לרה בורודיצקי ואורלי פורמן בעקבות הזמן האבוד

מזה שנתיים שאני מאוהב בלֶרה בורודיצקי.

לרה מסתירה את הנוף (דף הבית של ד''ר בורודיצקי)

למעשה, סיפור האהבה התחיל בסוף המאה ה-19 כשהונחו היסודות למה שמכונה היום היפותזת ספיר-וורף או רלטיביזם לשוני. בקצרה, ההיפותזה הזו – שנקראת על שם הבלשנים והפסודו-אנתרופולוגים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף – טוענת שהשפה מעצבת את ההוויה: אם אין לנו מילה לדבר מסוים, אנחנו לא יכולים לחשוב עליו או להבין אותו. אני לא מעוניין להרחיב על היפותזת ספיר-וורף כרגע – מקומות מצוינים לקרוא על הנושא הם פוסט של גבי דנון והערך בוויקיפדיה. הנה כמה דוגמאות בשביל להבהיר באופן שטחי במה מדובר:

• לאסקימואים יש מאה/אלף/המון מילים שונות לשלג. זה בגלל שכל החיים שלהם זה שלג. שלג שלג שלג. הם יכולים לדבר על סוגים של שלג שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין לעצמנו.
• בני שבט ההופי מתייחסים לזמן אחרת מאיתנו כי בשפתם אין בכלל תיאורי זמן או זמן דקדוקי (עבר/הווה/עתיד).
• גרמנים הם אוהבי סדר ומשמעת כי השפה שלהם כל כך קשיחה ולא נעימה.

למען הסר ספק, מדובר בשטויות, אבל גם טענות שטותיות כאלה צריך להפריך איכשהו. ד"ר בורודיצקי, פסיכו-בלשנו-חוקרת-קוגניטיבית באוניברסיטת סטאנפורד, עוסקת במקום שיש לשפה בתפישה שלנו במסגרת קבוצת המחקר שלה בקוגניציה. נציג כאן כמה מחקרים מסקרנים שלה, אבל נפתח בבדיחה שאחותי שלחה לי לא מזמן.

עברית

איש מכירות של קוקה-קולה נסע לישראל אבל חזר מאוכזב לארה"ב. כשחבריו שאלו אותו למה הוא לא הצליח למכור את המותג לישראלים, הוא אמר שהכל דווקא הלך לפי התכנון והוא השתמש באותה מצגת מכירות שהוא תמיד משתמש בה. בגלל שהוא לא יודע עברית, הוא השתמש הפעם בציורים:

בציור הראשון אדם עייף ומעולף, בציור השני הוא שותה קולה ובשלישי הוא נמרץ ומלא אנרגיה. "נו, אז מה היתה הבעיה?" שואלים החברים. "הבעיה שהישראלים קוראים מימין לשמאל!" עונה איש המכירות.

או שאולי נסתכל על זה אחרת: הביטו בצילום המסך המצורף מתיבת ההודעות שלי בפייסבוק. ליד כותרת ההודעה יש שני חצים, אחד פונה ימינה ואחד שמאלה. איזה מוליך להודעה הבאה ואיזה להודעה הקודמת?

דוברי עברית עשויים להגיד שהחץ שפונה שמאלה מוביל קדימה, אבל למעשה החץ שפונה ימינה מוביל קדימה, עם כיוון הכתיבה באנגלית.

את שאלת המחקר שלנו אפשר לנסח כך: האם איך שאנחנו תופשים את ציר הזמן מוכתב או לפחות מושפע ע"י השפה שלנו? האם דוברי אנגלית חושבים על הזמן כאילו הוא נע משמאל לימין ודוברי עברית ההיפך? (ומה לגבי מי שדוברים את שתי השפות, האם הראש שלהם יתפוצץ?)

ניסוי

שתי קבוצות של סטודנטים אותרו עבור הניסוי: אחת כללה כ-40 סטודנטים מסטאנפורד שלא היו בקיאים באף שפה שנכתבת מימין לשמאל; השנייה כללה כ-40 סטודנטים מאונ' ת"א, כולם דוברי עברית ילידים, שלא למדו אנגלית לפני גיל 8. המשתתפים נבדקו לפי איך הם מתמודדים עם תמונות שמתארות תהליכים בשלוש נקודות זמן שונות: התחלה, אמצע וסוף. הנה שתי דוגמאות לשתי הקטגוריות, טווח קצר וטווח ארוך, עם בניית בית ועם בננה (תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות על חיבתה של בורודיצקי לבננות. יש לה תחפושת שלמה).

