בוק ריפורט // שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית

בהרצאות מבוא לבלשנות עולה לא פעם הנושא של שפות סימנים ואיך שהן בעצם שפות טבעיות כמו כל שפה דְבוּרָה; במילים אחרות, הן לחלוטין לא רצף של מחוות שמודבקות אחת לשנייה בנסיון לחקות שפה 'אמיתית' כביכול. מאז שלמדתי שתינוק 'רגיל' בן שנה ממלמל הברות ואחרי עוד חצי שנה כבר אומר מילים ראשונות, בעוד תינוק חירש עושה בדיוק את אותו הדבר רק בשפת הסימנים, התקבעה אצלי המשוואה הבאה: שפת הסימנים = מגניב. אני חושב שהסרטון למעלה מאמת את המשוואה הזו.

בשנת 2004 יצא הספר שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית מאת ונדי סנדלר ועירית מאיר, חוקרות באונ' חיפה, ספר שגם זכה בפרס בהט מרוב שהוא מוצלח. סיימתי לקרוא אותו השבוע, נהניתי מאוד ממספר חלקים ואנסה לסקור אותו כאן בקצרה. הספר מיועד לקהל הרחב, כלומר גם לחסרי ידע מוקדם בבלשנות, אבל עדיין מכיל מספיק 'בשר' בשביל לספק חיות תחביר כמו אלה שרועות באחו של מערכת הבלוג. מה שהספר בעצם מנסה לעשות הוא שני דברים: ראשית, לספק דקדוק בסיסי (אבל מרתק) של שס"י בהקשר של השפה ככלל, כלומר להסביר איך היא בעצם עובדת ומה הקשר בין שפות סימנים לשפות דבורות; ושנית, לסקור את התהוות קהילת החרשים בישראל ולחוות דעה מקצועית על מקומה הראוי של שפת הסימנים בחינוך ילדים חירשים.

המטרה הראשונה מטופלת במסגרת השער הראשון (דקדוק קצר של שפת הסימנים הישראלית) והשער השלישי (שפות סימנים ושפות דבורות). הנושא השני נידון בעקיפין בשער השני, "השפה והקהילה". קישור לראיון עם שתי המחברות מופיע בסוף הפוסט, ומי שמתעניין במיוחד בטיעונים מדוע שפת סימנים היא שפה טבעית ודאי ימצא שם תשובות לכמה שאלות.

שער ראשון: "המבנה הלשוני של שפת הסימנים הישראלית"

מקובל להפריך כמה מיתוסים כשמדברים על שפות סימנים, אז בואו נתחיל: ראשית, אין שפת סימנים אחת אלא הרבה שפות סימנים שונות, בדיוק כמו שאין שפה דבוּרה אחת אלא המון שפות דבורות שונות כשלכל קהילה שפתהּ הייחודית. מעבר לזה, שפות הסימנים הן שפות טבעיות, כלומר הן נוצרות, נלמדות ומתפתחות כמו שאר השפות. אף אחד לא 'המציא' את שפת הסימנים, אלא היא מתפתחת ספונטנית בדיוק כמו שעברית ואנגלית משתנות עם הדורות.

הפלא בשפות אנוש הוא שבאמצעות מספר מילים גדול אבל סופי ומספר קטן יחסית של צורנים חסרי משמעות כשלעצמם, אפשר להרכיב כמות עצומה של מילים. דוגמאות לצורנים הן '-ים' עבור צורת הרבים בזכר (ילד-ילדים) או '-ה' עבור צורת היחיד בנקבה (ילד-ילדה). הצורנים כשלעצמם חסרי משמעות, וגם לבסיס אליו הם מצטרפים אין בד"כ קשר ישיר למה שהוא מסמל (למה 'חתול' זה החיה חתול? ככה). היופי הוא שכשלוקחים מספר סופי של כללי תחביר ומחברים הכל ביחד, אפשר ליצור כמות אינסופית של משפטים. הנה למשל משפט שהמצאתי הרגע ושכנראה לא נאמר אי פעם בתולדות היקום: "אני לא באמת מכיר את החתול שהזכרתי במשפט שכתבתי על הספר שחובר על שפת הסימנים על ידי שתי חוקרות מאוניברסיטת חיפה אבל אולי זה בגלל שאני בכלל מעדיף כלבים על חתולים". כלומר בסופו של דבר יש לנו סט סופי של כללים ומילים, ואיתו אנחנו עושים פלאים.

