גמאני רוצה לכתוב משהו בעיתון

נדב הולנדר קובל ב"קפטן אינטרנט"

ללקסיקון האינטרנט העברי ההולך ומתרחב הצטרפה זה מכבר מלה חדשה, ובחודשים האחרונים היא מציפה את פייסבוק. בניגוד לערכים ותיקים יותר במילון, כמו "סמולני" או "כנסו" או "שולתתת!!!1", נדמה שמדובר כאן ברצף אותיות שמצליח ללכוד משהו עמוק מרוחה של הרשת החברתית, או ליתר דיוק, מרוחו של הרישות החברתי. מלה אחת, שהיא היתוך של שתי מלים: גמאני.

הולנדר ממשיך בטקסט פילוסופי קמעא, הקושר בין צורת הכתיב "גמאני" לעדריות שברשתות החברתיות, כנגדה הוא יוצא מבין השורות.

"זה מכבר" הוא ביטוי נהדר, שמאפשר להולנדר לטעון טענה לשונית שמחזקת את טיעונו מבלי לטרוח לבדוק את העובדות. חיפוש פשוט במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל, היה מביא אותו לערך הבא:

גמני/גמאני. גם אני (פתיחה אופיינית להודעות באינטרנט): "גמני זה כל מיני תמונות שכתוב עליהם משפטים כמו: גמני עדיין מחפשת אהבה" (בלוגים, 2005); "גמאני לא סובלת אותה! היא לא יודעת לשיר!!!" (ואללה, 2005).

כלומר, רוזנטל שם לב והגדיר את הערך כבר ב-2005, הרבה לפני שדור הפייסבוק קם ופתח קבוצות לרוב. אך גם 2005 איננה הכי רחוק שאפשר ללכת. בחיפוש נאיבי בגוגל של "גמאני"+שנה, טִרחה שלקחה 5 דקות, הצלחתי בנקל למצוא הופעות מ-2001 או מ-2002. יתכן, ואף סביר, כמובן, שהשימוש בצורת הכתיבה הזו החל אף קודם לכן.

הולנדר, כצפוי לוקה בתופעה שאותה הזכיר איתמר בפוסט "אין דברים כאלה": "אשליית הטריוּת". הוא באמת ובתמים מאמין שהיות שהוא שם לב רק לאחרונה לצורת הכתיבה הזו, אז היא חדשה. התופעה מוכרת, צפויה, ואנושית, אך לא נותר אלא להצר על כך שלא נמצאה בו מידת הפקפוק העצמי שתאפשר בדיקה פשוטה של העובדות.

דבר זה מוביל אותנו באופן טבעי לכשל לוגי נוסף בטור הדעה: הולנדר, יבחין מי שיקרא את המאמר, איננו בא לטעון אף טענה לשונית, אלא לשפוך אור על תופעת העדריות כפי שמתבטאת בקבוצות הנפתחות בפייסבוק. דא עקא, בהרגישו כי הטיעון איננו מספיק חזק, הוא מתפתה לעבור למגרש הלשוני, שם ניתן למצוא משפטים תמוהים כמו:

לפחות מהבחינה המלולית, אנו עדים כאן ליצירתו של "אני" חדש, שהוא חלק בלתי נפרד מה"גם", כלומר משאר ה"אניים". יצור חברתי.

או:

"גמאני" מאויתת "גמני", וכך מאבדת אפילו הא' את מקומה לטובת הכלל.

כלומר, במקום לדבר לעניין, הולנדר בוחר לטעון טענות לשוניות שהן מספיק מעורפלות כדי לא להגיד בעצם כלום. את תופעה זו כינה הבלשן ג'ף פולום "לינגוויפיקציה" (האם תרגום עברי נאוֹת יהא "הַלְשָׁנָה"? איתמר הציע גם "לישוּן"). המקרה בו אבחנה עובדתית כלשהי מנוסחת כטענה לשונית, אשר במקרים רבים איננה נכונה כלל וכלל.

הרי מה פירוש "הא' מאבדת את מקומה לטובת הכלל"? האם האות א', שבצורה שרירותית לגמרי פותחת את המילה "אני", ומושמטת לעיתים בכתיבה כיוון שבין כך או כך היא נהגית כתנועה, האם אות זו מייצגת את הזהות העצמית של כותב? בוודאי שלא, לפחות מחוץ לקשקושים פסבדו-מדעיים של גרפולוגים או נומרולוגים שונים. הכוונה כנראה היתה לכתוב שאדם שמצטרף לקבוצות רבות בפייסבוק ללא אבחנה, מאבד בכך את זהותו ואישיותו לטובת ההמון. יתכן שיהיה מי שיחלוק על טענה זו, אך היא לפחות טענה שניתן לנהל סביבה ויכוח, שכן היא בעלת משמעות כלשהי.