כל משתתף ישב ליד מחשב, עליו הוקרנה תמונה של חפץ במצב 'אמצע'. לאחר כמה שניות התמונה התחלפה לאחד המצבים האחרים – 'התחלה' או 'סוף' – והמשתתף היה צריך ללחוץ כמה שיותר מהר על אחד משני כפתורים, 'לפני' או 'אחרי', כדי לתאר את היחס בזמן בין התמונה הקודמת לזו שמופיעה עכשיו. הכפתורים עצמם היו אחד משמאל ואחד מימין (כמו מקשי החיצים). לאחר 70 פעמים כאלה, המקשים הוחלפו כך שאם מקודם ימין היה 'לפני' ושמאל היה 'אחרי', הנגלה השנייה היתה ההיפך, והניסוי בוצע עוד 70 פעם. אלמנט של אקראיות הבטיח שהניסוי יהיה שונה ממשתתף למשתתף.

התוצאות מראות שהקבוצות השונות (דוברי עברית ודוברי אנגלית) היו מהירות יותר כשהניסוי נערך בכיוון שמתאם לשפה שלהן. כלומר לדוברי עברית היה קל יותר לזהות את ימינה בתור 'לפני' מאשר את ימינה בתור 'אחרי' בניסוי המקביל, ולדוברי אנגלית היה קל יותר לזהות את שמאלה בתור 'לפני'.

סינית

עוד קודם לכן (2001), בורודיצקי ערכה מחקר דומה על סינית, כשכאן הסוגיה היא לא ימין-שמאל או שמאל-ימין אלא מאונך מול מאוזן. הניסוי הראשון של בורודיצקי הראה שדוברי מנדרינית באמת חושבים על זמן יותר במונחים של למעלה-למטה מאשר דוברי אנגלית (ממה שהבנתי, במנדרינית אפשר להגיד 'החודש שמעלינו' במובן של 'החודש שעבר'). הנסוי הזה הוטל בספק ע"י צ'ן (2007), שלא הצליח לשחזר את התוצאות של בורודיצקי וגם נזף בה על הדרך על כך שהיא לא התייעצה עם דובר סינית.

ב-2008 באה התגובה: אחרי שהבהירה שבאופן יחסי, דוברי מנדרינית בכל זאת משתמשים במטאפורות של למעלה/למטה יותר מאשר דוברי אנגלית, בורודיצקי תיארה ניסוי שנערך בטאיוואן ובקליפורניה. נקודה כלשהי במרחב הוצגה למשתתף עם התיאור הבא: "הנקודה הזו היא היום. איפה היית ממקם את אתמול? ואת מחר?" הניסוי חזר על עצמו עם ארוחות בוקר/צהריים/ערב ועם אוגוסט/ספטמבר/אוקטובר.

בורודיצקי מצאה שדוברי מנדרינית משתמשים בתיאורים אנכיים פי שבעה מאשר דוברי האנגלית, כלומר ממקמים את "אתמול" מעל "היום" ולא מימינו. מה שעוד היה מעניין הוא ששהמגמה נשמרת גם בקרב דוברי המנדרינית שגרים בארה"ב וכבר לא קוראים טקסטים שנכתבים אנכית. אני יודע בוודאות שיש לנו סינולוגים בקהל אז אולי יהיה להם משהו לתרום לדיון.

חזרה לספיר-וורף

ציינתי מקודם שהיפותזת ספיר-וורף במובנה הכוללני נחשבת להיסטוריה עתיקה (שלא לומר אלכימיה): זה שלשפה אין מילה לצבע אדום-כהה לא אומר שהדוברים לא יכולים לזהות את הצבע, לדוברי אנגלית אין אובססיה מיוחדת עם עננים או עם עמידה (פוסט מופת של הבלשן ג'ון מקוורטר), וזה שבאנגלית אין תרגום ישיר למילה 'דווקא' לא אומר שאמריקאי לא יתרגז אם יעשו לו דווקא.

מצד שני, לרה בורודיצקי יצאה להוכיח שהיפותזת ספיר-וורף היא מופרכת מעיקרה אבל גילתה שישנם מקרים בהם השפה דווקא כן קובעת את הדרך שאנחנו רואים את העולם. הצגנו כאן בקצרה מספר ניסויים שנוגעים לציר הזמן; באחד הפוסטים הבאים נבחר שמות לפירות ונראה מה אפשר להבין מזה.

Geoffrey K. Pullum (1991). The Great Eskimo Vocabulary Hoax and Other Irreverent Essays on the Study of Language. University of Chicago Press, Chicago, Illinois. 236pp. [PDF]

Orly Fuhrman and Lera Boroditsky (2007). Mental time-lines follow writing direction: Comparing English and Hebrew speakers. Proceedings of 29th Annual Conference of the Cognitive Science Society, Nashville, TN

Chen, J.Y. (2007). Do Chinese and English Speakers Think about Time Differently? Failure of Replicating Boroditsky (2001). Cognition, 104:2, 427–436.

Lera Boroditsky (2008). Do English and Mandarin Speakers Think Differently about Time? Proceedings of the 30th Annual Conference of the Cognitive Science Society

Marc Ouellet, Julio Santiago, Ziv Israeli and Shai Gabay (2009). Multimodal influences of orthographic directionality on the "Time is Space" conceptual metaphor. Proceedings of 31th Annual Conference of the Cognitive Science Society