בשלב הזה, הבלשנים שבקהל מקבלים חום מההסבר השטחי הזה על הפרודוקטיביות של שפה טבעית, אבל הם יסלחו לנו.

אם נחשוב לרגע איך בנוי משפט בעברית, הרי שהוא רצף של מילים בסדר מסוים. המילים עצמן, לפחות בעברית, בנויות משורשים, בניינים, זמנים וכו' ואלה בתורם מקבלים ייצוג בצורת ניקוד מסוים וקידומות או סיומות. למשל, מתכתבים מורכבת מהשורש כ.ת.ב, בנין התפעל, זמן הווה וגוף רבים. זה בא לידי ביטוי בחיבור של מת+כתב+ים עם הניקוד המתאים. בעוד מילים דבורות יחסית מוכרות לנו, אפשר להעיף עכשיו מבט על איך בונים מילה (או ליתר דיוק 'סימן') בשס"י. ושמישהו יביא כוס מים לבלשנים בקהל, הם עוד רגע מתעלפים.

1. צורת כף היד. ישנן קרוב ל-30 צורות שאפשר להרכיב עם היד בשס"י והן מרכיבות חלק מהמילה. שתי המילים לומר ו-לשאול בשס"י זהות בשאר המרכיבים, אבל לא בתבנית כף היד (מה שנקרא אצלנו זוג מינימלי) – בהשוואה גסה מאוד אפשר להגיד שזה כמו שהמילים חדר ו-חדק בעברית זהות בהכל מלבד אות אחת. מה שיפה הוא שיש מגבלות טבועות בשפה על מה שאפשר ואי אפשר לסמן. סנדלר ומאיר מספרות שחלק מהסימנים מבוצעים עם שתי הידיים, ובמקרה כזה התבנית בשתי הידיים חייבת להיות זהה. זה דומה מאוד לפונוטקטיקה בשפות דבורות, התחום שמתאר איזה צירופים יכולים לבוא בסמיכות אחד לשני. למשל, בעברית אפשר לומר בְּנִי אבל באנגלית אי אפשר לומר מילה כמו bni. למה? ככה. (זו תשובה מאוד נפוצה כשמדברים על שפות)
2. יחס בין תנועת הידיים. שס"י יעילה מאוד בכל הקשור לתיאור יחסים באמצעות שימוש בשתי הזרועות. פעולה שנעשית בשיתוף פעולה (כמו התכתבו או שוחחו) תסומן לא פעם עם שתי הידיים בהרמוניה, אחת אחרי השנייה. לעומת זאת, פעולות שנעשות במקביל (כמו התווכחו במובן של דיברו זה על זה בלי להקשיב כאילו היו בפאנל פוליטיקה בטלוויזיה) מסומנות לרוב כששתי הידיים מבצעות את הפעולה בו-זמנית וכמעט 'מפריעות' אחת לשנייה. אם ממש רוצים, אפשר להקביל את זה לבניינים בעברית. אבל חשוב להזכיר שלא מדובר בנסיון לחקות את העברית – מה שנהדר הוא שהדברים האלה נוצרו מעצמם, בדיוק כמו שמערכת הפועל בעברית נוצרה מעצמה ולא תוכננה ע"י איזו ועדה.
3. תנועות ידיים במרחב. שפות הסימנים ככלל עושות שימוש מאסיבי במרחב שמונח לפניהן. פעלים רבים שכוללים כמה משתתפים או העברה של חפץ יסומנו בצורה שממחישה את התנועה. הסימן אני אומר לך מסומן כשהיד נעה מהדובר לבן השיח. הסימן הוא אומר לך, לעומת זאת, מובע כשהיד נעה מנקודה שרירותית בחלל החדר אל בן השיח. כדי להגיד הוא אומר לכם, היד תחזור על התנועה האחרונה מספר פעמים מול בני השיח כדי לתפוש את הרעיון של 'רבים'. והנה יש לנו, בגדול, התאמה במין, גוף ומספר. אפשר להשתמש במרחב בשביל כל מיני דברים: למשל להביע שחפץ מסוים היה ליד חפץ אחר, או מעל חפץ אחר, או נסע מתחת לחפץ אחר. במקום להזדקק למילות יחס (הכדור היה מתחת לשולחן), שס"י פשוט משתמשת בחלל שמול הדובר.



