זמן לדון בספר של צוקרמן עכשיו, אבל יש חומר קריאה בסוף הפוסט.

אם לומר את האמת, ניתן היה לצפות שבלוג שפה ישראלי (כמו זה שאתם קוראים עכשיו) יתייחס לספרו של צוקרמן במוקדם או במאוחר. מה לעשות שאנחנו ב'דגש קל' שוברי מוסכמות, ונתייחס לספר הזה בזמן ובמקום שנראה לנכון! וברצינות: עם כל הסימפטיה לרעש שהספר של צוקרמן עשה ולדיונים המועילים שהוא עורר, יש כמה דברים שאני רוצה להספיק בבלוג הזה קודם. הטיוטות שלי כוללות ביקורות על שאר פרקי לונדון פינת בן יהודה, התייחסות למספר ספרים, סקירות של שלל מאמרים מעניינים ועוד כהנה וכהנה עניינים. את הספר של צוקרמן אקרא כשיהיה לי זמן, תודה רבה. בינתיים הסתפקתי במספר פרקים, מאמרים וראיונות. דרך אגב, ה"ממסד" לו בזה רוני דווקא נוטה לדון בנושאים כאלה בשמחה. אז אני לא הולך לכתוב על 'ישראלית שפה יפה' בקרוב, אבל אני באמת צריך להגיד שוב שנשמח לפרסם פוסטי אורח בנושא הזה או בכל נושא אחר?

וכעת, הנה התייחסותי הרצינית והמעמיקה: טענתו של צוקרמן, לפיה העברית המודרנית אינה עברית אלא "ישראלית" ואף אינה שפה שמית כלל ועיקר, לא משכנעת אותי. אני חושב שגם רוני תסכים עם העיקרון לפיו מותר לי לחלוק על דעתו של צוקרמן, אפילו שהוא עשה דבר או שניים בקריירה שלו ואפילו שהוא ללא ספק אחד הבחורים הפיקחים שהופיעו בשדה הקרב הבלשני בעשור או שניים האחרונים. לבקשתה של הקוראת, אני מצרף חומר קריאה ובו מספר בלשנים המפריכים טענה כזו או אחרת. הרשימה מוצגת בפניכם כדי שתוכלו לעיין במאמרים המקושרים בה, עד שנדון בנושא בעתיד. עד אז – התגובות סגורות.

תזכורת: האתר של גלעד צוקרמן נמצא כאן.

[ת' לאבי]

Read Full Post »

אקשן בחטיבת התקשורת של 'דגש קל'. צוות יואל מרקוס, בראשות בן לי, נדרך; הפובליציסט הנודע שוב כתב טור שהכיל טענות על השפה. כך נפתח טורו מהיום (פטפוט "נוראי", הארץ 1/12/09. ההדגשות שלי):

המורה שלי לעברית היתה מתהפכת בקברה אילו שמעה את נוסח ביקורתה הקטלנית של שרת התרבות והספורט לימור לבנת על נשיא ארה"ב. "נפלנו על ממשל אמריקאי נוראי". הזדהותה הפתאומית עם צערו של ביבי הפליאה אותי: ראשית, לא ידעתי שהיא מכהנת עדיין כחברה בממשלה. שנית, לא האמנתי ששרת התרבות מדברת עברית עילגת. המלה "נוראי" היא שגיאה בעברית. ומכיוון שהיא חזרה עליה כמה פעמים, אי אפשר לומר שהיא החליקה על לשונה. המלה "נוראי" היא סלנג נמוך, בוודאי שאינו מתאים לשרת תרבות ובוודאי שאיננו משקף את המצב הנוכחי.

טענתו הסכיזופרנית של מרקוס היא שהמילה נוראי היא שגיאה. וגם סלנג. בו זמנית.

אין לנו עניין באבחנותיו הפוליטיות של מרקוס – גם כשהן סבירות, יש מי שעושה את זה יותר טוב. אנחנו כאן כדי לבדוק את טענותיו לגבי השפה. כידוע לקוראינו, מרקוס הוא מטרה נוחה: הוא כותב שטויות. ככזה, הוא כרוב הפובליציסטים הישראלים ויש להתייחס אליו כמו אל פורטוגלי.

לכן, קוראים יקרים, ותיקים וחדשים כאחד, אנחנו מזמינים אתכם לעשות את העבודה שלנו בשבילנו. אנא בִדקו וקבעו: מה דעתכם, האם מרקוס צודק? תגובה שלא תכיל גיבוי רציני לטענה המועלית בה לא תיחשב ואף תימחק! (אולי).

בין העונים יוגרל מנוי שנתי לדגש קל (פרס ראשון) ומנוי חודשי  לאתר האינטרנט של 'הארץ' (פרס ניחומים).

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,335 שכבר עוקבים אחריו