4. הסטת זהות. יש עוד כמה דרכים להשתמש במרחב. אחת מהן, שימושית במיוחד עבור סיפורים וציטוטים, נקראת 'הסטת זהות'. הרעיון הוא שבמקום לעמוד ישר מול בן-השיח, אפשר ללבוש זהות של דמויות בשיחה על ידי פניה קלה הצידה. אם אני מספר על פגישה עם שני חברים, במקום להגיד כל פעם "דני אמר ככה", "יוסי אמר ככה", אני מגדיר בתחילת השיחה שאני משחק את דני כשאני פונה קצת ימינה ואת יוסי כשאני פונה קצת שמאלה. כל מי שאי פעם חיקה שיחה בין פקאצה לערס יודע שאנחנו עושים דבר מאוד דומה, רק שאנחנו משתמשים בקולות שונים.



5. הבעות פנים והגייה. אולי במפתיע, הבעות פנים ופה הן חלק מהותי ביותר בשפות סימנים רבות (ואולי בכולן). כדי לסמן משפט שאלה, משתמשים בהבעת פנים ספציפית (בשס"י מכווצים את הגבות). יש מילים רבות שחייבות להיות מלוות בהבעת פנים מסוימת, אחרת המילה פשוט לא נכונה. אם זה נשמע מוזר, אפשר לחשוב על ההבדל בין משפט השאלה יוני הלך לחנות? ובין משפט החיווי יוני הלך לחנות. המילים זהות, רק ההנגנה שונה.

יש עוד כמה מאפיינים של הסימנים שחלקם קיימים בשפות דבורות (כמו מסַווגים, למי שמכיר) וחלקם לא. מה שבולט הוא שמצד אחד, לשס"י אין שום קשר ישיר לעברית. היא לא נסיון לחקות את העברית, סדר המילים במשפט שונה מעברית, ובהרבה מובנים היא עשירה יותר מעברית. אבל מצד שני, היא דומה לעברית בדברים אחרים. מערכת הפועל בעברית (ובשפות השמיות האחרות) ייחודית בקרב שפות העולם. גם בשס"י עושה רושם שיש מערכת יחודית, כזו שמצרפת מילה שמתארת חוש למילה אחרת ויוצרת פועל חדש: בשס"י קיים הפועל לחשוד. אם מצרפים את הסימן לראות מקבלים את המשמעות לחשוד בהסתמך על מראה עיניים, אבל אם מצרפים את הסימן להריח מקבלים פועל שמשמעותו לחשוד במשהו על סמך תחושה עמומה. לשם השוואה, הצירוף רגיל+להריח יוצר את הפועל להתרגל (עמ' 74). ככה שיש הרבה דקויות במשמעות. יצירת מילים היא תחום נוסף בו שס"י דומה לעברית: ניסיונות להמציא מילים באופן רשמי מצליחים לעיתים רחוקות בלבד ומילים שנוצרות באופן טבעי על-ידי דוברי השפה פופולריות הרבה יותר, בדיוק כמו שדוברי עברית מתעלמים מרוב החידושים של האקדמיה ללשון העברית.

ראוי לומר שהמחקר של מאיר וסנדלר הוא ראשוני יחסית. מעניין מאוד יהיה לגלות ולתעד עד כמה מורכבות המערכות של זמן, מודוס ואספקט בשס"י – מושגים תחביריים שכוללים מבנים כמו תנאי בטל (לו הייתי רוטשילד) או אופן ביצוע הפעולה (יצאתי עם הכלב כל ערב/יצאתי עם הכלב כל הערב, הבחנה שבאמת קיימת בשס"י לפי 'חוזק' הסימון). יש עוד הרבה דברים מעניינים שאפשר לומר על איך שס"י עובדת, אבל מטעמי חסכון בנייר ובעצים עדיף להמשיך הלאה. (כן, אני יודע שזה בלוג וממילא אני לא צריך להדפיס כלום. זה רק ממחיש עד כמה אנחנו ב'דגש קל' מודעים לסביבה)

שער שני: "השפה והקהילה"

בחלק השני של הספר, סנדלר את מאיר עוברות לתאר את התפתחות שפות הסימנים העיקריות בעולם ואת התפתחותה של ש"סי. לצורך העניין נזדקק לרעיון בלשני נוסף, ההבחנה בין שפת פידג'ין (pidgin) וקריאול (creole). הראשונה היא שפה מאולתרת ובסיסית מאוד שנוצרת כשמספר אנשים חסרי שפה משותפת נפגשים וצריכים לתקשר אחד עם השני. כל אחד מביא כמה מילים משפת-האם שלו, משתמשים הרבה במחוות ומשפטים פשוטים כמו "אתה להביא אוכל אני להביא מים" ומנסים לתקשר. עם הזמן – זה יכול להיות גם תוך פחות מדור – שפת-הטלאים המאולתרת הזו מקבלת סממנים של שפה טבעית: יש אוצר מילים בסיסי, מבנה תחבירי מוגדר יחסית, וכן הלאה. השפה נהיית יותר ויותר מתוחכמת עם כל דור, עד שכבר קשה להבחין בהבדלים עקרוניים בינה ובין שפות 'ותיקות' יותר. דוגמה מוכרת יחסית היא טוק-פיסין, שפת קריאול שהתפתחה בפפואה ניו-גינאה וששורשיה בפידג'ינים של קהילות העבדים השונות שהובאו לשם על ידי האדם הלבן. למה כל זה חשוב? כי שס"י קיימת פחות מ-70 שנה ושפת הסימנים האמריקנית, אולי שפת הסימנים הוותיקה ביותר, קיימת כ-300 שנה. במונחים של שפות טבעיות, מדובר ממש בתינוקות (תחשבו לשם השוואה כמה זמן עברית ואנגלית קיימות). זה כמובן לא אומר ששפות סימנים הן 'המצאה' חדשה או חידוש מערבי: יש שפות סימנים אותנטיות לחלוטין שהיו קיימות זמן רב בקרב וורלפירי באוסטרליה, אל-סייד בנגב ויפנים ב… אממ… יפן. זה גם מסביר למה שפת הסימנים הבריטית ושפת הסימנים האוסטרלית דומות יחסית, אבל שפת הסימנים האמריקנית ושפת הסימנים הבריטית הן שפות שונות לגמרי – פשוט אין כל קשר לשפות הדבורות ולנסיבות התפתחותן. דרך אגב, אי אפשר לדבר על שפות סימנים בלי להזכיר את אחד המקרים המפורסמים ביותר, זה של שפת הסימנים של ניקרגואה. שס"נ נוצרה תוך שני דורות בלבד באופן עצמאי על ידי שני דורות של ילדים חירשים שנשלחו לבית ספר חדש ומבודד. בבית הספר הזה לא היו ילדים שומעים אבל המורים לא ידעו שפת סימנים כלשהי. הדור הראשון של התלמידים שהגיע לבית הספר פיתח סוג של פידג'ין-סימנים והתלמידים הצעירים יותר שהגיעו אח"כ כבר הפכו את הפידג'ין לקריאול של ממש.

בארץ היתה תחילת שפת הסימנים בסוף העלייה החמישית. החירשים הגרמנים שהגיעו ארצה בסוף שנות השלושים הביאו איתם את שפת הסימנים הגרמנית והשפיעו השפעה עמוקה על התפתחות שפת הסימנים בקרב חירשי הארץ. לא ניכנס כאן לתיאור של התפתחות האוכלוסיה המקומית; מספיק לומר שמדובר בסיפור מרשים למדי של התהוות קהילה נמרצת במהלך תקופה לא קלה, סיפור שתועד בצורה מעוררת הערכה על ידי המחברות ועוזריהן. גם אם שס"י דומה למדי לשפת הסימנים הגרמנית, היא עדיין שפה עצמאית ובעלת הבדלים רבים. כפי שניתן לשער, אחד ההבדלים נובע מהשפעות של אוכלוסיות אחרות בארץ – מהבחינה הזו שס"י לא שונה מהעברית. העלייה מברה"מ הביאה איתה אוצר מילים ומנהגי סימון מסוימים וכמו כל שפה, גם שס"י התפתחה והשתנתה.

ישנה שפה שניצבת על התפר בין שס"י ובין עברית, שפה שהיא לא זה ולא זה (נישט אהין נישט אהיר, כמו שאנשי העלייה החמישית היו אומרים בעצמם). מדובר במה שמכונה 'עברית מסומנת', קרי נסיון לדבר עברית באמצעות סימנים ומחוות. זו שפה מלאכותית לחלוטין שלא יכולה להביע את העושר של השפה העברית וגם אינה בנויה בצורה טבעית עבור חירשים. ברם, היא בכל זאת שימושית בתקשורת בין חירשים ושומעים ובמידה מסוימת גם בחינוך. מה שמוביל אותנו לאחד הנושאים הנפיצים יותר הנדונים בספר.

ניכר שחינוך מתאים של אוכלוסיה כבדת שמיעה הוא נושא שקרוב מאוד ללִבן של המחברות. אם בנושאים הדקדוקיים יותר היה לי מעט ידע מוקדם, כאן ראוי להדגיש שאני מתבסס לחלוטין על הפרקים הרלוונטים בספר; את הפן החברתי והחברתי-בלשני של כבדי השמיעה בארץ ובעולם אני לא מכיר כלל. אם כן, לאורך הדורות היתה אחת השאלות הבוערות על סדר היום של מורים לילדים חירשים, איזו שפה ובאיזו שפה ראוי ללמד אותם. רוב המורים אינם יודעים שפת סימנים והעולם הפדגוגי שמע טענות רבות בכסות מדעית כזו או אחרת לפיהן חשוב ללמד ילד חירש לדבר שפה דבורה כמה שיותר מוקדם ולאסור על הוראת שפות סימנים. סנדלר ומאיר עושות עבודה טובה למדי בתארן את המורכבות שבהעדפת צורת לימוד כזו או אחרת, אבל המסקנה העיקרית נהירה למדי כשקוראים שגם ילדים שהוכרחו ללמוד שפה דבורה בלבד נהגו לשוחח בשפות סימנים בינם ובין עצמם: שפת הסימנים היא השפה הטבעית של האוכלוסיה החירשת ואת העובדה הזו על כל השלכותיה חשוב לקחת בחשבון עת בונים תכניות לימודים, רצוי יחד עם בלשנים ואנשי מקצוע חירשים.

ואז בא השבלול. לפעמים קצת מביך לראות כמה מעט אתה יודע על אנשים שחיים סביבך. פגשתי כמה ילדים כבדי שמיעה, אבל עד שקראתי את הספר לא היה לי מושג ששתל השבלול – אותו מכשיר שיושב לרבים מהם בתוך האוזן – הוא הרבה יותר מסתם מיקרופון. מדובר במכשיר מתוחכם שמושתל בניתוח חודרני על קצוות עצב השמיעה. לפופולריות ההולכת וגוברת שלו יש השפעות מרחיקות לכת, רק שלא ברור עדיין מהן. לבושתי הרבה, לא ידעתי שעבור רבים באוכלוסיה החירשת (ושוב, אני מצטט כאן את הספר) שתל השבלול בכלל לא נחשב למתנה משמיים. הם הרי לא מחשיבים את עצמם לנכים ויכולים לתקשר נהדר עם שפת הסימנים, אז מדוע לערוך השתלה חודרנית שמנסה להפוך אותם כביכול ל'נורמלים' יותר? הדיון בנושא הזה אינו ארוך אבל הוא מרתק למדי וכולל גם תיאורים של מספר מחקרים שהשוו בין ביצועים של ילדים חירשים מושתלים ולא מושתלים בשפות שונות. מעל הכל, הוא מדגיש את חשיבות ההיבטים הלשוניים במסגרת הלימודית.

שער שלישי: "שפה אנושית: ההקשר הרחב"

לקראת סיום, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שונה ממה שהתחלנו. אנחנו מכירים עכשיו שני סוגים של שפות טבעיות – דבורות ומסומנות. איך אפשר לערוך השוואה מועילה ביניהן? מה אפשר ללמוד משפות סימנים על השפה האנושית, תהיה אשר תהיה?

נקודה מעניינת אחת היא שלדוברי שפת סימנים קל יותר ללמוד שפת יחסים אחרת מאשר שלשומע קל ללמוד שפה דבורה אחרת. המחברות מנסות לפרש את ההבדל בכך שהמכנה המשותף בין שפות הסימנים רחב יותר משום שכולן משתמשות באותם 'טריקים': כולן משתמשות במרחב שליד הדובר בשביל לסמן תנועה (ואילו בעוד שפות דבורות אחדות משתמשות במילות יחס, שפות אחרות משתמשות יותר ביחסות), רובן משתמשות בסדר מילים מסוים שמקל על העברת מסרים פנים-אל-פנים, רובן נוטות לפי אספקט ולא לפי זמן, וכן הלאה. עם זאת, החוקרות מודות שיש כמה תופעות שקשה יותר להסביר (כגון העדר צורן רבים נפרד, אם ניזכר בהבדל שבין ילד+ים ובין הם נותנים לכם) ומזכירות שבתחומים רבים שפות הסימנים שונות אחת מהשנייה: בשפת הסימנים היפנית יד אחת מסמנת את הפעל והיד השניה את המין הדקדוקי שלו (זכר/נקבה). בסופו של יום, עניין הדמיון בין שפות הסימנים נראה לי דומה לסיטואציה בה חבר איטלקי שלי מצליח להבין מכרה משותפת ספרדיה אם היא מדברת לאט מספיק, בעוד שעבורי זה הרבה הרבה יותר קשה. ובכל זאת חשוב לציין פרט מידע די מרתק: "אנשים מוותיקי קהילת החירשים שעלו ארצה מגרמניה בשנות השלושים והארבעים, אומרים כי שכחו לגמרי את שפת הסימנים הגרמנית, אף שהם זוכרים היטב גרמנית מדוברת" (עמ' 339).

אם כך, הדמיון הדקדוקי מסקרן עבור הבלשנים משום ששפות בדרך כלל דומות אחת לשנייה אם יש להן מוצא משותף (למשל אנגלית וגרמנית, או עברית וערבית), מה שלא בהכרח המקרה אצל שפות סימנים רבות. מה שכן, מבחינה מסוימת לשפות סימנים קל יותר להשתנות בפרקי זמן קצרים. אחת האבחנות היפות בספר היא שכֹּל דור של דוברי שפת סימנים הוא כמו דובר יליד חדש, משום שילדים חירשים רבים הם בנים להורים שומעים ולכן הם לא לומדים את שפת האם שלהם מהמשפחה.

הדמיון בין שפות הסימנים ובין עצמן יכול להביא אותנו לעניין האיקוניוּת (סמליות), שיהיה סיום הולם לפרק הזה. הסטיגמה לפיה שפת סימנים היא סוג של פנטומימה נטועה חלקית בכך שהרבה מהסימנים הם באמת איקוניים, כלומר מייצגים בצורה ברורה את המסומן: כדור הוא תמיד סימן עגול כלשהו, לאכול תמיד מסומן ליד הפה, וכן הלאה. לעומת זאת, הסימנים לא בהכרח דומים: ציפור היא איקונית, אבל בצורה אחרת בכל שפה (עמ' 311). בשפות דבורות, מילים אונמטופאיות כמו זמזום הן איקוניות משום שיש קשר בין המסמן והמסומן, אבל גם הן משתנות משפה לשפה: כלב ישראלי נובח "הב הב", אבל כלב אמריקאי נובח "ווף ווף". כמובן שלמילים רבות סימנים לא-איקוניים בעליל, הן בשפות דבורות והן בשפות סימנים, אבל אוצר מילים הוא לא כל הסיפור: גם התחביר עצמו איקוני במידה מסוימת, כמו שניתן לראות בשימוש של שס"י במרחב. המחברות עורכות השוואה נהדרת לעברית (עמ' 330) עם שני משפטים זהים ברמה התחבירית שאנחנו בכל זאת מבינים אחרת משום שהתחביר הוא איקוני, סמלי לסדר ביצוע הפעולות: גלית נכנסה להריון והתחתנה מול גלית התחתנה ונכנסה להריון.

אז עד כמה דומה אוצר המילים בין שפות סימנים? מן הסתם זה תלוי במחקר הנקודתי, אבל השוואה בין 4 ש"סים ב-2002 מצאה דמיון של בין 20-40%, מה שלא נראה כמו יותר מדי. זה ודאי קשור לכך שככל ששפת סימנים נהיית ותיקה יותר, עושה רושם שהיא נהיית איקונית פחות ושרירותית יותר – בדיוק כמו שפות טבעיות דבורות.

מרחב בשפה

'שפה במרחב' סיכם כעשור של מחקר במעבדה של ד"ר סנדלר באונ' חיפה ומאז פרסומו עברו חמש שנים. הוא גם תורגם לא מזמן לאנגלית, אם זה הקטע שלכם. הספר מומלץ גם אם קראתם (ושרדתם) את כל הפוסט הזה משום שבסופו של דבר כתבתי בצורה די שטחית, אבל בינתיים עירית מאיר ממשיכה לפרסם מאמרים בערך באותו קצב שאני מחסל קערות קורנפלקס. למתעניינים, האתר של מעבדת המחקר מכיל פרטים על פרוייקטים ופרסומים נוספים; כאן למשל יש ראיון וידאו שנערך עם שתי החוקרות לרגל יציאת הספר (בדקה 20:30 ישנה הדגמה נחמדה של איך תבנית אחת משמשת לכמה גוונים של משמעויות).

בסרטון שצירפתי בהתחלה אפשר לראות את הסטודנטית החירשת קירסי גריג-לנגדון מספרת לברק אובמה על השם שהיא בחרה לו בשפת הסימנים האמריקאית (את הסרטון מצאתי כאן). אחרי שדיברנו קצת על מה בעצם קורה שם, אפשר להריץ את הסרטון שוב ולהתרכז הפעם לא בתרגום לאנגלית אלא בתנועת הידיים במרחב, צורות כף היד, הסימטריה בין שתי הידיים, הבעות הפנים ואיך כל זה משתלב לכדי רצף חינני אחד. כמו מוזיקה לאוזניי.

עירית מאיר ו-ונדי סנדלר, 2004. 'שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית'. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, חיפה, ישראל. 375 עמ'

[התמונות המופיעות כאן נסרקו בצורה חובבנית מהספר. כל הזכויות עליהן שמורות להוצאת הספרים של אונ' חיפה]